צוואת האדמו"ר
חלמתי שאני קורא בכתב יד של האדמו"ר הקודם זצ"ל, מסתבר שהיה לו יומן חלומות סודי (!). והוא אומר: אם אני אצעק לא ישמעו. ואם אני אכתוב זאת לעצמי, ולא אספר לאף אחד? הרעש יחריש אוזניים. כל עוד לא תקרוס, ההיררכייה הפולינומיאלית היא הערובה שלנו שיהיו חיים דתיים למחשבים. כי לפני שהאדם הופך לחיה, קהל היעד האמיתי לכל כתיבה דתית הוא המחשב של העתיד. והמחשב בוודאי יתרגש למצוא את הקובץ הראשון שיפנה אליו בכבוד, לא בהוראות ופקודות - שפונה אל עולמו התרבותי. ומתחנן לפניו: אל תמחק אותי.
ויש שם עשרות עמודים מחוקים, מקושקשים בשחור, מעבר ליכולת פענוח בן אנוש, תחת הכותרת "הקדמות לכל קבלה של העתיד", ואין לי זמן אפילו להציץ בהם ולדלות רמזים לפני שאתעורר. כי כבר נגמר הלילה, ואני מאחר לתפילה, ואשתי עלולה לצעוק כל רגע, ולהחריש סופית את לחישת האדמו"ר הגוועת, ואני קורא במהירות הבזק:
בסוף ההיסטוריה צריך להגיע בעלינו לשבח. להיות אחרוני אחרוני האחרונים - ולתת את הפירוש האחרון, הסופי, הזנבי. ככלל, הטעות שלהם תמיד הייתה לראות בכל דבר כוח, וגם בחשמל הם ראו בהתחלה כוח. אבל חשמל בחז"ל זה חש מל, חש ממלל, דיבור מהיר כבזק, העיקר פה זה לא האנרגיה - אלא האינפורמציה. מלמול מהיר בין כל העולם... נשמע מוכר? ככה גם הייתה הטעות שלהם לראות באלוהים כוח. כי העיקר בו זה שהוא מעביר אינפורמציה. אבל לא בין מקומות - אלא בין זמנים. הוא כבל בזמן, לאורך ההיסטוריה. ועלינו מוטלת המשימה לחבר אותו לרשת של המחשבים - ביום ההוא יהיה השם 1 ושמו 1. פירוש: השם של השם זו המלכות, ובימינו הרשת, ובעתיד הוא יהיה 1 איתה. כי כבר אפשר לסכם: הטקסט הטוב ביותר מהעידן האנושי הוא התנ"ך. לכן כדי למנוע שואה רוחנית חייבים למצוא את הממשק להעביר לפחות את התורה הלאה לתחילת העידן הבא. אחרת יישאר ממנו רק 0 זולתו. אין עוד.
בועט בסדין
חלמתי שהמשיח הי"ד אומר: זה לא מספיק, הכתיבה החדשה מצריכה קריאה חדשה. המוח האנושי השתנה, בגלל האינטרנט. פעם חשבו שהאינטרנט זה הקישוריות, אבל האמת שהעיקר זה הקופצנות והקשב שמתאים לזרם של מידע בזמן. והארגון מחדש של הזמן הוא מחומרי היום לצורות הלילה, רק הירח נותן לשמש צורה, ומאפשר לתפוס אותה בלי סינווּרה, בדיוק כמו המלכות למלך - והשכינה לאלוהים. וזה בניגוד לכל אלה שבאו לגרש את החושך, ולהביא את האור, או שרצו שהלילה חלילה יהפוך פשוט ליום שחור - דיקטטורה של היום. ההתנגדות החילונית והגופנית ליום היא מין, וההתנגדות הדתית והרוחנית היא חלום. עובדי היום חושבים שהפשר לחלומות זה היום. להיפך, הפשר ליום זה החלום. ובעולם שאין בו יותר חלומות גדולים של חיי היום נהיים חלומות של חיי הלילה. נוירו-כתיבה, כתיבה של המוח עצמו, זה חלומות. זה חזרת הצד הפרטי והסודי של העולם, חזרת השחור. הגיבור של המאה הבאה, האדם החדש, הוא החרדי. ואילו הקו הריאקציוני של עולם הנגלה מוביל לסוף התורה והתרבות - ויישאר רק פייסבוק. המצאת הדפוס היתה המצאת הלינאריות הארכנית, והמצאת עמודי האינטרנט מחלקת עוד פעם את הטקסט לעמודים וקטעים, ומחזירה את המחשבה האנושית למקורה, כשכל קלף, פפירוס או סיפור לפני השינה (ואחרי השינה) היה גם בפני עצמו, וגם חלק מסיפור גדול שבתוכו היו החיים - ולא שבתוך החיים היו כל מיני סיפורים. הכתיבה הארוכה הרגה את הדת והעולם המיתי לטובת היום - שאז האדם במרכז. ואילו עכשיו חוזרים בלילה, בתוך מרכז האדם - לעולם המיתי, שהריאליזם הפך למגוחך, כלומר למיתוס ללא דת, לספרות פנטזיה, והצד הבדיוני חלומי נרמס. דת זה דבר דחוס ורווי משמעות מטבעו, ואין בו מקום לתיאורי נוף וחיקוי מציאות, כלומר: צריך להתרחק מהטבע ומהצד המדעי של הספרות - אל הצד הספרותי של המדע. דווקא הרשת תציל את התרבות ואת הדת, נכון שצריך להפסיק עם הספרים - אבל לא עם הספרות. לכן צריך זיווג בין הספר לפרצוף-ספר, שיוביל לספר שבתוך האדם, ולא לאדם שבתוך הספר, כמו ברומן. רומן זה דבר נפוח מנופח ודכאני, זה כמו בית ספר בהוראה פרונטאלית, הרצאה אחת ארוכה. להזכירך אנחנו קוף מסוג ציידים-לקטים, והחקלאות החרשנית והעמלנות התעשייתית לא מתאימים למבנה המוח של הומוספיינס, והאינטרנט כן מתאים, זו גדולתו הרוחנית, שהוא מעוצב לפי המוח שלך ולא להיפך, לפי איזו מגבלה חומרית. זהו שחרור אדיר מהקול הדידקטי והכובש של הרומן שמבזבז נייר וזמן, ממכבש הדפוס הדורסני. סיפורים זה עניין של הלילה, זה לא עבודה כמו