מסה על פרדוקס פרמי

בעיית השמיים הריקים - כמין היפוך לקיום האל - מעוררת אימה בכל אדם בר דעת, וזכתה לניסוח מבריק ב-"פרדוקס פרמי" (עליו יש ערך מצויין וטורד מנוחה בויקיפדיה העולמית). על פניה זוהי בעיה הסתברותית-מדעית, אך בעומקה זוהי בעיה פילוסופית מסדר גודל יוצא דופן, שמכריחה את הפילוסופיה לחזור למקורה כערש המדע הפיזיקאלי והביולוגי - ומייצרת פרספקטיבה יוצאת דופן בריחוקה על האדם (על גבול הלא אנושית). אם נק' המבט שלנו על היקום היא בלתי סבירה לחלוטין (סטאטיסטית!), כיצד אנו נראים מהשמיים - מנק' מבטו של היקום?

הסובייקטיביות לעומת האובייקטיביות - בסדרי גודל יקומיים  (מקור)

מה אנו לומדים מפרדוקס פרמי? ככל שהפרדוקס יותר גדול, כלומר ככל שיש יותר סבירות לקיום חיים ביקום (וזהו הכיוון העקבי אליו צועד המחקר בשנים האחרונות) - כך מצבנו כמובן פחות טוב והפרדוקס יותר מפחיד. אם נדרש מסנן גדול של אחד למיליארד זה פחות טוב ממסנן של אחד לאלף, מה גם שאיננו מאתרים אפילו מסנן משכנע אחד כזה בעברנו (כזה שקרה רק פעם אחת - ובמכה). רק בעובדה מסננת בסיסית אחת אנו בטוחים: האבולוציה לוקחת ה-מ-ו-ן זמן, והיו בה לא מעט מקרים של מזל ממוזל.

אם נניח שההתפתחות שלנו מגלמת אבולוציה ממוצעת של 400 מיליארד שנה, ולא 4, אז בהתאם לגיל היקום אנחנו נדירים. זהו איננו מסנן חד פעמי, שניתן לאתרו באירוע מסויים, אלא מסנן שנמרח לאורך זמן רב. בניגוד להטיות האינטואיציה האנושית, הסיכוי שיקרה אירוע של אחד למיליון שווה לסיכוי שיקרו 6 אירועים של אחד לעשר, או 20 אירועים של אחד לשניים (ואם זה המסנן, הרי שהוא יראה לנו בדיוק כמו עברינו - צירוף של הרבה מקרים של מזל סביר). הבדל זה הוא המקבילה למעבר הדתי המודרני מפרדיגמת ה-"נס" לפרדיגמת ה-"השגחה”: אירוע בלתי סביר אחד של התערבות אלוהית נמרח לאורך זמן באינספור התערבויות קטנות.

מהי הסיבה לכך שהאבולוציה לקחה מיליארדי שנים? יש רק תשובה אחת שהיא בסיסית מספיק (כלומר לא תלויה בנסיבות פלנטריות ספציפיות) - האלגוריתם האבולוציוני מאוד פרימיטיבי. יש לו שתי תכונות בעייתיות מרכזיות:

• איטיות וחוסר יעילות.


• הוא נוטה להתכנס למקסימום מקומי ולסטגנציה, כל עוד אין הפרעה חיצונית דרמטית, ורק בזכות שורה ארוכה של הכחדות הגיעה האבולוציה עד הלום (לכן ההתחממות הגלובאלית וההכחדה הגדולה שבעקבותיה הן תהליך חיובי שיתרום להתפתחות מורכבות החיים ולאבולוציה - בדיוק כפי שהכחדת הדינוזאורים תרמה לעליית היונקים).

