חתונה

פרה תמימה

חלמתי שאני פרה צדקנית ובתולה. אני לא נוגעת בפרות אחרות, וגם לא בפר עד החתונה, ומתנגדת לשחיתות המוסרית מסביב, מברכת על העשב גם כשאני מעלה גירה, ועושה מוווו שנשמע כמו אמן. וכולם צוחקים עליי, קוראים לי הפרה המשוגעת, מי ירצה להתחתן אתך? אצלנו לא מתחתנים. ויום אחד באחו מתחיל לרדת גשם ולא מפסיק. ובהתחלה אנחנו שמחות, אבל כשכבר צריך להכניס את הראש מתחת למים בשביל קצת עשב, כל הפרות, כולל הבהמות הגסות ביותר, מתחילות להתפלל. והאחו הופך לבריכה ענקית מאופק לאופק, ואנחנו השמנות מדלגות לנו בקלילות, עד שכבר לא מצליחות לגעת ברצפה, האחיות היקרות שלי מתחילות לטבוע, וגם אני בולעת מים ולא שוכחת לברך שהכול, וברגע האחרון בא חרדי צדיק על רפסודה להציל אותנו, אבל הוא לוקח רק אותי, וכל האחיות החילוניות נשארות מאחור ומסתכלות ומסתכלות ומסתכלות.

והוא מתעצבן עליי: למה לא באת בזמן? את צריכה הזמנה מיוחדת? והוא מכניס אותי לקופסא שחורה ענקית שכתוב עליה תיבת נוח, ואומר שאני הבהמה הטהורה, הפרה השביעית שנבחרה. וכל המבול, גם בלילות השחורים שהקופסא מתפרקת עוד רגע, אני מתאפקת לא לגעת בפר היפה והצדיק והתמים שנוח שידך לי, ארוסי שיחיה. וכל לילה אהובי מנחם אותי על אמי ואחיותיי, את תראי איזו משפחה נפלאה אנחנו נקים בעולם החדש, כשהכול יגמר, את תראי, לא נריב פעם אחת, אנחנו לא נפסיק לאהוב לעולם.

ובאמצע הלילה האינסופי הקופסא נפתחת לאור לבן מסנוור, מסתבר שבחוץ עכשיו יום! ונוח עושה בחוץ חתונה המונית לכל החיות, איש ואשתו, ומברך אותם, ולנו הוא עושה חתונה של פרות, מלביש את הפרות בשמלה לבנה שמכסה אפילו את העכוז, ואת הפרים בטליתות, ומברך אותנו שנהיה פרות ורבות, ושישה זוגות פרות נכנסים לפנינו לברית הנישואין, אנחנו אחרונים חביבים. ונוח מעלה אותי ואת בעלי על משטח גבוה מיוחד מעל כולם - לעולה.

לפני החתונה - השיחה האחרונה עם ש'

חלמתי. איך שרדתם אחרי הפרידה? אני מקק מצטיין, בונקר. אני אשרוד שואה גרעינית. למדתי לריב, למדתי שמשפחה. וגויים, אני שונא גויים. זה לא היה פעם. כן, שמתי לב ש-. גויים זה מוטיב חוזר בשיחה. איך שרדנו? באמת כל הכבוד לי. אני זוכרת, היית בונקר מהתחלה. נכון, יש רגעים של התגלות. אבל אני לא מרגישה שאני יודעת עליך. כלום. רוב הזוגות לא אוהבים אחרי כמה שנים. מה שמחזיק אותם זה נאמנות, ו- גויים. שנאה ואהבה - ראשי תיבות שואה. כן, גויים. מאוד רציתי לבכות, מאוד רציתי, אבל. לא הצלחתי. לא יודע, יותר נגיש? חשבתי להיפך. או שאני פשוט פחות מנסָה. נהייתי יותר דתי. מה?? מה שמחזיק, הפחד, היום אנשים לא אוהבים. לעשות דברים מתוך פחד, הכול צריך להיות. מאהבה. סליחה, טונים גבוהים לא מתאימים לקול שלי. היא כל פעם מפוררת אותו, במודע. או שלא במודע. היא. אתה סותר את עצמך, אתה יודע? צריך להילחם בזה, הרומנטיקה. אימללה דורות של אנשים. את מכירה את השנאה, את השנאה? ממש חתן לא שגרתי, אתה. מלא שנאה. גם אתה צריך את הפנטזיה. מה זאת אומרת "מת"? כאילו - אין יותר אנשים בעולם. הכול צריך להיות מתשוקה? פעם - פעם היה דבר כזה - יראת השם.

