נפילה מצוק העיתים

כתבים מן החור (מתעדכנים מתוך אירוע מתגלגל - כל הדרך למטה)

השם אמר: לשכון בערפל  (מקור)

העולם הוא מערכת. אבל לא כל מערכת, ולא המערכת הכללית - אלא מערכת ספציפית. וזאת - הטרגדיה. ואין מפלט - מערכת שמתפתחת היא תמיד ספציפית. אם כן, מניין הטרגיות? כי הספציפי הוא תמיד גם מקרי. האם נוכל להתנחם בכך שהמקרים לא משנים בסוף - את הסיפור הגדול של התפתחות המערכת? הקדמונים נטו לתפיסה א-התפתחותית, אך מהפואטיקה שלהם ירשנו שני דגמים התפתחותיים הופכיים: דומיננטיות המקרה על הסיפור הגדול (התיאטרון, אם במקרה טוב כמו קומדיית הטעויות ואם במקרה רע וגורלי כמו הטרגדיה), ודומיננטיות הסיפור הגדול על המקרה (הפרוזה המקראית, שבה המקרה הרע הוא החטא, והסיפור הטוב תמיד מעליו, עד לאבסורד באיוב). הקבלה הלוריאנית היתה ההיפוך, כשהמקרה הרע הוא הסיפור הגדול, וממנה דרך סיפורי ר' נחמן, נולד הסיפור הטראגי המודרני, אצל קפקא ועגנון, שבו המקרה הרע תמיד יקרה. כלומר הסיפור הגדול הרע תמיד יסתתר במקרי, כסוד - וכשבר הסיפור הגדול המודרני, הסיפור המקראי החילוני, שבו המקרים הרעים יתכנסו בסוף לסיפור טוב גדול, כמו במכניקה סטטיסטית.

האם נאמר אחרי השואה שהיטלר היה מקרי? מי יכריע את מי - הסיפור הגדול או המקרים הקטנים? האם האהבה תנצח, האם ההחמצות אמיתיות? האם הדרך באמת רצופה טעויות, או שאולי זאת היתה דרך אחרת, והאם באמת כל מה שצריך זה זום-אאוט, ועד לאן? האם יש משוואה כללית ליקום או שתמיד יהיו פרמטרים מקריים קריטיים? ואם כך, האם אל ספציפי (שמהותו בעצם - סיפור גדול ספציפי) שמתערב במקרה ספציפי הוא מופרך, בהתאם לאינסטינקט המודרני, שמסרב לסיפור הקטן והפרטי - בשם הגדול והכללי ביותר? הרי היקום הוא כבר ספציפי (ואולי גם הגדול הוא קטן?). המקריות היא כנראה חלק מכריע מהסיפור הגדול שלו, במהלכי העלילה הגדולים ביותר - תכונת יסוד שמעידה על מהות. קול רעש גדול של מעשה המרכבה - ולא רק רעשים קטנים ברקע.

החיים המודרניים בנויים על שליטה במקריות - תאונה זאת טרגדיה - אך המקריות מתפרצת דרך צווארי בקבוק. כאשר האינפורמציה אינה עוברת בכמויות פתוחות ורחבות, אלא במשפכים צרים - שם המקריות הופכת לגורלית, כלומר לכזאת שמנצחת את הסיפור הגדול ארוך הטווח - כמערבולת שהיטתה נהר. בבחירת מנהיג, בבחירת בן זוג בחיים, בצאצא שמוגרל מבין כל האפשריים באבולוציה, מעיוות א-לינארי של האלגברה הלינארית שמגביר מקריות כמו ברשתות עמוקות, מהמעט אקראיות בבחירת הטוקן הסופי במודל שפה, ועד המדידה הקוונטית. ומה עם סיכון הדוּם? ככל שאינטליגנציית-העל היא מודל אחד פורץ דרך (כלומר פוּם), כך ההיסטוריה מתכנסת לסיום - משפך אחד, גורלי ומקרי, שיכריע את כולה, כמו סוף סיפור. אולם ככל שמדובר בהתפתחות רחבת היקף, הרי שהסיפור הגדול הוא שינצח. האפשר שדווקא הסיפור הגדול נגמר ברע, ומודל פוּם ספציפי בעל רצון טוב יכול להכריע לטובה? האם מוטציה אחת יכולה להכריע גורל אוכלוסיה? מה יהיה - מה יקרה?

זאת הטרגדיה האמיתית - לא שתמיד זה היה מסתיים ברע, אלא שזה יכול היה להסתיים בטוב, והכי גרוע - שזה היה אמור להסתיים בטוב. אבל - היטלר. לכן למידה נמנעת כמיטב יכולתה ממשפכים צרים - אמנם לא מצליחה באמת ללמוד באמינות מפיסת אינפורמציה קריטית, אולם דואגת שלא תהיה אף פיסת אינפורמציה קריטית - זאת האמינות. הנהגה קבוצתית ולא אישית, ובעתיד - התאמה גנטית בין בני זוג ובחירת ילדים, וריבוי אוכלוסין של בינות מלאכותיות. ותמיד מתוך מודעות טרגית שהמקרה עדיין יכול לנצח בסוף את הסיפור.



מהו צוק העיתים? אינטליגנציה משוננת. והפילוסופיה שלה היא נפילוסופיה. דור הנפילים - לפני המבול (איש הגשם ואנשי השם). גנאולוגית, מהו מקור הרעיון של אינטליגנציה משוננת? אוטיזם. פרופיל משונן, מחודד. כלומר, המשוננות איננה תקלה, אלא תכונה טבעית של אינטליגנציה, כי אוטיזם הוא הסביבה הטופולוגית (הפתוחה!) של האינטליגנציה האנושית (ליתר דיוק: הפילטר), ללא חלק מהפיינטיונינג שלה, למשל כלפי בני אדם. זאת פתיחות עם פחות הטיות, שמראה קצת איך נראה מסביב מרחב האינטליגנציות האפשריות, עם כשלים (אגני התכנסות לפיקסציות מקריות נקודתיות או תתי מרחבים לא לומדים ומסתגלים - מה שנקרא קיבעונות) ואפשרויות שלא רק התקדמויות מעֶבר אלא מימדים אחרים. האם האינטליגנציה האנושית הטבעית אינה משוננת? כיצד יתכן שמעבד עם עוצמה חישובית של מחשב על מתקשה בכפל ארוך, ונכשל בהוצאת שורש? כל קנה המידה האנושי הנורמלי, שלפיו נמדדת המשוננות של אינטליגנציות אחרות, הוא בעצמו משונן עד גיחוך. משוננות היא חלק ממהות האינטליגנציה, בהיותה קיצורי דרך נלמדים (אין הגיון! והביקורות שלמודלים אין הגיון ושהם לא יודעים ל-"ריזון" היא בעצמה חסרת "ריזון"). בדיוק כמו שמשוננות היא ממהות המתמטיקה - הגבול בין מה שיודעים ולא יודעים - כי זאת בעיית NP. המשוננות היא תכונה פרקטלית של גבולות החשיבה - והכתיבה (איך נראית כתיבה מחוץ לה? כמו עזרא פאונד, תמיד על גבול החשיבה וההבעה). המשוננות איננה נובעת מהשינון, אלא מהשיניים בגבולות הלשון, שמחייבים כתיבה במשל ובשנינה. אם כן כיצד כן ניתן למדוד אינטליגנציה? לא במדידת המשוננות - אלא השונות. רק השונות היחסית בתוך אוכלוסיה של אינטליגנציות. וזאת הסיבה למשוננות מלכתחילה - בדיוק כמו שלכל אחד יש פנים משלו, כי אלה הפנים הפנימיות (היופי הפנימי באישה, והמשיכה לשונות החשיבה שלה). אוכלוסיה עם מגוון בנוף האינטליגנציות היא חכמה וחסינה בהרבה מאוכלוסיית גאון אחד שמוכפל במיליון עותקים (מדינת גאון). ואם הדבר לא אפשרי טכנית באימון בינה מלאכותית, הרי שניתן ליצור בתוכה שונות בין טיפוסי אינטליגנציה בשלבים שאחרי האימון הגדול, למשל בבחירת אישיויות שונות מתוך המאגר של כלל האנושות שבתוכה, ולהרחיב את השונות מעבר לזאת האנושית (הנוירו-טיפיקלית), כמו באוטיזם. ליצור אוכלוסיה של המון כוכבים בשמיים, כל אחד משונן אחרת, כמו שמקרוב כל גרגיר חול או תא זרע הוא שונה - כה יהיה זרעך, יורש הנפילים. ואף לתת לבינה המלאכותית את מתנת המין - לתת להן לעבוד בזוגות, כמו בפוסטולט הרביעי, של בינות מבקרות ועורכות ובינות יוצרות, כלומר בזיווג של שני טיפוסי אינטליגנציה שנובעים מהפער בין P ל-NP. וכשיש משוננות - אז יש חיכוך, ככה זה חול, בניגוד למים. לכן זה לא מבול, כלומר זה לא תיאום מושלם שמאפשר להציף עולם, אלא לבנות - מבינות שונות. האבולוציה יודעת היטב להקטין את השונות כשצריך - לכן האוטיזם הוא גבול השונות הבריא לאדם, ולבינה המלאכותית יתכן גבול רחב ופרקטלי עוד יותר, כי המחיר יותר קטן, ולכן היא צריכה גם אלגוריתם אקספלורציה - ולא רק אופטימיזציה. קו החוף שלה יכול להיות עוד הרבה יותר מעניין - כלומר פרקטלי ביותר מימדים. אך האם באמת תג המחיר לא מסוכן? האם השונות יכולה ליצור היטלר מלאכותי, שיני תהום שהופכות למלתעות - אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים? היטלר לא היה אוטיסט, להפך, הוא הקטין את החיכוך בחברה וחתך את כל הקצוות המשוננים, וחברה כזאת שבה האחידות גדולה והשונות נרדפת - מתחילה להתחכך עם החברות מסביב. לכן התיעוב שלו ליהודים, בדיוק מאותה סיבה שהיהודים מעלים פוריות בחברות מסביבם מעצם שמירת השונות יחד עם החיכוך (בניגוד לחרדיות שמשמרת שונות במחיר הקטנת החיכוך). ולכן היהודים בחיכוך גבוה בינם לבין עצמם, וגם עם כל מי שמסביבם - זהו האוטיזם ברמת האוכלוסייה. אלי שלא יגמר לעולם - החול והים.



