הפילוסופיה כפי שלא נראתה מעולם: מסה תמציתית במיוחד שמפרקת ומרכיבה מחדש את כל תולדות הפילוסופיה המערבית מנקודת מבטה של
הפילוסופיה של הלמידה. עוד יצירת מופת קטנה מבית מדרשה של אסכולת נתניה (זמן קריאה משוער: 15 דקות של תהילה)
התחלה ביזארית: למה המונותאיזם ניצח את הפילוסופיה בסיבוב הראשון ונוצח בשני?
הפילוסופיה מתחילה את התפתחותה בצורה משונה ולא טבעית - וחמור מכל: לא הגיונית. דווקא הרעיונות המוזרים יותר והפחות
אינטואיטיביים - הרחוקים ביותר משכל ישר - מופיעים בהתחלה. למה אפלטון מגיע לפני אריסטו, ולא להפך? למה הפרה-סוקרטים מגיעים
לפני סוקרטס? האם זה רק בגלל הזמן שעבר, שזה נראה לנו יותר משונה? (כאילו תולדות הרוח הן הצטברות מוטציות - ולכן הרחוק בזמן
הוא הרחוק יותר ברוח - במין מקבילה לזמן-מרחב: זמן-רוח). אם כן, מה ההבדל בין אפלטון לאריסטו מבחינת המרחק בזמן לעומת המרחק
ברוח (הרי אריסטו טבעי לנו בהרבה)? מאין הגיעה החשיבה המשונה, המיסטית כמעט: הכל מים, היש ישנו והאין איננו - מסקנה: אין
תנועה בעולם, אין אדם עושה רע מרצונו, למידה היא היזכרות, עולם האידיאות, וכו'.
ובכן - היא כמובן הגיעה מהמיסטיקה. ראשיתה של הפילוסופיה בכת מיסטית (כך גם בסין ובהודו - למשל ספר הדאו, שיש להשוותו לספר
יצירה). וגם המדע התחיל מכת מיסטית - כך התחיל למשל פיתגורס. ולכן המחשבות המשונות התחלפו לאורך תולדות הפילוסופיה במחשבות
פחות משונות, עד שהגענו כיום לנורמליות כמעט לא נורמלית בנורמליותה (שיש חושבים שזו מטרת הפילוסופיה), והפסדנו את המיתי
שבפילוסופי. כי הפילוסופיה לא התחילה, כמו שהיא מספרת, בחשיבה, כלומר מאיזו נקודת אפס רוחנית. היא התחילה מחשיבה דתית ומיתית
בהרבה - האלילות - ורק בהדרגה ובזיקוק ארוך הפכה לחשיבה הגיונית. לכן היא התחילה בשירה, אצל הפרה-סוקרטים למשל, ואז עברה
לדיאלוג (שמגיע מהמחזאות היוונית - הדתית מאוד - ומתנגד לה!), ורק בסוף עברה להרצאה סדורה. והרעיונות המשונים היו שיפור -
פחות משונים משמעותית מהמיתוס האלילי.
יש לצייר את הפילוסופיה לא כמי שנולדת מתוך החילוניות או הרציונליות (זו הטייה מודרנית) אלא מתוך האלילות. האלילות נקלעה
למשבר פרדיגמטי באותה תקופה, וממנה יצאו שתי אסכולות, שרבות עד היום: המונותאיזם (אצלנו) והפילוסופיה. בהתחלה הפילוסופיה
ניצחה במשך מעט פחות מאלף שנה (עד התנצרות האימפריה), ואז האסכולה שלנו (המונותאיסטית) ניצחה מעט פחות מאלף שנה (עד סוף ימי
הביניים), ומאז הפילוסופיה מנצחת (לא סופי). ולפיכך גם היהדות שהיא קדומה יותר ברוח-זמן היא דת משונה בהרבה מהנצרות שהיא דת
משונה בהרבה מהאיסלם. ולכן יש לנו הכי הרבה חגים, ולנצרות פחות ולאיסלם עוד פחות (כנ"ל לגבי מצוות). אין נקודת אפס רוחנית.
אלא אם כן בינה לא אנושית תהיה נקודת איפוס. ואז יעלמו כל הרעיונות המשונים האנושיים ונישאר עם מתמטיקה בלבד (אינפורמציה
חיה), או גרוע מזה - אינפורמציה מתה.
כי לא רק המדע של העת החדשה התחיל מהמיסטיקה (האלכימיה, הקבלה הנוצרית וכו'), אלא גם המדע של הזמן העתיק. כי המיסטיקה היא
התרחקות מהמיתוס - מהנרטיב - אל עבר ההפשטה, ולא התקרבות אליו. לכן היא שלב בין האלילות לממשיכותיה. וממנה יצאו ביחד
המונותאיזם והפילוסופיה - שתיהן באו לענות באותה תקופה על אותן השאלות ברוח-זמן, והתפצלו מאותה צומת, לכן ניתן לראות בהן
קווים ניצבים ברוח זמן, כלומר קואורדינטות שפורשות מרחב מסויים. לכאורה - אריסטו יותר חילוני וקומונסנסי ומוצדק מאפלטון. אבל
מכיוון שאפלטון יוצא מתוך המיתוס, הרי שהוא בסופו של דבר צדק אפילו יותר - כי גם המיתוס לא נוצר מנקודת האפס, אלא מתוך טבע
האדם, כלומר מתוך הטבע. אפלטון צדק, למשל, כי כיום אנו מבינים בעזרת הנוירו שיש עולם אידיאות בתוכנו. שהמשולש האידיאלי מחווט
בנו (במערכת הראייה במוח). וכך גם היופי והצדק וכו'.
ומדוע מה שמחווט בתוכינו משותף גם לעולם? כי המשולש, למשל, מחווט במתמטיקה (שנמצאת מאחורי הנוירונים). והשימושיות הבלתי
סבירה של המתמטיקה במדעים היא ניצחון אפלטון. וגם היופי והצדק מחווטים בטבע, בתוך האבולוציה, ששתלה בנו אידיאות טרום-לידתנו.
האידיאות אולי מופשטות בהרבה (מבחינה מתמטית) ממה שחשב אפלטון - אבל הן אלו שקבעו אותנו. ובסופו של דבר, הפילוסופיה והמדע של
העולם העתיק לא נוצחו ישירות על ידי המתחרה המונותאיסטית שלהם, אלא על ידי הטכנולוגיה - הרומאים - שניצחו את המדע (ואז אותם
ניצח בסוף המונותאיזם. במין משחק היסטורי של אבן-נייר-ומספריים). כך גם כיום הטכנולוגיה הולכת ומנצחת את המדע והפילוסופיה.
ואת הטכנולוגיה יוכל לנצח שוב המיתוס, כמו שהוא ניצח את רומא - כך הוא יוכל לנצח את ארה"ב.
למה הפילוסופיה היוונית נכשלה (ולא הפכה למדע מודרני ולנאורות), בניגוד לפילוסופיה של העת החדשה?
ההבנה של הפילוסופיה כתולדות הלמידה מתחילה מההבחנה שאפלטון הומיאומורפי לאריסטו, כלומר אין ביניהם הבדל מהותי במבנה של
תמונת העולם האונטולוגי, ועולם הצורות וקבוצות הצורות יכולים להיות שני שמות לאותו מטבע (יטען הסקפטי). אז אם אין הבדל במבנה
עצמו - מה ההבדל? שאפלטון יוצא מעולם הרוח לכיוון עולם החומר, ואילו אריסטו יוצא מעולם החומר לכיוון עולם הרוח, כלומר ההבדל
הוא כיוון הלמידה, מאיפה לומדים לאן - מן הכלל אל הפרט או מן הפרט אל הכלל (הבדל במתודה, שרק מתחזה להבדל בתפיסת מבנה
העולם).
דווקא בגלל שהיו שניים גדולים כל כך וסמוכים כל כך, אפלטון ואריסטו, שהיו ברי פלוגתא (בניגוד לסוקרטס, שהיה מורה) - זה שיתק
את הפילוסופיה בהמשך מעל אלף שנה, כי הם פרסו מרחב אפשרויות בשני צירים. אם היה רק אפלטון הפילוסופיה הייתה מתפתחת בהמשך
לאינספור אריסטואים קטנים שמרדו נגד האב הגדול (כמו שיצאו מדקארט, קאנט או ויטגנשטיין). אריסטו קרה מהר מדי, חזק מדי, מנומק
מדי, והמרחב הפילוסופי נכלא בין אריסטו לאפלטון, דהיינו הפך לסגור ולא פתוח. ומה מסביר את ההופעה הבלתי סבירה והחד פעמית
בתולדות הפילוסופיה של שני עמודים וענקים צמודים כאלה? ההישג של הפילוסופיה היוונית (והעולם היווני בכלל) הוא הישג של העולם
ההומואי, שהיה יוצא דופן במהירותו בגלל התשוקה שהשתלבה בידע, ולעולם הסטרייטי לקח אלפי שנים להשיגו.