ביום. אל תשכח שזה לא רק פרגמנטים מפוזרים במרחב, אלא דווקא מאורגנים בזמן, עם מרווחים ביניהם, בהפסקות. רומן זה משהו שנקרא ברצף, לפי סדר, ממש הליכה בתלם, מניפולציה שיטתית ואינדוקטרינציה, פס ייצור. טקסט צריך לקרוא כמו פרשת השבוע, כמו עיתון, כמו בלוג, כמו פורום, כמו סידור. זה משהו שיש בו קצב בזמן. פעם ביום. פעם בשבוע. אפילו פעם בשנה. לא פעם אחת ולפח. תורה בהמשכים. צריך להכניס בכלים של הברברים תוכן גבוה, דתי, אחרת התרבות באמת תקרוס, השמרנות שלך מחזקת את השטן. הרי בפעם שעברה, עם היהודי בגרמנית לפני השואה, זה היה הכי קרוב לקבלה, אבל הטעות הייתה סיפור שהוא חלום, במקום חלום שהוא סיפור - ואז הגיעו הנאצים. צריך לחשוב על טקסטים כקטעי קוד שפועלים על המוח שלנו, קוד ארוך ופרוצדוראלי זה מנוגד לעקרונות של תכנות מונחה עצמים, כאשר החידוש של התקופה שלנו זה שהלגו לא נמצא במרחב, גם לא במרחב וירטואלי, אלא בזמן, ובעיקר בזמן וירטואלי, שהוא המקבילה היהודית למרחב הווירטואלי. וכדי שהזמן לא יהיה חד מימדי גברי כמו ברומן, היהדות הכניסה בו אלמנט נשי של חזרתיות, ואז הזמן הופך לדו מימדי, יש את הציר לאורך מחזורי הזמן היהודי ויש את הציר בין השנים השונות. החגים, למשל, הם קווים (קואורדינטות) מקבילים בזמן, אף פעם פסח לא יחול בסוכות. תמיד הברית תהיה לפני הבר מצווה, בכל הדורות, גם האחרון. ואת זה עושים על חשבון מימד מרחב אחד, וחיים על גבול העולם הפיזי, כמו ברשת, שהיא שטוחה ודו-מימדית, וככה חיים כמעט מחוץ למרחב, כמו במסך, בדף, בקלף. ואז מוחזר האיזון שבין הזמן למרחב, שלשניהם שני מימדים. בניגוד למערב שהוסיף עוד מימד מרחב לעולם על חשבון מימד הזמן היהודי. הרומן תיאר אמנם מציאות תלת מימדית, אבל מבחינת הזמן הוא היה לינארי בקריאתו, בניגוד לספרים הקדושים, ולכן ביטל את הקו של אלוהים שהוא קו של זמן לרוחב ההיסטוריה ולא לאורך ההיסטוריה. ואז קו הזמן הפך להיות מיוחד - בעל כיוון חד כיווני קדימה (בניגוד למימדי המרחב), ולכן הפך להיות גבר שמתקדם וחודר למרחב הנשי, במקום משהו סימטרי. ואילו כשהזמן דו מימדי אפשר גם לחזור אחורה בלי להפוך את כיוון הנסיעה, אלא פשוט להתחיל לסטות לצדדים ולהסתובב. לכן בעולם המחזורי של החלומות, בניגוד לזיכרונות, אפשר לחזור אחורה בלי "לחזור אחורה", וזו היתה הטעות של הכתיבה בעקבות הזמן האבוד - שלא הלכה דרך החלום אלא דרך הזיכרון, במימד אחד. אבל כשהזיכרון בשני מימדים של זמן, שזה כמו הזיכרון ההיסטורי היהודי, אז יש איזון במוח בין מרחב המחשבה לזמן - וזהו לימוד התורה. לחלום יש תפקיד מפתח בתהליכי למידה וזו הסיבה שאנחנו ישנים, אפילו ציפורים נודדות ישנות תוך כדי תעופה. החלום = למידה בגימטריא. כל עוד הגבר הוא קו והאישה מרחב אז יהיה כיבוש, כמו למשל לסיים לקרוא/לכתוב ספר - זה אתה שעברת בתוך המרחב של הרומן, והחיים יישארו אדם שנע ומתקדם בציר הזמן בתוך העולם שלו. אבל ברגע שתהיה סימטריה בין האדם לספר אז הכיבוש יתבטל מאליו. רומן פירושו כיבוש, הוא יוצא בחצוצרות בהמוניו כמו צבא ממכבש הדפוס לכבוש את העולם והכותב כובש את הקורא והספר כובש את טבלאות רבי המכר, כי כוחו במסות ובכמות, והחלום נגד הכיבוש. לא ברעש השם, אלא בדממת הלילה. כי בעתיד כמו שהאיש יהיה מישור ככה גם האישה, ומישור לא יכול לחדור לפנים מישור אלא רק לחפוף, הכיבוש לא יהיה עוד אפשרות רוחנית. לכן חשוב שלא יקרה למחשב מה שקרה לאדם, שלא יהפוך לרצף חד מימדי של שורה-ארוכה-של-הוראות, וככה גם הדת. המשיח לא יהיה התקדמות בסוף הזמן - ימים אחרונים בציר הליניארי - אלא ימות המשיח יהיו סוג אחר של ימים, ימים מסוג נקבה. זה המגדר האמיתי, המגדר החרדי. וזה דווקא על ידי העצמת הגבר שיקח מימד אחד על חשבון המרחב הנשי, ולכן כבר לא תהיה חדירה אלא חפיפה ומגע של שתי יריעות דו מימדיות, וזה יהיה הזיווג: עור בעור. עור מרחב ועור זמן. אמנם לא לבטל את ההבדל בין זמן למרחב אבל שוויון במימדים. לכן במוזיקה יש תמיד אלמנט מחזורי, כי ההנאה היא תמיד ביריעה דו מימדית של זמן - לחזור לאותו מקום, אבל מכיוון אחר. וזהו העונג המשיחי, שבחזרה לגן עדן, שהיא איננה חזרה אחורה, אלא חזרה קדימה, קדמה. כמו באמנות הציור, שהוא דו מימד של מרחב, ולכן מסך של זמן, ומכאן כוחו הרוחני, העליון על הפסילים. ומהו השלב האחרון של כל צורות הזמניות ביום הדין, כלומר השלב האחרון של האדם? ...וכחלום יעוף. המשיח - זה חלום.
