החתול שלך מזיק לך
חיות מחמד - לא מכוניות, בתים, צמחים, או מוצרים אחרים כלשהם - הם האובייקטים המשוכפלים ביותר כיום ברשתות חברתיות. שורר
סביבם קונצנזוס נדיר שמסתיר עיוות מוסרי, תיאולוגיה סמויה וסיפוק של צרכים אפלים שכבר אינם לגיטימיים ביחסים אנושיים
מאת: כלב בן כלב
מדוע - בניגוד לחששות הנפוצים מפני הסמארטפון - היחס הביקורתי לחיות מחמד הוא נדיר כל כך? חיית המחמד והסמארטפון הם שניהם
הרגלים מזיקים, המנצלים משאבים אנושיים מוגבלים כבר כך בעולם המודרני, ומשתמשים לשם כך בחולשות נוירולוגיות מבניות של בעליהם
לצורך יצירת התמכרות. במובן מסוים, החיה מזיקה לקשריו האנושיים של בעליה יותר מהסמארטפון. אם הסמארטפון עובד בעיקר בעזרת
המוליך העצבי דופמין, באמצעות יצירת עניין וחידוש כוזב אך מתמיד, החיה עובדת ישירות על אוקסיטוצין ועל המערכת הלימבית,
בהיותה יונק כמונו, ויוצרת תלות רגשית שעולה לא פעם על התלות בקשר אנושי רגיל, ואף מסוגלת לספק לו תחליף מספק. עוד לא שמענו
על סמארטפון המשמש כתחליף לקשר עם ילד או בן-זוג, אך בהחלט מוכרים לנו מקרים רבים של כלב או חתול המתפקדים כך.
בדומה לסמארטפון, הקשר עם החיה מתגמל יותר מקשר עם אדם אחר. האהבה שהיא מעניקה איננה מותנית, היא תלותית ולעולם אינה מתווכחת
עמנו, והיא נמצאת בשליטתנו המוחלטת, כפי שאף אדם במערכת יחסים מוסרית כלשהי לא יכול להיות. בכך היא מספקת פנטזיה של שליטה
מוחלטת במושא האהבה, שאינה אפשרית עוד בעולם הנוכחי, לא ביחסים בין בני זוג ואף לא ביחסים עם ילדים. הקשר עם החיה יכול להיות
אוהב יותר מאשר הקשר עם בני אדם, המאכזבים תדיר והעלולים לעזבנו מרצונם, והוא כמובן מאתגר הרבה פחות.
חיית המחמד פותרת את הקונפליקט בין אהבה לכוח, היא המימוש האחרון של הפיכת סובייקט לרכושינו כמו בעבדות או במשפחה
פטריארכלית, והיא לעולם לא תודיע לנו שהתאהבה בבעלים אחרים והיא עוזבת אותנו. אנחנו בעליה, והשימוש במילה עדיין לגיטימי. ככל
שהקשר עם בני זוג וילדים הופך לפחות בשליטתינו, פחות יציב, מציב בפנינו יותר דרישות ומועד יותר לאכזבות, כך הצורך האנושי
באהבה שתלטנית, מוחלטת, "עד שהמוות יפריד בינינו" מוצא את סיפוקו בחיה הלא מדברת, במקום בשיח בין סובייקטים שווים. הבעלות על
חיה לשם אהבה - זהו הקונספט המודרני החדש של "חיית מחמד", בניגוד לחיית משק או בית (שהרי החתול נתפס בעבר כשייך לבית ולא
לסובייקט - משמיד עכברים, ומטרת הכלב היתה שמירה על הבית מבחוץ - ולא שינה במיטת הבעלים).
אשליית הטבעיות היא זו שמגינה על חיות המחמד מביקורת המודרניות, אך אין שום דבר "טבעי" בהן, ולא בגלל ביותן או הכנסתן לבית,
אלא בגלל הפיכתן לסובייקטים בתודעה המודרנית. בניגוד לקשרים עם חיות מלפני המאה העשרים, התפוצה של חיה כבן בית של ממש -
ולעיתים כתחליף לבן של ממש - היא עניין חדש. כפי שהסמארטפון עוצב באמצעות אלגוריתמים כדי ליצור בו תלות, כך החיה עוצבה
באמצעות האלגוריתם הטבעי של אבולוציה הדדית כדי לתגמל אותנו בהאכלתה, באמצעות חמידות (שהיא דמיון לתינוק אנושי - למשל עיניים
מוגדלות ביחס לראש, ומכאן המילה מחמד), התרפקות פיזית ומבטים המשחררים אוקסיטוצין, פרווה רכה המעוצבת כנעימה ביותר לחוש המגע
האנושי (שריד אבולוציוני להעדפתינו לפרוות גורים?), ושורה של התנהגויות תקשורתיות המתלבשות על הצורך האנושי הנרקסיסטי בהערצה
אינסופית (למשל כשכוש בזנב).
אם הקרבת ואכילת החיות בעבר הייתה הזדהות עם הכוח האלוהי ה-"נורא", כיום אנו יכולים ליצור לנו כת ביתית שסוגדת לנו באופן
יומיומי בזכות האכלתה, ולהזדהות כך עם הכוח המרכזי של זמננו - בעל המשאבים החומריים, הקפיטליסט המפעיל כוח "רך" וקונה את
הנאמנות באמצעות דוגלי. אם בעבר החיה - שממוקמת בקו התפר בין אובייקט לסובייקט - נתפסה כאובייקט גמור, כיום היא סובייקט
גמור, לא למרות אלא דווקא בגלל היותו סובייקט מוחלש - ילד שלעולם אינו גדל ומתבגר ומורד ביד המאכילה. כל זאת בהתאם למוסר
"החלשים" המעדיף את הסובייקט הנזקק על פני האוטונומי, ובכך דאגתינו האלטרואיסטית לחיה מכוננת אותנו כסובייקט "חזק" ו-"מוסרי"
כאחד (כלומר, בהתאם לאתוס האמריקאי והאירופי כאחד). זהו מקור הנוכחות המועצמת של חיות המחמד ברשתות החברתיות והלובי החזק
שלהן שירדוף כל מי שייתפס כמתאכזר אליהן. לא רק נעימות פרוותית - אלא נעימות מוסרית.