המדובר בארוס אינטלקטואלי אינטנסיבי באופן יוצא דופן של יחסי מורה-תלמיד (שהיום היה נחשב אונס) ששוחזר בתולדות הפילוסופיה רק
במפץ הויטגנשטייני, וששונה רדיקלית מהלמידה המקובלת כיום. לכן קשה לנו להעריך את כוחו, אך נוכל להעריכו אם נשים לב שהוא משלב
באופן ישיר (ולא סובלימטיבי) את כל היחסים האנושיים הראשוניים: יחסי מין, מעמד, הורות והוראה (דהיינו לא מדובר בהומוסקסואלית
פר-סה אלא בגילוי עריות אינטלקטואלי). מכאן גם השם המוזר לפילוסופיה: אהבת החכמה. כלומר מדובר בדיוק בשילוב האסור ביותר
בימינו - חיתוך (גם וגם) של כל התיחומים המוסריים (או או), שמטרתו ליצור מתח מקסימלי (ועד כמה שלא נעים לנו לשמוע - זהו
המבנה החברתי שייחד את היוונים מכל תרבויות העולם, לא הדמוקרטיה).
לכן ההתקדמות היוונית הייתה לא הגיונית במונחי תקופות אחרות, וללא קטסטרופה היסטורית שעצרה את יוון הדמוקרטית (בעיקר רומא)
היינו היום במדע מודרני הומואי (שהיה מתפתח כבר לפני אלפיים שנה). עוד מאתיים שנה של התפתחות בקצב כזה והמדע היווני היה עושה
את הקפיצה למדע מודרני. מנגנוני התשוקה הסטרייטית מפרידים בין ידע למין (זו ההפרדה הימי ביניימית בין רוח לחומר), בניגוד
להומואיות היוונית, ולכן המהירות והיעילות שלהם נמוכה בהרבה (כי המנוע החזק ביותר חלש יותר - אצל היהודים עקפו את זה באמצעות
נתינת בת הרב לתלמיד חכם, אבל זו לא אותה יעילות, בגלל התיווך - כלומר הסובלימציה).
מי שחיבר מחדש בין הרוח לחומר היה דקארט, כשהחיבור היה האני. כלומר, מבחינה למידתית, דקארט היה זה שהתחיל את הלמידה מהאני
(ולכן הוא מתעסק בוודאות - הידע של האני - ולא באמת - הידע עצמו). זה כיוון ניצב לחלוטין לשני הכיוונים שפרשו אפלטוריסטו.
לכן הדגש של דקארט על המתודה, כי השינוי הגדול היה בלמידה. לא יותר למידה של מורה-תלמיד אלא למידה עצמית. בלמידת מורה-תלמיד
יש שני כיוונים, ולכן זרימה דומיננטית מהעבר להווה (אריסטו כמורד רצה למידה הפוכה מהתלמיד למורה, ולכן היה זרם נגדי מההווה
לעבר - אבל עדיין הכל במסגרת יחסי עבר-הווה, דהיינו מורה-תלמיד), ואילו בלמידה עצמית הכיוון הוא מההווה לעתיד.
פיצוץ פילוסופי הומואי נוסף קרה בתקופה המודרנית, עם הארוס האינטלקטואלי האינטנסיבי של ויטגנשטיין, ששם הוא הספיק להיות גם
אפלטון של השפה (המוקדם) וגם אריסטו של השפה (המאוחר), ואנחנו יודעים שהוא שכב עם ממשיכים משתי האסכולות (וזה נותן לנו דוגמא
לעוצמתו של ארוס משולב עם פילוסופיה. הרי ברור לנו שאפלטון שכב עם אריסטו). אבל רק הניתוק המסורתי בין הארוס המיני
לפילוסופיה הוא שמסביר מדוע לאחוז גבוה כל כך של פילוסופים בהיסטוריה לא היו ילדים.
למה אין פילוסופים רומאים גדולים?
רומא לא רק הרסה את העולם היווני אלא גם יצרה שינוי במיניות: השמידה את הארוס האינטלקטואלי היווני לטובת גבריות כוחנית.
ורומא - כמשל ולמשל - הרגה את המוח המתמטי הגדול בהיסטוריה, ארכימדס, שאנחנו יודעים היום שהוא כבר היה באמצע המצאת החשבון
האינפיניטסימלי. עוד שלושה ארכימדסים והיתה מהפכה מדעית בעת העתיקה, ורומא עצרה את התהליך. כלומר לא את ימי הביניים יש
להאשים בעיכוב של אלפיים שנה, אלא את רומא (שהגירסא האימפריאלית שלה לפילוסופיה מקבילה לגירסא אמריקאית: הסטואה היא
הפרגמטיזם של העולם העתיק).
רק האנטי-דת של ההיסטוריונים החילונים קונה את תזת ההמשכיות שמתכנה העולם היווני-רומי. זה בדיוק כמו לקרוא לנצרות ולימי
הביניים העולם היהודי-רומי. רומא הרסה את העולם היווני באותה יסודיות שהרסה את העולם היהודי, למרות שבתקופות שונות שלה סיפרה
לעצמה שהיא הממשיכה האמיתית של שניהם. למעשה התזה הרומית היתה צורך של הרנסאנס בגלל ששניהם נולדו באותה ארץ המגף. אפלטון
ואריסטו היו מסתכלים על העולם הרומאי בדיוק כמו שהסתכלו עליו היהודים: כעל ברברים.
על כל פנים, יש להבין שבאלפיים השנים הראשונות לאחר תחילת הפילוסופיה היא לא נראתה כתחום שיש לו תולדות, כמו שאנו רואים אותה
היום ויודעים שאחרינו עוד יהיו פילוסופים שישנו את תמונת העולם מן היסוד. להפך, זה נדמה כאילו אפלטון ואריסטו היו התולדה
הטבעית המהותית של עצם הפילוסופיה, ולכן נוצרו שניהם בסמיכות ביחד מעצם תחילתה (ולאחריהם לא קם כמותם), והם פשוט שתי
האפשרויות הגדולות הנובעות ממנה: תזה ואנטיתזה (ללא המנגנון שהופך את הסינתזה לתזה החדשה). כלומר בתוך הפילוסופיה עצמה היה
חסר הרעיון של שינוי פרדיגמתי, שהפך למאפיין המרכזי שלה בעת החדשה, לפעמים עד אבסורד, כשכל פילוסוף מוכרח להיות פרדיגמה חדשה
כדי שיוכר כגדול, והתוצאה היא אינפלציה פרדיגמטית והעדר קרקע יציבה (כמו שנראה, בפילוסופיה של הלמידה הקרקע היציבה היא היא
תולדות הפילוסופיה).
כלומר הפילוסופיה לא היתה בכלל תחום אלא פרדיגמה (כי בתחום יש שינויים פרדיגמטיים, וליתר דיוק: שינויי מתודות). היא היתה
מבנה עולם מושגי ספציפי, כמעט תורה, ובמבנה הזה היו שני צדדים ששיחקו פינג פונג, ללא הרעיון של שינוי המגרש עצמו כמהלך יפה
במשחק. היתה חסרה בה האסתטיקה של שינוי פרדיגמתי (היום להסתכל על הכל מזווית לא צפוייה נחשב יפה ומוערך, וזו עצמה אסתטיקה של
האינדיבידואל, ה-"אני", שיש לו פרספקטיבה).
אפלטון ואריסטו היו בסיסיים כמו חומר ורוח והעולם אכן היה דואליזם. לכן לא היתה קיימת "פילוסופיה של ימי הביניים" (שם
אנכרוניסטי) כתקופה בתולדות הפילוסופיה כי הפילוסופיה היתה שם כמו הסטואה בימינו, שם של אסכולה, ולא שם של תחום למידה,
דהיינו תחום שלומד - ולכן יש בו תקופות. זו מלכודת השניים הגדולים. דווקא בגלל שהם מתנגשים ודוחפים אחד נגד השני בעוצמה הם
מוחצים את מרחב האפשרויות ברוח-זמן כמו סנדוויץ'.
מדוע אנחנו חיים בימי הביניים חילוניים?
אם היינו חיים באקלים תרבותי אחר, העולם הפילוסופי היה מחשיב את הידע המדעי של ימינו כהוכחה לקיום האל, כמו בימי הביניים -
ובכל הדיסציפלינות המדעיות. גם עצם קיום המתמטיקה וגם מורכבותה המופלאה היו הוכחות לתכנון תבוני - ולתבוניות - של העולם.
בוודאי השימושיות הלא הגיונית שלה בפיזיקה (זה לא היה מאמר מפורסם - אלא הוכחה מסתברת לקיום האל). העיקרון האנתרופי בפיזיקה
והכיוונון העדין של קבועי הטבע והצופה הקוונטי והקיום שלנו מתוך המולטיוורס - כל אלה היו הוכחות לקיום האל. וככל שהפיזיקה
בונה יותר מודלים חופשיים שבהם אנחנו רק אפשרות מתוך מרחב פתרונות מפלצתי, ככה הטיעון הזה היה מתחזק. הרי למה דווקא היקום
הזה, שהסיכוי לקיומו הוא אפסי לפי כל המודלים?
וכך גם הביולוגיה, עם פרדוקס פרמי, והעובדה הקיימת של כל צירופי המקרים הבלתי סבירים באבולוציה (והפרדוקס אכן מראה את חוסר
סבירותם) - כל אלה היו נחשבים ראיות חזקות לתכנון אלוהי, ואפילו להכוונה (השגחה כללית). כך שהלעג להוכחות לקיום האל מטיעון
השעון הוא אנכרוניסטי, כי נכון לתמונה המדעית היום היקום הוא באמת "שעון", דהיינו משהו שניתו להסבירו רק בכיוונון עדין,
מורכב ומדויק במיוחד (אנחנו פשוט לא מאמינים שהוא שעון, בניגוד לתמונה המדעית ה-"אובייקטיבית", מסיבות דתיות - והן שאנחנו
חילונים).