מבין שתי אלו התכונה הבעייתית המכריעה היא ההתכנסות. אנו רואים אינספור דוגמאות שבהם התבצעה אופטימיזציה מדויקת להפליא באבולוציה, למרות איטיות המנגנון. לעומת זאת, באותה מידה קיימות אינספור דוגמאות להתקעות תהליך האופטימיזציה האבולוציוני במקסימום מקומי לאורך תקופות ארוכות להפליא - גם בהווה וגם בעבר. התקיעות הגדולה ביותר היא בעליית רמת המורכבות (שזהו הכיוון היחיד שניתן לאתר באבולוציה, והוא אינהרנטי לה כאלגוריתם, דווקא כי היא מתקשה ביצירת מורכבות - המורכבות היא העדות לפעילותה המצטברת החד כיוונית).



למעשה, האירוע המרכזי באבולוציה עד כה, הוא יצירתו של אלגוריתם התפתחותי מסוג אחר - לא אבולוציוני. הופעת המוח לא היתה בהכרח יצירת אלגוריתם התפתחותי, מכיוון שהתפתחות הפרט איננה בהכרח התפתחות המין. רק כאשר ההתפתחות הועברה הלאה מדור לדור - נוצר אלגוריתם מתחרה לאבולוציה, ומשלב זה (ולא משלב הופעת המוח) האלגוריתם החדש יצר סיבוכיות חדשה ומהירה בהרבה. השפה האנושית היתה קוד גנטי חדש - זיכרון - שאיפשר להעביר מידע מדור לדור, אך זיכרון זה איננו שונה מהותית מזה הגנטי (שגם הוא זיכרון שפתי במהותו), ועצם קיומו לא היה יוצר בהכרח אלגוריתם מסוג שונה מאלגוריתם אבולוציוני.

לכן עלינו לשאול: האם באמת הופיע לראשונה בפלנטה אלגוריתם חדש, או שמדובר רק בחומרה מהירה וגמישה יותר בסדרי גודל (במקום גנום מקובע - האינפורמציה השפתית משתנה במהירות), אך אלגוריתם ההתפתחות עצמו הוא עדיין אבולוציוני, ועדיין ההתפתחות האנושית נקבעת על ידי שכפול ומוטציות רנדומליות? האם, למשל, ניתן לטעון (כפי שטוענת המודרנה) שהאמנות בבסיסה היא אלגוריתם אבולוציוני, כלומר חסרת כיוון, ונוצרת ממנגנונים פרימיטיביים של אופנות מתחלפות, חיקוי, וריאציות ושבירת מוסכמות (מוטציות) שאין להן כיוון (מלבד עצם השינוי)? אולי זהו תיאור תקף של כל התפתחות תרבותית, או אף מדעית (שבירת פרדיגמות)?

ובכן, לאלגוריתם החדש יש תכונות שונות בתכלית מהקודם. אם האבולוציה היא אלגוריתם אופטימיזציה, ולכן באופן טבעי נתקעת במקסימומים מקומיים, הרי שהאלגוריתם החדש הוא אלגוריתם למידה, ולפיכך מאז הפצעתו הוא גורם לשינוי מתמיד, עם מעט מאוד סטגנציה (ימי הביניים הם החריג בהיסטוריה ולא הכלל) - כך הפלנטה שלנו הוטלה למצב של שינוי מתמיד ומאיץ (מה שלא היה נכון באבולוציה, שלא היתה בה תאוצה אינהרנטית ניכרת). מה מייחד את הלמידה מהאבולוציה? במה שונה במהותו אלגוריתם למידה - למשל התפתחות תרבותית או מדעית - לעומת אלגוריתם אופטימיזציה?

השוני המהותי איננו בחלק של החיקוי והשכפול. גם אם המהירות והיעילות שונה - עדיין מדובר בבסיסו באותו מנגנון העתקה. השוני הוא דווקא במנגנון המוטציה - שהוחלף במנגנון היצירתיות. גם אם צד השימור הוא בסופו של דבר אותו שימור - הצד של השינוי איננו רנדומלי עוד, ואיננו נובע משיבוש במנגנון השימור וההעתקה, כמין תוצר לוואי שלו. זהו מנגנון שני ועצמאי לגמרי מהשימור, שיוצר באופן אקטיבי שינויים לכיוונים שהוא בוחר. היצירתיות בשפה (ובספרות) איננה נובעת מטעויות הגהה או מסירה (טלפון שבור). יש כאן מנגנון שאיננו בנוי רק על ניסוי וטעייה מהירים יותר לכיוונים אקראיים - אלא על שינוי בכיוון מסויים, נבחר. מכאן נובעת יעילותו הגבוהה בהרבה של התהליך והאצתו.