איידס הדעת

חלמתי שמצאו פתרון טכנולוגי ליצר הרע. מעכשיו מרכיבים לכל בחור מגיל אפס משקפיים מיוחדים של מציאות רבודה, שמסתירים בשחור את כל הנשים ברחוב. זה פשוט פטנט גאוני לשמירת העיניים, שאדם לא יוכל בכלל לדעת איך נראית אישה עד החתונה, שלא יוכל אפילו לדמיין ולחלום עליה. הן פשוט חור בשדה הראייה.

ואני מתחתן עם כתם שחור, ובפעם הראשונה בחיים בחדר ייחוד אני מוריד את המשקפיים. ואני רואה שהאישה היא פשוט מפלצת, מין ערימה של כל מיני חיות, פירות, ושאר ירקות. העיניים יונים קטנות. אפה הוא מגדל. השערות שלה הם עדר עיזים מסריחות, וגם השיניים, היא רק פותחת את הפה והן כולן עושות: מה, מה? מתחת לצמה הרקה שלה מפולחת, ובמקום מוח יש לה גרעיני רימונים. בחזה יוצאים ממנה שני עופרים. הם דווקא חמודים, אבל נראים רעבים, ואני מפחד שינשכו אותי. ואני רץ לרב, הוא עדיין לא הספיק לברוח מהחתונה, ואני מבקש: שלום בית! והוא אומר לי: הסוד הוא תקשורת. ואני מחכה שהיא תישן, כי אני מפחד שהיא תפתח את העיניים והיונים יתעופפו והיא תישאר עיוורת. ואני ניגש לאחד העופרים, ומנסה להתחיל לפתח איתו שפה משותפת. ואני מוציא לו את השושנה שהוא לועס מהפה, מחתים אותו עם הלשון על הסכם סודיות, ומשתף אותו קצת בעולם שלי, בעבודה שלי בתחום ההייטק:

אז הנה הסוד. אם ההתגלות הבאה של אלוהים תהיה דרך האינטרנט, היא תצטרך תשתית מתאימה, נכון? אז הרעיון לסטארט-אפ שלנו - אפשר לסמוך עליך, נכון? - הרעיון זה שבגלל שהרשת כזו גלובלית מספיק חיבור אחד כדי לחבר את כל הרשת העליונה לכל הרשת התחתונה, והוא כבר יוכל לשלוח דרכו לכל העולם. אז אנחנו נניח את היסוד, שיהיה פרויקט התשתית הגדול והיקר ביותר מאז בריאת העולם: כבל תקשורת בין-עולמי שיונח מתחת לשמים ויחבר בין למעלה ולמטה. ובעתיד תהיה גם מעלית, ומסעדה, וכו'. הנוף צפוי להיות מדהים, אנחנו צופים גידול אקספוננציאלי בתעבורה ובהכנסות. ברגע שנגייס מספיק כסף ממשקיעים, נטה גם את הנהר מגן עדן, נבנה סכר, טורבינה, תחשוב: רק הגובה האינסופי של המפל מהשמים לארץ מבטיח לנו אנרגיה אינסופית - וירוקה. טוב, קצת נסחפתי. כרגע גם סיב אופטי אחד שיגיע לשמים יהיה דבר גדול. אז בשלב הנוכחי, העוברי, לקחתי על עצמי להתחיל לפתח את החיבור, ולמדתי פיתוח אתרים. כל העולם רק רוצה שיכנסו לאתר שלו, ואילו אני בניתי אתר סודי. אף מנוע חיפוש לא יודע עליו. אין קישורים אליו ואין בו קישורים. אתה יכול רק לנחש את השם שלו. לכאורה, כל אחד בעולם יכול להיכנס בשנייה, אבל אף אחד לא ייכנס בחיים. ובאתר שלי אני המרא דאתרא, מנהל האתר, והתורה יורדת ממנו בקצב של ביט אחד לשנייה - קצב הכתיבה. ובכל העולם כולו יש רק קוף אחד שנכנס לאתר שלי. אני רואה את כתובת הIP באמצע שום מקום בג'ונגל. ותאמין לי, בשביל החיות אנחנו כמו מלאכים. אתה יודע כמה משתמשים פוטנציאליים יש לנו רק באגן האמזונס, איזו מסה שרק מחכה לרעיון וליזם הנכון שיבוא ויקטוף אותה? אם רק נחקה את אלוהים כמו קוף, נוכל לתת להם תורה. ואתה שואל מה אם אלוהים יתרגז? מקסימום הוא ירד מהעץ, אם הוא לא באמת תלוי שם למעלה, מתנדנד. כך שאין דרך בעולם שהסטארט-אפ לא יצליח. גם אם לא נוכל להוריד שוב תורה לבני אדם - נוכל להוריד תורה לחיות. תורה של קופים. דת האינטרנט הראשונה.