בנוסף, הטיעון ליציאה מהספק של דקארט שנעזר באל, ולכן נראה לנו מגוחך, היה נראה לנו תקף ולגיטימי אילו רק היינו מחליפים את
המילה אל במילה מתמטיקה. כלומר - יש בתוכי מושג של המתמטיקה, עם הוכחות ומורכבות נפלאה ואינסופית, ואני בחיים לא הייתי יכול
להגיע למושג הזה בעצמי, ולהוכחות הגאוניות ולעושר וליופי הזה בעצמי. כלומר דווקא מגבלתנו לעומת משהו אינסופי (בסיבוכיות שלו!
לעומת יכולות המעבד שלנו) מראה שהאידיאה קיימת ומגיעה מחוץ לי, ומאשרת את קיום התבונה (טיפשות לא היתה יכולה ליצור את
המתמטיקה) ואת קיומו של עולם חיצוני.
ואז הפיזיקה, מעצם טבעה המתמטי העמוק (והמתמטיקה העמוקה שבתוכה, שניתן לזהות מתוך האידיאה המתמטית מהשלב לעיל), מאושרת בשלב
השני, כי לא תיתכן התאמה מקרית או מומצאת כזאת, או אפילו זדונית, כי ההתאמה מופלאה וחכמה מדי, עד כדי אי סבירות, מעל לכל
גאונות אנושית - דהיינו יש הגיון מופלא ביקום. אם שד שתל בנו את המתמטיקה - הרי שהשד הזה הוא אלוהים.
כי לא משנה לנו אם השד טוב או רע, אלא אם אנחנו יכולים לדעת את העולם שבתוכו אנחנו נמצאים ורואים. ודווקא החוקיות העמוקה
והקשה עד אין חקר של העולם הזה (בניגוד לחוסר חוקיות, או לחוקיות פשוטה ושטחית שהיה אפשר להמציא, או חוקיות שאיזשהו סוכן
שאיננו היקום עצמו היה יכול ליצור) מוכיחה את תקפותו, דהיינו את קיומו - כלומר קיום לא פחות מהקיום המתמטי. דהיינו: עולם
קוהרנטי, עמוק מני חקר וּודאִי לא פחות מהדבר שמוחזק לוודאי ביותר - המתמטיקה. אותה מתמטיקה שפשוט כופה עלינו בגילויינו אותה
צורות בעלות עומק לא יאומן שלא היינו יכולים להמציא בעצמנו, ובנויה בגאוניות שמעל כל בינה סופית. ולכן תמיד כמתמטיקאים יש
לנו תחושה של גילוי ולא של המצאה, תחושת מציאות עזה כל כך, ומלאת שגב וחכמה עמוקה עד אינסוף. והמתמטיקה אכן אינסופית, דהיינו
לעולם לא נוכל לדעתה כולה, ואת זה ניתן להוכיח - מתמטית! (ונדייק: ההוכחה הפילוסופית הזו איננה בנויה על מתמטיקה של בית הספר
היסודי, אלא על כל המתמטיקה כמכלול שאין אדם יכול להשיגו. היא לא נובעת מ-"משפט פיתגורס" אלא מהנוף עוצר הנשימה והאינסופי
שנפרש בפנינו במתמטיקה המודרנית).
כיום, עם תורת הסיבוכיות, אנחנו רואים יכולות חישוביות שקיימות ביקום שלא יכולות להיות לנו, ולכן איתן ניתן להוכיח שהפיזיקה
חיצונית לנו (כי חישוביות קוונטית למשל עולה על שלנו, כמו שניתן להוכיח מתמטית). מכאן שאם P!=NP הרי שיש לזה משמעות
פילוסופית, כי מכיוון שאנחנו מוגבלים ב-P (וגם את זה אפשר להוכיח מטבעם של הנוירונים, או של יכולת החישוב הפנומנולוגית שלנו)
הרי שיש עולם מתמטי-חישובי שלם שלא נגיש לנו עקרונית, אך אנחנו יכולים לוודא אותו (ומכאן חזרתו של השד של דקארט כיום
בתיאוריה של מדעי המחשב, בגירסת ההוכחה האינטראקטיבית, והיכולת המוכחת שלנו לנצחו - דהיינו לוודא את נכונותה של הוכחה שאפילו
לא נוכל לקרוא את כולה).
ניתן להסתכל על זאת גם כך: הפער הגדל לאינסוף לעומתנו בסיבוכיות מחליף את הגודל האינסופי של האל הקרטזיאני לעומתנו. אנו
יכולים לבדוק (למשל כנכון/לא-נכון) ולהעריך (למשל כאסתטי) משהו שאיננו יכולים לייצר, כלומר אנחנו כתהליך נמצאים בפער עקרוני
ולא סופי מול תהליך חיצוני, ולכן גם קיים תהליך חיצוני לנו וגם הוא אובייקטיבי ביחס אלינו - דהיינו: הוא עולם חיצון. בכיוון
של היופי נוכל גם לקחת את תחומי האמנות והספרות שנחשפנו אליהם, שלא היינו יכולים לייצר בעצמנו. למשל: המוזיקה הקלאסית מייצרת
עבור תודעתי רצף האזנה לסימפוניות שעולה על בינתי ואיני יכול לכתוב אפילו סימפוניה אחת של בטהובן, למרות שאני יכול להעריך את
גאוניותו כמאזין, ולכן המוזיקה היא תוצר עולם חיצוני לי. וכך המתמטיקה היא תחום של הוכחות שאני יכול לבדוק בשיטתיות
כנכונות/לא-נכונות, אבל אינני יכול, עקרונית ומתמטית, למצוא בשיטתיות הוכחות להשערות מתמטיות. לכן הפער מראה שהמתמטיקה
אובייקטיבית ולא תלוייה בי.
מי יהיה הקאנט של המאה ה-21?
הפילוסופיה שוב הגיעה לשלב שבו היא צריכה קאנט, שיאחד בין מסורת קונטיננטלית ומסורת אנגלית (וכיום, וזו מרכז הבעיה, גם
אמריקאית) שהתפצלו מדקארט של זמננו (דהיינו ויטגנשטיין, שממנו יצא המפנה הלשוני כמו שמדקארט יצאה האפיסטמולוגיה). ולמרות
היוקרה (הנצחית!) של עמדה כזו בנצח הפילוסופי - מתחרים אין. אין מי שינסה להיות הסינתזה הגדולה בין הפילוסופיה האנליטית
לפילוסופיה הקונטיננטלית, ולאחד אותן מחדש. למעשה אותו אחד צריך לסגור את בעיית השפה (ואת המרחב שהיא פתחה, כי מרחב התדיינות
דינו להפוך לשתי אסכולות) - ולפתוח בעיה חדשה (הלמידה!).
נזכיר שרק כאשר קאנט התייחס לשאלות יום, כלומר אסכולה אחת הטרידה עצמה באסכולה השנייה - נוצרה המהפכה הקנטיאנית, והיום שני
הצדדים של הים (והאוקיינוס) שוקעים ושקועים בתרדמתם הדוגמטית (הסימן המרכזי למשבר: אקדמיזציה והתרחקות מהקהל והפיכת
הפילוסופיה לז'רגון, כמו בימי הביניים, שהם שלב ההתדרדרות הבא, כי עצם קיומן המתמשך של אסכולות מוביל לדוגמטיות ולשיח פנימי
- ואף לחזרה אחורה, למשל למטאפיזיקה, כפי שרואים כיום).
קאנט עצמו אגב לא היה סתם סינתזה של שתי הגישות (באמצע), או פשרה ביניהן, אלא ניצחון של הרציונליזם על האמפיריציזם, לאור
משבר האמפיריציזם, וזה כי הוא היה קונטיננטלי. אבל הניצחון הושג רק מתוך התייחסות לצד השני, והטמעתו בתוכך. לכן קאנט הוא
אמפיריציזם שנלכד בכלים רציונליסטיים. לכן, שתי המסורות בימינו היו צריכות לכאורה להילחם מי מבין שתיהן תוציא את הקאנט הבא -
שהוא נצחונן. ניצחונו של קאנט התבטא בפער בין ממשיכיו הגדולים במסורת הקונטיננטלית לעומת המחסור בכאלה בצד השני של המים -
ושקיעת הפילוסופיה האנגלית במאה ה-19 (עד כדי מעבר מרכז הכובד האמפריציסטי לארה"ב לפרגמטיזם).
לפני שננסה לאפיין את הקאנט הבא (כפתרון לחיתוך שתי משוואות ברוח-זמן - כלומר המקום ברוח-זמן שבו הן נפגשות שנית), צריך
להבין את הקווים שיוצרים שתי המשוואות (של שתי האסכולות) כדי שנוכל להמשיכם הלאה. ולכן עלינו לשאול: במה הפילוסופיה האנליטית
ממשיכה ודומה לאמפיריציזם והפילוסופיה הקונטיננטלית של ימינו ממשיכה ודומה לרציונליזם? כיצד שני הקווים ממשיכים את האופי של
שתי התרבויות (האנגלית והאירופאית)? הרי לכאורה נטיית המתמטיות של הפילוסופיה האנליטית קרובה יותר לרציונליזם (ההתרחקות
מהשפה הממשית), ודווקא בפילוסופיה הקונטיננטלית של ימינו יש יותר חיבור ועיסוק בעולם הממשי, האמפירי?