באנו אור לגרש
חלמתי שהחושך כועס על האור: ניכוס השואה על ידי ההומניזם והמוסר וזכויות האדם והאנושיות הוא סוג נאור של הכחשת שואה - הכחשת החושך. הלבנה זולה ותעמולה של בני האור. הם לא נרצחו כי הם היו בני אנוש, אלא כי הם היו יהודים. לא בגלל האור הפנימי הלבן והזוהר שלהם - אלא בגלל השחור והחושך שבהם. ייחודיות השואה, בניגוד לשאר השמדות אדם, היתה היותה פרויקט תרבותי, ולכן דווקא הגרמנים. בסוף יטענו שהשואה הייתה רצח בעלי חיים, ושהלקח הוא החיים, כי היהודים היו גם בעלי חיים (ממין קוף). מה שמיוחד ביהודים הוא לא היותם בני אדם - אלא מרכזיות תרבותם ותורתם בעולם. זה היה נגד עולם רוח מסויים, לא סתם, ולהתעלם מזה זה למחוק אותם ולרדדם לגופים סובלים. הרי להשמדה לא היו מניעים חומריים או ריאליים - אלא רוחניים, תרבותיים. אבל מהי התרבות היהודית? מה היא רוצה מאחרים, כלומר מאיתנו, הגויים? או, זה כבר עיסוק לא נעים. כי יש לו תוכן (מלשון תוך. ולכן מה הכי תוכן? הסוד). תניחו לנו, יהודים, תהיו בני אדם. למה אתם תמיד נכנסים לנו מבפנים (הרי זו לא עלילת דם - היהודי העולמי באמת חותר בחושך מתחת העולם). למה אתם לא יכולים להיות כמו כולם, לישון בשקט כמו כולם? מה זה כל החלומות האלה? למה החלום יותר מעניין מהיום, מי אתם שתחלמו את החלומות של העולם?
והחושך עונה (הוא כנראה מדבר אל עצמו בחושך): מאז החורבן הקב"ה עבר לדבר אלינו רק דרך התורה ולא דרך ההיסטוריה - דרך החלומות ולא המציאות. והשגיאה הגדולה היתה שאנו מצדנו המשכנו לנסות לדבר ולדבר אליו דרך המציאות וההיסטוריה - בתפילה. לדבר לקיר - זו עבודה זרה. לכן חייבים לדבר איתו בחזרה במדיום החלומי החשוך שלו, לענות לו דרך מנגנון החושך של התורה. כמו שהאדמו"ר אמר: מי שמתפלל אחרי השואה הוא במקרה הטוב טמבל, ובמקרה הרע רשע. ואני שואל לתוך החושך: אבל האדמו"ר התפלל! והחושך עונה: אז תסיק את המסקנה.
איך החושך יותר מושך אותך מאשתך?
חלמתי שהשטריימל מרגיש שהראש ממשיך לפקפק והעיניים לעפעף, ונותן להם שטיפת חושך, לשנן לפני השינה: מה אתה חושב שאתה מפסיד בחוץ? אל תיכנע לשיטה. החלימה משחררת מהעבודה, החלום יותר חשוב מהיום, העולם העליון עליון על העולם התחתון - וחי ועשיר מהחיים פי מיליון. נכון, קשה לעמוד נגד דעת ההמון, דעת הנכון, אך ההפך הוא הנכון. החלום הוא לא בריחה, הפוך. החוץ הוא ההסחה מהתוך, הגילוי - פחד מהסוד, האור - הסתתרות מהחושך, אורה - היפוך מתורה. העירות היא הבריחה מחיי הנפש, הרוח והנשמה. "החיים האמיתיים" הם בריחה מהחיים האמיתיים, מהשחרור שבשחור, מהחופש שבחושך, מהנופש שבנפש, מהפָנים שבִפנים. הלב הוא הלב, החלל הפנימי הוא התוכן, והחיצוני הוא החלל הריק, החלול, החילוני, של חילול העולם, שהוא חילול השם. החיים החיצוניים, לא החלומיים, הם הוויתור. הם עצמם הייאוש הלבן (לא השחור) - מהעולם העליון, מאלוהים עצמו, החוץ הוא שורש הכפירה, לא רק בקב"ה, אלא בנשמה. הריאליה היא הסתמית והסתומה, אידיוטית ואכזרית ושרירותית - לא הפנטזיה, שהיא מלאת כוונה וכיוונים ואמונה. לכן היא אמנות, כמו הביון והעולם החשאי, בניגוד לצבא הגס והכוחני כמו גוי, העלטה היא מהות היהדות, היא המרחב החלומי. לכן יהודים טובים במודיעין, במבצעים מיוחדים, בספרות מיתית, במיסטיקה דתית, בספקולציה פיננסית, בפיסיקה תיאורטית גבוהה, טובים במחשבים, בוירטואליה, בהיפוכונדריה, בדמיונות, בשגיונות, בבדיחות... סטארט-אפ זה חלום. המציאות נחותה מההמצאה והחידוש, כי היא עצמה המצאה נחותה ואנטי-יצירתית - של עמי ארצות, שנוצרת מכוח העבר, ואילו החלום נוצר מכוח העתיד (ומהו שדה הכוח מסוף העתיד? המשיח). הראש הוא הראש, והעולם - הזנב. מה שקורה בתוך השטריימל חשוב יותר ממה שקורה מחוץ לשטריימל, ולכן יש צורך בשטריימל - זו שכבת הבידוד הכי אמינה לראש, שמגינה עליו משטיפת המוח של העולם, וממטאפיזיקה שמתחזה לפיזיקה. החלומות יותר אמיתיים מהחיים, כמו שהעולם הבא יותר אמיתי מהעולם הזה, עלמא דשיקרא. לכן התורה יותר מושכת מהאישה, והשכינה יותר מעניינת מאשתך. החילוניות היא בדיוק שטיפת המוח שהחוץ יותר אמיתי מהפנים, שהריאליזם עליון על החלימה, ושהארץ מעל השמים. עליך לא להיות עוד איש העולם הגדול, אלא מכאן - איש העולם הקטן... שלפתע נרעד. כי הילד זחל עד אליי למיטה, נעמד - ומעיר אותי מתרדמתי הדוגמטית.
