החזרת העבדות כסיכוי האחרון של העולם השלישי וכעתיד התעסוקה בעולם הראשון
המודל של החינוך כיום הוא לא כלכלי. מי שאשמה בכך היא הפילוסופיה ההומניסטית שדגלה בחירות האינדיבידואל
מאת: מרטין לותר קינג
הנערה או האגרטל? (סוחר העבדים) - הנריק סימירצקי
(מקור)
יחסי הציבור של העבדות נוראיים. בעידן של פוליטיקלי-קורקט, עצם העלתה כאפשרות לגיטימית היא בלתי נתפסת. זאת למרות היותה
לגיטימית לאורך רוב רובה של ההיסטוריה במגוון חברות מופת, שבהן קיומה היה מוסדר תחת מערכת של חובות וזכויות שגרמו לעתים
לאנשים למכור כעבדים את עצמם. איזה אלמנטים מתוך התופעה הזאת היו חיוביים? מה בבעלות על אדם, או בבעלות חלקית עליו, יכול
לאפשר מודלים כלכליים שאינם קיימים כיום ושייטיבו עם אוכלוסיות שנשארו מאחור? מה יותר מוסרי, לאפשר למהגרי עבודה לטבוע בים
ולהינמק בעוני או לאפשר צורה מוסרית של עבדות שיש לה גם רציונל כלכלי? כיצד יכולה בכלל להיראות צורה כזאת?
המודל של החינוך כיום הוא לא כלכלי. אם בעבר הגורם שהיה מכשיר את הנער היה זוכה ליהנות מכך ישירות כלכלית (כהורה בזקנתו או
כבעל שוליה למשל), כיום רק למדינה עצמה יש אינטרס כלכלי בהכשרת אנשים שאין להם משאבים להכשיר את עצמם - וכך זה גם נראה.
מכיוון שאין מודל כלכלי נרחב ואטרקטיבי להכשרת הון אנושי, החינוך נתפס כזכות של האזרח ולא כהזדמנות עסקית הקורצת ליזמים.
מוסדות לימוד לא מתחרים על סטודנטים שאין להם כסף לשלם שכר לימוד, ובוודאי שההון האנושי המבוזבז האדיר מהעולם השלישי נחשב
לבעל ערך כלכלי שלילי - יותר צרות מתועלת. מהגרי העבודה, הרעב והמלחמה צורכים משאבים רבים לקליטתם, מתחרים עם העניים
המקומיים על תקציב השירותים הסוציאליים, ומעוררים התנגדות עממית שמעלה פוליטיקאים ימניים בכל רחבי המערב.
מדוע לא ניתן ליצור מודל עסקי משתלם להכשרת הון אנושי? לכאורה, חינוך והשכלה הן פעילות עסקית משתלמת ביותר. השקעה חד פעמית
בנכס (אם כי לא וודאית בתוצאותיה) מובילה לעלייה דרמטית בהכנסותיו לאורך עשורים. מדוע זה לא כלכלי? הסיבה היא בעיקרה
תרבותית. הפרדיגמה הפילוסופית של הנאורות - ובעקבותיה זו המשפטית - מתנגדת להסתכלות על אדם כעל אובייקט כמו נכס מניב, ודורשת
לאפשר לו אוטונומיה של סובייקט, ולכן אין דרך לחייב אותו להחזיר את ההשקעה. החינוך נתפס כהשקעה אישית בעצמי שפרותיה שייכים
לסובייקט עצמו ולא למי שהכשיר אותו. המודל האמריקאי המסורבל והכושל מחייב סטודנטים להיכנס לחובות אדירים על מנת לממן לעצמם
הכשרה, ואילו המודל האירופי הכושל לא פחות מטיל זאת על המדינה, כלומר על כלל האזרחים. זאת במקום לאפשר למוסדות ההכשרה עצמם
הכנסה ישירה מפרות ההשקעה - בעלות על חלק מההון האנושי שהם מייצרים כנכס מניב, דהיינו עבדות באחוזים.
מודל כזה, של אחוזים מכל הכנסה עתידית של הסטודנט או התלמיד, ישנה לחלוטין את מערך התמריצים של מוסדות חינוך והשכלה, ויטפל
טיפול שורש בחוליים רבים מהם הם סובלים כיום, עד כדי אבדן רלוונטיות. בין היתר, למוסדות יהיה תמריץ כלכלי לטפל אישית בכל
תלמיד, מהחלש ביותר לחזק ביותר, ולמקסם את הכשרתו, ולא לאפשר לתלמידים לנשור. למוסדות גם יהיה תמריץ לספק השכלה עדכנית
ורלוונטית לעולם התעסוקה, כולל כלים להתנהלות נבונה בתוכו. בנוסף, למוסדות יהיה תמריץ להשמתו של הבוגר בעבודה המשתלמת ביותר
עבורו, כחלק רציף ואינטגרלי מתהליך ההכשרה עצמו. וחשוב מכל - מכיוון שהשבחת ההון האנושי תהיה כלכלית ותספק דיווידנדים לעשרות
שנים, יהיה למוסדות תמריץ לחזר אחרי תלמידים, כולל תלמידים מאוכלוסיות ורקעים חלשים. כפועל יוצא מכך, ובוודאי תמורת אחוזים
גבוהים יותר שמשקפים את ההשקעה, למוסדות החינוך במערב יהיה כדאי לייבא כל אדם מוכשר מהעולם השלישי ולהכשיר אותו ליכולות
הנצרכות בעולם הראשון.
סחר בעבדים באחוזים בין העולם השלישי לראשון יכול להיות הפתרון הראשון שעובד למצבם של אנשי העולם השלישי, שהתקדמות המערב
משאירה הרחק מאחור ושאין שום כדאיות כלכלית נוכחית בהכשרתם, מה שיוצר דינמיקה עולמית של הגדלת פערים תהומית. ניתן בהחלט
לדמיין מוסדות חינוך במערב בוחנים את כל ילדי העולם השלישי, ומציעים לבעלי האינטליגנציה הגבוהה מביניהם לבוא ללמוד בהכשרה
הטובה ביותר האפשרית שבסופה השמה בשוק העבודה הגלובלי, כדי למקסם רווחים לשני הצדדים, וזאת למשל תמורת 30% מכל הכנסה עתידית.
לפי חזון זה, לא יהיו עוד מחוננים שלא תורמים לתל"ג רק כי הם מדברים טלוגו.
על כמה אחוזים של עבדות מדובר? את זאת ניתן להשאיר לחוקי השוק של היצע וביקוש. אם יתגלה ששוק העבדות באחוזים כושל, למשל
מונופוליסטי מדי, גם הרגולטור יוכל בוודאי להתערב ולקבוע אחוזים סבירים שיאפשרו רווח לשני הצדדים. סביר שסטודנט מערבי יוכל
להשיג השכלה מקסימלית תמורת אחוזים ספורים משכרו העתידי ואילו סטודנט אפריקאי יידרש לעשרות אחוזים של שעבוד. אך חוסר
האסתטיקה המוסרית שבעבדות באחוזים מתגמד לעומת החירות שבחיים חופשיים ממוראות העולם השלישי, שלעומתן אסתטיקה מוסרית היא
פריבילגיה. ואם המילה "עבדות" היא המפריעה - תמיד ניתן לקרוא לזאת כך: "הסדר כובל ובלתי חוזר החל על האישיות המשפטית עצמה
ללא הגבלת זמן ומקום ומשעבד חלק מהכנסותיה תוך פגיעה מידתית בחופש העיסוק אך ללא הגבלת חירויות אחרות". גם האסתטיקה חשובה.