ובכן, הרצף ההיסטורי האנגלי נשמר בסגנון המדעי, והרצף הקונטיננטלי בסגנון האידיאי, דהיינו הנטייה לרעיונות גדולים עם משמעות
גדולה. כלומר, זה לא עניין של תוכן, אלא של סגנון, ושל הבנה מהי פילוסופיה: נקי (מדוייק, מסודר, מפורט, קטן) לעומת גדול
(עמום אך משמעותי, חשוב, עמוק). לכן ניתן להמשיך את הקו גם אחורה: אריסטו הוא האנגלי, ואפלטון הוא הקונטיננטלי. בראייה זו של
תולדות הפילוסופיה, מה שהביא לשקיעתה ההדרגתית אחריהם הוא חסרונו של פילוסוף גדול שיעשה סינתזה ואיחוד בין המסורת
האריסטוטלית והאפלטונית, באופן עמוק - כלומר היעדרו של קאנט עתיק.
לכן אם ננסה להפוך את שני הסגנונות למבנה שקיים לאורך תולדות הפילוסופיה והוא מהותי לה והכרחי בתוכה, הרי שניאלץ לבדוק למה
הוא דומה מחוץ לה (ברוח-זמן), כי הוא איננו נשען על תוכן ספציפי וקבוע בתוכה. הרי אנו רואים כיצד המבנה הכפול הזה חוזר שוב
ושוב לאורך תולדות הפילוסופיה, כמו הסליל הכפול של הדנ"א, ושני הקווים מגדירים שוב ושוב את שני צדדיה של הפילוסופיה - ולפיכך
את תחומה המרכזי (ושיאֶה הם המפגשים הנדירים ביניהם - דקארט, קאנט, ויטגנשטיין, והפילוסוף החסר בתולדות הפילוספיה - הפילוסוף
שלא היה, שבגללו שקעה הפילוסופיה - קאנט של העת העתיקה). אם כן, מהם שני גבולות הפילוסופיה, שמאפיינים את שני הצדדים? מהן
שתי הנטיות החוץ פילוסופיות עליהן היא נשענת, ושיוצרים את שני הסגנונות בתוכה?
ובכן, המסורת היבשתית קרובה יותר למיסטיקה (מהצד האחד) והאנגלית למדע (מהצד השני), שהשילוב הפיתגוראי שלהן הוא ערש
הפילוסופיה. כלומר אלו שני סגנונות לימוד, שתי מתודות, ולא למשל שני צדדים במבנה רוחני בסיסי (כמו חומר ורוח), או בתמונת
העולם (כי תמונה זו עוברת תמורות מרחיקות לכת לאורך תולדות הפילוסופיה - והבדלי הסגנון המתודי עומדים בעינם). הסגנון האנגלי
הוא הוכחות וראיות, והסגנון היבשתי הוא תובנות עמוקות, ובהכרח ספקולטיביות יותר. צד אחד שונא סיכון וצד שני חובב סיכוי, אך
תמיד היה זה הצד הקונטיננטלי, חובב הסיכוי, שבהתמודדותו עם שנאת הסיכון (דקארט עם הספק, קאנט עם יום, ויטגנשטיין עם ראסל)
הביא לפריצה הגדולה.
לכן, קאנט הבא יצטרך ליצור שוב שילוב בין המתודה הפילוסופית בסגנון המיסטי למתודה בסגנון המדעי. את הבעיה הפסיכופיזית שפילגה
בעבר את שני הסגנונות מחליפה בעיית המשמעות, כשצד אחד, האנליטי, מנסה לחקות את השפה המדעית בפילוסופיה, וצד שני,
הקונטיננטלי, מנסה לחקות את השפה המיסטית בפילוסופיה (ובכך שואב המון, לעיתים בלי דעת, מהפרשנות הדתית). ואז מתוך קאנט הבא,
שיחליף את המפנה הלשוני במפנה הלמידתי, יוכלו באמת לצאת שתי אסכולות של למידה, אחת קונטיננטלית של למידה יותר מיסטית והשנייה
אנגלית של למידה יותר מדעית. וכשאנחנו מדברים על למידה מיסטית הדוגמא ההיסטורית הטובה ביותר היא הקבלה. זו למידה של פרשנות
מעמיקה ונועזת המביאה את המשמעות לידי מיצוי (אך ללא משחקיות אלא מתוך רצינות למדנית). לכן שאלת המשמעות, השפה והטקסט תיפתר
בידי הקאנט הבא עלינו לטובה על ידי רעיון של למידת שפה וטקסט, והדגש יעבור אז למערכת הלמידה עצמה, בשאלה כיצד נוצרת הלמידה.
ואפילו מבחינה טכנולוגית, יהיה מעבר מטכנולוגיות שפה לטכנולוגיות למידה - תהליך שכבר מתחיל כיום, למשל במדמ"ח וביולוגיה (ואף
מהווה פוטנציאל למהפכה הבאה בפיזיקה, במציאת תהליך למידתי מסתגל שיוכל להסביר את הכיוונון העדין של היקום, ויהווה מצידו סיבה
פיזיקלית לקיומה הבלתי מסתבר של הלמידה בעולמנו).
מהצד האנגלי זו תהיה למידה מדויקת, בסגנון משפטי, כמו בגמרא (או בלמידה מתמטית), ומצד היבשת תהיה למידה עמומה אך עמוקה,
בסגנון חשיבתי ורעיוני, כמו בקבלה. וגם כל השיח הנוכחי בשני הצדדים יתפס כשתי מערכות למידה. אז מה יגיד הקאנט החדש? מי שיוצר
את מערכת השפה - זו הלמידה. שפה ללא מערכת למידה היא באמת חסרת ערך, והיא באמת כמו משחק חסר משמעות. מה שנותן למשחק את
משמעותו וחשיבותו ויכולותיו ורצינותו זה דווקא פיתוחו כחלק ממערכת למידה, שהיא שיצרה אותו ותמשיך ליצור באמצעותו (לספר אין
משמעות ללא הספרות, למאורע אין משמעות ללא ההיסטוריה, לחברה בע"מ אין משמעות ללא התפתחותה העתידית, למחשבה אין משמעות ללא
היותה חלק מלמידה). הסגידה למערכת השפה היא כמו להסתכל על החוק היבש (נגיד ההלכה) כשלד של דחליל קבוע (כמו פונדמנטליסט), ללא
מערכת השינוי בחוק שמאחוריו שמניעה אותו (החקיקה, מטרות החוק, התפתחות החוק, המאבקים והתיקונים הנצרכים), דהיינו כמו תורה
בלי לימוד תורה.
לא במידע עצמו (כלומר בשפה) אנחנו צריכים להתמקד, אלא במערכת הלומדת שמייצרת אותו ומפתחת אותו הלאה - שם המשמעות. המשמעות של
השפה היא כחלק מתהליך הלמידה, כמו שמשמעות הגנום נובעת מהאבולוציה (ואין לו משמעות חיצונית אליה). ובכלל, הקטגוריה של
המשמעות צריכה להתחלף בקטיגוריה חשובה ומהותית בהרבה (ולמידתית) - העניין. העניין בשפה (או בכל מערכת אחרת) נובע מתהליכי
הלמידה בה. והמשותף לשפה המדעית ולשפה המיסטית הוא תהליך הלמידה שבבסיסן, ובבסיס כל שפה. לכן ניתן לתפוס את השפה רק דרך
הקטגוריה של הלמידה, ולכן הלמידה יכולה להיות הבסיס החדש המשותף של שתי האסכולות.
למידה יכולה להיות מדוייקת (כמו במתמטיקה ובמדע), או עמומה (כמו במוח), אבל תיאור אמיתי שלה יראה שגם למידה מדעית איננה היסק
פורמלי, וגם למידה מיסטית איננה אינטואיציה משמיים. מערכות למידה הן מערכות מורכבות, שמתפתחות בעזרת יצירתיות מצד אחד
וביקורת של תוצריה מצד שני, כלומר בעזרת קטגוריה חיובית יוצרת וקטגוריה שלילית מעריכה. לכן למידה חיה במרחב שבין P ל-NP
(במובן המושאל והלא מושאל), כלומר בין מה שידוע ומקובל למה שניתן לבדוק ולהעריך. והפער האדיר בין הגבולות של שני תחומים אלה
מצריך למידה (אם P=NP אין למידה אמיתית).
בלמידה מדעית פונקציית ההערכה היא לכאורה ברורה (הניסוי האמפירי). לעומת זאת, בלמידה מיסטית גם פונקציית ההערכה היא מסתורית,
למרות שעובדת, כי היא פונקציה פתוחה (למשל מה יפה, מופתי או קאנוני) - כמו בספרות למשל (אבל זו עובדה שיש ספרות קאנונית כמו
שזו עובדה שיש מתמטיקה קאנונית, כלומר - פונקציית ההערכה הפתוחה כן עובדת היטב ולא "הכל הולך"). וזאת החלוקה העמוקה בין שני
הסגנונות: פונקציית הערכה סגורה או פתוחה - מדוייקת או עמומה ועמוקה. זה עניין אישיותי של מה אתה מחפש בחיים, ובתרבויות
שונות יש נטיות שונות. לנו, היהודים, יש נטייה שלישית: לנסות לתחמן ולפרוץ את פונקציית ההערכה.