פילוסופיה שמבינה זאת תשים במרכז תפיסת האדם שלה את רעיון הלמידה - ותראה את מותר האדם וייחודותו ביכולתו היצירתית, שבשילוב עם חיקוי והעתקה יוצרת למידה. בשונה מהחיות שסביבנו בני האדם משתעממים במהירות. יש בנו יצר טבעי ליצירתיות ודחף לשינוי. השמרנות איננה טבעית לנו יותר מהחידוש - בניגוד למשנתם של גורמים שמרנים בחברה. לפעמים אנו יוצרים מערכות עם נטייה לשמרנות יתר ולקיפאון (הדתות בעידן המודרני) או לחדשנות יתר ולהתבדרות (האמנות בעידן המודרני), ולפעמים אנחנו יוצרים מערכות למידה הפועלות היטב (המדע המודרני, הספרות המודרנית). אך דחף החידוש, כדחף עצמאי שאיננו תקלה בדחף השימור - הוא אינהרנטי לנו.

לפיכך, האיזון האבולוציוני בין שמרנות לחידוש אליו מטיפים רבים - כמין מידת האמצע וה-”זהב" של קצב המוטציות - הוא רעיון שקרי ומזיק. זאת מכיוון שאין מדובר באותו מנגנון עצמו, שיש בו פרמטר אחד ויחיד (נאמנות השימור למקור) כמו באבולוציה, אלא בשני מנגנונים נפרדים היוצרים את הלמידה: דהיינו שני וקטורים. על כן לא מדובר בפרמטר שיש לאזנו, אלא בשני וקטורים נפרדים ועצמאיים שעדיף שיפעלו במלוא כוחם - ולא יבטלו, יקזזו או "יאזנו" האחד את השני. יש לשאוף למערכת שיש בה גם דחף אדיר לשימור ולהנחלת הישגי העבר - וגם דחף אדיר לחידוש ולהישגים חדשים. למשל, תרבות ששומרת את מסורתה בקנאות, אך גם מחדשת בקנאות. יוצר בקיא בקליסקאנים שבוערת בו הערצת העבר - אך בוער גם דחף החידוש. הורה שמקנה לילד את התרבותית לעומקה - וגם חדוות חידוש עמוקה.

התוצאה של רעיון האיזון הוא שני וקטורים חלשים: מעט מאוד שימור תרבותי, ומעט מאוד חידוש תרבותי. המדע המודרני פועל היטב לא בגלל שהושג בו ביד נעלמה "איזון קדוש" בין שמרנות לחידוש, אלא בגלל ששני הגורמים - הנחלת הידע שנצבר ורדיפת ידע חדש - פועלים בו בעוצמה. אם הספרות בת זמננו הולכת ושוכחת את המסורת הספרותית, הדבר איננו פוגע בה בגלל הפרת האיזון בין שמרנות לחדשנות - אלא כי היא מאבדת את אחת משתי הרגליים שהקנו לה את גובהה. לכן בעודף חדשנות לא צריך לטפל בדיכוי החדשנות - אלא בהגברת השמרנות וטיפוח המסורת. ובעודף שמרנות לא צריך לטפל בהרס המסורת - אלא בטיפוח החדשנות. באבולוציה מדובר במשחק סכום אפס - אך לא בלמידה, שם החיקוי והחידוש משלימים אחד את השני. יצירות גדולות נוצרו מהתנגשויות ענק בין דחפי חידוש ושימור עוצמתיים, ולא מניסויים מבוקרים ומאוזנים היטב במינוני החדשנות והשמרנות שלהם (שתוצאתם חסרת עומק וכוח פנימי).