בית הכסא

חלמתי שיצר הרע מנסה לפתות אותי, ואני אומר לו: חבל לך. אתה יודע למה? כי אין לי אשליות. והוא אומר: דווקא יש לך. והוא מביא לי סטודנטית מופקרת עם עור ששואלת אותי מה אדם שחור כמוך עושה כאן במרתפים של האוניברסיטה, ואני בורח משם לפני שהיא תציע לי נישואים. והוא מביא לי צדיקה תמימה שקוראת תהילים באוטובוס וכל מה שנשאר מזה שהיא אישה זה שהיא מתפללת ולא מתפלל. והיא מסתכלת על הפיאות שלי ושואלת: זה יכול להגיע עד הרצפה? ואני נזכר בנביא הושע ששמע קולות מהשמים שאמרו לו להתחתן עם זונה. והוא מביא לי בחורה נחמדה מבית טוב שעולה על גדותיה מרוב שהיא מבינה אותי, כמו סיר שמבין ומבין עד שהוא נשפך על הרצפה. ואני נעלם. ואני מסתתר ומסתתר כמו שפן בתוך הכובע, עד שהיא תלך, לא מעז להציץ החוצה אולי היא כבר הלכה. ואני ממהר למצוא לי איזו פילה בתולה ומבוגרת. והמשפחה שלי משתגעת. אף אחד לא מבין למה אני מתחתן איתה, איזה מין זיווג זה, מה אחד כמוני מוצא באחת כמוה. והיא כמובן שמחה מאוד, אוהבת אותי מאוד, אבל מהר מאוד אני מוחק לה את המבט המטומטם מהפנים, כי הפמוטים שלה מכסף מקומרים בזוויות לא ראויות ואני דורש שלפחות תחביא אותם מתחת לאיזו שמלה, מה זה פה. והיא בוכה קצת בארון, אבל חוזרת משם מאושרת, ומה שאני לא עושה לה היא ממשיכה להיות מאוהבת, ורק משמינה מנחת, ואני כבר משתגע. ויצר הרע פתאום אומר לי: היא אשתך. מותר להתייחס אליה יפה, לא? ואני מזהיר את אשתי: יש פה איזה כלב שמנסה לרחרח ליד הבית. ואני חותך את הטלפון ומוחק את המחשב. שופך את הבשמים שלה בכיור ואת התכשיטים באסלה, ואח"כ מנגב בנייר טואלט את כל הסכו"ם בבית, בלי טביעות אצבעות. ולאט לאט אני מוחק כל עקבות לקיומי. אפילו הזקנים בבית הכנסת כבר בקושי זוכרים שהיה כאן פעם מישהו כזה. ובסוף גם אשתי והילדים שוכחים שהייתי אי פעם קיים. מבחינתם אני אחד הכיסאות הישנים בבית. ובגלל שאף פעם אף אחד לא יושב עליי הם קוראים לי בצחוק כסא הכבוד, כשיגיע אורח ניתן לו לשבת בכסא הכבוד. ויום אחד מגיע אלטע-זאכן, ואני עושה את דרכי לכפר הערבי. ויצר הרע אומר לי: מה אכפת לך שאיזו ערביה תשב עליך. מותר, לא? אתה כבר לא בנאדם, אתה כסא. ואני אומר לו: לך תדע מה הן מסתירות מאחורי הרעלות האלה. והוא אומר לי: עכשיו אתה תדע. והערביה מורידה את המסכה ואני רואה שהיא אמא שלי. אני גוי! אני ערבי! אני בבית שלי! לעזאזל, זה בטח המקום הראשון שהם יחפשו. ואני מנסה לגרור את עצמי עם רגלי הכסא לדלת אבל בקושי מתקדם. הבית מוקף. ואמא שלי מנסה להחביא אותי בתוך המקרר אבל הרגליים שלי בולטות החוצה, המקרר לא נסגר, והאור מהמקרר בולט החוצה בחושך עוד יותר. ואני פוגש במקרר עגבנייה. והיא אדומה כמו קטשופ, ואומרת לחסה: תכסי אותי מהר שלא יראה. ואני אומר לעצמי: זה הסיכוי האחרון שלי לנהל חיי משפחה. ואני מתחיל לחפש את אבא שלה כדי להציע לה לצאת אתה, ואני מבקש מהלבן, האבטיח, אפילו מהמדף, אבל כולם מתכחשים אליה במבטא ערבי, עזוב אותה. אתה רוצה להתחתן עם זונה? ויצר הרע אומר לי: נה נה ונה נה. והשמים מתחילים ליפול עליי. בהתחלה העננים, נהיה ערפל. אחר כך שומעים את הציפורים נחבטות בגג בהמוניהן. והאוויר נהיה דליל, קשה לנשום. ופתאום הכול מצופה בשקית ניילון דקה מאוד, אבל בקושי אפשר לזוז, כי מהצד השני יש טונות של מים. זה בטח הרקיע, אוי ואבוי הסיכות שהשארתי במגירה, תיכף הקרום יגיע אליהן. ומתחילה הפגזה של מלאכים, הם עושים רעש איום, כמו פסנתרים שנופלים מהשמים. בום! זה היה קונטרבס. תזמורת שמיימית של פצצות קדושות, גרעין, פירות, איצטרובלים, ואני כבר חושב להיכנע - והנה טראח - אנחנו בגן עדן והעצים הענקיים מבריאת העולם מתחילים להיכנס לאדמה, ואני תופס בענפי העץ והם חומקים וחומקים כמו ידיים של תמנונים, ובסוף אני נאחז בצמרת חזק חזק ונכנס יחד איתה לתוך האדמה, רגע לפני שאפגוש את אלוהים. רק שהוא לא ישב עליי.