מה מתקדם בתולדות הפילוסופיה ובאיזה מובן ניתן לדבר על התקדמות שלה?
מהי תמונת העולם של הלמידה? הרוח-זמן הוא המקבילה בעולם הרוח למרחב-זמן של עולם החומר. הרוח-זמן הוא מגוון (מרחב!) האפשרויות
הרוחניות האפשריות באותו זמן נתון (כי אפלטון לא יכול לחשוב על מחשב, או על מכונת טיורינג, למרות שהם מושגים פשוטים - מדוע?
רק הלמידה מסבירה זאת). רוח הזמן עומדת בניגוד לרוח-זמן, כמו שהחומר הניוטוני עומד בניגוד לחומר האיינשטייני, שיכול להשפיע
על צורת המרחב עצמו, ולא סתם מתקדם בתוכו. תולדות הרוח הן התפתחות הרוח-זמן, כמו תולדות היקום, ובעיקר: התפשטות הרוח-זמן.
כי למרות שאנחנו שוכחים איך ניתן לחשוב בדרכים מסויימות, עתיקות, כלומר מאבדים פירוט (אפשרויות קרובות), עדיין אנחנו מתפרשים
למרחבים גדולים יותר של אפשרויות חשיבה שונות יותר (רחוקות יותר) אחת מהשנייה - וזה המובן היחיד של התקדמות ברוח-זמן (והוא
טבוע ברוח-זמן כמו האנתרופיה במרחב-זמן או ההתפתחות באבולוציה). כי הדרך היחידה למדוד את הדרך שעשינו מההתחלה הוא לא למדוד
ישירות כמה התרחקנו מההתחלה, אלא כמה התרחקנו אחד מהשני, אחרי שיצאנו מאותו ממקום (או קרוב) - כמה גדל עולמינו הרוחני (בדיוק
כמו הדרך למדוד את גיל היקום בעזרת התפשטותו).
תקופות של מפץ אינטלקטואלי הן תקופות של התרחבות מתפוצצת באפשרויות הרוח (אינפלציה), לעומת תקופות של נסיגה, ושל צמצום
אפשרויות (כמו בימי הביניים, או באיזורים מסויימים של רוח המערב כיום של צמצום המרחב הרוחני - כי התקדמות כלכלית איננה ערובה
להתפתחות רוחנית, אפשר ההפך, והדוגמא הגדולה - רומא לעומת יוון). הוגה גדול לא בגלל שהוא צודק יותר לעומת העבר (זה לא שקאנט
צודק מקודמיו), אלא בגלל שהוא מוסיף ים של אפשרויות חדשות, והסיבה לכתוב בעקבותיו היא לא כי האפשרויות הללו פתאום טובות
ונכונות מהישנות, אלא כי זה פיתוח והרחבת הרוח-זמן (דהיינו: יש בהן יותר עניין - רעיון למידתי - ולא יותר אמת או משמעות
מהקודמות). לכן המשמעות של רעיון חדש איננה התקדמות של צעד אחד (כי כל רעיון הוא עוד צעד אחד בלבד) אלא פתיחתו של אופק חדש.
יכול להיות שלא ניתן לשפוט אפשרויות מבחינת ערך האמת שלהן (כמו שהבין הפוסט-מודרניזם) אבל עדיין אפשר לשפוט אותן (כמו שטעה
הפוסטמודרניזם) לפי הגדולה שלהן, דהיינו העניין והפוריות שלהן מכאן והלאה: ויטגנשטיין גדול משפינוזה כי הוא פתח עולם גדול
יותר, לא כי הוא חכם או נכון יותר. וְויטגנשטיין לא צודק יותר מקאנט, ולא זו הסיבה שעברנו מקאנט לויטגנשטיין, אלא כי הוא פתח
עולם חדש. אם קאנט היה מגיע אחרי ויטגנשטיין, היינו עוברים מויטגנשטיין לקאנט בדיוק כמו שעברנו מקאנט לויטנגנשטיין. זו
המשמעות של תקופה: לא סתם נהייה, לא סתם כוח (פוליטיקה), ולא איזו חלוקה היסטורית מלאכותית, אלא חלוקה אמיתית של תקופות
התפתחות ברוח-זמן. מאורעות של הרחבת אופקים (כי ברוב הרעיונות שהם סתם צעד, גם כשמתקדמים צעד אחד לא רואים יותר רחוק - אופק
האפשרויות הוא אותו אופק).
ניתן להסתכל על זאת גם כך: נשים לב שיכולנו לדמיין את כל תולדות הפילוסופיה הפוך בזרימת הזמן, כאילו חץ הזמן התהפך, אבל לא
בהכרח יכולנו לדמיין אותם בסדר אחר - קודם קאנט ואז אריסטו ואז ויטגנשטיין ואז אפלטון. כך נוכל גם להבדיל בין פילוסופים
הכרחיים להתפתחות לבין פילוסופים אפשריים. ניתן היה לדמיין את שפינוזה אחרי קאנט, כלומר קאנט היה יכול להגיע לפני שפינוזה,
ואז שפינוזה היה נדמה מיושן במקצת, אבל לא בלתי אפשרי לדמיין את קאנט בלעדיו. לעומת זאת אם היינו הופכים את קאנט
וויטגנשטיין, או קאנט ודקארט, היינו צריכים להפוך גם את כל ההתפתחות ביניהם, להפוך את חץ הזמן עצמו. ניתן גם תמיד להפוך כל
שני פילוסופים עוקבים, למשל שהגל, תלמידו של מרקס, יגיע כריאקציה לחומרנות של מרקס ואחריו, או שויגטנשטיין המוקדם והבשל יגיע
אחרי ההתפכחות שלו מויטגנשטיין המאוחר והנאיבי, או שקודם יהיה אריסטו ואז אפלטון ימרוד בו. אבל אם מזיזים פילוסופים מרכזיים
על ציר הזמן - צריך להזיז את כל התקדמות הזמן, את כל התקופה. אלה פילוסופים שמזיזים את הזמן עצמו. למשל אם ויטגנשטיין המוקדם
מאוחר למוקדם, אז ראסל מאוחר לויטגנשטיין ופרגה מאוחר לראסל (וכך נוכל להפריד בין משמעותם כמתמטיקאים, שאיננה הפיכה, לזו
כפילוסופים). כלומר משחק ההחלפה מאפשר לנו למצוא צירים בפילוסופיה וחוטים בפילוסופיה, מי קשור למי ומי מושך את מי איתו. זו
הפילוסופיה כרשת. לכן הגל היה יכול להופיע גם לפני קאנט, כי הוא "ראשוני" ברשת, אבל לא שופנהאואר, שאחריו ניטשה, וכו', שהם
"כפולות" של קאנט. כך רואים מי כפולה של מי.
מתורת היחסות של הלמידה לתורת הקוונטים שלה
ועכשיו, משמורידים את הלבושים, הרוח-זמן איננה תופעה בסיסית, אלא נוצרת ומתפתחת מתוך תהליך פנימי יותר, תת אטומי, של למידה,
שקורה בכל המרחב של הרוח-זמן, כמו שהאבולוציה יוצרת את הגיוון הביולוגי. האבולוציה מאפשרת שינויים מעניינים ומרחיקי לכת
בהרבה (כלומר שינויים יצירתיים חדשניים) דווקא בגלל שהיא בנויה על שפה בדידה "תת אטומית" (דהיינו תת-תאית - התא הוא האטום של
הביולוגיה) ולא על פרמטרים רציפים. כלומר, דווקא בגלל שהיא פועלת באמצעות אקראיות קטנטונת ולא שינוי רציף גלובלי - דווקא
הדיגיטלי ולא האנלוגי הוא יצירתי יותר (כי שינוי באות אחת יכול ליצור שינוי לא צפוי במערכת - פתאום יווצרו כנפיים, ולא רק
שינוי פרמטר של היקף הרגליים, נגיד). ככה הלמידה יותר יצירתית במציאת אפשרויות חדשות מאשר ההסתגלות, ולכן פחות צפויה. אם כן:
מהי אותה למידה? כיצד שינוי מקומי "קטן" יוצר שינוי גלובלי “גדול”?
תמיד בתורת ההכרה שואלים על נתוני החושים, במין תמונה ראייתית של העולם, אבל באותה מידה היה אפשר לשאול ולשים במרכז פונקציות
קוגניטיביות אחרות, כמו הקשב והריכוז. כי לא רק שאנחנו מוגבלים לנתוני החושים, אנחנו מוגבלים בהכרתינו עוד הרבה יותר, רק
לאלומה צרה של קשב וריכוז מתוך העולם, ולאלומה צרה של מחשבה מכל הרוח-זמן הענק: מרחב האפשרויות הרוחניות. אנחנו יכולים לחשוב
רק על דבר אחד בכל רגע נתון. מתוך כל הידע שלנו ועולם השיקולים הענק שלנו: רק דבר אחד יהיה במרכז, ורק עליו נוכל לפעול
ולשנות. ואין זו בעיה טכנית, כמו במסך טלוויזיה ישן שבו שפופרת אלקטרונים סורקת את כל המסך מלמעלה למטה - כי אנחנו באמת לא
יכולים לסרוק את עולם האפשרויות של הרוח-זמן בצורה שיטתית כזאת, ולכן אנחנו יכולים לפעול רק באורח מקומי מאוד במחשבתנו או
בתפיסתנו.
