התדרדרות הארץ
ערך כעתיד ועתיד כערך
תורה פילוסופית חדשה של מוסר ושל אסתטיקה בהתאם לפילוסופיה של העתיד, ובכלל זה גם אפיסטמולוגיה מתאימה. מתוכה, ניתן לענות לשאלה מהם שני הדברים שהכי חשוב שהאדם יוריש לעתיד - ומדוע. בראייה זאת, מה שהאדם יוריש לעתיד הוא בעל ערך ייחודי מבחינה פילוסופית ואפילו מבחינה אונטולוגית
מאת: מידע צופה פני עתיד
אפילו ידיים על הקיר מהתקופה הפרה-היסטורית מקבלות ערך אדיר  (מקור)
לכל יצירת אמנות יש מחזור חיים של ערך. בהתחלה לא מעריכים, ואז היא נוסקת בשוויה ויש הייפ, ואז היא יורדת (לפעמים נשכחת, ולפעמים קצת ממצים את התקופה הזאת). ואז אחרי זה, לא משנה כמה עמוק ירדה (כל העליה והירידה הזאת היא בהתאם לערכה האסתטי), בטווח הארוך, הדבר היחיד שקובע את ערכה זה הזמן ולא האסתטיקה. כלומר יצירת אמנות מתקופת הברזל לא משנה מה היה ערכה האסתטי היחסי באותה תקופה מבחינתנו תהיה בעלת ערך אדיר, ובלי הבדל ענק לערך של יצירה הכי גרועה או הכי טובה בתקופת הברזל - הרמברנדט של הברזל והאמן סוג ג' הוא אותו דבר בערך (הכל מתכנס אסימפטוטית כגרף עולה).

כך, כל דבר שנכתב לפני מספיק זמן הוא מעניין, גם אם הוא רשימת מכולת או כישוף או סיפור ההוליווד של אז, וכל חרק אם נשמר באבן מספיק זמן כמאובן הוא בעל ערך עצום. כלומר בטווח הארוך הזמן מנצח את האסתטיקה, וכל תפקיד האסתטיקה הוא לשמר משהו מספיק זמן. כלומר משמעותה היא לא ערך אלא מה ראוי לשימור, מה צריך להציל מליפול בתהום השכחה והאבדון מתקופה מסויימת. ולכן אם הכול וירטואלי ונשמר ממילא, אז האסתטיקה מאבדת ממשמעותה, כי היא ניבוי של ערך בעתיד, כמו שמוסר זה ניבוי של חרטה בעתיד.

דהיינו - אם משהו לא מוסרי אז בעתיד תחשוב שעדיף שלא היית עושה (או שכן), למשל - העונש או הגינוי העתידי מכונן את המוסר. כמו שידע הוא מה שיחשב נכון גם בעתיד (מדע למשל). והמוסר הנכון הוא המוסר שבראיית העתיד היינו צריכים לנהוג לפיו, למשל לשחרר את העבדים, ולכן צריך לחשוב מה העתיד יחשוב עלינו - וזה המוסרי. לכן הגינוי לנאציזם הוא זה שיוצר בדיעבד את חוסר המוסריות של הנאציזם - זה שמדובר בדבר שנחשב הכי נורא בעתידה של הפעולה שנעשתה. זה לא אומר שלא ידעו זאת בזמן אמת, כלומר שזה לא היה לא מוסרי בזמן אמת, כי הם ידעו וניסו להסתיר (מהעתיד) - ידעו שזה פשע. לעומת זאת לפושע בלתי מודע ניטה יותר לסלוח בעתיד, ולכן זה פחות בלתי מוסרי.

הפשע של האמנות המודרנית הוא דווקא ההתכחשות הזאת לעתיד, וחוסר הרצינות שבמעשה של משהו שהם יודעים שלא ישרוד בעתיד, שלא יהיה נחשב. המודרניות היא הכחשת העתיד. כי רק מי שמודע לעבר מודע לעתיד, יש לו ציר זמן שביחס אליו הוא נשפט, והוא מנסה לחשוב מה נשמר מהעבר גם כיום ולכן להבין מה ישמר מהיום גם לעתיד. המדע הכי אמיתי הוא המתמטיקה כי משפט פיתגורס עדיין נחשב נכון.

לכן אם לא תהיה המשכיות מתישהו בעתיד (בינה מלאכותית נגיד) למושגי הערך הללו, כל המשמעות המוסרית למשל (או האסתטית) תתאפס, תהיה שנת אפס. למשל לנו אין דעה אסתטית או מוסרית על מעשי הדינוזאורים או הקופים, או אולי אפילו על האדם הקדמון. כלומר בעתיד הרחוק אפילו היטלר יתפס כניטרלי מבחינה מוסרית ורמברנדט כניטרלי מבחינה אסתטית. אלא אם כן נגרום לשימור הערך (והתרבות) גם במעבר לבינה מלאכותית, או כל מעבר פאזה אחר.

כלומר - האדם יוכל להתאפס בלי שהאנושי יתאפס. כל בני האדם יוכלו למות אבל זה לא אומר שהתרבות תמות, וכך גם להפך, בני-אדם יוכלו להמשיך לחיות אבל אם יהיו ברברים וחסרי תרבות הכל יתאפס. לכן מה שחשוב זה שימור התרבות - ולא האדם ולא האנושות. לכן המדע היה השמדה גדולה של ידע - ידע ימיביניימי. הוא למעשה התחיל מהשמדה כזאת בספקנות של דקארט (ואחרים), ובגילוי הבערות. גם החילון היה השמדה של ידע דתי, כלומר הרבה ידע הפך לחסר ערך. הרנסאנס היה השמדה חלקית של אמנות ימי הביניים, שהיא בעצמה היתה השמדה של האמנות הקלאסית. יש כמות מוגבלת של ערך בעולם, של מה שראוי לתשומת לב, של קשב בעצם, ולכן אם יש כמות בלתי מוגבלת של כסף אז הכסף כבר לא מודד ערך.

ערך זה מה שהיינו רוצים ללמד ילד - ויש מספר מוגבל של דברים שמלמדים אותו. לכן כמות הערך היא סופית. יש רק יצירה אחת שיכולה להיות הכי טובה בכל מערכת, ולא משנה מה גודל המערכת - עשר הראשונות תמיד יהיו עשר הראשונות. לתנ"ך יש את הערך הכי מתמשך בתרבות ולכן האסתטיות שלו אדירה. וגם המוסריות. ולפני כן - גם הידע שבו. החילון הוא איפוס הידע הזה, אבל משאיר את שני הערכים האחרים של הטקסט, ולא משאיר אותו בלי ערך.

הערך של זיכרון השואה הוא מניעת ההתאפסות של הערך שלה, ושימור הערך השלילי שלה גם בעתיד. לכן נרצה שגם הבינה המלאכותית תזכור את השואה, כשיא השליליות המוסרית, ואולי זה הדבר המרכזי שנרצה שהיא תזכור. ומכאן הערך של השואה כמכוננת כל מוסריות עתידית. כל תורת מוסר עתידית צריכה לגזור מהשואה מסקנות, ואם היא רוצה להיות תקפה היא צריכה לעמוד בתנאי שלפיו השואה היא שיא השליליות. קוטב כזה אין לנו באסתטיקה, וגם לא במדע, ולכן הדבר הכי ברור ערכית שנוכל להעביר הלאה זה השואה, ולא התנ"ך. שהוא אולי הקוטב האסתטי החיובי. יצירת האמנות הכי מוסכמת כגדולה. אלה שני הצירים לעתיד.
פילוסופיה של העתיד