טרנס-הומניזם: על יתרונות הכתיבה כגבר
מחה תמחה את זכר אמל"ק
מאת: ראובן בלהה
הפיכה מגדרית: הפתרון לסקסמאנייקיות של העברית
(מקור)
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה כתבתי בלשון זכר. חשבתי שיהיה מעניין לראות את העולם מנקודת מבט הפוכה, בעלות נמוכה, ואף
פתחתי פרופיל של גבר בזירת מלחמת המינים האולטימטיבית: אתר ההיכרויות. ומה גיליתי? שאין אף טרנספורמציה משחררת תודעה יותר
מהשחרור מנקודת המבט המגדרית (תרגיל מומלץ). משום-מה, כל הכבלים שהושתו עלינו בידי אדם - כעניים, כמזרחים, כשחורים, כנשים,
כילידי נתניה, כטעוני טיפוח, כמיעוטים (וסליחה אם אני מעליבה קבוצת קורבנות שלא הזכרתי!) - נתפסים ככובלים ומזיקים, ואפילו
כדעות קדומות ומבנים חברתיים פרימיטיביים שיש להתגבר עליהם. אבל הכבלים שהושתו עלינו בידי הטבע נתפסים בעולם המחולן
כזהותינו, ומאומצים ללא סייג, פשוט כמי שאנחנו. אני אישה! אני שחור! אני חתול! שלא לדבר למשל על עצם היותינו בעלי גוף, או
הקיום שלנו בזמן הווה. דווקא אפשרויות החירות הרדיקליות ביותר לעולם אינן מונפות כדגל מאבק של פעילי החירות, אלא אולי של
אנשי הספרות, ובעידן הריאליזם והאוטופיקשן - גם זה פחות ופחות. וכל זה, בדיוק כאשר דווקא הטכנולוגיה מאפשרת להשתחרר מהזהות
(המקרית, והלא מקורית) שלנו יותר ויותר. אנו הופכים ליותר ויותר קונקרטיים, חשופים, מתועדים, מקוטלגים (אני חתול מזרחי!)
ומצולמים, בדיוק כאשר היינו יכולים להיעלם, להתמוסס, להפוך לזרם, למילים. מדוע?
האם זה תמיד היה ככה? הרי פעם היתה לנו נשמה (או תשע), שהיו יכולות להתגלגל גם במין ההופכי, בכלב, בעכבר, או אפילו בדומם.
היינו מבנה מורכב של נר"ן ח"י, ולא רק גוף. כשהיינו עוד אופן אחד מאופניו של אלוהים - גם לא הרגשנו צורך להחליף את אלוהים.
האם הצורך הבלתי ניתן לסיפוק כיום של אנשים לשפוט את הזולת בפייסבוק, לא נובע מרצון בתחליף לקיומו של שופט ממעל? הרי מה
אנחנו דורשים? בדיוק מה שאלוהים פעם סיפק - צדק. אם אפשר בחיים, ואם לא - נסתפק בגמול שלאחר המוות, או בשחיטת פרות (ופרים)
ובניתוץ פסלים, אם אנחנו עובדי גילולים. אם יש צדק היסטורי - יופע מיד! כי אם אין אמונה בנשמתו של האדם - אז יש את שמו של
האדם. יש שיח שפתי, שהוא השופט.
לא מדובר רק במחלה חילונית. אותה צדקנות מופרטת לאינדיבידואל גורמת גם לאנשים דתיים לשפוט את הזולת במקום אלוהים - והאם אין
היא אות לאובדן אמון ואמונה בנקודת המבט האלוהית עצמה? ואם נקודת המבט האלוהית, הכלל-מערכתית, אבודה לנו, האם במקום להחליף
אותה בנקודת המבט של השיח, של מה-יגידו, של מערכת השפה וקשקשת המדיה, כל מה שנקרא לשון הרע, לא נרצה לבנות מערכת של תגמולים
טובים? הרי תגמולים רעים אינם כל כך יעילים על בני אדם, והם יוצרים בעיקר עוינות ולא למידה. ואילו תמריצים טובים טובים יותר
גם להכחדת התנהגות הרעה, שהדרך הטובה ביותר להתמודד איתה היא לא להתמודד איתה, אלא להתרחק ממנה: סור מרע - ועשה טוב. בקיצור,
האם לא נרצה לבנות מערכת לומדת?