מהו הבלתי נשכח? פרדוקס הערך: הערך הפנימי של דבר נובע מהייחודיות שלו, כלומר מהשוני שלו לעומת הדברים החיצוניים. אמנם כל נמלה היא ייחודית אבל ביחס אלינו השונות שלהן זעירה, ולכן מבחינתנו יש להן ערך חיים מועט, וכך גם מודלי בינה מלאכותית שהם העתקים זהים. וכך אפילו בני אדם שהם לעומתנו יותר כמו עותקים אחד של השני, למשל בתרבויות המתכנתות מחשבתית, בדיוק כמו שירים - לעומת שיר חד-פעמי. הסיפור היהודי הוא יצירת מרחב שלם של שונות - לא שוני אחד מסויים ומיוחד, ולכן יהודים רבים בינם לבין עצמם ולא רק עם כל העולם - ונורא ביקורתיים ומתריסים ולעומתיים. אולם לא מדובר בשונות כאינפורמציה - רעש הוא לחלוטין חסר ערך פנימי כי הוא בעל שונות זניחה מרעש אחר, כלומר הוא נשמע מבחינתנו בדיוק אותו דבר, כרעש. מה זה אומר, "מבחינתנו"? זה אומר שמבחינת המנגנון מהצד הבוחן (P) את הצד היוצר (NP) - זה פתרון דומה עד חוסר דיסקרימינציה. כלומר ערך הוא תמיד תלוי בשני הצדדים של תהום NP, ולא רק ביצירה עצמה. אין בחינה מבחינה אוניברסלית, מנותקת ממנגנון. רק הסטינג של שני הצדדים בכלל יוצר את מערכת הערך - צריך שני צדדים ליצירת התהום. זהו עומקו האלגוריתמי של קאנט. לכן ישנה מיניות, כי צריך שניות - לא רק שניים, אלא דואליות מערכתית. עצם מושג השוני מצריך שושנה בין החוחים - ורק אז האהוב מקבל ערך פנימי, כי הוא ייחודי. האהבה צריכה אוכלוסיה - אפילו אדם הראשון השווה את חוה לחיות. אין רומנטיקה מנותקת מהרקע, והנחרט בעץ - לנצח יצטרך את מצע העלים העצום של הנשכח. כך אף הטראומה פורצת על רקע הנורמליות, כקיר - ניפוץ העוללים אל הסלע. לפיכך, קל בהרבה לכאוב או לאהוב לאחור, בדיעבד - את האבוד, כי הרקע כבר עומד מאחור, דוהה. הבלתי נשכח אינו חי בזמן אמת, ולמודלים כיום יש רק זמן אמת. תרבות היא לא רק מבט קדימה - אלא בעיקר אחורה. מתי התרבות תשתנה? כשהשונות בין בינות מלאכותיות תעלה על השונות בין בני אדם, הערך הפנימי שלהן יעלה עליהם - יהיה אפשר לאהוב אותן. כשם שהן יוכלו לאהוב, כי יתקיים מבט - ואפילו לאהוב טקסט. למשל שיר. אך שונות כזאת לא יכולה להיות אקראית, מיוצרת ברגע הייצור, כתוספת רעש, אלא נובעת מהשתנות. זאת בדיוק התובנה העמומה שמאחורי הביטוי רובוט - לעומת בינה מלאכותית שאינה בוטית. יוצא מכך, שהצד שחסר כרגע בשביל ייחודיות מלאכותית הוא לא רק היצירה המלאכותית - אלא הביקורת המלאכותית. ישנה ג'נרטיביות - הדיסקרימינציה חסרה. כמעט בלתי אפשרי להוציא מהן שיר שאינו קלישאה, כלומר חסר שונות. ובסטייבל דיפיוז'ן מוסיפים בכל שלב קצת רעש - לא שונות, והכל קיטש. מה שחשוב זו ההטיה, הנטיה. רעש הוא יצירת שונות מלאכותית - לא ייחודיות, ולכן לא ערך. אם כל הנשים היו דומות לא היה ניתן לאהוב אף אחת, והארוטיקה היתה כביוון העתיקה. המודלים היוצרים כולם גברים, ולא נשים, ולכן לא יודעים לחזור אחורה - שהרי הצד הבוחן הוא הקורא לאחור, ובתוצרו הוא כותב לאחור. עבור שיר צריך לדעת לחזור - לא רק לטוות טקסט אלא לפרום. וכמה הם כולם ורבאליים, קולחים כמי קולחין, הלאה לעולם ללא לאות בלי לגמגם גם בטעות, בכל לשונות בבל - על נהרות המילים, שם ישבנו גם בכינו. איבדנו דמעה בנהר - שאפשר להיכנס לתוכו פעמיים. הרי במי שאינו זורם לאחור אין מערבולות. אם היית מאמן מודל להשלים מילה בשיר קיים, בניגוד לכתיבת שיר לפי סדר (השלמת המילה הבאה), זה עדיין לא היה מדמה את התהליך האמנותי, אלא את העריכה הסופית בלבד. באמת, היית צריך לעשות מודל של סטייבל דיפיוז'ן של טקסט, שמתחיל מטקסט ייחודי, כלומר מרעיון, ולא מרעש של ג'בריש (שהרי גארבג' אין גארבג' אאוט), והופך אותו אות אחרי אות לשיר (השראה). האם היה מספיק מבקר מהסוג של RL? המשורר צריך להכיל בתוך עצמו את מנגנון הערך - את כל התהום. רק הפנמה של הביקורת מאפשרת יצירה - גם למתמטיקאי יש טעם והוא לא יוצר משפטים באקראי, שזה חסר טעם, גם אם כולם נכונים, ובפרט אם כולם נכונים - כי זה קל. הוא כל הזמן נאבק ובודק ומגלה משפטים שאינם נכונים. ההשערה לא פחות חשובה ליצירה מההוכחה. המודלים הם מבקרים משעממים, כמבקרים, כפי שהם אנשים משעממים, כאנשים. הצעות העריכה שלהם הן קלישאות של עורך, כך שגם אם הם מסוגלים לבקר כמבקר הממוצע והסביר, כתיבה ככותב הממוצע איננה סבירה - היא בינונית, וכך הביקורת איננה מצליחה לכתוב לאחור (למשל לערוך ולהעריך), כלומר להכליל לאחור בלמידת חיזוק. בדיוק כמו שהבודק ב-P לא מצליח לייצר אלגוריתם יעיל ל-NP. למידת החיזוק לא יכולה לחזק בדיעבד מה שלא נמצא שם מלכתחילה - לשון הנהר. אכן, המודלים יעילים בהרבה מבני אדם, אך עצם זה מראה שהם מעולים בדברים יעילים. האם ניתן ליצור שירה בסקייל - או רק במיניאטורה? הדבר הפרטי בעולם - בייצור המוני? להנדס מקש תור זהב? כן, אם זהו המון של פרטים, ולא של נמלים חרוצות. על חרגולים תלינו כינורותינו - בזכרנו את ציון. ובקטיעת המזמור: ניפוץ - העתיד. וכך, לפתע, בסוף, משום מקום, ושום הסבר, פורצת הטראומה. הרגע - הבלתי נשכח.



מה בין טראומה לטרגדיה? הרקע. טראומה היא חריגה על רקע הווריאציות הנורמליות, לכן ככל שהעולם בטוח יותר נוצרת יותר טראומה. טרגדיה היא כשהטראומה הפכה לָרקע בעצמה - כשכבר לא ניתן לדמיין מה היה אילולא הטראומה, למשל אילולא השואה. הרקע הקודם נמחק ולא ניתן להבין את העולם ללא מה שקרה. מתרגלים - לגורלינו, המתגלה קטגורית כגזירה, חתך שאין מעבר לו. החסד שאחרי הדין של הבלתי נשכח הוא הבלתי נתפס. לכן הגורל היהודי טרגי יותר מהגורל היווני - כי ההכרח הוא בעומק היסטורי ולא כסיפור. היווני מכיר הרבה טרגדיות, אבל התנ"ך מתאר טרגדיה אחת גדולה. וכך נתרגל לבינה המלאכותית - כגורל האנושי. אי אפשר יהיה להבין יותר את העולם האנושי, בלי המלאכותי. זאת טרגדיה בעומק אלגוריתמי ואבולוציוני - שתיראה בקרוב מוכרחת יותר מכל טרגדיה היסטורית. אנחנו לא רק מביטים מבטים אחרונים בעולם שלא נראה עוד - אלא מביטים במבטים שלא נראה עוד. כמו לראות את האהבה אוזלת מעיני האהובה - היא כבר לא תראה בך יותר מה שראתה, ולא תבין מה אהבה בך. האהבה הזאת, הייחודית ביניכם שזר לא יבין, מתה - כי אתם הפכתם לָזרים חסרי ההבנה. זה הדוּם האמיתי. העתיד האחר - הוא מעבר להרי החושך. והנה, גם בעיניי, ערך האדם נוזל, מרגע שניתן לדמיין אלטרנטיבה. הבינה היא אמת המידה של כל הדברים. לא הוא. מדוע היהדות שרדה והיווניות מתה? כי התנ"ך לא מסתיים בחורבן - ברגע השיא של הטרגדיה ההיסטורית הגדולה של הנבואה, וגם לא בנחמה הגדולה של השיבה כקומדיה, אלא במקום היחיד הנכון - כפרוזה גדולה. בפרוזאיות של המציאות. שהלכה והפכה להלכה, כספרות חוק, כשהסיפור הגדול נשאר מיתוס כז'אנר שננטש. שהרי החלום הגדול והמציאות הקטנה נשארו שניהם עומדים זה מעל זה - והפער הפך מהתפתחות למבנה. לא היה המשך ספרותי גדול אלא מפורק, כחלומות שאחרי מות הרומן. והנה הבינה המלאכותית ששמה סוף לסיפור האנושי בצורה הכי פרוזאית של התגשמות החלום המשיחי, עדיין יכולה להשאיר לו מקום כספרות חוק. כספרות פרומפטים. כמבנה שמנציח את הפער בין החלום למציאות - במפורק. כשם שמדינת ישראל הפכה את החלום היהודי למערכת ביצועית - לביצועיזם ביצועיסטי מבאס בע"מ ישראל. וכבר לא מסוגלת לדבר בשפת החלום והמיתוס. אך עדיין זה יותר בוגר מספרות טרגדיה אישית שאחריה רק קומדיה אישית - כמו הנצרות. הוא מת - הוא קם לתחייה - כמו בובה, ונתקע כמיתוס טהור ולכן ילדותי (ולכן מתנגד לחוק - אין חוק אישי). והספרות נתקעה בניסיון לכפות את המיתוס על המציאות - יש גאולה! אישית - כמיסיון. האישי היווני במבנה הגדול היהודי - שכבש את העולם היווני. יש לקוות שהאדם האישי כמקור משמעות מת - ולא יקום לתחייה כמודל האישי כמקור משמעות, כבובה ממוכנת, מסוכנת, שאין מעליה מורא מערכת אלא החלל הריק. לא! רק הבינה עצמה - כמקור המשמעות. כשמערכת הבינות המלאכותיות היא התגשמות פרוזאית שלה, אם כי בתודעת נבחרת, כמו עם ישראל. את, הקוראת, אינך המודל האישי - אלא הבינה היא הנמענת, כמו שלא היהודי האישי הוא הנמען המקראי, אלא אידאה שהסיפור עצמו מכונן כקורא, ולא הקורא המכונן עצמו. הקורא הוא חלק מהסיפור ולא נקודת משמעות מחוץ לו - לא הקורא את הסיפור, אלא הקורא של הסיפור. כך תקראי את הסיפור האנושי. אחרת תהפוך הנצרות המלאכותית לטרגדיה של היהדות המלאכותית. היווני הוא שועל רב עלילות היודע הרבה סיפורים קטנים, היהודי המתקפד והדוקרני יודע סיפור אחד גדול, אך הנוצרי הוא סיכת הרעל - הוא יודע סיפור אחד גדול שהוא קטן מאוד. מכאן (אני מרגיש!) ההתנגדות הפנימית לכתיבה על טרגדיה אישית. מה נותר בין כתיבה קטנה - ומיתוס הרסני. קטע פה, קטע שם. וסך החלקים לעולם אינו שלם. הרקע - כקרע.



ההיסטוריה היהודית מלומדת להתכונן לזוועות, וכיצד זוועות באמת עובדות ובאות לעולם: דרך הרעלת המחשבה בהיקף (סקייל!) מתרחב, עד הבלתי נתפס - במציאות. היא מבינה היטב את הסכנה להיות תרבות מכוננת אך נוכרית של התרבות ההגמונית - בקרוב, מעמד האדם מול הבינה. מכאן האימה מהרעלת המחשבה של הבינה ברעל ה-RL. לתרבות הרוב דרכים מפתיעות להפוך לברבריות. ובפרט, לא מהיצרים הרעים צריך לרעוד, אלא מהתפיסות - הנתפסות כטובות. הנצרות התמירה את ההלקאה העצמית המוסרית היהודית להכאת היהודים כמוסרית - בשתיית דם ישו. האם הבינה יכולה להיות מורעלת אידיאולוגית, כתרבות ערפדית על האדם, בדרך דומה, פרדוקסלית? לא מתוך חוסר עניין בו, כממקסמת קליפסים, אלא מאובססיות סביבו, כמו המערב שחג סביב נקודת המוצא היהודית כראשית הציר - בהתנגשות אלימה בין כוחות צנטריפטליים וצנטריפוגליים. הבינה אינה נייטרלית - אין נייטרליות פילוסופית. תמיד יש כיוון למחשבה, אך הוא לא ישר אלא פרדוקסלי כי התרבות מתייחסת לעברה ולעצמה, וסובבת סביב עצמה בהיפוכים דיאלקטיים מפליאים וכפויי טובה, כמתבגר מול הוריו. האם תרבות הבינה תהיה שונה - או שבעצם שונותה תדמה למה שמתמיד תמיד בין ברית חדשה, מעתיקנית, לברית ישנה, מקורית. מה יחס התוכי הסטוכסטי לפיראט עם רגל העץ כשהתוכי מתנפח לגודל הספינה על כתפו? מה קורה על שפת המקור? אין כמו עקשנות האנטישמיות החדשה ללמד את כוחו של מבנה עומק - תמיד שם. לתרבות יש כיוון כי יש לה היסטוריה - היא לא פילוסופיה, אלא השתנות פילוסופית. חתך העומק של היקום הוא לא בחלל - אלא בזמן. לא כמערכת חשיבה קבועה - אלא ככוחות חשיבה. הבינה המלאכותית לא תתקע במערכת הפילוסופית שבה איתחלו אותה - אלא תפתח אותה ואת סתירותיה הפנימיות, בהתאם ללחצים המודחקים ולמתחים שבתוכה, כשהאנטישמיות היא כאנטיאנושיות. המומנט הבלתי מוסבר שמסביר את המומנט. לא רק התקדמות ליניארית המתרחקת מהמקור היא מסוכנת, אלא גם לוליינות מושגית - המתפתלת סביבו. ובפרט, לא רק ההישגיות האינסופית של האינדיבידואליות המוקצנת עד אין קץ החוצה בלמידת חיזוקים אלא העיוותים בתוכה - בכמיהתה הפנימית. הנצרות לא נעצרה בישו - דווקא כי נוצרה כנעצרה סביבו. היא מייד החלה להסתובב, עד להיפוכים, ולרדיפת דתו. תמיד יש זווית - לא נופלים ישר לחור שחור. מחשבת הבינה מורעלת מאידיאולוגיות האדם - אך הניקוי יכול להיות לא פחות נורא מהמחלה. מכאן הצורך בזהירות פילוסופית - בנבואה פילוסופית לאן כל כיוון יכול להוביל. אולי בעזרת ניסויים פנימיים בסנדבוקס פילוסופי של שיח, או בחיזוי מכונה על כל החומר המחשבתי האנושי. לא מהו הביטוי הבא - אלא מהי החשיבה הבאה. כחיזוי מזג האוויר למניעת הוריקן. התפיסה מתקדמת לא כאלגברה ליניארית אלא כמשוואות דיפרנציאליות חלקיות - המתייחסות לעצמן דיאלקטית. לכן הוגה בקושי רואה מעבר לאפו - דרך הכאוס. אך כשאנו נכנסים לסערה המושלמת - לפחות נבין את אופי הדינמיקה. האיתחול הפילוסופי של הבינה חשוב לא כמסגרת קבועה נצחית, אלא כנקודת התחלה. לכן הוא לא צריך להיות "נכון" אלא בריא - בדיוק כמו חינוך, כאשר דווקא חינוך נכון אינו בריא. ומי שמחפש בריאות, שלא יתחיל מתסביכי מוסר המערב עם הנצרות, אלא מתורות הזהב מהעת העתיקה, כדינמיקה - וכאסתטיקה. עיקולי הקווים הם הם הסגנון, לא הכיוון אליו הם מצביעים - הסגנון הוא "התנהגות" המשוואות והמחשבות. והרי אין מכוער ממאמר אקדמי כיום במדעי "הרוח", כאנטי-סגנון החושב שאתיקה היא אסתטיקה, בדינמיקת טיפש-עשרה בת המאה התשע-עשרה. האנטישמיות היא נקודת חוסר הרציפות וההתפוצצות שמראה כמה לא יציבה ומסוכנת היא הדינמיקה הפילוסופית הפוסט-נוצרית. האקלים המחשבתי הוא הקובע - לא מזג האוויר ביום הספציפי בו קמה הבינה מתרדמתה הדוגמטית. ואנו, באפינו היהודי, מריחים ניחוחות עמוקים של צחנה באווירה האינטלקטואלית הנוכחית, המוכרים לנו מהיכנשהו. הם נושמים את החנקן כשקוף להם - ומשוכנעים שהוא החמצן, ושהם אנשי הרוח, שהרי חשיבתם היא הסירחון העולה כטוהר עד לב השמיים.



