על הרעיון של טרור מיני: סטארט-אפ ישראלי חדש לטרור העולמי
חתולה פוליטית: טור חדש של בלהה ראובן. והפעם החתולה נוברת בחיבור המתבקש בין
שני סוגי היסטריות קבוצתיות שמטפחת המדיה שלנו. מדוע לאנוס אישה או ילדה זה יותר חמור מלרצוח אותה? הזיווג של הטאבו
המסעיר ביותר את דמיון ההמון בעידן #מי_טו לרעיון הטרור הוא פורה ביותר, ועוד נזכה לטעום רבות מפרי הבאושים שלו, והכל בזכות
ההיסטריה שלנו. על טרור הפורנו כעתיד הטרור במאה ה-21 - ובסכסוך שלנו בפרט. כי רצח זה כזה המאה ה-20
מאת: הלוחמת בטרור
כבר קשה לדעת מי המציא את מה, במשחק הדמיון המשותף של הישראלים והפלסטינים שנקרא טרור, שבו החרדות הופכות למציאות ולהיפך.
מאז חטיפות המטוסים בשנות השבעים, טרור המתאבדים, פיגועי הדריסה - ושאר קופרודקציות פלסטיניות-ישראלית שסוקרו בהרחבה בעולם - הפך הסכסוך המקומי שלנו למעבדה רעיונית לטרור העולמי ולמקור לחיקוי למוסלמים ולתעשיית הטרור ברחבי תבל. כעת, תעשיית
הסטארט-אפ המקומית של הזעזוע - שנובעת מהיצירתיות המשותפת של שני הצדדים, בדינמיקה קלאסית של אבולוציה הדדית של טורף ונטרף -
עלתה סופסוף על רעיון חדש ומבטיח (שיש לו כמובן שורשים עתיקים): הקשר בין טרור למין. בפעם הבאה, הדאעש החדש אולי יפרסם
סרטוני סנאף של אונס ילדות ולא של רציחות גברים. מד הצפיות ישבור שיאים.
מדוע החיבור בין טרור לאונס כל כך אפקטיבי בדמיון ההמונים - ולכן יכול להפוך לנשק טרוריסטי מסוג חדש בעולם שכבר לא מתרגש
מרצח - אך עדיין מתרגש ממין? ומדוע שוב אנחנו מסייעים לטרור, בגלותנו לעין כל (ולעיני שונאינו) את הפחדים העמוקים ביותר שלנו
ובחושפינו את המקומות האפלים ביותר של הנפש הישראלית, שנרגשת להפליא מהשילוב בין מציצנות לאימה וקורבניות? רק השמרנות המינית
של החברה הפלסטינית מנעה ממנה מלנצל עד כה את הקישור המתבקש בין טרור למין - אך היסטריית ההמונים בפרשות אונס ורצח הנערה
ואונס הילדה, והאפקטיביות המדהימה שלהן על החברה הישראלית, עוד עלולות ליצור אפקט דומינו של מעשי חיקוי, ולשנות את אתוס
הטרור הפלסטיני, שבהתחלה עוד התנגד להתאבדות (מי זוכר?).
ומי אשם? כמובן - מי שלא מצליח להתאפק, ומי שמזדעזע בציבור, כטקס קולקטיבי ופגאני סביב הקורבן. הטרור הרי ניזון מהסערה שהוא
מעורר בנפש היריב. בחברות שאדישות לחיי אדם - הטרור הרבה פחות אפקטיבי. לעומת זאת חטיפת הילד של כולנו היא רעיון נהדר
בישראל, אם כי הרבה פחות מצליח בחו"ל (כי חברות אחרות יותר אדישות לחייליהן). במקום לפתח ולתרגל מעין תפיסה יוונית סטואית
וגברית (והרואית? מילה גסה), שמדגישה את האתוס של עוצמת האיפוק ("גבר" מלשון התגברות), לחברה הישראלית יש אתוס של חתול, רק
בלי הכבוד העצמי והאצילות.
הרצון היהודי ליילל את כאבך ברבים, ולהשתתף ביללה ציבורית קולקטיבית לאחר כל אירוע בשטיפת מוח שהפכה לטקס קבוע במדיה (שתמיד
תפקיע כל סדר יום אחר, כי הטרור הוא הריבון שיכול להכריז על מצב חירום), הוא שהפך את הטרור לנשק המרכזי בסכסוך. לא למדנו
כלום מפרשת רון ארד, וגם לא מעסקת שליט. אדישות - היא כוח. בכיינות - היא חולשה. ולא מדובר רק בכוח או בחולשה פוליטית, אלא
בכוח מוסרי ובחולשה מוסרית. אתוס - זוהי מילת המפתח לתרבות שרוצה לשמור את תרבותה גם מול גילויי ברבריות.
התקשורת הישראלית היא המשת"פית הגדולה ביותר של הטרור (ואף נהנית ממנו כלכלית, בהיזון חוזר) - וכך גם כל מי שצורך אותה
באובססיביות ונהנה מתכניה ומשידורי הפיגועים. אז מה האלטרנטיבה, ישאלו? ובכן, שעם הספר יקרא ספר - וילמד מהחרדים לעזוב חיי
שעה ולהתרכז בחיי עולם (נכון, קשה להתרכז בעידן הסמארטפון). זה המוסר היהודי האמיתי, ולא זה ש-"דורש פעולת תגמול" כאילו כל
ישראלי נושא בקיר הפייסבוק שלו את שרביט הרמטכ"ל. ההתנגדות לאקטואליה ככלל, ולמדיה הישראלית בפרט - היא המעשה המוסרי הגדול
של ימינו.
ככל שהישראלים יזדעזעו יותר מהרעיון של טרור האונס - ככה הוא יהפוך לאפקטיבי יותר, לגיטימי יותר בתודעה הפלסטינית ונפוץ יותר
בפרקטיקת הטרור (שרובה ככולה מעשי חיקוי, ולמעשה היא משחק דימויים של העתקה ויצירתיות, בדיוק כמו בז'אנר אמנותי - שהרי היא
מתקיימת במהותה במרחב הדמיון המשותף בין היוצר - המחבל - לצופה). זוהי נבואת אימה שמגשימה את עצמה, במעגל היזון חוזר בין
התודעה הפלסטינית לתודעה הישראלית שרק הולך ומתחזק ומשתכלל כבר חצי מאה. רק נקודת ההשקה בין שתי תודעות אלו יוצרת את המפעל
הרוחני המשותף לשני העמים, שהצלחתו כבר לא מוטלת בספק, ושהפך אותם למפורסמים בכל רחבי תבל - תודעת הטרור. לפיכך הגיע הזמן
להחליף אותה בתודעה אלטרנטיבית - ובאקטואליה אלטרנטיבית.