לכן רק לעיתים רחוקות שינוי במחשבה מסויימת ייצור שינוי גלובלי במרחב האפשרויות, או יגרום לתגובת שרשרת שתיצור שינוי כזה -
כי המוח כמו כל מערכת ביולוגית מתפקדת הוא שמרן ולא יצירתי מטבעו, שהרי החיים הם התמדת תהליכים. ולכן רק חשיבה דיסקרטית,
שפתית, יכולה ליצור יצירתיות אמיתית, וזה ההבדל בינינו לבעלי החיים. גם הם חושבים, אבל רק בעזרת פרמטרים: יותר ימינה, יותר
גדול, מסוכן יותר, טעים פחות. אנחנו יכולים לכתוב משהו שונה מכל מה שנכתב עד כה - אפשרות חדשה - ולהמשיך משם. וזו הלמידה.
לפעמים חידוש מקומי בסוגייה משנה פתאום את הבנת חלקים נרחבים מהקורפוס התלמודי, ומאפשר צורות חשיבה שלא ראינו קודם - וכך
היקום התלמודי מתרחב, וזה ערכו של החידוש (לא היותו נכון יותר מפרשנות קודמת, במין משחק עקר של מה ההלכה הנכונה).
מדוע מה שחשוב באמת בפילוסופיה הוא המנגנון ולא המבנה?
המחשב והמתמטיקה המודרנית הופכים פילוסופים שלמים להצגות שקולות של אותה תופעה, כאילו הם ניסו לתאר מתמטיקה במילים. אצל
שפינוזה מבנה העולם הוא יריעה שיש לה חיתוכים שונים, ואצל לייבניץ העולם הוא אוסף אינסופי של נקודות שיוצרות מערכת קוהרנטית
מקסימלית במרחב. כלומר הם הומאומורפים מהותית - שניהם יכולים להיות ייצוגים שונים של אותו אובייקט משתי פרספקטיבות, שהרי
יריעה מתמטית מורכבת מאינסוף נקודות. מעבר לזה, המחשב הופך את תורת ההכרה, מרגע שיצרנו הכרה מלאכותית, למלאכותית. רק כל עוד
ההכרה היתה אנושית היא היתה מסתורית.
המתמטיקה חזקה בלהפוך רציונליסטים לתיאור שלה במילים, ומדעי המחשב טובים בלעשות זאת לאמפיריציסטים. גם ברקלי הוא מהותית
הומאומורפי לאמפיריציזם הכי בסיסי, אם רק נחליף את החומר באלוהים. כלומר תורות פילוסופיות שבהן המבנה הוא שקול, ואם רק נחליף
את השמות נקבל אותו דבר, הן בתפיסה מתמטית מודרנית שקולות, כלומר הומאומורפיות (אגב, גם הדמיון המשפחתי של ויטגנשטיין הוא
בסך הכול קלאסטרינג בתורת הגרפים. לפעמים פילוסוף עושה מאמצים ניכרים לתאר ולהוכיח משהו פשוט כי קשה לתאר מבנה מתמטי או
אלגוריתם במילים).
החידוש של קאנט לא היה הרעיון אלא המנגנון. הרעיון שאין לנו גישה ישירה לדבר כשלעצמו קיים אפילו אצל לוק. אבל המנגנון בעל
הנגיעה המיסטית של הקטגוריות הוא החידוש. מכאן החשיבות העכשווית של מנגנון הלמידה - לא בהצבעה על מגבלות השפה, אלא בהצגת
המנגנון שמאחוריה. המנגנון הוא משהו שאיננו הומאומורפי לאחת התורות (הצורות) בשדה מרובה הסימטריות וההשתקפויות של הבעיה
הקודמת (במקרה של קאנט: תורת ההכרה. במקרה של קאנט הבא: פילוסופיה של הלשון). כלומר המנגנון הוא מבנה חדש, ואפילו סוג מבנה
חדש, או על-מבנה, כי הוא יוצר שדה חדש (שבו כן ניתן להעתיק את כל התורות הקודמות, ולהיות ברקלי של הפילוסופיה של הלשון, לוק
של הלשון, שפינוזה ולייבניץ של הלשון).
כיום יש חזרה למטאפיזיקה כי לא היתה התקדמות במנגנון ללמידה (בגלל השמרנות שנובעת מהאקדמיזציה של התחום), ומכיוון שאין
התקדמות ויש רצון לחידוש אז יש חזרה אחורה (זו דינמיקה שקיימת בתחומים רבים). כמו מישהו שהגיע לקיר ולא מצא דרך להתקדם
ולעבור אותו, אז הוא חוזר אחורה לחפש משם - בדיוק כמו האלגוריתם של חיפוש לעומק בעץ. לכן המשך השמרנות הפילוסופית היא מתכון
לימי ביניים פילוסופיים, כלומר לחזרה לעבר.
הנזק שבאפיסטמולוגיה להמונים
כל פילוסופיה מגיעה בסוף להמונים, ומוגדלת ומפושטת, ואז בשיח ניתן לראות את כשליה (גם הפילוסופיה של הלמידה תגיע בסוף
להמונים). לכן את עקבות דקארט - ההרואיקה של התגברות על הספק ואישור עצמי צרפתי באמצעות "פעילות אינטלקטואלית" (הקוגיטו) -
ניתן לראות היום בפייסבוק. ואז מגלים שהדעות הן מפלטו של האידיוט והאמת היא מפלטו של הטיפש. כי מושגי האמת והידיעה, בניגוד
למושגי האינטליגנציה, החדשנות הלמידתית או היצירתיות, אינם כושר של הפרט, ויוקרתם מאפשרת למי שיודע (לדעתו) אמת מסוימת
(חשובה!) רווח נרקיסיסטי, שמושך אנשים "לדעת" כל מיני דברים שנסתרים (משום-מה) מאנשים חכמים מהם - ובכך נותן מפלט לתחושת
הנחיתות שלהם לעומת אותם חכמים עיוורים. לעומת זאת, אם המושג היוקרתי הוא אינטליגנציה, כמו עוצמת המעבד, או יכולת למידה
ויצירתיות (כל האלמנטים שלא קיימים בתבונה הקרטזיאנית), אזי אין מפלט לאידיוט ולטיפש בדעה הנכונה - ואין פתח להתנשאותם של
החמורים הצודקים בדעתם (לדעתם) על החכמים ה-"טועים".
דווקא תחושת הנחיתות היא הגורמת לטיפשים ולהמונים להתאהב בדעותיהם - דווקא אם החכמים המעטים לא מחזיקים בהם, וזה מקור הקסם
והקנאות של הפופוליזם: הידיעה. אני יודע איך צריך לטפל בערבים. אתם עיוורים לאמת שאני מצאתי. אני יודע יותר מכל הפרופסורים.
מנגנון זה יוצר נטייה מהותית לשגיאה אצל ההמון, יותר אפילו מהסתברות אקראית לדעה הלא נכונה, כי הדעה תהיה מנוגדת לחכמה (זהו
הפרדוקס האפיסטמולוגי). אבל המקור לבעיה איננו מושג האמת, אלא מושג בסיסי ממנו שמתנגש בו: האני (האגו). כלומר מקור הבעיה היא
תורת ההכרה. זו לא האמת עצמה, אלא זה שאני יודע אותה.
ברגע שהפילוסופיה הקרטזיאנית הדגישה את האני - היא יצרה את טיפוס האגו הטיפש. הספק הקרטזיאני התגלם בסוף באני ואפסי עוד. אני
חושב משמע אני חשוב. הדמוקרטיה מצידה לא הפסיקה להחניף לדעה, כי לכל אחד צריכה להיות ידיעה. אבל הפילוסופיה של הלמידה תשים
לכך קץ. כי למידה לומדים רק מהחכמים ביותר, ורק אצלם מתרחשים רעיונות חדשים. כי הלמידה היא אנטי אינדיבידואליסטית - כי היא
לא מתרחשת אצל הפרטים אלא במערכת.
ניתן להסתכל על זאת גם כך: המערכת היא המסגרת הנכונה להבנת ולהמשגת הלמידה - הנוירונים אינם לומדים אלא המוח לומד. והלמידה
של החברה והתרבות והמדינה היא תופעה מערכתית ולא אישית. הגנום הבודד של האורגניזם באבולוציה איננו לומד אלא המין. הלמידה
מעבירה את מרכז הכובד של המשמעות מהמבנה של פרט (אינדיבידואל) למערכת, וגם הפרט נתפס כבר נתפס כמערכת, דהיינו לא
כאינדיבידואל (=בלתי ניתן לחלוקה). אני לא אטום אוטונומי אלא תרבות שלמה של ניורונים או מין שלם של רעיונות ומחשבות - אני לא
אגו מגובש אלא מסגרת מערכתית של למידה. זוהי תפיסת אדם חדשה שמכילה פחות היבריס באופן אינהרנטי, ולמעשה מפנימה את הספק
לעומק, מתחת לאני, והופכת אותו לצורני ולא לתוכני. הספק איננו בידיעה, כלומר אין לו מושא של תוכן כזה אחר, אלא הוא מובנה
בתהליך הלמידה כתהליך לא גמור. הוא לא אופרטור שמפעיל האני כלפי מושא חיצוני אלא הוא האופרטור שמפעיל את האני עצמו - כמערכת
לומדת. לא מטילים את הספק אלא הספק מטיל אותך. למעשה, אותו דבר נכון לידיעה עצמה. אינני יודע דבר - אני רק לומד. הידיעה היא
תהליך ולא תוכן.