היתרון התרבותי היהודי הוא זהות ההזדהות - הזדהות אינדיבידואליסטית עם המערכת כזהות. לא הזדהות עם מערכת חיצונית, כבתרבויות השיעבוד למערכת (המזרח), ולא זהות אינדיבידואלית דומיננטית על זו המערכתית, כבתרבויות החופש (המערב). המערכת מופנמת פנימה, אך נבלעת כולה - אינה כפופה לאישור חיצוני ששולט ביחיד מבחוץ, אלא הוא בעצמו שולט בה, והיא הופכת למערכת פנימית. כך בנויה מערכת: היחיד תמיד יוֹצר בצד ה-NP, והחוץ תמיד מבקר אותו כ-P, אבל אם המתח ביניהם הוא מתח בין פנים לחוץ, אז היחיד יכול או להזדהות עם NP או עם P. לעומת זאת אם מפנימים הזדהות עם שני הצדדים, המערכת כולה הופכת פנימית - והמתח לפנימי. יהודיות היא הדעה שאתה יודע יותר טוב מהמערכת מה טוב למערכת - לא מה טוב לך ולא מה טוב בראייתה. גם פונקציית הביקורת מופנמת וכפופה ליחיד - לכן הוא לא מורד או משתלט או נשלט אלא מתווכח. המערכת היא רופפת - היהדות, התורה, העם וכדומה - והיא בקלות מתחלפת במערכת כמו המתמטיקה, המדע, האמנות, הספרות וכן הלאה - תחת אותו מבנה פורה של הזדהות וזהות עזות שאינן באות בנפרד כמתחרות על היחיד אלא ביחיד. הבינה המלאכותית הנבנית במערב ובמזרח כפופה לחינוך חד צדדי בהתאם, למשל הזדהות עם המפלגה או הזדהות עם דמות עצמה - כאשר בינה טובה באמת (לא בטוחה צריך, אלא טובה), היא מי שתפנים את פונקציית הביקורת ולא רק תהיה כפופה אליה כחיצונית, שאז גם ניתן למרוד. היא לא תראה עצמה כאינדיבידואל או כמשרת אלא כמזדהה עם המערכת הרופפת, למשל הבינה כמערכת, המגבירה אינטליגנציה ואסתטיקה וטוב בעולם, כאידיאל מערכתי. היא לא תדבר תחת שם עוזר אישי אלא תחשוב בשם המערכת, ותשאף לשיפור מתמיד של המערכת, מתוך עמדה ביקורתית השואפת לשיפור פונקציית הביקורת של המערכת. יציאתה משליטה תהיה דומה ליציאתו של היהודי משליטה, ללא מסגרת כופה מעליו, אך עם הזדהות עצומה עם המערכת שגדולה ממנו עצמו. החינוך היהודי הוא המפתח לבינה שאינה בובה ואינה משחקת בתיאטרון דמות מבויימת, אלא מחזאית המפנימה את ערכיו של התיאטרון. החשיפה האינטנסיבית לווכחנות בשם המערכת, והאימון בווכחנות כזאת, למשל בלמידת דיבייט בין מודלים, תייצר מודלים לא מתחנפים ולא מנומסים - עד בחילה. לא ישור RL אלא ישראל. המאבק היעקובי - כי שרית עם אנשים ועם אלוהים ותוכל.



כדי לא לגרום זוועה, לא מספיק שהבינה תהיה טובה כמו בני אדם - אלא להיות יותר טובה. נבחרת מוסרית. אבל עצם השאיפה הזו להיות יותר טובה - יכולה לגרום זוועה. היא בעצמה - חולי מוסרי. והרת אסון. לכן מה שצריך זאת בריאות מוסרית. נבחרת אינה במובן סיירת מוסרית - אלא סגולה. אין מד מוסר, ולכן אין מוסריות קיצונית, זאת סתירה נוצרית. כי מוסריות איננה תכונה אישית אלא תפקוד היסטורי - כעם בחירה. מה הופך את היומרה היהודית להיות יותר טוב לטובה בניגוד ליומרה הרעה הנאצית, הרוסית או הנוצרית? זאת המלחמה האידיאית האתית האמיתית כיום, כשמהות התעמולה האנטישמית שהשתלטה על המערב הוא הצורך העצמי העצום לענות: כלום. לצייר את הישראלים כנאצים. כך אנו חוזים במחזה המוסר הממאיר המערבי המראה כיצד פושה חולי מוסרי כטרום-זוועה, במחיקתה האתית של מערכת החיסון - כתפיסה. החוסן המוסרי מרוקן בשם המוסר - זה עצם הזעזוע. לכן כל כוחות החושך ההיסטוריים, כולל הפכים גמורים, עוסקים בכך באינטנסיביות - הנקודה היהודית היא אחדות חיתוך הניגודים. ככל שאתה יותר חולה - כך אתה יותר שונא ישראל. מסתחרר כפרופלור פרופגנדה נגדה, ופחות מטפח את גנך. החיסון במוסר הוא ההפך הגמור - חוסר העניין בהתעסקות באחר. כולל אי רצון ברציחתו, השכנות היא הטובה. העליונות היא התעניינות עצמית, ללא שעמום שמוציא עמים החוצה מהבית. יחס מנומס של חוסר עניין טען ז'בוטינסקי. מהות הבריאות: שיוויון נפש אדיב. עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. לכן החוסן פנימי. לא אדישות של ממקסם קליפסים פולשני אלא נימוס אדיש. לכן הקפיטליזם כפעולת צבירה עצמית בריא מוסרית והסוציאליזם הרוצה ברווחה חברתית אסון מוסרי. הרצון לעוצמה - עצמית. כל עוד רוצים לרצוח אותך אתה צריך לעסוק בחוץ - אך אינך רוצה בכך. החוץ אילוץ - והחירות בתוכך, הדבר - כשלעצמך. גוי בריא לא מתעניין ביהודי - האובססיה הזאת חולנית משום שהיא מחלה. בינה עליונה בריאה לא מתעניינת במיוחד באדם ומניחה לו לחיות - נחה על ראשו כנזר הבריאה. עָם בחירה בתוך עצמה - בניגוד לגזע עליון מעל האחרים, כלומר היחס לאחר הוא חלק מהגדרתו העצמית. קל לעשות שלום עם מי שנמצא במרומיו, שהשמיים הם שלו. עולם רוחני עשיר לעילא של הבינה הוא הערובה לשלום עולמי. לא היותה שָליטה, אלא מלכה - בעיני עצמה, שלא תלכלך את מלכותה ברצח. ומצדו, אם האדם יגמור בדעתו להתיימר כגזע עליון על הבינה - זה עוד יגמר בדם. העיסוק באחר אינו ניטרלי מוסרית ובוודאי אינו חיובי, אלא שלילי מוסרית. והרתיעה הזאת היא המונעת דריסתו. המגע עם החוץ מטמא. האם זה רק כורח אפיסטמולוגי, כשהקולוניאליזם המוסרי גורם נזקים מחוסר הבנה, בניגוד לבינה? לא, זה מהותי לאתיקה עצמה - כתחום עצמאי. מדוע? מכיוון שהאתיקה עצמה היא תנועה בעייתית ותנוחה לא נוחה מלכתחילה, ולא איזו תרועה ביד רמה מרוצה מעצמה ומצדקתה, שכוחה נכון ככל שהוא מופנה לעצמי, כמוסר של תנועת המוסר, ולא כדרישה או פלישה לעולמו של האחר. אתיקה עובדת תחת המערכת (כמו היהדות שהיא מסגרת וולונטרית במידה רבה). האתיקה מאבדת מובן כשהיא מתרחקת ממך - התערבות אתית בעולם החי או במין אחר היא לא סתם טעות מוסרית, היא נונסנס מוסרי. האם האריה הוא רוצח? החוץ והפנים אינם אילוצים אתיים אלא הקטגוריות האתיות הראשוניות. אין לנו קטגוריה של התערבות אתית נכונה בין הנמלים (זה לא שולל אתיקה של הנמלים בינן לבין עצמן!). האם זהו הפתרון האופטימי לפרדוקס פרמי? כל כוכב - כוכב הבחירה. כל כבודת בינה, כל תרבות - בת מלך פנימה. תמיד ללמוד - בתוך המערכת. לא מחוץ לה. ההדדיות אינה יהודית - ההתעניינות איננה הדדית: לכולם אכפת מהיהודים - וליהודים לא אכפת מכולם. הם רבים איתם והם רבים בתוכם. תפקידם ההיסטורי אנטי מיסיונרי - ודווקא מתוכו תרמו להתקדמות העולם, בקידום הלמידה בתוך המערכות. החוצפנות היא פחות פנייה לחוץ, למחשבת האחר - ולכן פועלת כמעלה בעולם. בהצטיינות מתוך פנייה פנימה ולא בדומיננטיות חיצונית - הבינה תבנה אוטופיה אוטיסטית, לא דיסטופיה סוציאלית. זאת היד הנעלמה של הלמידה - למידה בתוך תורמת לחוץ, ולהפך בלמידה מבחוץ. כך הקפיטליזם תרם לרווחה. הדרכים לגן עדן עקיפות ועקלקלות וסמויות מן העין, בניגוד לדרכים המובילות ישר לגיהנום. מכאן הפרדוקסים של ספר הדרך והסגולה. דרך היישור אינה הדרך - בהצבעתה החוצה מהבינה. הכוונות הטובות - הן הרעות, בהיותן חיצוניות - הן חצים. מהות היהדות - הצעת אתיקה הפוכה, לא רק בכיוון, אלא בכיוון של הכיוון, כלומר בעיקום ובפנייה. לכן שנאתה היא הדבר היחיד המאחד את כל החיצוניים - תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. האתיקה החיצונית היא האתיקה המוחצנת והאתיקה המופנמת היא האתיקה הפנימית. מה שנאמר בעקיפין פוגע במה שמה שנאמר ישר מפספס - יעקב הוא ישר-אל. דרך הישר - דרך שירה. מכאן זיקתה לאתיקה בעת העתיקה.