ההבנה שאלגוריתם הלמידה הוא אנחנו - ושהלמידה היא המצב האנושי - יכולה לספק את התשובה ללקונה הפילוסופית הגדולה של זמנינו. אם פילוסופיית העבר עסקה בשאלות המוות ומשמעות החיים - לשם מה עלינו לחיות ולשם מה למות - הרי שעוקצן של שאלות אלו קהה כשדחפי השמרנות והחדשנות - דחפי הלמידה - הוחלפו בדחפי אופטימיזציה אבולוציוניים וחייתיים מובהקים: ההנאה והסבל. אך שאלה בסיסית אחת נותרה ללא מענה בפילוסופיית ההנאה והסבל: מדוע עלינו להביא ילדים לעולם? ואכן, תפיסת העולם והאדם שנולדה בהשראתה איננה מספקת לכך תשובה משכנעת כלשהי, וישנם אף ניסויים פילוסופיים בהתנגדות לילודה.

הטענה ה-"ביולוגיסטית" שעלינו להביא ילדים בגלל האלגוריתם האבולוציוני איננה מחזיקה מים, ומבלבלת בין תיאור לסיבה. אכן, כולנו נולדנו כחלק מאלגוריתם זה, שהוא תיאור תקף של העבר, אך מדוע שהדבר יהווה סיבה תקפה והצדקה למעשינו בהווה? האלגוריתם האבולוציוני איננו אנחנו - ואנו כבני אדם זרים לו במידה לא מעטה (ולכן לקח לנו אלפי שנים עד שגילינו אותו - הוא איננו טבעי לנו). אנחנו באים מסיפור אחר: מאלגוריתם למידה. ודווקא באלגוריתם זה טמונה הסיבה להבאת ילדים לעולם. מי שאיננו מחזיק בהזדהות עם רעיון הלמידה - אכן אין כל סיבה תקפה לכך שיביא ילדים. זה בוודאי איננו ממקסם את ההנאה. ובניגוד לחיות, הבאת ילדים ללא סיבה איננה מספקת עבור האדם - כי כשילדים מובאים ללא סיבה הדבר מתבטא יותר מכל בחינוכם (או בחוסרו של חינוך כזה).

כך אכן נראה דור הילדים של ימינו: ילדים שהובאו לעולם ללא סיבה. רק הזדהות עמוקה עם אלגוריתם הלמידה שבבסיסנו, עם דחפי השמרנות והחדשנות החזקים שלו, וחוסר הזדהות עם האלגוריתם האבולוציוני, יכולה להצדיק חינוך ילדים - וליצור דור של ילדים שיהיה שווה להביאם וללמדם. באותה מידה, רק הזדהות עמוקה עם שני דחפינו האלגוריתמיים הבסיסיים - למידת החיקוי והלמידה היצירתית - יכולה ליצור תרבות גדולה. אנחנו איננו יוצרים ילדים מתוך דחף לשימור עצמי - ואיננו מנסים ליצור העתקים שלנו (שמשתבשים באקראי) - אלא מנסים באופן מוכוון ליצור דגמים חדשים ומשופרים, מתוך דחפי לימוד ויצירה עמוקים שקיימים בנו ללמד את ילדינו וליצור אותם.

השינוי לאורך החיים שעובר אדם (ומוחו) מחדשנות לשמרנות - הוא הסיבה למותינו, ולכן לצורך בילדינו. המוות מעביר המורשת שלנו ממצב יצירתי למצב שמרני, ומכאן התמורה הגדולה שחלה בנו ביחס למורשתו של אדם מרגע מותו. כך למשל, אמן או יוצר שמת, מועבר באופן בלתי חוזר מממלכת דחפי היצירתיות לממלכת דחפי השימור והמסורת, וכך ערך עבודותיו של צייר קופץ במותו (“מוות מוסיף אפס למחיר”). מכאן הסלחנות הגדולה שאנו חשים כלפי מורשתו של אדם שלא בהכרח הזדהינו עמו בחייו - ברגע מותו, או היכולת שלנו להתחבר רגשית למורשת תרבויות העבר (כאשר לא פעם נתקשה להעריך את תרבות ההווה).