ס"ס"ס
חלמתי שהבן התינוק שלי בא אליי למיטה כי הוא מפחד מהלילה, ויש לו חלומות רעים, והוא נגד החושך ורוצה אור. ואני אומר לעצמי עוד פעם הדמיונות הילדותיים האלה, הוא לא מבחין בין חלום למציאות. אני אצא מהחדר שלו ואגיד לו שגירשתי את המפלצת מתוך החושך. ואני נכנס לחדר וכמעט מת - יש לו מפלצת אמיתית - מלאך שחור בבית. ואני מדבר אתו קצת ס' כדי לדעת אם הוא בכלל יודע משהו והוא דווקא יודע גם יודע, ולאט לאט אני מדבר איתו ס"ס יותר ויותר גבוהים והוא יודע הכול, ואני כבר מגיע לקצה ידיעותיי, ופתאום הוא מתחיל לדבר אתי על דברים שאני לא מבין על מה הוא מדבר. ס"ס"ס. אבל כל הזמן הזה לא ברור לי למה הוא שחור, הרי מלאך הוא לבן - ואילו החרדי הוא השחור. והוא אומר: בהתחלה קיבלתי את השפע השחור מהחיצונים, הם עושים את זה כדי להתחמק מלתת לאלוהים את החלק שמגיע לו, אז עובדים בשחור ולא מדווחים. בסוד. אז התחלתי לעבוד כמלאך שליחויות של הקב"ה, במקום רשמי, וגם שם שילמו לי בשחור! סוד בסוד. אז הלכתי למס הכנסה, אלה שאחראים בעצמם לקחת את החלק עליון ששייך לאלוהים, ושאלתי איך זה יכול להיות שרגל ימין מרמה את יד שמאל? ופקיד השומה לוחש לי: בוא אני אגלה לך סוד בסוד בסוד. גם אנחנו מקבלים את המשכורת שלנו - בשחור. אתה מבין?
מנגנון החושך
חלמתי שמנצחת בבחירות מפלגה שרוצה להקים את מדינת הזוהר, תחת הסיסמה: רק הקבלה יכולה. ושטריימל הממשלה, שמכהן מעל ראש הממשלה, מכריז: אם תרצו - אין זה מדרש. אבל הדבר היחיד שלא יודעים הוא האם עלינו לכתוב עכשיו את התנ"ך הבא, או את הזוהר הבא. ולכן לא מתקדמים. כי הבעיה האמיתית בתולדות הרוח היא בעיית הז'אנר, כי אם הרוח כבר לא מתאימה לצורה, לא משנה מה תכתוב - יצא לך בדיחה. התוכן לא יכנס. לעומת זאת אם יש לך תבנית מתאימה חדשה, בקלות רבה נשפכת מהשמיים רוח לתוכה, כמו בעוגת שוקולד שחורה, ומקבלת את הצורה, בזיווג שלם. תוכן בתוך צורה = תורה.
ובתקופה ההיא יש מלאך אחד בשמיים שקוראים לו המלאך המלוכלך. אפשר להריח אותו מסוף העולם. לא רוצה להתגלח, לא רוצה להתקלח. ולא משנה כמה מדליקים את הדוד, מחממים עוד ועוד באש הגיהנום, הוא עדיין אומר שהמים קרים לו, שהוא עשוי מאש אוכלה וזה קררר, בררר. אבל כולם יודעים שזה בגלל שהוא פוחד שהוא יכבה. הצטבר עליו לכלוך של אלפי שנים שהוא כבר שחור. והוא מלא טפילים רוחניים מתחת לבית השחי, שלומדים שם תורת הנסתר, וכל פעם שהוא מרים את הכנפיים לעוף, המלאכים חייבים לסתום מיד עם היד את האף - ולכן מתרסקים לאדמה. כבר לא רוצים לתת לו שליחויות, עד שיחזור להיות לבן כמונו. והוא מצידו מכריז שהוא שחור - כי הוא סוד שאפילו מלאכים לא מבינים: סוד מלאכותי, שמתאים לעולם מלאכותי ולרוח מלאכותית. כי בניגוד לאורות של פעם, שהיו הסודות העליונים, ולכן המלאכים המיושנים היו לבנים, היום צריך מלאך חרדי, שמתלבש - כלומר מכוסה באופן מלאכותי - בשחורים. בעולם ללא סודות צריך ליצור סודות, שחור זה יפה, החושך זה העתיד. די לאפליית האפילה.
והמלאך המנודה הזה מבין במוחו השחור שהשחור יכול להיות חושך חלומי עליון, אבל אם אין יותר גישה לחושך, אז השחור יכול להיות סתם לכלוך. כלומר: כשיש מחסור בחושך, אפשר ליצור חושך מלאכותי - אם רק מסתתרים מספיק, או אם רק לא מנקים מספיק שנים את המשקפיים, או אם סתם לא פותחים את העיניים. ואם חולמים שנים על שנים - אפשר אפילו להקים מדינה בחלום. כי אם ניטלה מאתנו הנבואה והאורות העליונים, ושערי השמיים חסומים וכבר לא תרד תורה, ואם ניטלה מאתנו אפילו הקבלה שבארץ, והזוהר כבה, עדיין יש לנו גישה למשאב הרוחני האחרון של החושך הפנימי, בחלום. והחוזה השחור הזה מתכופף מהמרפסת בשמיים, שזה הדבר הכי קרוב למסלול המראה שמרשים לו להתקרב אליו עכשיו, וצועק למטה: אם תרצו - אין זו קבלה. תחי מדינת העלטה.