הנזק שבאפיסטמולוגיה למלומדים
לוק הוא הפילוסוף הסחי ביותר בתולדות הפילוסופיה, דווקא בגלל שהוא צודק - הוא לא מעניין. מפילוסופיה אנחנו מחפשים מוזרות,
שתדהים אותנו ותנער את הקומונסנס, ולא קומונסנס. לכן תולדות הפילוסופיה הן לא חיפוש אחרי האמת, אלא אחרי המעניין. כלומר אחרי
הפתח ללמידה. לומר על משהו שהוא מעניין פירושו שיש בו מקום ללמידה להרחיב את הרוח-זמן, כלומר שיש בו אפשרויות שלא מוצו. דיון
מוצה לא כאשר מישהו צודק וניצח, אלא כאשר אין בו חידוש והוא לא מרחיב את הרוח-זמן. כמכונת למידה האדם לא מחפש אחרי אמת, אלא
אחרי עניין, ואין לו עניין לענות שוב ושוב באמת ידועה. זו הסיבה האמיתית שימי הביניים צימצמו את רוח האדם. תכונתו המרכזית של
המוות היא השעמום - ותכונתה המרכזית של החיות היא העניין.
במובן הזה אפילו המדע, ובווודאי הפילוסופיה, דומים לספרות. ספרות משעממת לא יכולה להינצל מזה שהיא אמיתית, ואפילו להפך:
הקלישאה אמיתית, הקיטש ידוע. התכונה המרכזית של המתמטיקה היא לא אמיתות נצחיות וסגורות אלא עניין נצחי ובעיות פתוחות. דווקא
בגלל שהיא אתגר למידה אינסופי - מכאן תוקפה העליון. אם המתמטיקה הייתה סופית היא לא הייתה בעלת ערך. ואם באמת יתברר שנמצאו
חוקי הפיזיקה האולטימטיביים והאמיתיים והסופיים - התיאוריה של הכל - זה יהיה סוף הפיזיקה כתחום עניין, ותוך שניים או שלושה
דורות היא תהפוך לאמת בנאלית (כמה מוזרה שלא תהיה).
לוק אולי היה חידוש לזמנו, אבל הבנאליות שלו הפכה אותו לפילוסוף קטן וצודק. ולעומתו, שפינוזה הפסיכי מעורר השראה אדירה. זו
הבעיה של החילוניות לעומת הדת - הלא הגיוני יותר מעניין מההגיוני, וזו הגרסה האינטלקטואלית לפרדוקס האפיסטמולוגי שגורמת
דווקא ללומדים דגולים לטעות בגדול - ולא לצדוק בקטן. כי טעות גדולה פותחת את הרוח-זמן, וצדק קטן סוגר אותו. אל תצדק מדי -
למה תישומם.
היחסות הכללית של הרוח-זמן
ועכשיו, שורו הביטו וראו - אותו לוק שהוא גמד בין הפילוסופים הגדולים, אם הוא היה מופיע בעת העתיקה, הרי שהוא היה הענק הגדול
ביותר בכל תולדות הפילוסופיה. אותו לוק עצמו, אם היה מופיע אחרי אריסטו (ואין קפיצה בלתי נתפסת ביניהם, ואפילו המשכיות
בדברים הקריטיים להשפעה על ההיסטוריה), מה שהיה יכול להיראות בדיעבד טבעי לגמרי (אפילו יותר מהופעת אריסטו אחרי אפלטון), הרי
שהוא בכוח כתפיו חסרות הברק של אמפריציסט פשוט ומעט ספקני - היה יכול להביא את המהפכה המדעית כבר בעת העתיקה, ולפיכך להיות
האדם החשוב ביותר שחי מעולם.
כל מי שלא מאמין בכוחם של רעיונות, וחושב שהגורמים הגדולים והמשמעותיים בהיסטוריה הם מה שנהוג לראות בו היסטוריה, צריך לרעוד
מהמחשבה על לוק העתיק. כי לוק הוא בדיוק מה שהיה חסר שם. הבעיה היתה שאפלטון בא מהמתמטיקה (זה ברור), ואריסטו בא מהביולוגיה,
וזה היה הגורם לכך שלא היתה מהפכה מדעית - כי לא היה פילוסוף שבא מהפיזיקה. ולכן אריסטו השתלט על הפיזיקה עם חשיבה ביולוגית,
אנטי מתמטית (למשל: הסברים תכליתיים). אם, כמו שהיה צריך לקרות באופן טבעי, אחרי התזה של אפלטון והאנטיתזה של אריסטו, בין
המתמטיקה לביולוגיה, היה בא פילוסוף שלישי, של סינתזה, שמחבר את המתמטיקה והטבע, ובכך מאפשר פיזיקה אמפירית, הרי שהעולם
היווני היה מרים על כתפיו את המהפכה המדעית, ללא כל העיקוף הענק דרך המונותאיזם. וזה היה נראה לנו הכי טבעי והגיוני,
שהפילוסופיה באופן הכרחי וישיר מובילה לנאורות, בלי כל התסביך הפסיכולוגי שהכניסה היהדות למערב. ולא היה מופיע בתוך המערב
נטע זר, מסבך, מזרחי, קונפליקטואלי, מיתי - דהיינו היהודי.
ניתן להסתכל על זאת גם כך: אפלטון, שבא מהמסורת הפיתגוראית, הכפיף אפילו את הדבר החומרי ביותר, ארבעת יסודות הטבע, להיגיון
מתמטי של גופים אפלטוניים. הפיזיקלי נובע אצלו מהסדר המתמטי, באופן מופרך שבעינינו יכול להיראות רק מיסטי, אך הוא פשוט נובע
מהאמונה שכיוון ההסקה הנכון הוא מהאידיאה המתמטית לחומר, שאינו ממלכה סוברנית. זהו הכיוון ההפוך מהאמפיריות, שעבדה במהפכה
המדעית בכיוון מהחומר (התצפית/הניסוי) לאידיאה המתמטית. אריסטו כאנטיתזה יצא מן החומר למושג, באופן שמאפיין את הביולוגיה
המודרנית, שלא עברה מתמטיזציה. כי המושג אצלו לא היה מתמטי. אך אילו היה פילוסוף שהיה עושה ביניהם סינתזה, כלומר הולך בכיוון
האריסטוטלי, מהחומר, אבל מגיע עד לצד השני לאידיאה האפלטונית, המתמטית, הרי שזוהי בדיוק המהפכה המדעית של יצירת חוקי טבע
מתמטיים מהפיזיקה.
אם לא היה אריסטו, אלא רק אפלטון, אז היה אפשר למרוד בו, אבל צמידותם גרמה לכך שמי שמרד באחד מיד נזרק לשני ולהפך, ללא
השלישי שהיה מאפשר להתקדם. לכן אפילו לוק היה מסוגל לשבור את התבנית הזאת. ומה מאפשר זאת? הרי אנשים שחושבים שאין לרעיונות
כוח - זה בגלל שהם חושבים על רעיונות. אבל מה שחשוב בפילוסופיה (ובהיסטוריה) זה לא הרעיונות, אלא המתודות. למתודות יש את
הכוח העצום. כי הן דרכי ההתפתחות, ולא רק אבני דרך. ואם המתודה של לוק, או של כל פילוסוף מדעי אחר, הייתה זולגת לעולם העתיק
- הרי שהיה שם מדע. והוא היה נחשב לאדם הגדול ביותר בהיסטוריה. בגלל המתודה - ולא בגלל תמונת העולם. הכוחות הגדולים
בהיסטוריה הם המתודות ודרכי הלמידה, ולא איזה מקרה כמו "רומא". לכן הפילוסופיה היא שאשמה בימי הביניים - במחדלה הרעיוני.
מכאן שאנחנו רואים את התכונה החשובה ביותר של הרוח-זמן: היחסיות הכללית. לוק בזמננו - גמד. לוק מול אפלטון - ענק. אבל אפלטון
- ענק. כלומר, זה לא שהעבר נראה לנו בהכרח קטן יותר מההווה, ולא להפך, אלא שאם נסיע אדם אחורה בזמן הוא ילך ויגדל, ולהפך. כי
הגודל של אדם איננו אובייקטיבי, ללא תלות ברוח-זמן, אלא להפך: הגדלתו את הרוח-זמן היא זו שיוצרת את גודלו, ולמעשה
אינווריאנטית אליו. אי אפשר להפריד בין רוחו של אדם להשפעתו על הרוח-זמן, ואלה שתי דרכים שונות להסתכל על אותה תופעה:
הלמידה. גדולתו של אדם היא ככל שהוא מתודה, כלומר שממנו מתחילה להתפתח למידה חדשה שהולכת וגדלה. גדולתו של "גדול" איננה איזה
משקל סגולי, אלא גודל העיקום שלו על הרוח-זמן: גודלו הלמידתי. אדם שהוא סתם רעיון חדש או אפילו מנגנון חדש ולא מתודה חדשה -
הוא לא פילוסוף גדול. ולעומתו יש פילוסוף ענק שמפתח מתודה ליצירת מתודות - כמו קאנט. כל חשיבותה של הפילוסופיה להיסטוריה היא
בדיוק בהיותה גורם מתודי ראשוני, כלומר מתודה של מתודות של מתודות.