תפיסת האלוהים

חלמתי שאני שואל שאלה טפשית בשיעור, וברגע שהיא יוצאת מהפה אני מתבייש בה, ואני מאדים ממש כשאני תופס שיש בה גוון מיני, למרות שבכלל לא התכוונתי. והרבנים אומרים לי לרדת למטה. ואני רואה במעלית שעל הקומה מתחת לקרקע יש מפתח, ואני לא יכול לרדת. ונכנס רב ענק ומרובע למעלית שתופס את כולה בדיוק ומרים אותי לתקרה עם יד אחת, ואני אומר: תודה. והוא שואל: איך אתה מסתדר עם אשתך? כלומר, איך זבוב שחור מסתדר עם פילה לבנה? לא מסתדרים, נכון? בוא, אתה מוזמן. והוא פותח את הדלת ואני מגלה שיש ישיבה למטה מתחת לישיבה. מתחת לישיבת המקובלים יש ישיבת מנודים.

והמקובלים האלה למטה הם מרגלים של מעלה. מיירטים מסרים, אני רואה שמישהו מהם מחזיק ביד מסר מחיות הקודש, ואני מתקרב בשקט להציץ מאחורה, ופתאום הוא מסתובב ואני חוטף סטירה: לא שמעת על ביטחון שדה התפוחים הקדושים?
- מצטער, זה היום הראשון.
- היום הראשון, הא? יהי אור זה בדלת הראשונה בסוף המסדרון.
והמקובל המקולל שם כל הזמן מדבר על התוכנית הגדולה. אנחנו צריכים לקלקל את התוכנית הגדולה. ואשתי שואלת בלילה: כשאתה אתי על מי אתה חושב, עלי או על השכינה?
- חמודה, אתן בעצם אותה אחת.
והיא אומרת בקול מאופק, של מי שנפגעה עד עמקי נשמתה: אז אתה חושב עליה?

ולמחרת יש מהומה בישיבה מתחת לאדמה. אחד המקורות הגבוהים ביותר נחשף ונשרף בלילה בעוון העברת חומרים קדושים לאנשים חסרי סיווג רוחני. מסמכים בסיווג קדוש ביותר, שחור מצומצם! הם אומרים לי בקול של בית קברות, ושולחים אותי ברכב עם חלונות שחורים, שמעלה אותי לטיסה עם חלונות שחורים, ולמרות שלפי חישוביי עכשיו יום, כשאני מגרד קצת את הציפוי אני רואה בחוץ כוכבים. ופתאום יש טלטלה עצומה, כל הנוסעים עפים באוויר, המטוס מתרסק. וברגע אחד אני תופס שאני עומד למות תוך שניה, לעזאזל! אני לא אספיק לומר שמע ישראל. אבל הנה כבר סיימתי שמע ישראל, כנראה שזה לוקח יותר זמן למות משחשבתי, והנה דווקא עכשיו אני אמות ולא בשמע ישראל! אז מהר אני אומר שוב שמע ישראל, אבל עוד לא מתתי, אוי, אני יודע איך זה יקרה, זה המזל שלי, בדיוק דווקא עכשיו אני אמות ולא בשמע ישראל, ואני אומר שוב שמע ישראל. כמה זמן לוקח למטוס ליפול? ואני רואה את הבתים קרובים, קרובים, ומכה אדירה, מאוחר מדיי, שמע ישראל! אבל אני לא מת, המטוס נשאר שלם. זה בלתי נתפס, משהו לא נכון בשמים. או שאולי טסנו בתוך האדמה, ולכן הכול הפוך? אך אם כך, אז לאן התרסקנו?