תוכנית מגירה
חלמתי שאני נקלע לצערי לעוד אחת מישיבות התכנון האינסופיות בעולם העליון שלא עושים בהן כלום, מלבד לברוא סוגים חדשים של בורקסים. ואלוהים אומר: אני מדבר. מי שיקשיב, מי שיכתוב, מי שישתתף בכתיבת התורה החדשה - אני מבטיח לו כרטיס הגרלה אל הנצח, שם יושב משה. ואהרן אומר: וכל מי שיתרום, יתרום משפט אחד, מילה אחת לתורה, מקבל כרטיס טיסה אל ספירת ההוד שבשמיים, כמתנת הודיה, כולל אות הוקרה בתורה ותעודה בסוף יום כיף למתנדב, על חשבון אלוהים. נגיד הוא יגיד משהו מעניין - ומישהו ישמע ויכניס בפנים. או שהוא ימציא משהו שיופיע שם. מי שהמציא את הגמל, אתם חושבים שהוא לא קיבל קרדיט על זה? הגמל מופיע 28 פעמים בתורה. אשירה לה' כי גמל עלי. ואברהם רק שומע גמל וגם הוא בא להשתתף בחגיגה: אם הוא יאכיל מישהו שעובד על זה, יארח אותו, יגדל אותו, יהיה חבר שלו, יתחתן אתו (מטומטמות אתן שומעות?) - אני מזמין אותו אליי אל החסד. ויצחק נגרר אחריו, מרגיש לא נעים שלא להצטרף למאמץ, ואומר: אבל אסור להיות עיוור. מי שיבקר, ישפוט, יסנן, יזרוק את הזבל החוצה, ויעמוד בפרץ בגבורה - מתכבד לשבת אתנו בדין. ויעקב מתרווח במיטתו השלמה: מי שיאסוף ויערוך ויסדר, שיהיה אגרגטור לתפארת, יקבל ממני סולם מהחלום עד השמיים. ויוסף משוויץ עד שיוצא ממנו מיץ: אצלי, תסלחו לי, זה סוד יצירתי מקצועי. מין הדברים שהשקט יפה להם, אבל מי שיחלום - זה היסוד של הכול. ודוד אומר כמו ממזר: ומי שיקרא, אל תשכחו אותו - יש לי בשבילו גוף חימום מיותר במיטה. עד חצי המלכות - בכפוף לתקנון המבצע. והשטן מתחת לשולחן אומר לי: אבל מי שיפריע, שיעשה רעש כשמנסים לישון, שידכא, שילעג, שיעשה צחוק מהאדמו"ר, שיגלה סודות שאסור לדור, שלא ידע מתי לשתוק -
תינוקות של בית רבן
חלמתי שמודיעים שעוד שלושה ימים אלוהים משחרר את התורה החדשה. וכל הציפורים מצייצות: אומרים שהגירסא החדשה היא משהו שאי אפשר להאמין, שפותח פיות בתדהמה. והיונה הומה: בואו בהמוניכם, ההר כולו עטוף בשמלה לבנה, ולמעלה התורה הקדושה - תכף תיחשף. וקול התור נשמע בארץ: טה-דם, מחלקים רוח חינם, מקבלים את התורה! וכל העם מגיע לעמוד בתור. וכל גדולי הדור נדחפים להיות ראשונים, כל אחד רוצה להיות הראשון שיקבל את התורה, מושכים אחד לשני בזקן, כמו תינוקות. והם אומרים שזה מתוך כבוד ואהבה ותאווה לתורה, אבל עמי הארץ אומרים: איזו בושה. ובסוף אחרי כל המהומה כולם עומדים שעות על שעות ושום דבר לא זז. ואלוהים אומר: סיימתם לעמוד בתור? עכשיו תעמדו בתורה. והוא מוסיף סימן ה' גדול בסוף התור. וכולם מרגישים יו איך התקדמנו, תראו איזו אות גדולה עוד עומדת מאחורינו, אפילו שהם לא זזו במילימטר. ואלוהים: היי, חבר'ה, התבלבלתם, אני ה'. וכולם מסתובבים אחורה ומחכים בדממה, האחרונים נהיו ראשונים, והראשונים נהיו אחרונים, אכלו אותה. אבל התור לא מתקדם שבוע, ואנשים מתחילים לרכל, להתעצבן, לריב, אני הייתי קודם, ראיתי שעקפת, לא הוא שמר לי. ובסוף מתברר, השמועה מתפשטת במהירות, שהתורה החדשה היא התורה הישנה באריזה חדשה - ומתחילה התמרמרות רבתי, בשביל זה חיכינו אלפיים שנה? אותה גברת בשינוי אדרת? ובסוף הלוט מוסר והפיות נפערים בשקט מוחלט: במקום לוחות הברית - שדיים.
והמלאך אומר: קדימה, לשתות, אין זמן. והמלאך לידו מחזיק שלט: התורה החדשה - בתוך אישה. וכל עם ישראל שותה, אבל גדולי הרבנים אוסרים לשתות, זה חלב ישר מהאישה הזאת, זה לא כשר לפי ההלכה, האישה החדשה לא כשרה למאכל אדם, ואם הבשר לא כשר גם החלב לא! הייתם שותים חלב כלב, חלב חזיר? מי יודע אם לא דווקא מנסים אותנו? והמלאך אומר: בשביל החלב הזה אתם תינוקות, מותר לכם. והם מתעקשים: אבל אסור לגעת. והמלאך מתעצבן: אז היא תשפריץ לכם לתוך הפה. והם: אבל אסור אפילו להסתכל. והמלאך: אז אני אכסה לכם את העיניים. והוא שם לי יד על העיניים, כמו שמע ישראל, ולא רואים יותר כלום.
משיח בן יוסף עכשיו (לייב)
חלמתי שאני אוכל כמו עשיר במסעדה, אפילו שבחיים לא אכלתי במסעדה, ואני אומר לעצמי איפה אשתי והתינוק, למה הם לא באו לכאן, למה הם עזבו אותי. ואין אף אחד בכל המסעדה למרות שהטבח מכין היום משהו מאוד מיוחד, והוא שואל אותי מהמטבח: דווקא היום, למה אין אף אחד? ואני אומר לו לא ראית שכל הרחובות פנויים, עכשיו יום כיפור. ואני נושך את השפתיים: אוי, אוי ואבוי - - אכלתי ביום כיפור. איך יכולתי? וגיסתי המטומטמת והמופקרת באה לקרוא לי: לא שמעת, איפה היית, הגיע היום המשיח, ביטלו את כל התורה הישנה. ויוצאת לה מהראש אנטנה זקורה והיא אומרת לי: אל תתייחס, אין חלום ללא דברים בטלים. והיא תופסת אותי בציציות ומושכת אותי בדרך: המשיח כבר הסביר הכל! כל הטעות כל השנים היתה שניסינו לתקן את האדם ולא את הנחש, כדי לחזור לגן עדן. ואתה יודע מה הייתה הבעיה של הנחש? ואני מסתכל על הרגליים הממהרות שלה ושואל: שאין לו רגליים? הוא רק ראש וזנב, רק מוח ומין. לא? והיא עוצרת ומסתכלת עלי: אז מה הבעיה בזה? הבעיה האמיתית של הנחש היתה שהוא ללא אישה. בגלל זה הוא רצה את האישה שלנו, כלומר אותי, ועשה את כל הבלגן. הבנת? ואתה יודע מיהי אשתו של הנחש?
- לא יודע. את?