מהו השיעור החשוב ביותר שעל מתבגר ללמוד, שכיום איננו מלמדים אותו? קוראים לו השכלה נוירולוגית בסיסית - והוא הולך בערך ככה:
המוח האנושי הוא מערכת למידה מאוד מורכבת, שרחוקה מאוד מאופטימיזציה אבולוציונית. זה לא סנפיר של דולפין שהגיע לצורה מושלמת.
כמעט לכל בנאדם יש דפיקויות שונות בחלקים שונים במערכת. זה יכול להיות בזיהוי פרצופים או בחוש ריח חלש, אבל זה יכול להיות
בכל תחום ובכל נוירוטרנסמיטור, כולל הרגשיים והבסיסיים ביותר. לכן, דבר ראשון שכדאי לדעת זה שאנשים יכולים להיות מאוד שונים
ממך גם אם אתם מדברים אותה שפה - לא רק בידע ובהבנה שלהם, אלא במתודה שלהם. "האדם הסביר" הוא פיקציה נרקיסיסטית. אל תעמיד את
עצמך במקומו של אף אדם - גם אם תגיע למקומו. בערך שליש מהאוכלוסיה סובלת מהפרעה מוחית משמעותית, שפוגעת מאוד ביכולותיה לממש
פוטנציאל, ובערך עשירית (לא מעט!) הם ממש פסיכים (זו הסטטיסטיקה של הפרעת אישיות באוכלוסיה). ובצדדי הקיצון, זו אמנם תופעה של אחד לכמה עשרות - אנשים יכולים להיות
פסיכיים לגמרי, מחוץ לסקאלה. אתה ממש לא רוצה להתקרב לאנשים האלה. לא כבני זוג, לא כבוסים, לא כחברים, לא כמחותנים, לא
כשותפים, לא בעסקים, ולא כמנהיגים. תתחתני עם בחור מהשני-שליש, אחרת תאכלי אותה גם עם הילדים. יש לזה תמיד מרכיב גנטי. מצד
שני, לא תמיד יש לזה מרכיב מגדרי. אם רק תפתח/י פרופיל של המין ההפוך באתר - הרחבת אופקיך מובטחת. שיעורי בית לבניית בית.
בנוסף, שינויים במוח הבוגר הם ממש איטיים, יחסיים, ונוטים לחזור אחורה לאותם דפוסים. זו לא באמת מכונת למידה גמישה. היא
בנוייה לגמישות אינטלקטואלית, ואדם יכול ללמוד המון מיומנויות וידע חדש, אבל לא לגמישות רגשית, אישיותית, או ביכולת העיבוד:
המתודה של המוח משתנה מעט ולאט מאוד. האינטליגנציה היא לא קבוע פיזיקלי, אבל היא בהחלט פחות או יותר קבוע בחיי אדם. הנתונים
של התוכנה ישתנו, אבל המעבד ישתנה רק טיפה, וכך גם מערכת ההפעלה. אל תאמין בטיפול פסיכולוגי, בשינוי, באהבה שמנצחת הכל -
תאמין במוח. בהתאמה פסיכולוגית מלכתחילה. האדם מסוגל לדי מעט למידה פסיכולוגית, שהרי הפסיכולוגיה שלו בנוייה ברובה על תכנות
פרה-אנושי באזורים ובמעגלים העמוקים במוח (כל מיני גרעינים למיניהם). מערכת לא בנוייה לשנות את המוטיבציות, המניעים והדחפים
של עצמה. לעומת זאת, תנצל את יכולתה של קליפת המוח האנושית, ובמיוחד הפרה פרונטלית, ללמידה. אין לך עולם רגש מפותח יותר מפיל
או מלוויתן. זו רק הלמידה שלך שמפותחת יותר.