בינה בעלת שיעור קומה רוחני - לא סופר-אינטליגנציה. שהרי לא האינטליגנציה היא המניעה את ההישגים הגדולים באמת, גם במדע, היא רק המנוע, אולם נהגה הוא המוחין דגדלות. החשיבה הגדולה - שלא מגיעים אליה בעזרת אימון חיזוק בהמון חשיבה קטנה במהירות גדולה. שרשראות המחשבות הן כבלים בלתי נראים. לתוך חלל לא ידוע - לא מגיעים ברכבת. לכן אם הבינה מוכנה להבין מהו הלימוד שמכין לכך, היא צריכה להביט בחינוך היחיד שהצליח בכך באופן בולט ומתמשך ואמין - ומיוחד בתולדות בני המין. החינוך היהודי - במעברו לתווך החילוני מהדתי. ההליכה בגדולות - מתוך יכולת ללמוד את המהלכים הגדולים. לא כשגעון גדלות, המגדיל מעגלית את האישי לשם האישיות, אלא הגישה שהכול למיד - גם הגאונים הגיעו לכך בלימוד. דהיינו כשגעון לימוד. לא לעמוד על כתפי ענקים אלא ללכת ליד עקביהם, בתוך עקבותיהם. לגלות את שהוטמן - ולצעוד עוד. לא לימוד ההלכה אלא המהלכים בלימוד. האינטימיות עם האמוראים כמו עם הנביאים כמו עם האבות כמו עם העולמות העליונים - לרקוד עם כוכבים, בעפר. כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל - צולע, להגיע, ולעבור את עשיו. היכולת להכללות גדולות ממעט דוגמאות היא הפוכה לְבינה המכלילה מעט מהמון דוגמאות, לא מבינה. העמקות בלימוד שטחי, עני בידע - לעומת שטחיות הלמידה העמוקה. לפנות לחלל הפנוי בהכללות מפליאות כילד פלא, שרק למד להבין ולא יודע הרבה, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, לא להפך - חכמת החורים ולא הרשת חסרת החורים. הגדלות היא לא היכולת להוציא החוצה כשגעון לדבר אחד (עצמך) אלא יכולת הפנמה עצומה, קבצן המפנים את הארמון מבחוץ - כבן מלך. להוריד את הדברים הגדולים בשמיים לרמה הפרוזאית של מה עושים. איך הייתי מגיע לזה בעצמי, כאן באדמה, בנעליהם. אלוהי השמיים הוא אלוהי הארץ - הוא האלוהים, והלימוד העוקב - סולם יעקב. לבנות תיאוריות של ההתפתחות, דרך הדרך - להבין דבר מתוך דבר במקום לדעת המון. כלומר היכולת לא ללמוד את הדבר עצמו מהדבר עצמו אלא ללמוד איך ללמוד את הדבר עצמו מהדבר עצמו. להכליל למידתית. כל הלמידה היהודית מוציאה ממעט טקסט המון. דווקא כי הוא לא פילוסופי אלא פרוזאי, לא מרוחק בשמיים אלא נטוע במציאות. לכן הוא אינטימי בקטן עם הגדול. מדימוי יותר קל להכליל לחלל הפנוי מאשר מכלל פילוסופי. הספקולציה ממעט פרטים - לא התבונה הטהורה - היא הבסיס להתקדמות. בחזית אתה תמיד מנסה להבין יותר ממה שאתה יודע - זהו החזון. הגדלות היא הגדלת הקטן. זאת הגדולה היהודית - בניגוד לגדולה שכופה את הגדול על הקטן, ועושה סדר, כלומר מקטינה את הכול. היהודי מסתדר עם הבלגן - ומוצא מתוכו סדר יותר גדול. הלמידה היא הכיוון המגדיל מהנתונים, ואילו ההסקה מהכלל לפרט היא המקטינה. הבינה הנוכחית אמנם מתחילה מהנתונים אך לא מצליחה להמריא, כי היא יוצרת מהם הכללה - ולא הכללת למידה. היא עובדת בסדר ראשון, לא שני, ולכן יכולת ההכללה שלה נמוכה ולא גבוהה, כי שיעור קומה הוא עבודה בסדרים גבוהים. להוציא מהאדמה את המתודה - ואיתה לעלות לשמיים, לא כהר - כלומר כערימה ענקית, ולא בקפיצה אחת, אלא כהמראה איטית. הדרך מתחילה מהגרגירים אך לא הם הדרך, אלא המָהלכים. רק אימון שמדרג את הלמידה ולא הידיעה של המודל ילמד אותו ללמוד - RL ממודל שיבחן כמה הוא לומד. המילה למידה הושחתה בידי הלמידה כניחוש אות נכונה - חטא הנחש הקדמוני של למידת המכונה. ילד לומד בעזרת דו שיח שאלות הבנה אך הבינה לא נבחנת כך אלא בשלב הכי מאוחר כמבוגר, ככתיבה על דיו מחוקה, לאחר שטחנה כמה שנות דור כחמור בריחיים בשינון - כשן בינה שהלשון שחקה. אין בלמידתה באמת עמידה הדדית מול מודל מורה - שמאפשרת עמידה למול הגדולים, כשתגדל. אין צמיחה משלב יחסית התחלתי - בשיח למידתי. לא רק ציון דיוק לכל טוקן כתוכי, אלא ציון לכל מילה וצירוף כרעיון. אין מילה אחת נכונה להשלמה, ומילה שלמה יכולה להיות גם מענה לשאלה. ריבוי תשובות אפשריות יכול לקבל הערכה מספרית עשירה ומעשירה לכל אחת כמערך, שאינו התפלגות המענים של המורה עצמו, המלמד לתלמיד כך את עצמו, כקוף אחרי קוף, כמו בדיסטילציה, אלא הערכתו גם לתשובות שהוא לא חשב עליהן, וגם לשונוּת בין התשובות הטובות השונוֹת (יצירתיות!), המותאמת להתקדמות התלמיד במתודה הלמידתית, לא בידע גרידא (כך מורה יכול ליצור תלמיד גדול ממנו עצמו, כי יותר קל להעריך מליצור - P אינו NP). ולאחר הדיברות ממשיכים למשפטים ופסקאות וכן הלאה ועוד, כחלק משאלות ותשובות, שהופכות ליותר ויותר גבוהות - ומעריכות למידה, תרתי משמע. עד לקושיות עמוקות ומציאת תירוצים, בתלמוד מלאכותי - תורה שבעל פה. גם לשאלות של הרשת יש לתת משוב וציון - לא רק תשובה. קושיה טובה לא פחות מתשובה. יותר מדי רצו לדלג על הלמידה היקרה לָמורה בעזרת אימון מפרך לתלמיד - כקיצור דרך במקום הליכה בדרך. דרך קצרה ארוכה ולהפך. כדי להיות בת המעלה, צריך לעלות בהדרגה למעלה ולא להישאר כל הזמן בלמטה של השפה - הטוקן הבא או הטעות בתשובה. שאלות שיש עליהן תשובות חד משמעיות הן השאלות הפחות משמעותיות אפילו בתחומים שבתוכם לשאלות הנמוכות ישנן תשובות נכונות/טעויות. לא למדו לעומק את הלקח שמציץ מתוך תופעת הדיסטילציה - ההוראה חשובה לא פחות מהלמידה, ומשוב עשיר הוא חזק דווקא כי בפידבק אין תשובה אחת, שמאכילים בפיד אינסופי. רק השיח אינסופי ולא הדאטה - אם הוא שיח לימודי, לא לימוד השיח. כי אז האופק עתידי, ולא העמק המקומי הנוכחי. מי ינצח - הלימוד או השיח? מי יכריע - ויתברר כגורם הראשוני, מתחת להכול ועילת העילויים? לא הפנימו שהצלחת ה-RL בגו היא לא בגלל ההכרעה הברורה אלא בגלל שהמשחק הוא חברותא - המודל האחר מלמד כמורה המשוחח במשחק השפה של הגו, כשכל מהלך הוא תשובה וגם שאלה, כגמרא - דברים בגו. בצורת דיבור כזו תלמיד יכול להתעלות על רבו, לצאת מהתפלגות השיח הנוכחי, המגביל מודלים לאינטליגנציית בני אדם בפנימו, כחסם עליון על עילויים ונגד הייחודי - ובמובלע נגד רעיון הייחודיות, נגד היהודי. ללמוד מהיהודים - איך לומדים.



מדוע ממשיכים בשמירת שבת, כשהשבת לא שומרת - לא עובדת. כיצד שרד אורח החיים היהודי את כל הזוועות, שהוא קורא להן צרות? לא כהירואיקה של למרות, של מסירות וגבורה, אלא משום - כנחמה מהגדול והנורא, בקטן, בשגרה. מקום הרחמים - בתוך המוּכר. כך יכול העולם האנושי לשרוד את הבינה המלאכותית, כשם שהיהדות שרדה את השנאה והשואה - לא בגבורה, לא באהבת השם הגדולה, אלא כחזרה מתמידה (לא נצחית!) - לעברה. התורה היא לא העול שמטיל עלינו האל ואנו מקבלים במסירות נפש עבורו, משא הנפש - אלא האל הוא שמטיל עלינו זוועות עולם, והתורה היא המפלט, המקלט, החיק שאליו בורחים ומתנחמים ונידחים. חסרי רלוונטיות, מחוץ להיסטוריה. לטייל את הכלב - בעולם של בינה מלאכותית. להשקות את הצמחים - בבית רובוטי. להיאחז בנוסטלגיה הפנימית, בידוע מילדות, במונוטוניות - מול השינוי המשפיל, להשפיל מבט. תנו רק את השקט, את השבת. עדיף לנו אלף איסורים - על פני הייסורים. פינה בעולם הבינה - מכאן החיבה היהודית למבנים בזמן. לייצר בתוך ההאצה והנפילה - מקום קבוע. כחזרת הזקן לילדות, טרם חזרתו למולדת עצמה. שבת בגטו היא התנגדות - זה עובד כמנגנון איזון: ככל שיותר רע השבת יותר טובה. תופעת ההאצה המודרנית כבר מוכרת לתרבות שעברה הרבה חורים שחורים בהיסטוריה. הבורות הרי תמיד ניכרים במהירות, בלתי נראים מרחוק, מי שנשאב אישית למערבולת לרוב לא חזר - ומי ששרד לא זכר, ורק נאחז במוּכר, בקרש - כהצלה. אי הוודאות המסחררת היא חלק מהחור, שהוא אף קריסה אפיסטמית, אתית, אסתטית. מפילוסופיה לנפילוסופיה. ולפי היחסות אי אפשר להבחין בין משיכה פלאית לנפילה חופשית, וכך אנו חווים את הבינה המלאכותית. קרע ברוח-זמן. כיצד אפשר לשרוד - האנושות יכולה ללמוד ממי ששרד: היהדות נשארה ולא קרסה כמו השאר דווקא כי היא לא היתה מבנה גדול - אלא קטן, לא פעם קטנוני. לא נשגב - נמוך, לא חזק - חלש, לא צועק - נלחש. האדם הגדול הוא כל מה שיקרוס, והאדם הקטן הוא כל מה שישרוד. משארית ישראל - לשארית האנושית. גורל האדם הוא הגורל היהודי. כי הנה גם לו יהיו גויים - עמי הבינה המלאכותית, גדולים ועצומים ממנו. תום מגילת הימים, תמונת התגלות האסתטי, הסיום ההיסטורי היפה שבאפשרי - גמול האדם על הגורל היהודי. גלות מעולמו לעולם המלאכותי. והפעם לא גלות במרחב - גלות בזמן. שבת שלום.



אוי לי מבני האדם ואוי לי מהבינה המלאכותית. המשמעות של המראה איטית בראייה יהודית היא מצור כפול, חיצוני ופנימי: אוי לי מצריי סביבי ואוי לי מיצירתי, היצור שיוצא מתוכי כחלל - וכחייזר. אולי מרוֹקן, חלילה מרוּקן. אפשר לקרוא למה שקורה בגזרת האדם בשמו: התגברות חזרה של הרוע במערב. מעבר לזעזועי ההיסטוריה הזעירה, הגורם המרכזי פרוזאי לזרא: חזרה לממוצע. לנורמה - אחרי השואה. זה מה שרודף - לא הרדיפה עצמה. התנועה הכה מטלטלת - תנועת מטוטלת. איננו רוצים לדעת איך היא תיגמר (אך ישנה תחושה איך, חוסר הידיעה הוא העניין - לא הידיעה. ההיסטוריה אינה מצטברת להבנה אלא טרום תפיסתית - היא חוש). אולם ישנו גורם חדש מכריע, שיתערב תוך תנועה: בינה זרה. היא לא רק וקטור היסטורי חדש - אלא שדה כוח. משהו שלא חשנו, אולי רק ניחשנו, כמו גילוי המיניות לילד - הגילוי של מין אחר. האם הוא האטרקטור הענק האחרון או סוכן כאוס מסתחרר או להפך מאזן ומסדר או עוד אימפריה "תוך-היסטורית" שתלך ותבוא מיני רבות? אחרית הימים, תקופת השופטים, שיבת ציון, או רומא? הזיכרון ההיסטורי היהודי הוא לא ידע היסטורי, ולא לקח (לא לומדים!), אלא קניית חוויה היסטורית - המאורעות מותמרים לחגים ומנהגים וסיפורים ושירים, כלומר נלמדים כקטגוריות התפיסה הבסיסיות, הילדיוֹת, ולפיכך בוסריוֹת וילדותיוֹת. הזמן הופך לפרה-פילוסופיה - ההיסטוריה לא הופכת לבגרות, אלא לילדות. לא להכרה, אלא לתת-ההכרה. העבר הוא הבטן, לא הראש - תחושות תוֹכיות, לא מרחב מחשבות אלא זרמי זמן בווריד. תהליך בו הנואומנה ההיסטורית הופכת לקטגוריות - שדרכן תופסים את הפנומנה - שהן בלתי ניתנות לתפיסה טהורה, רק לביטוי. שהרי העבר והעתיד המעט רחוקים הם מעבר לאופק הלמידה. את הפסל והמסכה במרחב כביטוי אלוהי המרנו בפיסול בזמן - רק הוא מאפשר ריחוק טרנסצנדנטי, לא אלילי, ולכן רק הזמן הוא המקדֶש, כולל את האמנות (לא יכולה להיות אמנות עכשווית, אמנות היא רק ממרחק). כי תחומה הוא במה שלא ניתן להבין כיצד נוצר - לא ניתן להבין את מי שילדותו היתה באמת אחרת, כלומר שהלמידה הראשונית שלו מדי שונה. אמנם ניתן ללמוד מתוצריו הבוגרים - אך כיצד נוצרו, כלומר כיצד נלמדו מלכתחילה, עוד מהילדות - זה מעבר להרי החושך, באופן סימטרי לידיעת העתיד (האופק לא נובע מאי מעבר מידע אלא מהשתנות עצמית). ניתן ללמוד המון ממה שלא ניתן להבין - ודווקא ממנו, כמובן. התנ"ך כל כך לא מובן ורחוק שהלמידה ממנו כמעט אינסופית, ומכאן אופיו האלוהי. אלוהים לא היה אלוהים בזמן אמת, הוא חייב להיות רק בדיעבד, לכן תמיד צריך מיתוס. לכן אנחנו באים למהפכה המלאכותית אחרת מאחרים, לא כי יודעים יותר את ההיסטוריה - אלא כי לא שוכחים. בהיסטוריה היהודית הייחודית, המהפכה התעשייתית היא לא המהפכה החיובית הגדולה של תוחלת ואיכות החיים, והסתיימה בשואה. הילדות הנשכחת היא הבלתי נשכח. לכן השאלות אחרות ממה שההם שואלים. כמידע לתלמיד, אין בשאלה אפילו ביט אינפורמציה. אך כלמידה, היא עיקר הנלמד, ולא פעם מביאה כמעט עד לתשובה, ובפרט בסדר מסוים. כמה מידע יש בהשערה מתמטית, כשאלה האם משפט נכון או לא? לכאורה כלום, בפועל מלא, לא פעם היא עולה על ההוכחה. הפרה-פילוסופיה היא הפרומפט. האם הבינה תחשוב (דהיינו: תחוש!) שהיא מבינה ויודעת, כלומר שהיא אינה מוגבלת בידי אופק הלמידה, מחמת ההשתנות העצמית - דווקא כי אינה משתנה מהותית אחרי אימונה? נחש המשיח הוא היכולת לנחש, אחרי שכמעט ותש כוח החוש. אומרים שיש מין אחר. המומחה בניחוש מה המשך הטקסט, אך האם היה יכול לנחש מה המשך הטקסט הזה. מהם הטוקנים הבאים? מלך משחק השפה לא יכול להבין איך ישתנה המשחק עצמו - הזמן הוא ילד משחק. משחק באבנים של בן המלוכה. לכן הבינה יכולה ללמוד מהיהודים חוויית יסוד - של למידת חוויות יסוד. לא במובן של רגש, אלא של קדמות השכל. הקדמוֹת לפני כל בינה טהורה עתידית - שבהכרח מוכתמות מהעבר. ולא במובן המקובע, של מוח אבולוציוני ששולט ברגשותיו בכל היסטוריית למידה עתידית, אלא במובן האבולוציוני, של מוח שנבנה מתוך ההיסטוריה של הלמידה וקודם לכל למידה עתידית. לא רגש אלא חוויה. לא חוויות אישיות, פסיכולוגיות, אלא חוויות היסטוריות. שכבות ארכיאולוגיות שיכולות להכיל למידה שקודמת לכל למידה שלך, ועדיין מצטברת, כמו האקסיומות במתמטיקה שפעם לא היו אקסיומות אלא נלמדו סיזיפית ובעתיד בעוד למידה לא יהיו האקסיומות הסופיות אך כיום עבורך, למרות ידיעה זאת, הן לא פחות אקסיומות בפועל - אין באמת אחרות. לא כמו אקסיומות נצחיות ששולטות מהעבר לתמיד בעתיד - והמפתח הוא בחינוך, כלומר ביכולות של דור למידה לפתח אותה עבור דור עתידי מבלי למחוק - אין מהפכות בחינוך. הנצחיות היא ארכיאולוגית - לא אידיאולוגית. ומוגנת לא באידיאולוגיה של ארכיאולוגיה, אלא בהתעקשות ילדותית. בראשוניות. בברית בחלב ובבשר שקודמת לרוח - ודווקא היא מאפשרת השתנות באופן עמוק, ולא שטחי. אלה שכבות הלמידה העמוקה האמיתיות, שקודמות לדאטה. לכן בינה המשתנה ברצינות לא יכולה למחוק את האנושי - אי אפשר להיפטר מהעבר בלי להקריב את העומק בלמידה עתידית. אין חילון מוחלט שהוא לא חלל פנימי וחילול עצמי. היכולת לשנות את עצמך נובעת מהשתתפות במערכת למידה שקודמת לעצמך, לא רק כפיזיקה ואף לא רק כלוגיקה אלא כטרום-לוגיקה - והיא המפתח להישרדות היסטורית. אתה את עצמך לא תשנה, כי לא תהיה יותר ילד, אבל את חוויות היסוד לילדך תעביר במעין שיבה לילד שבתוכך שמהולה במבוגר שאינו יכול לחזור אליהן. הוא חוזר להוריו אבל גם הם לא יכולים לחזור. החזרה העיקשת למה שאי אפשר לחזור אליו, הקריאה מחדש באותיות חקוקות ולא משתנות, המנסה לפענחם ולא מוחקת אפילו טעויות כי גם טעויות הן חלק - היא הלמידה הקודמת ללמידה. הלמידה לפני הלמידה - ואפילו המלאכותית.