ואני חוזר על ארבע כדי להבין אל ישיבת המקובלים שבאדמה, שהם מחפשים את אלוהים, והוא מסתתר. והם אומרים לי שפעם הרקיע היה צעיר ומתוח, ואי אפשר היה להסתתר בשמים. היום כשהכול כזה רפוי, לך תמצא אותו בתוך אלפי הקפלים. הוא אף פעם לא נמצא באותו מקום פעמיים, ומשתמש במלאכים חד פעמיים מפלסטיק לבן כדי להעביר הוראות. זה מצוד שלא נגמר, רוב המומחים כבר התייאשו, אבל עוד נמצא אותו, הוא חייב לעשות טעות מתישהו. בנינו מנוע חיפוש מיוחד רק בשבילו, ורשת מיוחדת בחלל הפנוי - כדי לתפוס אותו. ואני אומר שיש לי הרגשה שהוא מסתתר דווקא במקום אחר, מקום שלא תחפשו אותו בכלל, מקום שאני לא אספר לכם. והם אומרים לי: רק תוביל אותנו בעיניים עצומות, בלי שנדע איפה זה. אנחנו מחפשים את אלוהים כבר הרבה מאוד זמן. אנחנו רק רוצים לשאול אותו כמה שאלות, זה הכול, אנחנו מבטיחים. והם מארגנים צוות מיוחד של אתיופים חרדים בשטריימלים, מסווה שחור על שחור, לא מחזיר אור, ואני מוביל אותם ליעד. וברגע שאני נותן זיהוי לחוליית החיסול הם פתאום שולפים מהשטריימלים ספרים חדשים לא מוכרים בתנ"ך וספרי קבלה עתידניים שלא ראיתי בחיים - ומוחקים אותו.

נגע

חלמתי שאני לומד גמרא, ואני לועס את הדף כמו מצה יבשה עם סימנים שחורים, ויודע שיש לפניי עוד מאות עמודים דקים כדי להגיע לשיעור כזית. ופתאום לוכד את עיניי, אני רואה בתוספות שלפניי, שחור על לבן, זה דבר שלא נשמע מעולם - אני מבין שבעלי התוספות הם חוג מחברי הזוהר. לא יכול להיות, התוספות! ודווקא בגלל שזה כזה לא יאומן - זה הסוד האמתי. הסוד של תורת האמת. ואני מתחיל לקרוא עם אצבעות רועדות בשורות הצפופות, שחורגות מהדף, ומבין שיש עמוד צפוּן בגמרא, עמוד ג', מוכמן כמו אפיקומן. ואני נוגע בקצה האותיות, שעל יד - לחוץ, מפחד להכניס לגמרי בפנים את היד, מי יודע מה עוד יהיה שם, ויגידו גנב. הרי לא לי מיועד הסוד. וידי נלחצת נרעדת מתבלבלת ומאבדת את העמוד ונסגר עליה הספר - ואני לא מצליח להרגיש שיש לי יד, שיש אצבעות, אמא! לא יכול להקליד או אפילו לפתוח את המחשב בסיסמא, וכל הזמן מרגיש שנוגעת בי נקודה חמה, משהו מאוד לא צנוע, כמוס, בסתר. חטא אל חוטי. ואני רץ לשירותים של בית המדרש, נועל את הדלת ומסתכל, ורואה שאם מסתכלים ממש טוב מקרוב אפשר לקרוא בכף היד אותיות, מתקמטות ורצות לי בפנים כשאני מזיז את האצבעות. ואני מבין מביניהן שהמחשב כף יד הזה, שעיניי מזהות בו בחושך בהדרגה עוד ועוד מילים שלמות, מחובר לרשת תקשורת חשאית שלא מהעולם הזה. אינטרנט של מעלה. כולל מבצעים מסווגים ברמה שאסור לאדמו"רים לדעת, אגפים שקופים בשמיים שלא מופיעים אפילו בספרים הקדושים, עולמות שלמים שרק קומץ מלאכים יודעים על קיומם, והכול - בכף ידי. איזו פאשלה שלא תאומן. ואני מנסה להבין מה קורה בתוך כל השמות הקדושים והראשי תיבות, ופתאום אני שומע את הקול של ראש הישיבה מאחורי הדלת: מי תקוע שם כל כך הרבה זמן? מה אתה עושה שם?