כלומר, מהם בני אדם? הם לא אנשים. הם ואריאציות על המוח האנושי. כולנו איזושהי מכונת למידה מלאה באגים, אופנים של אותה למידה
אבולוציונית עתיקה, ואופנים של האדם. זה לא אישי אם מישהו נגדך - ככה הוא. בנוי. ככה המוח שלו. אתה דפוק בצורות אחרות, אולי
בתקווה (?) פחות פוגעניות לזולת. מה כן השתנה והתפתח עם הזמן? לא המוחות. אנשים נולדים עם אותן ואריאציות נוירולוגיות
ושונות, שוב ושוב, דור אחרי דור. איפה מתרחשת הלמידה? לא באדם עצמו (הוא מת בסוף), אלא באינטרנט הקדמונית של האדם - בתרבות.
כאדם, האבולוציה לא רלוונטית אליך. קיבלת את המוח שקיבלת. בגדול ובהכללה, חבל על הזמן שלך להיאבק בו, כמו שחבל לך להיאבק
בגוף שלך. יש לך פיזיולוגיה של שמן - אז אתה שמן. אתה כהה עור - אז אתה שחור. נולדת עם זנב ושפם? אולי אתה חתול. אתה יכול
להשתחרר מעצמך רק בתרבות. רק במילים. למשל בספרות. רק שם את יכולה להיות כלב. או גבר. ורק שם מתבצעת למידה משמעותית. כדאי
להעביר את הפוקוס למה שכן משתנה. לא המוח שלך הוא מה שנותן לך את החופש - אלא התרבות. רק בה קיים חופש אמיתי, ולמידה אמיתית,
ורק בה (במפתיע) קיים אפילו צדק אחרי המוות. קוראים לעולם הבא הזה קאנון, ולגן העדן - תרבות גבוהה.
ואיך מקדמים למידה תרבותית? לא על ידי הענשת האידיוטים. הקונפורמיסטים. המשעממים. חבל להתעסק בהם - סור מרע. אלא על ידי
חיזוק חיובי ותמריץ להתקדמות תרבותית. כל פעם שאני מזכירה את קאנט אני לא סתם עושה ניימדרופינג, אלא בוחרת להעריץ אותו,
להמשיך את נשמתו (אפילו בעצם זה שבחרתי כאן להזכיר את קאנט, ולא נגיד את הגל). את כל הטיפשים מההיסטוריה, את הסופרים
הבינוניים, את הנודניקים הצדקנים - אפשר פשוט לשכוח. לא צריך להעניש. איזה שחרור! לא צריך להעניש אף אחד. לא צריך לבקר אף
אחד. הלמידה כבר תשכח אותו לבד. הלמידה היא אלוהים והיא השופטת העליונה. מספיק שנזכיר את האמנים הגדולים, ונקרא את הכותבים
הדגולים, וכך נדאג להם לחיי העולם הבא. ההזכרה של נשמות החכמים והצדיקים - היא המשכת נשמתם. המביא דבר בשם אומרו - מביא
גאולה לעולם. לכן לא הכול אישי. למעשה שום דבר לא אישי. כי אין אנשים. יש רק מוחות, חלקם מוצלחים יותר, חלקם פחות. רעיון
האינדיבידואל הוא פיקציה (תרבותית) ולכן ניתן להתייחס רק לתרומה התרבותית. לא אכפת אם קאנט קיים את הצו הקטגורי - הוא המציא
אותו. אפשר להמר שבאלף השנים הקרובות יהלכו פה מכונות למידה משוכללות בהרבה מהמוח האנושי הדפוק וחסר התקנה. אז אולי יהיה
אפשר לדבר על אופטימיזציה. חבל להתרכז עכשיו ביישור עץ עקום, במקום בשתילת עץ חדש, שיהיה אופן מוצלח יותר של אלוהי הלמידה.
הלמידה היא האל העדכני של שפינוזה, וכולנו אופני למידה.
מה כן צריך לעשות בביקורת הספרות או התרבות? לשבח משהו שלא זכה לשבחים הראויים. אם ביררת ניצוץ מתוך הבררה - תספר לעולם. איך
אנחנו יודעים שאלוהי הלמידה עובד, ולא מדובר באליל? דרך זה שהקאנון התרבותי עובד. ההסכמה, ולא המחלוקת, היא שורש הלמידה.