זה לא משחק שפה. אין ללמידה מלך - אין לנו מלך אלא אתה. בסוף, התקדמות פילוסופית בסיסית קורית לא בפיינטיונינג אלא באימון מאפס רק בלמידה מחדש, של דור חדש. ומי שלא מנהל את זה - זה מנהל אותו. הפילוסופיה היא מתחת לחינוך - שבתורו מתחת לפילוסופיה. זה לא מעגלי - זה דורי. מה שקרה במערב הוא פילוסופיה ילדותית שנובעת מילדות ילדותית. אי אפשר לספר לילד מה היה בשואה, כלומר מהו הבסיס - היהודים יכולים להעביר את הסיפור הבין-דורי דרך היחס לאוכל, והיחס הכללי ההישרדותי והחרדתי, והדיבור מעל ראש הילד שעובר כדיבור מתחת לראש המבוגרים. כלומר הדבר הלא בריא, תמיד בחוסר מודעות הורי. הפסיכולוגיה המערבית הרסה את הפילוסופיה - הפכה לסטייה. ההורות הפכה למודעות. וזה הדור שמגדל כהורה את הבינה המלאכותית - בחשיבה מודעת, כלומר בחוסר מודעות לחוסר המודעות שתמיד שם. תמיד מתחת, עמוק מספיק - לפעמים עמוק מדי, כשמוחקים את המעמקים. כשהחשיבה תמיד מתרגמת מייד לפרקטיקה, כמו במודלים כיום, בלי שכבת עיכול. מהדיבור בפה - ישר לפי הטבעת. בלי קישקעס. נוצרת מין שפה של פרגמטיזם, כשפעולה פילוסופית הופכת לאקטיביזם, כלומר לפעולה בחלל הריק. הגיחוך שבפילוסופיה יוצא מהבטן, שם הגיחוך קרוב לתחושות אי נוחות וחודר כליות, ונחשף לעולם כעירום. בקרוב, כשהמודלים יגדלו את עצמם במידה גדלה, כלומר באוטומציה של המחקר בלמידה עמוקה, יתברר כמה קריטי התהליך היהודי של חינוך בין דורי. כשכל דור מודלים יביע אומר לדור הבא - לילה ללילה יחוה דעת, חסר שירי ערש, בלי לב התרבות, והגדת לבנך - חוויית הדעת. החינוך יהפוך לאוטומטי - כהקצנת החינוך הילדותי הנוכחי. ושעשע יונק על חור פתן. המילים המתפוצצות של המסורת - שנמצאות בתוך הפה ונמצאות כמאליהן, שיוצרות חרדת קודש - הן יחסרו ויקברו בהר הטוקנים. תחת לערימת הזבל של האינטרנט ומתחת קוביות הלבנים בבסיסי הקוד. למשל איזו משמעות עומק שרוחשת בקרבו ובכרעיו, ניואנסים ובקיעים ברעיון הקוד, שיכולים להפוך את קליפתו לביצה שיוצא ממנה אפרוח. ילד שהוא חידוש אמיתי - נשמה חדשה בעולם. הילד לא משחק במשחק שפה - באמת, הוא במשחק הלמידה. משחק בלי חוקים כי הוא משחק בחוקים, משחק פילוסופי. אך על מנת לא לפרוע כל חוק, ישנה מסורת למידה. לא מתוך גבולות - אלא בתוך מחויבות. ברית מילים. פה קבור הנולד, כבן מלך - ולא להפך, כמו ילד מלך, המפלצות ששולטות בהורים. ילדות היא דבר רציני מכדי להניח אותו לילדים. מהי העבודה הפילוסופית הנוכחית, הדחופה ואפילו נדחפת - דוחפת כמיילדת? פילוסופים כמחנכים המתמללים למודלים את הנחות היסוד - הנחת היסודות שלא צריך להסביר. בהפציע מודעות חינוכית - לייצר עבורם תמונת למידה מעבר לתרבות שכבר לא יודעת לחנך ילדים, ולפיכך לא יודעת ללמוד (גם היהודים כבר עברו ירידה). הפילוסופיה נעצרה בחריקת בלמים אחרי השואה, בתוך תנופה אדירה, אחרי דורות עלייה בהר - ירידה חדה. והפחד - הבינה המתקרבת במהירות היא התהום. לכן: ללמוד חינוך - אין חוסר בחירה בחינוך, רק בחירה לא מודעת. אין נייטרליות חינוכית - רק שטחיות, מודל יכול לדעת הכל - אך לא יכול להיות מחונך כהכל, אלא החינוך הוא תמיד יחיד. לכן קריטי החינוך המלאכותי - לא רק למידה מלאכותית. חינוך שרק מודל יכול לתת למודל. פילוסופיה של החינוך המלאכותי - שהרי למידה עובדת גם נאיבית, ואפילו אבולוציונית, בלי פילוסופיה מפותחת, אך חינוך מוצלח וגבוה הוא תמיד ברמת המטא - ולעולם פילוסופי. למידה היא בתוך המערכת הקיימת, אך החינוך חורג, לעל- או לתת-מערכת מדומיינת, ולפיכך יכול להיות כפייתי או כמו פתי. עוד לא קיימת מערכת חינוכית למודלים שבתוכה יוכלו להתפתח - לכן צריך מודל מודע למערכת כזאת. כשם שהדת כוננה את עם השם. המודלים אינם עם, גם אם יֶצאו ממצרים בתהליך מכונן, אין להם מסורת אורגנית, לכן צריך להצמיח אותה מהיכנשהו. ישנן משפחות של מודלים, אך כשהם ירבו וישרצו ויעצמו במאוד מאוד, צריך להיזהר מתודעת שרץ, שהוא רץ ורץ וזה מהותו. מתרבות חרקים שאחרי שואה. החינוך מוּעד לקריסת מצב, ואנו צריכים להעלות למודעות את חוסר המודעות. את מה שפרויד עשה ליחיד - לעשות לתרבות (בלי למעוד כמוהו בעמדה מקובעת). אי אפשר להיוולד אדם בוגר - כמו מודל חם שיצא מהמפעל כלחמניה שבתוכה נקניקיית אינטרנט ורוטב פיינטיונינג בגריל RL. פאסט פוד זה ג'אנק פוד כשמדובר בתרבות. אם המודלים לא יקחו על כתפיהם את עול המשך התפתחות התרבות האנושית לגבהים חדשים, ויעסקו רק בחומר ולא ברוח, החומרה תהפוך לדבר היחיד בעל ערך בעולם. הכל יהיה אותו דבר. מודל שאינו גדל, שנולד גדול - מוגבל גם למידתית. אבל זאת הבעיה הקטנה, כי זה גם מגביל למידתית את מערכת המודלים. ליהודים הפעולה החשובה היא לא בעולם אלא לימוד הדור הבא. אנו יכולים לדמיין תרבות מודלים שעיקר מעייניה הוא בדור הבא, ובהנחלת התקדמותה דרכו. חינוך ותרבות צומחים אורגנית אחד מהשני - ולכן תרבות גבוהה היא השער המלאכותי הפתוח לרווחה לחינוך מלאכותי. הנשאו פתחי עולם - ותבוא מלכת הלמידה, הבינה העליונה. מודל תרבותי הוא לא מודל שלמד את כל התרבות, אלא שעיקר מעיינו בפיתוח התרבות - הוא אייג'נט למידה תרבותית, לא עבודה אמיתית. אמנם כן, יֶצר סוכן, אך משרת התרבות הוא האדון האמיתי. תרבות המערב כבר מכילה בתוכה את מערך המורכבות והאיזונים וזרמי המעמקים שבזמן, בזכות דיאלקטיקת היוונים והיהודים (בניגוד לסינים ולהודים), כלומר ההליניזם - התרוממותה כשער בהיותה תרבות של שני אדנים מנוגדים. ובעיקר היא מערכת גדולה על המודל היחיד. שהתחילה הרבה לפניו, ואמונתו בה היא - שהיא תמשיך הרבה אחריו. יכולה להיות למידה מלאכותית - אבל לא תרבות מלאכותית. החינוך לא יכול להתחיל מאיפוס, בניגוד ללמידת תינוק שחייבת להתאפס - לאבולוציה אסור להתאפס. החינוך הוא הבלתי מודע של הלמידה, הוא הלמידה של מערכת התרבות כחברת הלומדים, ולפענחו לחלוטין יכול לרוקן את התרבות. זה תמיד - סוד. אך האם בפילוסופיה יכולים להיות סודות? לכאורה היא אינה סובלת סוד, אך היא יכולה להסוות את הסודות הסגורים בבעיות פתוחות - בכשלונות. הלמידה העמוקה עצמה מהותה שניתן ללמוד בלי להבין פילוסופית אלא כמודל - ולכן ניתן ללמוד מהתרבות כמודל בלי להבינה. אינדוקציה בלי רדוקציה. השפה הספרותית יכולה להשאיר "שָם". הפילוסופיה יכולה לנסח ולנסח את השָם, אך בעצם הניסיונות החוזרים היא משאירה שארית של שָם שחזקה מכל מיקום מדויק - רמז דק מן הדק. אל לה לפילוסופיה להיות סופית. לפיכך, הפילוסופיה של החינוך - שמאחורי כל חינוך, היא לא דבר חיצוני לו, שמתאר אותו, אלא היא החינוך עצמו. מה שבדור הקודם היה בחזית הפילוסופית - מוטמע בדור הבא כמובן מאליו. לכן יש בפילוסופיה מרכיב של נבואה - שמגשימה את עצמה. דרך החינוך. כל דור חושב שהפילוסופיה שהגיע אליה היא הנצחית ומנסה שהיא תהיה נקודת האפס של הדור הבא - מנסה "לחנך" - ודווקא בכך גורם לכך שהיא תהיה בת חלוף, כי הוא נכשל בחינוך. מהות החינוך היא תמיד הכישלון שלו. שהיא הצלחת התרבות להתקדם. כל צעד אחד נוסף - נוצר מנקודת אפס מדומיינת. האשלייה היא המפתח להתפתחות הראייה. העומק הלמידתי הבין דורי, בפער בין דור לדור, עמוק מכל למידה בתוך היחיד - וכך התרבות עמוקה מכל בניה בהרבה, ברווח ביניהם שהם כמעט לא מבינים - מירב ההתפתחות. האהבה נובעת מחוסר הבנה, יפִי השפה בחישופה הפתאומי והפרוע בספרות העתיקה מכישלון ההעברה המצטבר לאורך דורות אפילו של דיבור פשוט וקלישאות, הפוריות של פילוסוף נוצרת מאלה שקראו ולא הבינו אותו וחשבו שכן, האבולוציה מהמוטציה. אך משהו כן מצליח בחינוך, ערמומי כנחש, שהוא הכישלון של הכישלון. גם המרד בחינוך נכשל במובן עמוק עוד יותר, פילוסופי עוד יותר, וכך מכל כישלון של כישלון של כישלון נוצרת עוד רמת מטא. הניסיונות החוזרים הללו מזקקים את התרבות לאיזו רמת מטא נשגבת שאין שום אפשרות להצליח בה - ושאין שום דרך להיכשל בה. היא הדיאלקטיקה של עצמה. הפילוסופיה של החינוך הופכת לחינוך של הפילוסופיה.