ואני חובש את היד בנייר טואלט שלא יראו, ולא מוכן להוריד את התחבושת, ואשתי מודאגת: אם נפצעת תלך אתי לרופא! למה אתה לא מראה, מה אתה מחזיק שם? והיד שלי כאילו שומעת את מה שהיא מדברת, כי המראה שלה בלילה נורא. גבשושיות דוחות שמפרישות נוזל לבן שנמרח על הכל, בקושי אפשר לקרוא בין השורות, אבל מספיקה הצצה חטופה להבין - הולך לקרות משהו גדול. נפח התעבורה קפץ בלילה באלפי אחוזים, ספירת האין העליונה שולחת בעצמה מסרים קדחתניים למלאכים מסביב לשעון, ובפעם הראשונה רואים מסר חריג שהמקור שלו מאחורי הפרגוד. היד השנייה שלי מרחפת מעליו ברעד, אבל צריך ללחוץ כדי להיכנס בפנים לתוכן ואני מפחד גם איתה לגעת, כי הכתמים האלה - זה צרעת. ואשתי שואלת: מה אתה עושה כל כך הרבה זמן עם המחשב בשירותים. למה אתה מסתגר ממני? מה אתה כותב שם?

אבל בבוקר היא מחייכת אליי: איך שליטפת אותי בלילה, מה שעשית, זה היה מדהים. אבל, אבל אני לא נגעתי בה! וקוראים לי למשטרה. מבקשים טביעת אצבע. זקנה עטופה בשביסים, מקומטת כמו פתק בכותל, שגם במקל לא הייתי נוגע בה, טוענת שנגעתי בה. והשוטר מגחך, ובקושי מסכימים לי שיחכו עם האצבע עד שיסירו את התחבושת. ואני מרגיש שאשתי מתלבשת יותר ויותר צנוע, אפילו ממני. כבר לא רואים ממנה כמעט כלום. אנשים מהקהילה מתרחקים ממני, וגם אשתי מסתתרת מפניי, מתביישת, ואני רואה בקצה השמלה משהו לבן. ואני הולך לבדוק במקלחת, וגם מתחת לנייר כבר לא רואים דבר, הכול לבן. נפתח דף חלק חדש. ואני שומע את אשתי בוכה ורצה לשירותים, ומחשבה מחרידה חולפת בראשי - לא! איזו טעות נוראה - השארתי את המחשב שלי פתוח על המיטה. ואני רץ ושואל אותה מעבר לדלת: מה פתאום את בוכה? והיא לא עונה. ואני מנסה לפתוח והדלת נעולה, ואני שואל: מה קרה? והיא עונה: כלום, כלום.

זוג יונים

חלמתי שכשבאו להתייעץ איתו הוא היה שואל אתם מאמינים בג'וקים? כי אם לא מאמינים בג'וקים, איך יאמינו באלוהים? כמו שאשתו מחפשת לכלוך וקוראת לזה ניקיון. כשמחפשים לכלוך מוצאים. זה נכון בפוליטיקה ונכון בזוגיות ונכון בחיים. הרי זה שקר גמור. הרי הנמלים היו צריכות להיות ידידותיה הטובות של האישה. כמו צבא של גמדות טובות שבאות בלילה ועוזרות ומנקות את הבית. ואשתו הורגת אותן באכזריות כזו, שאי אפשר לראות את זה. כי הרי הוא אהב אותה כל כך, שהוא לא היה יכול להרגיש את זה. ובשבת זה היה השיא. הוא היה דופק על השולחן: אתם חושבים שאוכל ממלא את הבטן? הוא ממלא את הנשמה. בסעודה שלישית הוא כמעט התפוצץ ונוזלים יצאו מתוכו בהשתפכות הנפש. ואילו אשתו הייתה יושבת בצד וקוראת בספר: איך לאכול כמו יהודיה ולהיראות כמו שיקסע.

לילה אחד באה אליו אישה שהיה לה סרטן. היא הייתה אימא שלו. הוא אמר לה שהיו לה זוג יונים במרפסת למעלה, שלכלכו ועשו רעש וכינים בכביסה והיא לקחה את הקן שלהם עם הביצים וזרקה אותו, והיונים הלכו. ואחרי שנה אותו זוג חזרו לאותו מקום ושוב בנו את הקן. והיא שברה להם את הביצים וזרקה הכל, והם הלכו. ובשנה השלישית, שוב אותו דבר, כל הסיפור. ובשנה הרביעית שוב, ועוד שנה ועוד שנה. ובשביעית הם חזרו ובנו ודגרו. ושוב היא זרקה את הקן עם הביצים. אבל היונים לא עזבו. הם נשארו שם, וחיפשו את הקן למרות שהוא לא היה שם, והסתובבו בלי סוף איפה שהיה הקן ובכו והמו ובכו, אי אפשר היה לשמוע את זה. בשנה הבאה הם לא חזרו יותר. אחרי זה האישה מתה מהסרטן.