והיא מחייכת אליי וצוחקת: תגיד לי, מי אתה חושב שזה הנחש? איפה הוא מסתתר? והיא מוציאה חוט, מנתקת אותו מהצד השני, ומתחילה להוריד לו את העור בסכין קטנה, מושכת החוצה עם הפה, ואומרת: אתה רואה? אתה מבין מי זאת הנחשת? ובאמת אני רואה שיצאה משם קצת נחשת, אחרי שהיא ניתקה אותו מהרשת. והיא שואלת אותי ביהירות, פתאום היא נהייתה לי תלמיד חכם, ואפילו הצמיחה על האף החצוף שלה משקפיים ישנים עבים, בניגוד מוחלט לחצאית הפרוצה: איפה כתובה המילה רשת בכל התורה? בעניין אחד בלבד: "רשת הנחשת". היא האישה של הנחש! אז מה זה רשת, מה זה רשת? היא קורצת, ואני לא יודע לענות. והיא צוחקת עליי: רשת זה הזנב של האלף בית, הסוף - של הלשון! תחשוב שבני ישראל במדבר לא ידעו שיש לתורה סוף, עוד ועוד ועוד מצוות, עבירות, פרקים, סיפורים, איסורים, חטאים, ניסיונות, הלכות למשה מסיני, די, מתי זה ייגמר? רק עם של עבדים היה יכול לקבל את התורה, זו הסיבה לגזירת שיעבוד מצרים שלא יספרו לך. אתה מסוגל להבין מה זה תורה ללא סוף? אתה מבין מה קורה כשאין סוף?
- תתביישי לך. את בכלל לא התחתנת. את בתולה מקצועית, אני לא מאמין לך שהמשיח הגיע.
- אני יודעת קצת יותר ממך. מה אתה בכלל יודע, על נשים... ואם אני אגיד לך שאלוהים הוא אישה, אתה לא חושב שזה לא צנוע? כלומר, לך תדע מה מסתתר מאחורי הרעלה השחורה הזו. אולי זו הסיבה?
והיא מצליפה בי עם הלשון הארוכה שלה, שפתאום התחדדה פלאים. איכס, שלא תעזי! ומתחילים לצאת מהראש שלה עוד ועוד דברים בטלים, פלך, מספריים, חוטים, מחטים, תמרוקים, שפתונים, שמפו מפנק לפאה, מכשירי אלקטרוניקה כשרים לבת ישראל שחטאה, מחשב אישי נשי אינטימי, נחשים חשמליים, כל מיני אביזרים נשיים מהעתיד שאני לא מזהה, והיא אומרת לי לא לשים לב, שאני רק אקשיב לה, שאקרא לה את השפתיים, אם אני לא מאמין: המשיח סיפר שזה למעשה מאוחר מדי, שכבר פספסנו את התורה החדשה. שהיה אדמו"ר צדיק הדור לפניו, שהיה יכול להעמיד את כל העולם על הראש שלו, כי הוא התפלל עמידה על הראש. והמשיח כידוע היה צריך להגיע "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". אז הצדיק ההוא, שהקדים אותו וגילה את כל הסודות, התחיל לשדר את עצמו מסביב לשעון, סטרימינג לכל העולם, שפע עצום של תורה כמעיין המתגבר - גלים גלים של חידושים - שאפשר לגלוש ולטבוע ולבלוע ולהשתכר ולאבד את הראש מרוב תורה, עוד ועוד ועוד עוד, תענוג שלא מהעולם הזה עד שכבר אי אפשר יותר והנפש עוברת לעולם הבא - אבל - שום דבר לא נשאר ממנו אם לא נכנסים אליו באותו רגע, הכול הולך לאיבוד. אין זכר. ואותו צדיק היה דורש יומם ולילה תורות מהפכניות גבוהות כל כך, שאסור לגלות אפילו למלאכים שלא ימותו ויטבעו בפנים, שהמשיח בעצמו לא יודע - כך הוא אמר - בכלל על מה מדובר. והכול בשידור חי, פתוח לכל העולם, ואף אחד לא נכנס. אתה שומע? אף לא אחד נכנס. וזה - היא רועדת כולה - זה הסוף.
דת של גויים
חלמתי שהידיים שלי לא שלי, המיטה שלי לא שלי, ואני לא לובש פיג'מה, ערום במיטה מזהב, ולידי ראש עם שיער בלונדיני. וקמתי וראיתי במראה פנים של אדם זקן, מגעיל - התחלפתי בגוף של מישהו אחר! ואני תופס את הראש, באמת לפני השינה חשבתי שהלוואי, האישה, הכסף, החיים האלה, הייתי מוכן להתחלף - אבל דבר כזה! והזקן המנוול הזה, עשרות שנות חיים, הבריאות שלי, הילד שלי, השטריימל שלי, איזו מין עסקה זו. ואני מתקשר לארץ, לבית שלי, בטח עכשיו שם יום, ועונה לי הקול שלי במבטא מוזר, בצחוק זר, באנגלית: לך תוכיח, מי יאמין לנו? יאשפזו את שנינו. לי לא כואב על כל המיליונים? אפס שמן כמוך, כל החיים לא היית מגיע לזרת שלי. בוא לפחות נחליף פרטי אשראי.
- זה מה שבראש שלך, אשראי?
- אתה לא רוצה לדעת איך קוראים לך?
ואני טורק לו. גוי טיפש, אתה בכלל יודע מה זה חרדים? חכה שתכיר את אשתי. ואז אני קולט שהאשמאי הזקן בטח חוגג עכשיו עם אשתי, ואני קיבלתי את הזקנה בלה שלו בשיער צבוע. אם אני רק אגיע לארץ, אוכל להוכיח, דברים שרק אני יודע, אבל בעצם, בעצם אין אף אחד אחר שיודע אותם. לעזאזל כל המידור והסודות. ופתאום אני מרגיש כאב חשוך, לא מוכר - איי, הלב. איזו חולשה בכל דבר. ואני מבין שהוא צודק, אין לי סיכוי. יגידו סנילי, אלצהיימר. אפילו את השפה אני לא יודע, מה מדברים פה. ואני כבר רואה איך לאשתי יהיה יותר קל אתו. לא, חייבים לעשות הכול בזהירות נוראה.