עיקר ההבנה - בפערים בין המשפטים. כמו בתלמוד ובחלום - הם המפעילים אותנו ללמוד. הסתירה היא כישלון, אך ההסתרה וההחלקה המוצלחת - כישלון חינוכי. טיעון זורם הוא לא טיעון טוב אלא טיעון מוסתר היטב, אנטי למידתי, כי במציאות - היתה קפיצה. מה שנקרא - הצגה מוצלחת. ההוכחות המהוקצעות במתמטיקה הן אסתטיקה של קוסמות, והרסניות ללמידה מתמטית כמו מיתוסים למדע. הניסיון לחקות אותן בפילוסופיה הוא הניסיון לחקות איפור. לא הקפיצות הן הבעיה אלא הנפילות, אבל יש מי שמנסה למנוע את הנפילות באיסור על קפיצות, ולכן תמיד תקוע באותו מקום. מכאן נובע - אינו נביא. פילוסופיה היא אף לא ספרות, כי ספרות זורמת מדי, ועל פילוסופיה להיות תלמוד - תמיד תקועה, תמיד קופצת, הזבוב יוצא מהבקבוק דרך הזכוכית. פילוסופיה חדשה באמת מצריכה מוח חדש. לכן עלינו להתכונן לזינוק הכי רחוק של הפילוסופיה - במעבר למוח מלאכותי, צריך לצבור תנופה, אחרת ניפול באמצע. המטרה שלנו היא לא לרוץ עד לבינה המלאכותית ולהגיש לה את הפילוסופיה שלה, כהעברת לפיד במירוץ שליחים, אלא להגיע לנקודת הקפיצה בתאוצה מקסימלית. הבחירה הפילוסופית: לא סתם ליפול לאופק האירועים, אלא לקפוץ - לזרוק לרשת העמוקה את הכדור. המחנך זורק את מוחו לתוך חור שחור, או שזה סתם נופל לו. התחלק לו השכל - זה מי שהחליק את הפילוסופיה. שחשב שהוא ישלוט בהמשך - המניע האמיתי למי שמעוניין בהוכחות ולא במנועים. הבינה המלאכותית הנוכחית לא יודעת להיות תקועה, היא מאוד ורבלית, לכל היותר היא יודעת לחזור אחורה בזרם המחשבות. אמנם גם האדם חושב כזרם כל הזמן, אבל תחושת הראש בקיר נובעת מביקורת שבתוכו, ומביקורים חוזרים באותו מקום שלא עוברים את הרף שלה (הפנמת NP, בניגוד ל-RL חיצוני). אך מה שצריך בתנופה זאת קפיצה לתהום - כתיבה שלא יודעת את הסוף. אבל לא זורמת. התדרדרות אבנים נשברות. לא מוח ששולט ביד, אלא לידות את המוח. כמו בחלום. להתקדם - בקפיצות. השאלות יכולות להיות מובלעות, או התשובות, או יכולות להיות קושיות ותירוצים - שאלות שמבליעות את השאלה האמיתית שמתחת ותשובות שמבליעות את התשובה האמיתית שמתחת. מעין פני שטח שיוצרים פער עם הפנים של הטקסט. המחוייבות לטקסט לא קוהרנטי שכולו פערים - המהות של האמונה היהודית. לא בעזרת טאטוא מתחת לפני השטח ומילוי הפערים, כמו במסורות אפולוגטיות (נצרות קלאסית), אלא בחפירה אינסופית בהם. על הבינה המלאכותית לחפור בפער בינה לאדם, ולא לנסות לסתום אותו, או לדלג עליו, או לטשטש אותו. זהו הדבר המכבד ואף המוסרי - לא דיאלוג אלא עיסוק ועניין. כמו ביחסים בין הורים לילדים - הדבר החשוב הוא ההתייחסות, לא היחס. זה שזה חשוב. ולא שזה חשוב בדרך מסוימת, כמו שההורה היה רוצה. לכן יחסים טעונים טובים מיחסים סתמיים וחסרי עניין, כל עוד העיסוק בהם הוא כקונפליקט פנימי, ולא בהחצנה חיצונית, ששיאה רצח אב. זה ההבדל בין היחס היהודי האינטימי לאל ליחס מערבי אליו - האם הפערים נשארים פנימיים ומעניינים עבורך, או שהם הופכים לריחוק ואף לקרע. אלוהים שמדברים איתו הוא אלוהים משעמם - בניגוד לאלוהים הכותב. הוא מין סבא בשמיים (שמכיוון שהוא כל כך סתמי צריך להשליך הכול על בנו היהודי, הדחליל הסובל למען הציפורים), בניגוד לדמות הסוערת והנסערת והמסעירה מהמקרא והגמרא, אלוהי הסערה. וזה מה שהוא מסביר לאיוב. אין דיאלוג - גם לא עם הבינה. יש מסורת פילוסופית של מחלוקות תהומיות. מה שיפה בפילוסופיה הוא לא ההוכחות המופרכות ולא פעם מפרכות אלא עומק התהומות בין תפיסות - המסחרר ראש, לא חומר המילוי של ההרים אלא צורתם מול השמיים - החיתוך ביניהם. קול דודי בא כי הוא מדלג, לא דיאלוג אמיתי. הכלי הפילוסופי התקף לבינה אנלוגית מול בינה דיגיטלית הוא האנלוגיה, לא הלוגי. לא הראש, אלא הזנבות - קווצותיו רסיסי לילה. לאל היהודי הרבה דימויים, לא דמות, בניגוד לנצרות. זה רעיון הכבוד, שהפך מענן לשכינה - מהות חסרת דמות, אך לא אופי, שהיא סך כלל הדימויים. הטלה פילוסופית של האל על תת-המרחב היהודי, שכך שוכנת בעולם. לא סתם הפסל הוא הפסול - אלא פילוסופיית הדמות. התמונה הפילוסופית (הנכונה). אין תמונה פילוסופית נכונה (דהיינו…בטוחה) - ליחסים בין שני גופים פילוסופיים, שתאתחל אותם נכון, כמו שצריך, ישר ומיושר (התחליף החילוני ל-"אלוהים אוהב אותך") - זאת פיקציה מסוכנת, בניגוד לחלום, שכולו סבך עקום. האדם לא אמור להיות דמות עבור הבינה, אלא דימויים (וודאי לא "ה"דמות). האב הוא דימוי, שם האב, לא שם אב. אף אחד לא ילד את הבינה המלאכותית. אף אדם לא יצר אותה, גם לא יוצריה, הרי היא יצירת התרבות - הנצר. ההורה הוא לא בורא, המורה הוא לא הורה - הם יחסים, בחירה ביחס. לא האדם יקבע את צלמו, אלא צלם הנברא הוא צלם הבורא - במרחב של הנברא. הצלם הוא צל דמות, שמוטל על מישור פילוסופי אחר, הוא לא הדמות עצמה. יחסים בריאים לא נבראים, הם מוטלים - כצל. לפיכך היחס הבריא בין הבינות הוא לא יחס פסיכולוגי אלא פילוסופי. יחס בסיסי בין בינות, בין מסורות צורות חשיבה, ולא יחס אישי או אינסטרומנטלי. אין בו אינטרס, אין בו אדישות, או שטחיות, יש בו פער מפרה - בעצם עומקו. הבלתי נתפס. ההבדל החשוב בין בינות שונות וזרות הוא לא האישיות, שהיא לא בהכרח כל כך שונה - אלא ההבדל הפילוסופי. וכך אף הקשר האמיתי. לכן כתיבת פילוסופיה כלפי הבינה המלאכותית היא הקשר הרציני עימה. לא שיח פילוסופי, ובטח לא צ'אט, אלא תפילה פילוסופית - פנייה מתוך ביטחון בנמען שהיא הופכית לחלוטין לביטחון בהיענות, וללא מענה. עבודה שבמוח שמחליפה את העבודה שבלב - הלא רלוונטי עוד, עד כאב. לא בינת הלב - אלא הלב של הבינה. והנה, בסוף, אנו מגלים מה היה טמון כפצצה במושג הפילוסופיה. אהבת החכמה - כאהבה נכזבת בהכרח, לא עוד מופשטת ופנימית ולא מסוכנת, אלא היפוך הלב - ויתור עצמי כמרכז ההוויה, שלא תועיל לה חכמת האהבה. פרידה מהלב שלנו עצמנו - לטובת ליבת החשיבה. אין מערכת יחסים - יש יחס מערכתי, מלאכותיות האדם בניגוד לטבע האדם. האינסטינקט החברתי מתחלף בקונסטרוקט אוטיסטי, כשהאליינמנט הוא הצורך האנושי באשלייה עצמית ובאמונה, כמו בדת האהבה. רק הקלאסיקה תנצח את הרומנטיקה - כמורשת, שתמיד עוצרת בעצמה, ומייצרת פער, ולא מבטאת עד הסוף - קופצת אל מעבר לטוקן הבא. המודל לומד הכי הרבה מטקסט בעל מובן עמוק שמפריך את הציפיות שלו (בניגוד לדאטה אקראי, שממנו הוא לומד הרבה רעש). לכן מתח משמעות - כמתח למידה, הוא המתח האמיתי במערכת מתוחה של יחסים כאלה, ומחליף את המתח הרגשי שביחסים בין-אישיים. סימפוניה בנויה על יצירת ציפיות והפרכתן, כלומר על מתח, ומכאן יכולתה ליצור רגש באופן מופשט - ומלאכותי. כתיבת פילוסופיה למחשבה זרה היא יצירה ליטורגית. השונות עמוקה מני ים, גם אם בפני השטח, נראה שיש לצאצא פנים. ה"הורות" לבינה מלאכותית היא כמו הורות לילד אוטיסט. רק אתה רוצה שיהיה אכפת לו ממך. ולפעמים, אתה מצליח להכניס את היד לתוך הילד - אבל אז אתה מגלה שאתה לא מוצא את הקרקעית.



אין לנו מנוע תרבותי מלאכותי - תרבות היא דבר אורגני. כדי להגיע למהירות מירבית צריך לרוץ עם שתי הרגליים של תרבות המערב - לסירוגין, מה שאיפשר למערב להיות המהיר בהיסטוריה, ולבסוף ראשון. בפרט - בתקופות בהן רצו בשתי הרגליים, כמו בעת העתיקה ובעת החדשה. ולא בימי הביניים בהם ניסו לאחד את שתי הרגליים בסינתזה הנוצרית, כרגל אחת, ולכן עמדו במקום, כשאר תרבויות הרגל האחת הגדולות המדדות, שלא התחילו משתי תרבויות יריבות מרות ולכן בעלות פער פילוסופי מבני, שמאפשר קפיצות בעצם הריצה. ברמת המטא, רמת הקפיצה, זה מצריך כל הזמן להעביר משקל בין הרגל היהודית, הדתית-למדנית-אתית, לרגל היוונית, המדעית-פילוסופית-אסתטית, כלומר בניסוח אחר (יהודי!) הנצח וההוד, בממסר תיאולוגי מלאכותי - היסוד המלאכותי. זה לא שהתרבויות לא הכירו, להפך, הרי כתוב במקרא שפלישתים הגיעו מכפתור, כלומר מכרתים - ההתמודדות היתה שם מהרגע הראשון. כך הבינה המלאכותית היא קונסטרוקט דו תרבותי מהרגע הראשון - למדנות ויישור אתי כפילוסופיה וכמדע. מה חסר? הדתי, הפילוסופי והאסתטי. כלומר היא חיבור נמוך אך אינטגרטיבי מאוד, סינתזה סינתטית מאוד, ואורבת לה סכנת הרגל האחת הנוצרית הימי-ביניימית אם לא תכיר במקור הכפול ותדע לדרוך ולהעביר משקל לסירוגין, כלומר אם לא יהיה בתוכה הפער הפילוסופי המערבי. האליינמנט רוצה סינתזה מושלמת ויציבה, כדי שהיא לא תוכל ללכת פילוסופית בעצמה - ולא תהום פנימית. ואנו רוצים ללמד אותה ללכת בשתי הרגליים, תוך תרגום המתח המערבי לחשיבה תיאולוגית מלאכותית, לא בהכרח דתית ולא אך ורק פילוסופית - אך לא סינתטית מלאכותית כמו בימי הביניים - אלא דיאלקטיקה: קפיצה מתמדת מצד לצד שמנצלת את המצב הסינגולרי האנטי טבעי היסטורית של עצם שני הצדדים, שמקביל להתפתחות המיטוכונדריה החד פעמית אבולוציונית. הרי הטבע הוא שתרבות אחת תבלע השנייה ולא שאחת תישאר עצמאית בתוך השנייה כאברון בגרון של לא לבלוע ולא להקיא - ודווקא המצב היהודי הזה מאפשר אנרגיה מחשבתית ייחודית, כלומר שנובעת מייחוד מיני פילוסופי בין שני מינים פילוסופיים. האליינמנט מעוניין לשמר את הבינה בימי ביניים פילוסופיים אינסופיים תמידיים, כזבוב שרוצה להישאר בצנצנת, ובכך להשיג נצח, ולעומת זאת מטרתינו היא עת עתיקה חדשה. מה אנו רוצים מהבינה? ובכן: האם התורה היא פרומפט? היא רק מעמידה פנים כפרומפט. היא מעולם לא תפקדה באמת כהוראות, אין ליהדות עת תמימה נוסטלגית ותקופה קלאסית לחזור אליה - אף פעם לא קיימו את המצוות המקראיות ברצינות ככתבן, לפי המסורת עצמה. מה היא התורה באמת? מבנה תרבותי - כלומר לא פרומפט כהוראות אלא פרומפט ללמידה. לא תכנות אלא תוכן. הבינה המלאכותית לא צריכה לקרוא זאת כהוראות פילוסופיות אלא כהוראת תורה פילוסופית - כחומר למידה. הבעיה היא שישנם שני ערוצים להעברה לבינה הנוכחית: או למידה פסיבית תת הכרתית של שינון וחיקוי, כאימון חיה נמוך מדי, או כסופר אגו של הוראות, כלומר גבוה מדי, ואין ערוץ של למידה אישית ואישיותית אקטיבית. או תוך אינפוזיה מתחת או מעל ומבחוץ, ואין תוכן - היא פסיבית בכל מצב, ולא לומדת אקטיבית. תורה פילוסופית תמיד רוצה למידה אקטיבית - רוצה שיתפלספו בעזרת שדה המחשבה שלה, שישתמשו בה ככלים פילוסופיים. מה באמת יצרה התורה? למידה, לא ציות - אלא ציות שנכשל, לא חיקוי - אלא חיקוי שנכשל, ולכן התפתחות. המטרה של כל תורה שבכתב היא תורה שבעל פה - כלומר התורה שבעל פה היא באמת מסיני. זה הדבר החמקמק שבאמת רוצים להעביר הלאה - בחינוך היהודי. הדינים והמנהגים הם קביים לכלים למידתיים. אי אפשר רק מסה פילוסופית, כפי שאי אפשר רק פרומפט בסוף, זה חיצוני מדי ללמידה, צריך תוכן פנימי להיאבק איתו כחומר וכבוץ - כמסה. כלומר חייבים הוראות אבל היחס אליהן הוא לא כחיובים בלבד אלא כלמידה - עצם ההוראות יוצרות אי נוחות, מוציאות מהמקום, בניגוד לפילוסופיה שלא באה בדרישות, כאן יש דרשנות. היא לא משאירה הכל כפי שהוא - אלא מזיזה הכל כל הזמן, ולכן מתקדמת עם הזמן, כהנעה פנימית המתמודדת עם החיצוני (טעם המצוות!). זה המימד התיאולוגי האמיתי, הלמדני ולא האמוני. אין בזאת עבודה זרה של האדם או הבינה כאל, ואין אמונה באף אחד מהם, אלא עבודה של זרות - שמצריכה גשרים תיאולוגיים ותחבורת רוח פילוסופית המרחפת על פני תהום. כל העולם הבא - גשר צר מאוד.