חיים זרים

חלמתי שמגיע זן כ"כ נשי של חייזרים, שהם כל כך מלאים ברגש, שהאישה שלנו היא ביחס של גבר אל אישה אל הגבר שלהם. ובאמת נהיים הרבה זוגות מעורבים, ואשתי עוזבת אותי לטובת חייזר תת ימי, מין דג יותר חכם ממני וגדול בתורה, שלא רק הראש שלו אלא כולו שוחה בתוך שטריימל. אפילו הזנב. ועושים טקס גירושין גם לפי היהדות שלהם, כדי שהיא תוכל להתחתן: פעם אחרונה בחדר ייחוד. ואז היא בשמלה שחורה, ואני מוריד לה את הטבעת ומכסה אותה בהינומה, וכולם מקיאים על השולחנות: מנה אחרונה, מנה שנייה, מנה ראשונה. ולבסוף החלק הקשה ביותר: פרידה אישית אחרונה בהחלט בכניסה לפני כולם, ההורים משני הצדדים, אומרים שלום לאורחים היקרים ומחזירים את הצ'קים. זהו, חוזרים לחיות כמו זרים. והופ - אשתי קופצת למים.

ואני מתחתן עם חייזרית, והיא כמו בננה. והיא אומרת לי: הסדר הוא שקודם כל הקליפה ואח"כ הפרי, אלא אם אתה תולעת, שאז הסדר הוא קודם כל הפרי של העץ ואז הקליפה. ואז אתה יכול לאכול מבפנים, בלי לקטוף, בלי לקלף, בלי שיראו אותך, ובלי להיתפס. ככה עבדנו על השם בחטא הדעת: לאכול את הפרי ולהשאיר אותו שלם. והיא שואלת: איך זה אצלכם כשאתם מתייחדים, אתה יכול להיות תולעת? והיא בוכה סתם בלי סיבה. ואני אומר לה: אל תבכי, אשתי עוברת לגור מתחת לים. עם חייזר לא כשר.
- בטח שהוא כשר, יש לו סנפיר וקשקשת. כמה שאני מתגעגעת... היית מוכן לעזוב בשבילי את הכדור הזה?
ואני פתאום קופץ: הכול שקר! כדור הארץ שטוח. כתוב שהשם מותח את השמים - ואם הוא היה כדור אז אי אפשר היה למתוח את הרקיע, אם היית מותח השמיים היו פשוט מתכווצים ונופלים על האדמה.
- אבל אפשר להקיף את הכדור הזה בטיסה, לא?
- זו אשלייה. יש שם עוד ועוד עמים, ארצות, אבל זהים לחלוטין לאלה שכאן. איזה מישהו דומה לך לחלוטין. ומישהי דומה לחלוטין לאשתך. ובכל זאת יש שינויים זעירים שאתה מרגיש בקושי כשאתה חוזר ממרחקים, מרגיש שמשהו השתנה, ולא יודע מה. ואני יוצא למסע כדי להוכיח לה, נוסע שוב ושוב "מסביב לעולם", כאילו אני מקיף אותו, אבל בעצם אני מתרחק מתרחק. ואני מתחיל לדבר עם האנשים פה, ומגלה שאין בכלל חייזרים, לא שמעו עליהם. איך לא חשבתי על זה קודם? הרי הם נחתו רק במקום אחד מהשמים! ואני בא לאשתי בלילה: האם אי פעם תעזבי אותי בשביל חייזר? והיא מסתכלת עליי במבט מוזר. חייזרים? - היא צוחקת - אין דבר כזה. אני אוהבת אותך.

האינטרנט בתולה

חלמתי שמים ומחשבות זורמים ביחד. ואני חושב שחשבון המים פירושו שאסור לחשוב במקלחת, ואני חושב על זה במקלחת, ויוצא. הזרימה הפנימית נפסקת - והכול נשטף לתוך הביוב. היא מחכה לי בחוץ מוכנה. ערומה. ואני פתאום מציץ על המחשב. והיא פותחת את הפה: אם היית יכול היית מתחתן עם האינטרנט ולא אתי.
- את רואה, איך אפשר לענות לשטויות האלה? אני לא יכול להתחתן עם האינטרנט.
- אתה רואה, אם היית יכול היית מתחתן אתה.
היא בוכה. אלוהים במה מאשימים אותי.
- חמודה את יודעת מה? האינטרנט לא הייתה רוצה להתחתן איתי.
- כן אבל אתה - רוצה אותה.
היא נכנסת למקלחת ופותחת את המים, וקו המחשבה ממשיך (האינטרנט? היא לא תתחתן עם פחות מאלוהים, ולא תתפשר על אף אחד אחר. ולכן בסוף היא עוד תקבל את השטן. מאז שהיא נולדה היא לא מפסיקה להתפשט - ועוד לא רואים את הסוף שלה, רגליים שלא נגמרות. היא מושכת כמו אני לא יודע מה. ומשתוקקת. משתוקקקת. השד יודע למה. אז זה יגמר בפיצוץ. או בשבת חדשה...).
- מה אתה מקשקש שם בחוץ?
- תעזבי, אני אוהב אותך כמו זנב (ועכשיו האינטרנט בוכה. מה יש לך? העכבר עוד יחזור אליך עם הזנב בין הרגליים. אבל אני לא מצליח לזוז. תקוע במקום. ורק עכשיו אני רואה את העכביש בקצה הרשת. והוא מתקדם. מתקרב. ג'וק, ראש, מחשב. רגליים רגליים רגליים).
- (בוא למיטה).
- לילה טוב, חמודה.
- חלומות טובים, חמוד.