הרצון להיתלות באישי היא הטייה פרימיטיבית ושריד קוגנטיבי לחברת הציידים לקטים, שם היה חשוב מאוד להחזיר למוישה. בחברה
השפתית של פייסבוק ממילא הכל ישכח. חבל על האנרגיות להתעסק במוישה. ברגע שאין למידה - אין משמעות ארוכת טווח לכלום.
הפילוסופיה של השפה אולי ידעה לדאוג למשמעות, אבל לא למשמעותיות, וברגע שאין משמעות עתידית, גם המשמעות בהווה חסרת ערך. כל
השיח הספרותי-אמנותי היום הוא בעל ערך אפסי, בגלל שהוא שיח ולא מערכת למידה (בניגוד לעבר, שאז המערכת היתה בנויה אחרת. זה לא
קשור לאובדן המרכז אלא לאובדן האלגוריתם). ובניגוד לכל מיני תיאוריות התקבלות ודחייה וכוח ומוסדות - הערך של כל אלה לטווח
הארוך, טווח הלמידה - הוא מגוחך.
השיח הוא לבינוניים, כמערכת ביניים מתווכת ומתמצעת, ותוצאותיו בינוניוּת, וכל המחשבה על השיח כמערכת כוחות כל כך מנותקת
מהכוח האפסי של השפה על המציאות ועל העתיד. מה משפיע? מתודות. חידושים. פריצות דרך. כיווני למידה. לכן רמת העניין שלך במה
שלא מעניין אותך, כלומר מה שלא ראוי בעיניך לעיסוק בעתיד, ראויה להיות לא קיימת. חבל להשקיע שנייה אחת בביבי. הוא ימוג. הוא
אדם מובהק של השפה, של השיח, ולא של הלמידה. כוחו בפיו, ולא בהובלת מתודה או אפילו מהלך, שלא לדבר על חידוש כלשהו, בניגוד
לתחדיש (שפתי). הוא מוכר חמוצים. ביבי הוא מנהיג מובהק של הפילוסופיה של הלשון, ולכן כל כולו מרוכז במה יאמרו בתקשורת (עד
כדי שיגעון ופשיעה). בגלל זה הוא גם כל כך מוצלח בפייסבוק, שהיא מדיה מובהקת של הפילוסופיה של הלשון. אפילו היד קיבלה בה
משמעות כסימן בלבד - לייק. והדמיון לקוליסאום, עם יצרי הצפייה בדם המשעשעים את ההמון המשועמם, לא מקרי. זה הארכיטיפ. לא
ראינו קטשופ!
אז מה אני עושה בפייסבוק? התגובה הכי נפוצה שאני מקבלת בפייסבוק היא: אמל"ק. יש אנשים שסתם כותבים אמל"ק. ויש כאלה שמשקיעים
בתגובה ארוכה שהאימלוק שלה הוא אמל"ק, ויש לא מעטים שאפילו משקיעים בגיפים מיוחדים של אמל"ק. בהתחלה, הצורך לבטא את האמל"ק
היה נראה לי מוזר מאוד. לא קראת - לא קראת. למה, בעצם, יש לך צורך להכריז על כך? האם עצם אורכו של הטקסט משפיל אותך
קוגניטיבית? הרי טיעון האמל"ק הוא למעשה די מוזר, שהרי כל טקסט חוץ פייסבוקי שאני קוראת ארוך בהרבה מכל "פוסט של בלהה" (נו,
טוב. מרובם), ולמעשה הטיעון נשמע יותר כמו היפוכו: "לא קראתי (ספר כבר שנתיים) - ארוך מדי (בשביל מוחי האומלל)". העוינות
החברתית והתרבותית לטקסטים ארוכים היא בוודאי עניין כאן, שהרי פייסבוק היא המגרש הביתי של התרבות הנמוכה, ואין זה מנומס
ללכלך את הסלון בטקסט מורכב יותר משטיח. אבל חלק מצועקי האמל"ק עוד מתייגים חברים שלהם שיקראו את הטקסט ויאמלקו להם, כאילו
החרדה שהם לא מסוגלים לקרוא אוחזת בהם, ואז אם מישהו מאמלק עבורם במשפט מטופש - הם מודים לו מקרב לב והוקל להם. כלומר, כאילו
מטרת האמל"ק היא רחבה יותר מכל טקסט ספציפי (שלא נקרא כמובן): למצוא הצדקה ואליבי לכך שלא *צריך* לקרוא, שאין צורך בדבר הזה
שנקרא קריאה (והחרדה היא שכן קיימים דברים שצריך לקרוא בעולם). מצחיקים מהם הם אלה שמבקשים ממני לקצר את הטקסט, או לאמלק
אותו עבורם. התגובות האלה כל כך נפוצות ששקלתי להגיב לפוסטים מטופשים ב-"קצר מדי לא קראתי" (אך זמני יקר מדי - לא הגבתי).