גידול חיית מחמד צריך להיתפס כהרגל מגונה המספק צורך אינפנטילי, בדומה לאכילת ממתקים במקום אוכל, או צריכת סמים כתחליף
לחוויות אמת, או זנות כתחליף למיניות. בכל התחומים הללו, הביקורת המוסרית הנפוצה של ימינו - המושפעת מהרעיון הנוצרי של
הקורבן והאשמה - מתמקדת בניצול המושא. לכן זנות נתפסת כבעיה נוראית, ולעומת זאת סמים הם לגיטימיים, והיחס האנושי לחיות
בעייתי רק במובן של ניצול (דבר שאינו אפשרי ביחס לסמארטפון, ומכאן כוחו כהתמכרות "מוסרית" מתוקף היותו אובייקט). לכל היותר,
הביקורת תתמקד גם בניצול הסמוי של הסובייקט המתמכר בידי אחר מדומיין (חברות המזון או הטכנולוגיה הממכרות אותנו למוצריהן).
אך הרעיון של הניצול הוא עצמו בסיס אתי רעוע למדי, מעגלי (ניצול הוא כמעט תמיד הדדי, גם בין המינים), וחודר כל (בכל מערכת
ישנו מרכיב כזה), ולכן חסר משמעות כקריטריון להבחנה אתית. מי מנצל את מי, אנו את חיית המחמד, חיית המחמד אותנו, או אולי ישות
מדומיינת מנצלת את שנינו - חברות המזון לחתולים, הווטרינר, הקפיטליזם שמותיר אותנו בודדים, וכו'? אולי נאשים את "האבולוציה"
- שיצרה גם בנו וגם בחיה אותו מנגנון לימבי יונקי, שמאפשר לנו מערכת יחסים שאיננה אפשרית עם זוחלים למשל?
מה בעצם מבחין בין הקשר בינינו וחיית המחמד לבני זוג וילדים, שגם עבורם עוצבנו בידי האבולוציה ליצירת תלות וניצול? ומדוע
הסמארטפון נתפס כהרגל בעייתי, אבל לא כמכשיר שמומלץ לוותר עליו? במילה אחת - העתיד. המוסר הנוצרי-מערבי מבוסס על חשבון מוסרי
קדום שאותו משליכים על ההווה, במסגרת סדר קורבני (החטא הקדמון, הסגרת ישו, עבדות השחורים, הנכבה, וכו'). סדר זה הועתק במסגרת
החילון למערכת אתית שרואה את הקורבן החלש והמנוצל כמקור הסדר המוסרי. בילד צריך לטפל בגלל שהוא חלש, ומי יותר חלש מכלב רחוב
מסכן?
דווקא במקורות היהודיים ניתן למצוא סדר מוסרי אלטרנטיבי, שאם היה מועתק למערכת חילונית היה יוצר אתיקה מסוג אחר. סדר זה
מבוסס על בחינת פעולות בהתאם לקידומן את הגאולה והתיקון המשיחי - רק מתוך חשבון מוסרי של עתיד מדומיין נגזרת האתיקה של
ההווה. דווקא תפיסות אתיות מונחות עתיד דמיוני יכולות לשחרר אותנו מהמעגליות של רעיון ה-"קורבן". מהו העתיד שמציע לנו החתול?
כיום, האוטופיה הטכנולוגית היא תמונת העתיד המדומיין המרכזית המניעה את העולם, והולכת ונגזרת ממנה אתיקה משלה. בסופו של דבר,
הקשר עם עולם החי הוא העבר של האנושות ואילו הקשר עם הסמארטפון, הפרטנר המיני והילד הוא העתיד שלה. השקעה משמעותית בחתול היא
כיוון עקר, ללא אופק ארוך טווח, שניזון מסנטימנטים רומנטיים מיושנים ומחיקוי מזויף של הקשר האותנטי בין האדם לעולם החי, שכבר
איננו זמין לסובייקט המודרני כאפשרות ממשית. במקומה, השקעת המשאבים בפיתוח ילד, טכנולוגיה או רעיון היא כיוון פורה - זוהי
השקעה בעתיד.
עיקרו של תהליך ההתבגרות של מין האדם הוא זניחה הדרגתית אך עיקשת של עברו החייתי - מהלך אדירים בן אינספור שלבים
אבולוציוניים ותרבותיים - והתמודדות מול סובייקטים שווים ואינטליגנטיים כמותו, לקראת מבחנו העתידי הגדול והאולטימטיבי -
ההתמודדות מול הבינה המלאכותית. החתול שלך משאיר אותך מאחור - במערכת יחסים אינפנטילית שתלך ותאבד מהלגיטימיות שלה עם הזמן.
חיות המחמד הן השריד האחרון לעולם החי בעולמנו, וגם הן עתידות להתרחק מאתנו, כפי שקרה לחיות המשק לפניהן, ולחיות הפרא
לפניהן. נאמר נא להן יפה שלום.
* הכותבת היא בעלת חתול.