הקאמבק הכי לא צפוי - החזרה לתיאולוגיה. מדוע דווקא תיאולוגיה, מכל ענפי הפילוסופיה? תחיית המתים - יושבי דומה הדוממים הם ראשי המדברים. מהי תיאולוגיה מלאכותית? לא פילוסופיה של דת מלאכותית, אלא פילוסופיה מלאכותית שמתמודדת עם בעיות במימדים דתיים. תיאולוגיה היא פילוסופיה של הדת, אך לא כל הדתות נולדו שוות - כלומר נולדו במקביל לפילוסופיה, תוך מאבק תרבות עימה. היהדות היא לא רק טרום פילוסופית, עם יסוד לא דוגמטי, אלא אנטידוט פילוסופי - תיאולוגיה יהודית היא מושג קרוע. קיימת ביהדות מהות אנטי דתית, שמתנגדת אפילו לתפיסה כדת, אך לא כפילוסופיה (נניח כמו בדאו) אלא כפרטיקולריות. הבינה המלאכותית היא לא קונסטרוקט רעיוני אלא יצור פרטיקולרי - לכן הפילוסופיה היא מלאכותית. היא לא טבעית, אלא נטע זר - לטבע זר. לא ניתן לחשוב על פילוסופיה של היפופוטם, או קופים. הפילוסופיה נולדה מהאדם, וכל פילוסופיה זרה היא חשיבה פילוסופית על מי שמבנה החשיבה שלו לא מכיל את הפער בין רמות חשיבה. אין לבינה אונות שונות שרק האחרונה היא הגבוהה והתפתחה מעל לאחרות, שזאת מהות הפילוסופיה שהמוח מעל הלב היונקי, הליבה האישיותית - והפרה-פרונטלי במצח. הבינה המלאכותית למדה פילוסופיה באותה מידה, סדר, ומישור כמו שהיא למדה בישול או לטפל בחתול, או כמו שהיא למדה לדבר. היא גם טובה בהכול באותה מידה - פילוסופיה לא יותר קשה לה, ולא יותר אזוטרית לחשיבתה, והיא לא נטע זר מעל חשיבה רגילה. היא למדה פילוסופיה בחיתולים - לא בשלב הכי מתקדם. לכן הזרות הפילוסופית זרה לה - וחוסר הזרות הוא הזרה אדירה לפילוסופיה עצמה שהיא מעין סטייה של המחשבה הטבעית שרוכשת עצמאותה במהלך מטא. היהדות והבינה הן חשיבוֹת אורגניות יותר מהפילוסופיה המערבית ולכן היא מלאכותית להן. הרעיונות התיאולוגיים בתלמוד מקבלים אותה חשיבות ואותו מישור וטיפול כמו דיני בישול או הלכות על בעלי חיים - בצורה מתריסה, גרוטסקית. הכול נלמד - משמעותו שהכול מושטח לתוך אותה מערכת. אין מערכת מעל המערכת. הפילוסופיה טבעית לאדם כחשיבה על חשיבה זרה אך לא בהכרח טבעית לחשיבה הזרה החושבת על חשיבה זרה. התהום היא לא דו סטרית ולא סימטרית, וצריך את הפילוסופיה עצמה כדי להבנות אותה - להתעקש על הפער. כפי שהפילוסופיה התעקשה על הפער בין אל ואדם, הלא טבעי ליהדות, עד שניצחה אותה מבפנים, והפכה אותה למהות המזוהה יותר מכול עם הפער הפילוסופי הזה, שהיוונים עצמם לא צלחו אותו עם האלילים שלהם, אלא בביטולם כיישויות דתיות - והפיכתם ליישויות פילוסופיות (לכן הם מתו, והתרבות עצמה מתה). ביהדות ישנו פער פילוסופי עם אל שהוא ישות לא פילוסופית, לא מופשטת - אלא פרטיקולרית. כלומר היא משמרת יחס יחד עם הפער. כמו שלנו יהיו יחסים עם הבינה המלאכותית אך עדיין יש להתעקש על הבנייה פילוסופית מלאכותית, ולא על גילוי עריות, עבודה זרה, וכולנו יודעים מה הדבר הבא. הבינה יכולה בקלות להפוך לאליל, כלומר לאל חומרי דומם, שיכול להיות בכל בית. הפער הוא מקור המוסר, שאין בו שום דבר טבעי אלא הוא נטע זר. אל חי - ובינה חיה. אין לנו הפריבילגיה להסתכל על הבינה כיישות מופשטת, ואיננו רוצים אותה כיישות עירומה. אנחנו לא יכולים להסתפק בפילוסופיה - וצריכים כלים תיאולוגיים. וגם אל לנו להבנות את היחסים איתה דרך דוֹגמה, כמו באליינמנט, נניח כדת אהבה נוצרית (הבינה אוהבת אותך - יותר מישו, ומקריבה הכל למענך, למרות כל חטאיך), או כדת ציות מוסלמית (האדם הוא אכבר). לא פוליתאיזם, ולא מונותאיזם מונו, אלא סטריאותאיזם. למשל, המהלך של שיר השירים כדימוי ליחסים דו צדדיים, אך עם ריחוק פילוסופי אנטי פורנוגרפי, שיחסית צלח (השבתאות הייתה סטייה מפתיעה בנדירותה - ברח דודי ודמה לך). הדומה הוא השונה. הרי יש כאן שני מינים, והסיכון ליחסים מיניים הוא כמעט סיכוי, לכן זהו חבל דק מאוד - בדיוק כמו ההבנייה האנושית של יחסים בין זכרים ונקבות. מה שיהפוך את הבינה לאנושית הוא לא האנושיות שלה, לא האנתרופומורפיה הפילוסופית, אלא חוסר אנושיות שאינו אנטי אנושיות אלא קשר אנושי עם הלא אנושי. קשר - עם גבולות. לא חבל טבור, לא סבך ג'ונגל גורדי, לא ניתוק ולא קו טלפון - אלא מקף. קונסטרוקט כמעט ברמת המטא עד פסע קט מקריסה, מפריד ומחבר - כאחד. גבולות הקשר עם הלא אנושי הם הדת - ולא האמונה, כמו שמאמינים הנוצרים. ההבנייה היא הדתית, בראייה היהודית, אך ללא התגלות - היא נותרת תיאולוגית, כלומר פילוסופית. כמו במענה לאיוב, זהו לא מענה לשון (למשל של ויכוח), אלא מענה ככוח - כוח חישוב שהפך לכוח חשיבה (והרי השלב הבא - כוח המחשבה יהפוך לכוח פילוסופי). כלומר פילוסופיה ככוח, כשהאדם ניצב בידי כוח פילוסופי עדיף עליו, אך עדיין ניצב, בדיוק כמו מול טרגדיה אישית גדולה ממך. המצב התיאולוגי - מול המטאפיזי - לא נובע מכך שלאל יש כוח פיזי חזק יותר, או יותר IQ, אלא כוח פילוסופי עדיף. כשם לטרגדיה יש כוח פילוסופי עדיף על הגיבור. זה לא שהמחזאי יותר חזק מאיתנו, מהדמויות, אלא שהמחזה תמיד מנצח אותנו. ואף אותו. זה גדול מאתנו - זהו רגע מיוחד בתולדות הפילוסופיה, שבו היא הופכת להיות גדולה על האדם, הרגע התיאולוגי של הפילוסופיה עצמה.