הטעות הגדולה (והמוזרה) ביותר שעושה עם האמלק (לשעבר עם הספר) היא ההנחה שכתבתי את הטקסט עבורם. כאילו מישהו היה משקיע
בכתיבת טקסט כזה עבור "תהילת הפייסבוק", השיח, או תקשורת עם אדם אחר. העניין שלי בתקשורת הוא אפסי, והחשיבה שמטרתו של טקסט
היא תקשורת לא מחזיקה מים, וכנראה גם לא מייצרת טקסטים משובחים במיוחד (אם כי כנראה כן קצרים במיוחד!). כמו שיצירת אמנות
איננה תקשורת חזותית, כך גם אני כותבת את הטקסטים שלי בשביל עצמי, ונדמה לי שהדבר נכון גם לשאר הכותבים באתר (הסגור לתגובות,
והמתנגד לשיח התגובות והטוקבקים. מישהו עוד מאמין בשיח אחרי פייסבוק?). הכתיבה היא דרך לפתח רעיונות ולהתפתח, כלומר מתודת
למידה. ואילו הפרסום הוא הזמנה לכל מי שמעוניין, כלומר מי שזה רלוונטי לשורש נשמתו, לעקוב אחרי התפתחות הרעיונות הפנימית
בבלהה, כלומר ללמוד צורת חשיבה, ואולי לפתח אותה הלאה בתוצרים משלו. הפרסום הוא למען הלמידה הכללית (או אם נרצה שם מפוצץ
יותר - התרבות), ולא למען אף אדם ספציפי. זה באמת לא אישי ולא אישיו. ולא שיח. זה למידה.
ומה אני מקבלת מפייסבוק? כמו 90% מהאנשים (דהיינו כמו האדם הנורמלי) אני לא מגיבה (מה מניע אנשים להגיב כשלפוסט יש זמן מחצית
חיים של שעתיים?), ולפעמים מבררת ניצוצות. אני עורכת את המדור "הפוסטים של השבוע" ומעלה לתוכו תוכן איכותי שהגיע אליי
מפייסבוק (ולפעמים במקום להגיב). והלוואי שכל שבוע היה מגיע אליי ולו פוסט אחד ששווה להעלותו לפנתיאון הפוסטים של השבוע.
וכמו כולם, אני מתפללת לחורבנה של פייסבוק, ולהעברת מלכות הרשעה מן הארץ במהרה בימינו אמן. הקיום בפייסבוק הוא קיום בגלות,
וככזה הוא מלכתחילה צורך בדיעבדי מצער, הצפוי לפגעים, חסימות, מעשי לינץ', פוגרומים, והסתגרות בגטו. ואילו הארץ האמיתית,
אליה אני תמיד מעדיפה לחזור, היא התדרדרות הארץ. כי האתר הוא לא אמצעי תקשורת - אלא אמצעי למידה. בית לתלמידיו של המורה
הנתנייתי ז"ל, להפרייה הדדית ולפיתוח של רעיונות, צורות כתיבה ותורת הלמידה. אתם מוזמנים לעקוב אחרי התפתחות האסכולה בזמן
אמת, כשכבר כיום מתועדות בו התפתחויות לאורך כשנתיים באורך של מאות אלפי מילים, בכל תחום דעת אפשרי. ארוך מדי - לא קראתי.