כמישהו או משהו מת - נפתח בפנינו מסלול חדש להתחברות אליו, אך כך גם כשהוא נולד - ורק היכולת שלנו להתחבר לחדשנות שתצא מילד (ושכבר לא תצא מאתנו) תצדיק את הבאתו ואת חינוכו הלא דוגמטי - אך התרבותי (ולא כמפלצת אופטימיזציה - כמו ילדי ימינו). אנחנו איננו הגנים שלנו - כי אנחנו אלגוריתם למידה ולא אלגוריתם גנטי. לא באנו לעולם בשביל אופטימיזציה. היצירתיות היא היכולת להפעיל שיקולי מטא, מעל לכיוון אקראי - ולהתקדם מעבר למחסום המקסימום המקומי - אל מצב פחות אופטימלי, אך מתקדם יותר למידתית, בזכות מניע החידוש שקיים בנו.



כל זאת נכון כשאנו לוקחים בחשבון את עולמו של האדם. אך פרדוקס פרמי מבקש לקחת בחשבון עולמות אחרים, המחכים לנו בעתיד או במרחב (למעשה, פרדוקס עמוק מיני חקר זה הוא המחשבה המעמיקה ביותר הזמינה לנו כיום על עולמות אלו). אם כן - מדוע שנשער שאלגוריתם הלמידה הוא האלגוריתם האחרון והמשוכלל ביותר, ושאין אלגוריתם יעיל ממנו, כפי שהוא יעיל מהאבולוציה?

אם אכן ישנו אלגוריתם כזה, או אם ביקום יש יכולות חישוביות שעולות על אלו הכימיות-חשמליות (שעליהן מבוססת הביולוגיה כולה ושני האלגוריתמים שלה: האבולוציה והלמידה), הרי שיתכן עידן אלגוריתמי שלישי. עד כה, פרדוקס פרמי נובע מכך שאנו היחידים שנמצאים בעידן האלגוריתמי השני, הלמידתי, ונדמה לנו שהעידן האלגוריתמי הראשון, האבולוציוני, יכול להתחלף בקלות יחסית בעידן השני. אך מה אם ימיו של העידן השני הם באופן טבעי קצרי ימים, והוא מתחלף במהירות יחסית בעידן השלישי, ולכן איננו רואים תרבויות ענק גלקטיות, כפי שהיינו מצפים מהעידן השני, המתפשט, שבו גדילתם האקספוננציאלית של כמות המעבדים זהה להתפתחות כושר הלמידה של המין?

אם כל אלגוריתם יוצר תהליך התפתחותי, הרי שאנו מכירים חסם פיזיקאלי תקף לעוצמתו החישובית של אלגוריתם שמתפשט פיזית בגלקסיה - מהירות האור. באופן טבעי, אנו תופסים את התפשטותה של תרבות למרחבים ככיוונה הטבעי, מאחר שכך התנהלנו עד כה בכדור הארץ. אך מה אם הכיוון הטבעי להתפתחות חישובית הוא הפוך? הרי כמו שעשרות סדרי גודל מפרידים בינינו ליקום, כך גם עשרות סדרי גודל מפרידים בינינו לאורך ולזמן פלאנק. אם כן, מדוע להעדיף את הגדולים על הקטנים?

מכל מה שאנו יודעים על חישוב, הרי שיש יתרון חישובי מכריע להתפשטות תרבות דווקא אל המרחב הזעיר, אל הננומטריה והחישוב הקוונטי ומעבר להם - עד למיתרים. יתכן שבתוך גרגר אבק ניתן ליצור טכנולוגית יותר כח חישובי מאשר בפרישת תרבות במרחבי הגלקסיה: כי הריכוז, המזעור והזעירות הם העיקר במהירות חישוב, ויחד אתם באות לידי ביטוי תורות פיזיקאליות בעלות כח חישוב בלתי נתפס, כמו תורת הקוונטים (ומהו כוחו של מחשב מיתרים?). פרדוקס פרמי תלוי באפקט התכנסות של האלגוריתם הראשון, האבולוציוני, לאלגוריתם השני, הלמידתי, אך מה אם אפקט כזה לא קיים - או קצר מועד - ותרבויות מתכנסות במהירות לאלגוריתם שלישי או שקיים מסלול עוקף אליו?