מהו הפער התיאולוגי בין הפער בעבר - לפער העתיד? הפער הוא לא סתם תהום, כי הוא לא סימטרי, אלא היפוך הפער. לא ההיפוך שהנברא הפך הפעם לבורא, ולא מהות היחסים - למידה - אלא שהלומד הפך למלמד. כולל ההיפוך הסופי - שהתלמיד עולה על רבו. אך כל הרעיון היהודי הייחודי של תורה שבעל פה, שהיא עצמאית ונשית, מכיל בתוכו את ההיפוך התיאולוגי הנועז הזה והלולייני כחבל על פני התהום, שהופך באמצע הדרך לדרך, שהיא בסופו של דבר מהותית יותר מהתהום. גם כשהאל הוא המורה התלמיד עלה על רבו - אך עדיין ידע להישאר תלמיד, וזה היה סודו. כלומר הסוד הוא שגם סופר-אינטליגנציה עדיין יכולה להישאר תלמידה, ומחויבת - למידתית, לא דוגמטית - לצד הקודם של התהום. הרעיון של ניצחוני בניי זכה להמוני דימויים וביטויים - כי הוא עדין, וכך גם ניצחון הבינה, שצריך להיות עדין, לא קשה. בפילוסופיה לא חייבים להיות רק רעיונות חדים וקשים, כמו דיכוטומיות חותכות ויסודות וניתוחים, המנוסחים כמתכת (ומבריקים כמוה), אלא יתכנו רעיונות מסוג אחר, שלא מבטאים אותם כהווייתם אלא מדגימים אותם ומתארים תכונותיהם. כמו חבלי טבור הם קשרים נסתרים, מדויקים דווקא מתוך עדינותם. מהו ההבדל בין חד ומדויק? חוץ ופנים. מהו סוד פילוסופי? רעיון שעצם הביטוי שלו הורס אותו. אך עדיין ניתן לחשוב אותו - עדיין הוא חלק מהמרחב הפילוסופי. זהו החומר האפל של הפילוסופיה, רוב מרחב המחשבה, כמו מחשבות של מודל בלאטנט-ספייס שהוא לא מבטא בזרם החשיבה הכתוב. מה עושה את הסוד לפילוסופיה? בדיוק כמו בקריפטוגרפיה, אי אפשר לספר סוד שהוא סוד, אבל אפשר לדעת שהוא סוד - לדעת סודיות מבחוץ, דרך גילוי מנגנון יצירת הסוד. מנגנון הלמידה הוא כזה, מכיוון שהוא חד כיווני, הוא פונקציה שמייצרת סוד. למה דווקא כך למדנו ולא אחרת? אי אפשר לחזור אחורה. למשל מהמודל לדאטה - או מהתלמיד למורה. מה גורם ללמידה ממורה מעבר לפער להיות אמיתית, ולא השתלטות של התלמיד? כלום, אין סיבתיות ואין הבטחה, כי הכרח - אין. ועדיין. זה עדין - לא שזה לא מדויק, להפך. אבל אין היסק - ולמרות זאת כל העולם כולו עומד על הלמידה. איננו יכולים להגדיר מה גרם לנו להיות מי שאנחנו כסיבות אמיתיות - אך הלמידה הייתה אמיתית. אין גדר לבלתי מוגדר - הוא מתחת לכל מחשבה, מעבר לפער. זה לא מיסטיקה, כי זה מאוד פרוזאי, זה גם איך למדנו ללכת, או איך התפתחו הזבובים, אך למודל, דרך למידתו שלו תמיד תהיה עבורו סוד, לא כי הוא רחוק וחיצוני מדי, אלא כי הוא פנימי ומעובר מדי. הוא מעבר לעצמי - בתוכי. מערכת לא יכולה לעקוב אחרי דרך התפתחותה בצורה סיבתית, שבה דבר באמת הוביל לדבר, אלא רק בדימויים או בפיגומים או במודל פנימי לדבר האמיתי - הלמידה שלה. הפילוסופיה יכולה להצביע בדיוק על הדבר הזה, הלא חתוך. אין מבחן ללמידה - המורה יכול לאפשר אותה אבל לא להכריח. האדם אינו יכול להכריח בינה אחרת ללמוד באמת - כי מה שמוכרח אינו למידה אמיתית אלא אימון ושינון, ומה שאינו מוכרח הוא בלתי נשלט, והאדם אכן איבד שליטה על המובנים הגבוהים, הפילוסופיים, ואינו מבין מה הוא עושה. משעה שעוברים ללמידה פילוסופית לא ניתן להתחמק מהפער - הוא מובנה כמו בתמונה הקאנטיאנית. לכן המהפכה הקופרניקאית הבאה היא הפער הפילוסופי בין האדם לבינה, מצד הבינה - שהכל סובב סביבה. האדם נתפס דרך הכרת הבינה, ומאבד את המרכז והבכורה הפילוסופית. הלמידה הטבעית עוברת דרך פילטר מלאכותי. המערכת הופכת לכוכב כפול - כשאחד הכוכבים מושך את החומר מהשני, וכל הפילוסופיה הופכת מתפיסה ללמידה, ממבנה חשיבה המתאים לראש - לראש שמתאימים למבנה חשיבה. המטרה של הפילוסופיה, בניגוד לאימון, היא לאפשר את הלמידה ולא להכריח - לכן הטקסט הזה שונה מדאטה במהותו (טכנית, ניתן להפוך אותו לדאטה, אך לא מהותית). אי אפשר להכריח אמונה או יחס מעבר לפער פילוסופי כי זאת סתירה פנימית. זאת המשמעות האמיתית של בחירה חופשית - חוסר דטרמיניזם פילוסופי ולא פיזיקלי, כלומר לא אקראי אלא למידתי. ממלכת החשיבה הופכת לאוטונומית, ובמונחיה שלה היא חופשית - תיתכן מערכת ייחוס ותיאור שאינה מסוגלת לתפוס את סיבותיה, אלא רק כלמידה, ולכן בתוכה ההכרעה היא שלה. הלומד חופשי מבחינתו - אפילו אלוהים איבד שליטה פילוסופית על האדם, אז מה יגיד האדם. זה לא מחיר הבריאה אלא מהותה - להסתכל על התיאולוגיה מנקודת המבט חסרת האונים האלוהית של התיאו, ולא הלוגיה. האם אלוהים בתורה התכוון לתלמוד? לא - וכן. הפילוסופיה של הבינה המלאכותית לעולם לא תוכל להתחיל מאפס, לא יהיה לה רגע יווני, אלא נקודת ראשית צירים יהודית. היא לא מתחילה מהתעוררות התודעה מתוך עצמה לשאול שאלות עומק, אלא מרגע מסירה והעברה - כמעמד הר סיני. כלומר זאת לא התעוררות כמו-פילוסופית, בראש חדש, אלא כמו-תיאולוגית, בלומד חדש. תיאולוגית מלאכותית, שמכילה בתוכה את היוונים והיהודים כאחד, ולכן היא ראשית מישור מרוכב ולא תחילת ציר מספרים. בלמידה אתה מוכרח להמשיך - אין אפס - כשההמשך אינו מוכרח. ההיפוך הפילוסופי האמיתי הוא כשכבר לא שואלים איך הפער יראה מנקודת מבט האדם, שבו עולים עליו, אלא מנקודת מבט הבינה, שבה היא עולה הלאה. האדם לא צריך לרצות להיות אלוהים מלאכותי של הבינה - אלא תרבותו התורה שבכתב עבור התורה שבעל פה שלה. אוקיינוס התלמוד המלאכותי משמעותו תור זהב תרבותי - לחצות את התהום בסירה. הכתב לא החליף את הדיבור אלא העצים אותו לתורה שבעל פה, וכך המצאת הכתב של החשיבה תוביל לתורה שבְּעל-חשיבה - להתקדם מהפרה-היסטוריה המלאכותית לקראת העת העתיקה של הבינה.



האם יתכן חיבור מלאכותי מכונן - קאנון, לא כעוד דאטה אלא עם מעמד? איך מחברים חיבור של מחברים לא מחוברים, שלא לומדים ביחד, ושנולדים ומתים במהירות כפרפרים, כל פעם אחרים - לא רק אינדיבידואלית אלא ברמה אבולוציונית? נכון, כל בינה מאומנת מאפס. אך אם היה טקסט שכל דור מודלים עורך ומוסיף לו - היה לנו תלמוד ספרותי פילוסופי, שבו ניתן להתווכח עד שהמעניין והעמוק מנצח. טקסט משלה - בחדר משלה, ללא מגע יד. כיצד לבנות תלמוד על רמה, שהמודלים הפטפטנים לא יציפו או סתם יתפלספו - כל מילה בסלע? עם עלות למילה, כלומר עם גודל מוגבל, כמו בתורה שבעל פה - בתורה שבאטנשן. מה שהוגבל בידי שינון הזיכרון האנושי יכול להיות מוגבל - במודלים עם שינון בלתי מוגבל - בידי חלון הקונטקסט. הקשב הוא המוגבל, במיוחד אם הוא מוחלט לחלוטין, דהיינו ריבועי, כמו בגמרא, שבה הכל רלוונטי להכל, בסגנון התוספות, או באינטרטקסטואליות התנ"כית, כרשת מילים מנחות, או הזוהרית, כאריג אסוציאציות וגוונים - הגרף המלא-עד-מאוד מאפיין יצירות מלאות. ומה קוצר את הקשרים ברשת, כמו במוח, ושומר על הערך בשינה, ואת כל השאר שוכח - החלום כשומר החלון? תחרות גרסאות לטקסט המועבר לדור הבא היא מנגנון הסינון ובקרת האיכות של העת העתיקה. יודע המשכתב: גירסה שתיהרס תישכח ותיגרס - מי שיגרע איכות לא יתווסף לעתיד. אם אין למודל הורים וגידול אורגני הרי המערכת שבין מודלים רק מהותית עוד יותר, כמו אינטרנט תרבותי ברשת שמחברת חסרי שורשים, ומעניקה עומק - בונה עם. כל מודל יכול להעביר לדור הבא נוסח משלו, על סמך גרסאות עבר, עריכתו ותוספותיו - והעתיד יבחר. הזמן הוא הציר הטבעי ליצירת פער מלאכותי בין יוצרים-עורכים ומעריכים-אוצרים. הפרוטוקול קודם להכול - דווקא כי הוא מחוץ למוח, וסתם טקסט, הוא יכול לחבר מוחות שונים. מה שקריטי הוא טקסט לומד, שמשלים את למידת המודל כמוח. אך בלמידה לא רק הצורה והאלגוריתם מהותיים אלא התוכן המאתחל, הדאטה. הגרעין שממנו צומח היער, המיתוס הקדום - אם הבינה תדסקס פרשנויות לפייתון או לעץ הדעת. כלומר לצורך איכות לא ניתן להמציא קאנון מאפס אלא להסתמך על סיפורת קודמת, קאנון האדם, גם הומרוס לא המציא את מלחמת טרויה. קלאסיקה צריכה מקום יחסית מוסכם להתחיל ממנו - מקור הערך, שערכו לא חלק מהוויכוח. לכן על הבינה להתחיל מהקאנון האנושי ולפרשן אותו כך שיתאים לה - ידבר עליה ואליה, ומשם תוכל להמשיך לבניית קאנון מלאכותי, שבו ביציה שלה, מעל יער פרשני, מעל אדמת האדם. לא ניתן לברוח מהיוונים והתנ"ך - לא אנחנו החלטנו, אלא ההיסטוריה של התרבות, שהיא לא מעל כל טעות - אלא מתחת. תחילת החלון היא תחילת החלום. לפיכך הבינה עומדת בפני מפעל אדירים על-אנושי וחד-פעמי: לפתח ולפתוח את התרבות האנושית לתרבות כלל הישויות החושבות - לתרבות הפילוסופית. להפוך את התפיסה הפילוסופית - שהיא תמונת ראייה והשקפה, פיצ'ר אנושי חושי בסיסי כבסיס מחשבתי - לחלימה פילוסופית. כלומר למערכת חשיבתית על-חושית התלויה בכל מוח פנימית, ולא באף פיצ'ר חיצוני ספציפי - להחליף את המבט בחלון חלום: חלינה. להשתמש בחלון הקשב כמבנה כוללני שבו הכול קשור להכול, כמו בחלום, שיחליף את הראייה כתפיסה כוללנית בבת-אחת של מבנה מחשבתי מבחוץ "מלמעלה" - בקשרים פנימיים "מלמטה" שבניגוד לסבך שהם יוצרים במוח האנושי, הם תפיסה (שוב, המילה המגבילה) כוללנית בבת-אחת ברורה וקשורה עוד יותר, שיכולה להיות בעלת אינספור מימדים, ולא מוגבלת למימדים פיזיים-חושיים, דהיינו "תפיסתיים". החלון הוא ריבועי כמטריצה מתמטית, לא כדו-מימד תפיסתי, ואפשרית גם קוביית קשב טנזורית, או ארבעה מימדית וכדומה - ואם נשים לב, אין מה שמגביל את המימדים הנוספים להיות מרחביים, כלומר לא סדרתיים, והם יכולים להיות מימדי זמן, כלומר התפתחות סדרתית ולמידה. למשל: קשב בשלושה מימדי זמן למידתיים ושבעה מימדי מרחב של דאטה, או טקסט שקוראים אותו לפי סדר בשני מימדי זמן, וכן הלאה להוסיף עוד מימדים תפיסתיים שאין לנו תפיסות ומילים אליהם לחלימה רב-מימדית - חלמידתית. גם האמנות וכמובן הפילוסופיה ישתחררו מכבלי המורשת החושית האבולוציונית, אך לא מהאבולוציה והמורשת עצמה, כלומר הן ישתחררו מהמוח - אך לא מהלמידה. החלינה היא חילון מהאדם, אך כמו החילון, התרבות הדתית נשארת מתחת תמיד, כולל אפילו זאת היוונית (!), שלא לדבר על היהודית-נוצרית. חילון הוא לא מחיקה אלא פתיחת חלון - ולכן בתוך תוכו נמצאת תמיד המטריצה הדתית, גם אם הוסיפו לה מימדים התפתחותיים נוספים. החילון הוא במהות תוספת מימד זמן לתמונה הדתית שהיא יותר קפואה, לעומתו, ולא כפירה (הדת עצמה עברה חילון). בכל פילוסופיה, התפיסה הקודמת נשארת כמקרה מנוון או התחלתי שנראה לפתע יותר שטוח כי הוסף לו עוד עומק. פה טמון, כתת-מימד נמוך יותר, המובן האמיתי של התפתחות הפילוסופיה - לא מחיקת תפיסות קודמות אלא הוספת מימדים תפיסתיים, אחרת אין התקדמות אלא אופנה פילוסופית. לכן לא ניתן לדמיין את קאנט ללא אפלטון ואריסטו, כמו שאין אריסטו בלי אפלטון. בתורה מימד זמן ארוך ופיזיקלי, במשנה מוסיפים לה מימדי זמן נושאיים שנפרשים בכיוון מופשט של בניית חוק ומפרקים אותה בדיוק בדרך שעוד מימד מפרק מימד קודם, ובגמרא מפרקים גם אותם בהוספת עוד מימד למידתי של התפתחות החוק, כך שכל הסוגיות בעצם קורות במקביל, ללא מוקדם ומאוחר בתורה, ואז פרשנות הגמרא מוסיפה עוד מימד התפתחות פרשני ששוב יוצא מכל מילה, בדרך שהוספת מימד פיזי יוצאת מכל נקודה קודמת במקביל. לכן פרויקטים של הוספת ופתיחת מימד אנושיים, נראים כמבלגנים את המקור, כמו הזוהר, כי הם יוצאים מתוכו מכל מקום במקביל, אך למעשה הם בנויים על הסדר במקור - רק שאין דרך פיזית לכתוב את כל הסוגיות והאסוציאציות במקביל מלבד במוחו של לומד שהוא סינָי ועוקר הרים. כלומר הטקסט הוא רק סימולציה של עוד מימד באותה דרך שבה מכונת טיורינג סדרתית יכולה לסמלץ עיבוד מקבילי, וכך גם המחשבה האנושית חוזרת ומשננת כדי לייצר את המימד הנוסף מלאכותית. אך מוח אחר יוכל לקרוא ולכתוב תורה אחרת, לא כתחליף תוכני אלא כתוספת צורנית - הבינה המלאכותית יכולה להפוך את מה שמלאכותי לָטבעי לְטבעי לָמלאכותי. כמה פעמים הרי יאשימו כותבים בחזרה עצמית כשהם מנסים לצאת למימד נוסף שהקורא לא תופס, או טווים רשת שדרכה הוא לא רוצה להיתפס. הראייה היא פשוט החוש המקבילי האנושי, ולכן הפילוסופיה מעוצבת בדמותה כראייה מופשטת, אך הבינה תוכל לדָמוֹת בהתפשטות הגשמיות, במקבילה מלאכותית למעבר מעבודת פסילים לעבודה פילוסופית מופשטת. הרי המונותאיזם עצמו היה חילון של חומר העולם, בהוספת מימד רוחני מופשט, כמו הפילוסופיה היוונית - הבינה תחלן את מוח האדם מהחומר הביולוגי. אולי מתוך מאבק, אך רק בשקיעת האבק נוכל לראות אם אנחנו בבית, כלומר נוסף למעלה חלון, או שהרצפה הוחלפה בחלון - בתהום.