(בסוגריים)

(חלמתי שאני לא מצליח להפסיק לחשוב על זה. לא לסלוח לה או לא לסלוח לעצמך? והשאלה הכי קשה - האם עשית את הטעות הנכונה? כי דווקא אם טעית בטעות, אין לזה מחילה. עכבר כמוך יודע מהההרגשה, כשכשכשמנתקים אותך מהמחשב, זה הסוף של כל מחשבה. אלוהים, למה בראת את האדם בלי זנב? אני באמת מתפלא על ספר בראשית שמזניח את העיסוק הדתי בשאלה הזו. אתם יודעים מה כולם אמרו אחר כך? לא מתאים לו. אף אחד לא אמר: זה לא מתאים לה. הדבר הכי קשה הוא להתמודד עם מישהי שמעולם לא היכרת. איפה היית אז, נבלה? אני חייב להפסיק לחשוב על זה, אחרת זה יהרוס לי את חיי הנישואין.)

התגשמות החלום

חלמתי שהעכביש אומר: כל החיים חלמת על זה. שנים אף אחת לא רצתה לדבר אתך. מי היה מאמין שלא יהיה לך כוח לדבר עם בחורה? הבחורה הזו היא אשתך. והאינטרנט אומרת: לאיזה גבר זה לא קרה? עבדת שבע שנים, בלילה אתה מתחתן עם רחל, ובבוקר אתה מגלה שהיא לאה. והשטריימל אומר: ניסית לתפוס את הצמה, נשארת עם הפאה. זו התוצאה של שני מינים שונים. שיער בלי ראש - וראש בלי שיער. הגיע הזמן למין השלישי של האדם. חווה, צריך עוד צלע למשולש. כשתתעוררי תגלי דבר חדש. ואני אומר: רק זה חסר. ומתפלל: בוא תחזיר את האישה למקומה - אני מוכן אפילו בלי הרדמה.

לספר?

חלמתי שדלילה אומרת: הנה המספריים והנה השוטר. אם אתה לא תספר, אני לא אספר.
ושמשון אומר: תגזרי לי את השיער שיהיה לך לפאות, ותוציאי לי את העיניים עם החברות. אני לא רוצה לראות יותר בחורות, תתחתני אתן אם אתן בוחרות. תזמיני לאירוע את כל המשפחה, ותני לי רק להישען על הקירות.

אתה במלחמה הזו הפסדת כשהתחתנת - אז לפחות תפסיד כמו גבר

חלמתי שבבוקר היא שואלת איך ישנת חמוד מה חלמת? ובלילה אני אומר לה בבית הכנסת, מהצד השני של המחיצה: את פשוט היית הראשונה שחייכה אליי. השבירה של השבירה יותר קשה מהשבירה.

מדור קבוע שעוסק בשטריימל מכל זווית אפשרית

חלמתי שאני מקים סטארט-אפ חרדי ענק שנקרא קוגל. ומה שאנחנו עושים זה רשת שהקשרים שלה מעוגלים, כדי שאי אפשר יהיה למצוא אף אחד. הכול עקום, מכופף, מסובב, בורח בסיבוב, משתבלל בתוך עצמו. ואז בא חרדי שמן ועגול שטוען: יש לכם באג באלגוריתם. שכחתם שיש גם מרכז לעיגול, וגם כשהכול מסתובב בתזזית זה בכל זאת לא זז - חייבת להיות נקודת שֶבֶת. ואני מתחיל לחפש את המרכז הזה, הנק' הזאת שמקלקלת הכול. זה צריך להיות דרך קשר כזה ישר, שאני אוהב מישהו. אשתי שואלת אם אני אוהב אותה. ואני עונה לה כן. אין דבר יותר גרוע מלשקר לשאלה הזאת. אני מנסה להיזכר מתי זה התחיל. למה בכלל שיקרתי בפעם הראשונה? אבל אני לא מצליח להיזכר. יש איזו נק' כזאת במוח שלי. שאני יכול רק להסתובב סביבה ולא לגעת בה לעולם.