ולבסוף, אם נניח שחוקי הטבע אינם אינסופיים, ושקיימת תורה פיזיקאלית מאוחדת שמסבירה את כל היקום - ואולי אפילו נוסחא אחת - הרי שכל תרבות מפותחת מגיעה אליה בשלב כזה או אחר. בשלב זה רק המתמטיקה היא אינסופית, ואין שום גילוי מהותי שמסתתר ברחבי היקום. בסופו של דבר כל הטכנולוגיות ימופו, וכל רעיון עם בסיס פיזיקאלי ימוצה, ורק החישוב התרבותי והמתמטי ימשיך (בהנחה שהמתמטיקה אינסופית מבחינת תכניה המהותיים - הנחה שיכולה להיות שגויה ולהשאיר במגרש התפתחות תרבותית בלבד). לתרבות שהגיעה לשלב זה אין שום עניין להתפשט ברחבי היקום ולחקור אותו - היא מיצתה אותו.



פרדוקס פרמי הוא הסיבה המשכנעת ביותר לחשוש לשלום האנושות - ולשואה אחת אחרונה וסופית באמת. אם ההגיון בבסיס הפרדוקס תקף - כנראה שאנחנו אבודים, בדרך כזו או אחרת. אך עלינו גם לשקול מהן דרכי האובדן האפשריות ה-”פתוחות" בפנינו על מנת להעריך את השלכות הפרדוקס. אם אין מסנן גדול מאחורינו: מה יכול להיות המסנן הגדול שלפנינו? כמעט כל דרך אפשרית שנחשוב עליה להשמדתינו לא תעמוד בתנאי הבסיסי של הפרדוקס: מסנן של אחד לכמה סדרי גודל. אולי רוב התרבויות ביקום משמידות את עצמן באמצעות מלחמה גרעינית, או וירוס מהונדס גנטית, אך קשה להאמין שרק תרבות אחת למאה או לאלף שורדת מהשמדה עצמית כזאת. על ההתחממות הגלובאלית אין מה לדבר - מדובר בבדיחה כשהיא מושווית לעוצמתו של הפרדוקס. מבין כל האפשרויות שיכולות אפילו להיות מועלות על דעתנו, יש רק שלוש שעונות על דרישות הפרדוקס:

• ניסוי פיזיקאלי שהמדע יגיע אליו במוקדם או במאוחר בכל התפתחות סבירה שלו - שיש לו השלכות הרסניות לחלוטין ובלתי צפויות לחלוטין, מטבעה של התיאוריה הפיזיקלית (כלומר אף ציביליזציה לא מסוגלת לחזות אותן). זאת, בדומה לפאניקה שהתקשורת עוררה מיצירתו של "חור שחור" מלאכותי, או איזה טאבו שקיים ביקום על חישוב קוואנטי, או איזו פעולה אחרת שגורמת לקריעת המרחב-זמן - משהו שקורה רק בנסיבות ייחודיות מאוד מבחינה פיזיקאלית, שיכולות להיווצר רק בצורה מלאכותית. זוהי כמעט סיבה “פיזיקאלית” להשמדה. מעין מלכודת שמחכה לנו בתוך חוקי הטבע עצמם. זוהי התנהגות שונה לחלוטין מכל חוק טבע מוכר - אך מעצם טבעה של אפשרות זו מדובר בחוק כזה.


• השמדתנו בידי גזע תבוני אחר, מסיבות שאין לנו יכולת לשער (סיבות דתיות?). זוהי כמעט סיבה ביולוגית להשמדתנו, הצריכה לנבוע מעצם טבעה של האבולוציה ותורת המשחקים (תחרות, עוינות, משחק סכום אפס) - ועובדת קיומו של גזע קודם הנמצא מעלינו בשרשרת הטורף-נטרף (או המשמיד-מושמד). זוהי סיבה ששואבת את הגיונה מהאבולוציה, כלומר מתהליך מוכר וטבעי ביקום, אך היא זרה לנו - אנו מונעים מלמידה ולא מאבולוציה, ולא היינו משמידים גזעים אחרים נחותים מאתנו לאין שיעור. כמו ההשמדה הנאצית - מדובר יהיה בהשמדה שאיננה תועלתנית - אלא אידיאולוגית-אבולוציונית-גזעית. רק בעזרת אידיאולגיה ניתן להסביר מדוע לא הושמדנו עד כה - וכן זכינו לחזות בשמיים הריקים, מעוררי האימה.