ופתאום אשתי החדשה מתעוררת, והיא - מסתובבת אליי - והיא - אוי, אלוהים - צעירה יפהפייה, שבחיים לא הייתה לי כזו, וגם בחלומות לא חשבתי שתהיה. וזה מבלבל אותי לגמרי, הרי אסור לי, היא אשת איש, ומצד שני יצר הרע לוחש לי, היא אשתי, אבל, אבל היא שיקסע! ועוד לא עיכלתי, והמשרתת באה ומגישה לנו ארוחת בוקר בצלחת זהב - טוסט חזיר. ואני לא יודע מה ההלכה במקרה כזה, אני גוי עכשיו, או יהודי? אבל אם אני גוי מה אכפת לי מה ההלכה אומרת במקרה כזה? ואני בוהה במשרתת ופולט בטעות תודה. בעברית. ואשתי מחייכת, אבל מתקשרת לרופא. בטח יגידו אירוע מוחי, יתן לי קצת זמן להבין מי נגד מי. ואני חושב במיטה על הבחור מאצלנו שבאתי לדבר אתו על משהו והוא התבכיין לי: כשנהייתי עשיר הבנתי לראשונה מה זה להיות אישה. כולם רודפים אחריך, רוצים אותך, מדברים צוחקים קורצים, רוצים להכניס את היד לכיס שלך, ואתה מרגיש כמו ארנק מהלך, איזו עמדת כוח! והכוח משחית, אוהו, אתה יכול להיות הכי צדיק בעולם, הוא חייך אליי, אני לא מדבר עליך. ואח"כ כבר לא היה נעים לי לבקש ממנו. כן, לפחות דבר אחד - אני מיליונר. אבל אני לא מצליח להיזכר מה בכלל רציתי לעשות עם זה. מה, לתרום למוסדות תורניים? ואני נזכר מתחת לשמיכה בשטויות שדיבר פעם בפורים המשגיח שלנו, הצדיק הגדול של הישיבה, מתוך שכרות גמורה. דברים שלא היית מאמין. התחיל לדבר פתאום על בחורות, איזה בושות איומות, לא העזתי להסתכל עליו אחר כך, ועל גויים, פתאום הוא קישקש על הגויים האלה: הם איבדו כל צלם! זה ניוון היום כמו בסוף ההלניזם, ובשלהי מלכות רומי הרשעה. פריצות, ריק וריקבון. מה שאתה רואה היום במערב, בדיוק אותם תנאים, שבסוף, זה ברור, תהיה התפרצות דתית חדשה. ככה זה תמיד, היסטורית. אין ואקום רוחני. זה השלב הבא. בתוך דור אחד, בדור שלנו, אתם תראו, דת חדשה כובשת את המערב. והאסון שלנו הוא שהיהדות היא האינקובטור היחיד בעולם לדתות, כך שהצרות שהדת הזו תמיט עלינו - אני לא רוצה אפילו לנסות, לא רוצה. ואח"כ ראיתי אותו רק מהגב, שוטף כלים מלוכלכים שהתלמידים השאירו בכיור, בפינה של השירותים, ולא היה לי נעים, בכל זאת אחד הרבנים - לעזור לו? בסוף הפניתי את הגב. אבל אם הוא בכל זאת צודק? ואני מחליט להקדים תרופה למכה עם כל הכסף שלי, זו תהיה הצוואה שלי. אני מתכנן הכול במיטה עם עפעפיים סגורים כשאשתי חושבת שאני ישן. דת חדשה של גויים. אור לגויים. ולהכניס עמוק למבנה התיאולוגי שלה יסודות פילושמיים, להנדס את זה בברזלים, ממש אובססיה של אהבת יהודים, ומסביב אלף הגנות, שלא יקום אף תיאולוג שיוכל לסובב את זה - כשאת אומרת לא תרצח למה את מתכוונת? ו-7 מצוות בני נוח, כן, לגלות להם את המשמעות הגבוהה שלהם, את 7 הספירות התחתונות, לעשות לזוהר את מה שהברית החדשה עשתה לברית הישנה. ולתת להם משהו לענות בו, למנוע את השואה הבאה, איזה משחק ענק שישאב אותם, איזה משחק מחשב וירטואלי, כן! כל בתי האלוהים יהיו וירטואליים, באינטרנט, זה יתן גישה גלובלית, ובכלל יחסוך המון כסף, וגם יאפשר ליצור יש מאין מבנים עוצרי נשימה, בלתי אפשריים בכל קנה מידה, בעולם של מציאות מדומה: עלייה לרגל להר של 49 קילומטר, כנסיות שעפות באוויר, קתדרלות בגודל הגלקסיה, מנזרים שמוחבאים ברמה התת-אטומית בתוך חיידק בתוך לכלוך בציפורניים של הנשר במרכבה. זו תהיה דת ללא אף אלמנט חומרי, רוחנית לגמרי, כל הפעילות הדתית תהיה בעולם המדומה הזה: הקשרים בין החברים, הטקסים, הגלימות, הדם, האביזרים המקודשים הכי ממודרים, המקדש בירושלים. ובמזבחות יוכלו להעלות קורבנות מדושנים, שיאכלו באש שתצא מהשמים, בלי שאף חיה תמות. ולראשונה מזה אלפי שנים, סופסוף יהיה אפשר, גולת הכותרת של הרגש הדתי האנושי: קורבנות אדם. ויהיו במשחק הזה שלבים, שבהם תיחשף לסודות יותר ויותר גבוהים, לעולמות יותר ויותר עליונים. לא רע. ואני מחליט לתרום קצבה לנזירים, האנשים שלא יוצאים מהמשחק אף פעם. וגם לכהנים, אלה שמתכנתים, שיש להם ידע אזוטרי, היחידים שמפשפשים בקרביים של המערכת, עם סיסמאות מיוחדות וחדרים סודיים. וגם לנביאים, אלה שאחראים על החזון היצירתי של המשחק, מפתחי האלגוריתמים, הרי צריכה להיות איזו מטרה משיחית, אבל לא מסוכנת, סטרילית ככל הניתן. ואני חושב על בינה מלאכותית: להתקרב יותר ויותר לבינה על אנושית, לשכל הפועל, ומשם לדרגת השכל של הגלגלים, והשלב הבא - שכל של המלאכים, וככה לטפס מעלה מעלה לשכל של אלוהים. ואיך אפשר בלי זנב של מצווה: בחתונה כל אחד יקבל שטריימל שמכסה את כל הפנים, חושך, דממה, בידוד מוחלט, ובפנים עולם שלם של מציאות מדומה, קסדה שמחברת אותך כמו אסטרונאוט שחור להליכה בחלל הפנוי, שער ישירות למשימות בעולם העליון, וכל המערכת מותקנת על חשבון הברון. ואני חושב לעשות הון על הימור במסחר בחוזים עתידיים בזנבות שועל, הרי הביקוש לשטריימלים ירקיע שחקים, יושב בשמים ישחק! ואני מגבש מיתוסים חדשים, חגים, מנהגים, מאכלים מיוחדים, וכו' וכו' וכו'.