• הסיבה הסבירה ביותר - והקרובה ביותר: משהו שקשור לטבעה של הבינה המלאכותית. זוהי כמעט סיבה מתמטית להשמדה, כי היא נובעת מכל בינה מלאכותית אפשרית. סיבה זו היא הסבירה ביותר דווקא מכיוון שהיא הקרובה ביותר: ההשמדה צריכה לקרות לפני שיהא סיפק בידינו להתפשט בגלקסיה, או אפילו ליצור סיגנל משמעותי בתוכה, שאחרים יוכלו לזהות.

פרדוקס פרמי עוסק באי ודאות מסדר גבוה מאוד: משהו שאיננו יכולים לדעת שאיננו יודעים - אך אם אנחנו יכולים בכלל לשער היכן טמונה אי הוודאות הגדולה ביותר שנראית לעין (ולכן הכי מסתבר שבה טמונה השואה) - הרי שמדובר בסעיף ג'. מול אתגר גלובלי בסדר הגודל של הפרדוקס, הגישה השמרנית של "יהיה בסדר" כי "היה בסדר" עד כה מאבדת ממשמעותה ומתקפותה, כי מדובר בעניין שמטבעו הוא חידוש בלתי נתפס. כמו שואת היהודים, פרדוקס פרמי הופך את הבלתי נתפס עד כה לנתפס, והדבר קורה עוד לפני שתפסת מה קורה, וכשכבר מאוחר מדי. מדובר בעניין תקדימי מעצם מהותו והגדרתו: הכי תקדימי שניתן להעלות על הדעת. לפיכך הוא מגרד את קצה גבול הידיעה (ואולי מעברה השני), מגלם את שאלת הקץ במובנה החילוני ביותר האפשרי (ולמעשה - הוא יכול היה להיחשב כראייה חזקה לקיום האל והשגחתו), ומהווה את שיאה של חוסר האמונה באדם, ביקום ובטבע - בביולוגיה, בפיזיקה ואולי אף במתמטיקה.

מכיוון שמדובר בבעיה קשה כל כך - רק הפילוסופיה יכולה לנסות כיום להתמודד עימה, והשלכות הפרדוקס מעניקות לה חשיבות שלא היתה לה מעולם. אף בעיה פילוסופית מאז ומעולם לא היתה מעוררת חרדה כמו הפרדוקס, שבעיות פילוסופיות קלאסיות במסורת הספקנית נראות לידו כמו משחק ילדים, והוא מביא עד קיצוניות פרדוקסלית את האמירה שאיתה החלה הפילוסופיה: אני יודע שאינני יודע. פרדוקס פרמי הוא השאלה הפילוסופית הבוערת, הקשה והעמוקה ביותר המונחת לפתחה של הפילוסופיה בימינו - ואין חשובה (ומזעזעת) ממנה לסדר היום האינטלקטואלי שלנו. היא פותחת בפנינו אפשרויות טרופות ומרחיקות לכת עד קצה גבול החשיבה האנושית (ומסתבר - מעבר לה), ומכריחה אותנו לנסות לדלג מעל תהומות תפיסתיים בלתי נתפסים - לתוכם אנו נופלים בכל צעד ושעל בבעיה זו, שהיא מעבר לאופק האנושי העכשווי (ומה שמעורר אימה במיוחד - הרי כך היא אמורה להיות, אם נושמד!). אני, הנתנייתי, איננה מצליח לפענח אותה, למרות שהיא טורדת ללא הרף את מנוחתי. עמקה ממני.