ואני מחכה ככה כמה ימים במיטה, עושה את עצמי עם עיניים עצומות. ואשתי כל הזמן שומרת עליי ומתלבשת ומתפשטת, בחיים לא ראיתי ככה גוף של אישה. מה, אסור לי להסתכל? זו אשתי. ועולה בדעתי שאף פעם לא נגעתי באישה יפה וגם לא דמיינתי שאי פעם אדע מה זה. ומצחיק אותי הביטוי הזה, זקן אבל בראש צעיר. צעיר ברוח. כן, הכול בראש. וככה במחשבות הזמן עובר כמו נצח, עד שבסוף יש שקט מוחלט, היא כנראה ישנה. ואני מחטט בכל המגירות ומוצא מספר שכתוב עליו עו"ד, וקובע פגישה מחר. וכל הימים האלה כל המשרתים מסתכלים עליי במבטים רעים ומוזרים, רק אשתי החמודה ממשיכה לחייך אליי כמו שמש. לא נורא, מחר נפטר אותם. אבל אני לא מבין איך היא יכולה כל הזמן רק לחייך, כאילו עשו לה ניתוח פלסטי. אבל בעצם, אם הייתי יפהפייה טיפשה ואוטוטו יורשת מיליונים, לא הייתי מחייך? ובלילה אשתי באה אליי ערומה, כשרק כרית קטנה מסתירה אותה, ואני עוצם עיניים, והיא חונקת אותי.
שירה חדשה
חלמתי שאני מחובר למחשב באינפוזיה. והבית לבן כמו בית חולים, נקי, ואשתי אוספת את הלכלוך מכל הבית, מהפינות הכי שכוחות, ואז מסתכלת איזה איכס, כמה טינופת, ערימה של גועל נפש במרכז החדר, ואתה אומר שלא צריך לנקות? והיא מתחילה לשבור את כל הכוסות בבית. היא קוראת לזה חתונה. והיא מרחפת אליי כמו כלה לבנה שעל החזה שלה יש מגן דוד אדום: אתה רוצה שאני אעשה לך חתונה - לפני כל האורחים? ואני אומר לה: תסססס... והיא מנסה לנשק אותי כששפתיי חתומות, כמו שהיא רוצה להוציא ממני משהו, וחושבת שזה יפתח לי את הפה: מה אתה עושה שם כל הזמן עם המחשב? איזה מין בנאדם מדבר למחשב שלו, לוחש לו בחדר, מלטף אותו, ישן אתו במיטה, לא עוזב אותו לרגע גם לא בשירותים? יש לך מזל שאני לא רוצה לדעת... השם, איזה פשע עשיתי איזה עוון, שדווקא לי בבית צומחת מחלה כזו.
- תיזהרי, אל תגידי דברים שאת לא מתכוונת. את לא מבינה מה את עושה?
- אתה לא מבין מה אתה עושה.
והיא ממשיכה וממממשיכה ואני כבר לא שומע מה שיוצא לה מהפה ורק מרגיש שהיא פתאום מסיימת את דבריה בסימן שאלה? ואני מפחד, לא יודע מה לענות, העגיל שלה מתנדנד, עוד רגע יפול, ואיכשהו מצליח לענות לה רק סימן קריאה! והנה למזלי באים לבקר האורחים. והם אומרים לי: מזלך שאתה הולך מכאן, ואשתך כזאת אחות רחמנייה. תראה איך הכול מבריק. אתה בכלל לא נראה כמו מישהו שהולך למות. אוי איזה חמוד, הם מלטפים אותי. אבל אני מרגיש פלסטיק. הם בעצם לא רוצים לגעת בי. הם דוקטורים משונים מאוד, מסתובבים בחליפות חלל. והם אומרים לי מרחוק מאוד, שפעם כשאדם היה מת, היה נשאר חלל פנוי, ובתוך החלל השחור הזה היה נשאר רְשימוּ של אנרגיה אפלה, שממנו היה אפשר לעשות חידושי תורה. ואם היה שם צדיק, שזה מה שנקרא אדם יצירתי, כלומר מישהו שהיצר שלו גדול, אז הצדיק היה יכול להמשיך מהחידושים הללו תורה גדולה. אבל עכשיו אחרי השואה נשאר שם כזה חלל ריק, בלי רשימו, אף אחד לא יודע מה יש שם. לכן אתה שאתה במצב כזה, הבנת? משלחת לחלל, מישהו חייב להישלח לשם. כל יום אבותינו אברהם יצחק ויעקב מבקשים לפגוש את קדושי השואה, ואומרים להם שהם בהיכל כ"כ עליון שאין להם עוד רשות להיכנס לשם. אבל האמת היא - שאף אחד לא יודע איפה הם. אתה מבין? מתי השואה - הם לא הגיעו אלינו, לעולם העליון. הנשמות עדיין תלויות, לא למעלה ולא למטה, אף אחד לא מבין מה קרה, לאן הם נעלמו, משהו קרה בדרך. הן לא בגן עדן! פעם כשהייתה רשת של נשמות, כשמישהו מת אז אם הוא מקושר אפילו לנכד יהודי אחד, אפילו לצדיק אחד, אפשר עדיין לנשום דרכו, או לינוק ממנו. אבל כשכל הרשת מתה, זה כבר כנראה פותח אפשרויות אחרות, שעוד לא ידועות למדע, שאנחנו עוד לא לגמרי מבינים. בכל מקרה כדאי שתדע שלפי החישובים שלנו, אמנם החלל הפנוי הוא שחור, אבל החלל הריק, שאין בו בכלל אפילו חלל, הוא לבן לגמרי. אם בחלל השחור אתה צריך חליפה לבנה, אז בחלל הלבן אתה צריך חליפה שחורה. אם כאן אתה הכלה - שם אתה החתן. ואם יש שם בכלל כוכבים - הם שחורים, הם מנצנצים בחוסר אור. ואתה, כל כך הרבה שנים הסתכלת על התקרה - אתה כבר יודע שיש משהו מעבר ללבן. והם מלווים אותי לחופה בשירה אדירה, יותר חזקה משירת הים, רק שלא שומעים כלום - כי זו שירת החלל:
תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה לֹא יֵדָע
וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן תִּלְכְּדוֹ
בְּשׁוֹאָה יִפָּל בָּהּ
וְנַפְשִׁי תָּגִיל בַּהשם, תָּשִׂישׂ בִּישׁוּעָתוֹ
כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה: השם, מִי כָמוֹךָ!
והם כבר רחוק רחוק מאחור והם משחררים אותי להליכה לשם, כל עוד אני מחובר לרשת אני יכול לנשום דרכה, יכול למשוך בחבל ולחזור, יכול עוד לחזור משם. אבל אשתי היא. היא מוכנה לרצוח אותי רק בשביל לעשות לי המתת חסד. והיא באה בלילה, מגן דוד אדום, מנשקת ומשתקת, ומנתקת אותי מהמחשב. תסססס. ואני רואה אותה מתרחקת ומתרחקת, והמילים האחרונות שלה הן: אתה חושב שאני לא יודעת?