מהפך: מה הפך את קאנט למהפכה ומה הופך את המהפכה עצמה למהפכנית?
קאנט הוא הפילוסוף של ההיפוך, שידוע בזכות היפוך תמונת העולם (המהפכה הקופרניקאית). אבל מקור ההיפוך לא היה שינוי בתמונת
העולם (שהוא בבסיסו שינוי פסיכולוגי, שבא עם העיתים). אם כבר, השינוי הפסיכולוגי הוא שאיפשר את ההיפוך, אבל מקור ההיפוך היה
היפוך לוגי, כפי שרואים כי אותו מנגנון חוזר גם באפיסטמולוגיה וגם באתיקה-דת (בכיוונים הפוכים אפילו), ואפילו באסתטיקה.
וההיפוך הלוגי, הטכני יותר, שלכאורה היה זמין לכל פילוסוף לפניו, הוא שקאנט הוא הפילוסוף של "אין הכי נמי!" (=כן אכן כך באמת
כמו שאמרת!) - הפיכת הבעיה לתשובה עצמה.
זהו סוג התשובה היפה ביותר - לפי הפואטיקה של אריסטו - כי אין בו דבר חיצוני מחוץ לשאלה. הוא לא נעזר בנתון חושי חדש
במציאות, שזה התירוץ הכי פחות יפה במדרג הגמרא. הוא גם לא נעזר בידע משפטי חדש - שגם זהו תירוץ פחות יפה, שעומלים לעשות אותו
יותר יפה על ידי הצגתו כתפיסה חדשה (ויש פה מקום להתגדר ולכתוב על האסתטיקה של לימוד הגמרא, לעומת זה של הגמרא עצמה, בה לא
היה מדרג כזה). כי אם מוסיפים נתון שלא היה בשאלה זו תשובה פחות יפה. וככל שהנתון גס וחיצוני יותר, כלומר ככל שדווקא הגיוני
יותר שייצור שינוי במצב, ככה התשובה נחשבת מכוערת יותר. חלק ניכר מעבודת הדורות היה לייפות את הגמרא והתורה, עד ליופיין
כיום, באמצעות פרשנות יפה יותר ספרותית ומשפטית.
כלומר, אם נחזור לקאנט, לפני קאנט האסתטיקה המרכזית של הפילוסופיה היתה "ייקוב הדין את ההר" - לקיחת תפיסה מופשטת עד
לתוצאותיה הכי מוזרות והכי פחות קומונסנסיות - וזה היופי, וכאן תענוג האינטלקט, המשכת הקו לתוך ההיגיון והמציאות הרגילים ככה
שהוא חותך אותם. וזה בניגוד לאסתטיקה האנגלית של הניקיון והניקוי, של מציאת קירוב יפה יותר לקומונסנס. לכן הפילוסופיה
האנגלית אסתטית הרבה פחות שלא בעיני אנגלים. האנגלים הם כידוע ציירים ומלחינים נחותים מאלה היבשתיים, כי אלה שתי האמנויות
המבניות ביותר (ומכאן המילה קומפוזיציה בשתיהן) - כלומר הם גרועים בצורנות טהורה אסתטית.
קאנט הוא אמנם קיצוני גם באסתטיקה של יקוב הדין את ההר (בהפשטה טהורה), אבל כל זה רק מאפשר לו להכניס ערך אסתטי חדש
לפילוסופיה - אסתטיקה של אין הכי נמי, שמאז שהוא עצמו הפך ליצירת מופת, הפכה ליופי חדש ונעשה בה שימוש נרחב (ויטגנשטיין
המאוחר כדוגמא אחת למי שהתהפך בימי חייו מייקוב הדין את ההר - היופי המרכזי של הטרקטט - לאין הכי נמי - היופי המרכזי של
החקירות). לכן אחרי קאנט יש כל הזמן היפוכים ומהפכות בפילוסופיה, ולפני קאנט היו מבנים אדירים בשתי האסכולות - הררים נישאים
של דינים. קאנט לקח את ההר והפך אותו לדין, ולכן אחרי קאנט הפילוסופיה מנסה יותר להתחנף למציאות, ולקרוץ לקורא מעבר לחשיבה
המופשטת הטהורה ולומר: הנה (ולפעמים לכאורה במקרה) - גם המציאות מסכימה.
מרקס למשל הוא דוגמה קיצונית בפזילה למציאות, שהפכה אצלו לפזילה קבועה - דהיינו פזילה כאידיאולוגיה, וזו כבר אסתטיקה
פילוסופית חדשה: אסתטיקה של כוח. הפילוסוף כמשפיע על המציאות. הנה תראו איזה כוח יש להגותי, מה היא עושה בעולם, ואיזה שרירים
יש לי! בניגוד לשרירים אינטלקטואליים טהורים ("יקוב הדין"). שהרי פילוסוף גמרתי גלותי דווקא יראה ביישום תורתו חיסרון אסתטי
- ומתגאה במופשטותה הטהורה ושואף להגעה לגובה העליון ביותר מעל עולם המעשה, ורק בסוף אולי איזו משמעות נפשית למטה ושכינה
בתחתונים, ומכאן יצירת תחושת הנשגב של ההגות. הדוגמא היהודית הקלאסית: שפינוזה.
בקיצור, את ההיפוך הקנטיאני צריך להבין בעומקו כהיפוך אסתטי בתוך הפילוסופיה עצמה בשאלה מה יפה - למה שואפים בפילוסופיה. זה
עומק המהפכה. המהפכה בתמונת העולם המושגית-אונטולוגית-מטפיזית היא רק תוצר של המהפכה הפנימית במה נחשב פילוסופיה טובה. הרי
אם נדמיין את קאנט בתקופה קודמת מה שהוא עשה היה נחשב כמכוער וכהתחמקות זולה מהבעיה (אלא שהוא טרח להיות גם יפה במובן הקודם,
כמו רמברנדט, שהיה יפה גם במובן הקרוואג'י והמיכלאנג'לואי שלפניו, עם ציורי התנ"ך והמיתוס, וגם במובן הדיוקנאות העצמיים
והעיסוק האינדיבידואליסטי-אנושי-פשוט שאחריו, ולכן החליק את השינוי ויצר מהפכה בטעם. ולכן יש הבדל בקריאתם של קאנט ושל הגל
בין הוותיקים לצעירים, כי כל דור טועם בו טעם אחר).
הפילוסופיה של ימי הביניים הייתה הכי "יקוב הדין את ההר", והיתה מסוגלת לכופף את ההר (הממשות) עד אבסורד כדי שיעמוד בדרישות
הדין (כולל חוסר עקביות של הדין עצמו), או אפילו להכחיש לחלוטין את ההר. ואז בהדרגה ההר הלך והתעצם לעומת הדין (שהוא החשיבה
המופשטת שמחוץ למציאות ההררית הלא מושלמת), עד כדי משבר בדין (מדקארט והבעיה הפסיכופיזית - מישהו חשב עליה כבעיה כזאת בימי
הביניים?). קאנט הוא הרגע שבו ההר נהיה יותר חזק מהדין - אין הכי נמי. וגם הגל הוא מאוד קרוב לרגע הזה (ההר הוא הדין והדין
הוא ההר, אבל פתאום הדין משתנה לפי השתנות ההר).
באיזה מובן הגל יותר מקורי מאחרים?
הגל הוא אנומליה בתולדות הפילוסופיה. אם נחשוב על פילוסופים כמו על איברים בתורת החבורות, הרי שהגל הוא פילוסוף ראשוני, כמו
מספר ראשוני, כלומר שלא נובע אורגנית מהתפתחות פילוסופיה באופן הכרחי, ואיננו מכפלה או קומבינציה של כמה פילוסופים גדולים
לפניו, אלא משהו שפתאום מופיע. דוגמא נוספת היא אפלטון, שממנו כל הפילוסופיה שאחריו נובעת. כמובן שאפשר למצוא גם מחוץ
לפילוסופיה "מספרים ראשוניים", שהם רעיונות שהם עצמיים ומקוריים ולא בהכרח נבעו מקודמיהם, ולכן משמשים אבני בניין אטומיות,
שמהם ניתן להרכיב רעיונות רבים. למשל: בהפעלתם על רעיון מקורי אחר, או אפילו בהפעלת רעיון על עצמו, כלומר כשימוש בו כמתודה,
כפונקציה, על עצמו כאיבר, כלומר על תכניו שלו. ההמצאה המונותאיסטית של היהדות לדוגמא היא מספר ראשוני בתולדות רוח המערב,
ולכן עסוקים זמן רב (כל ימי הביניים) בהרכבות או מכפלות שונות שלה עם מכפלות שונות של אפלטון, שהרי אריסטו הוא אפלטון כפול
עצמו, כלומר נובע מהפעלת אפלטון על עצמו (אפלטון כאופרטור).
ניתן להסתכל על זאת גם כך: הפעלת פילוסוף על עצמו מראה שלא נכון לחשוב על פילוסוף כתוכן מסויים, שהרי אין משמעות להפעלת או
שילוב תוכן עם עצמו, שממנה נקבל את אותו תוכן, אלא כמתודה. הוא לא רק איבר אלא גם פונקציה. לכן את אותה מתודה שיצר הפילוסוף
הראשוני, יוצר המתודה, ושהוא הפעיל וקיבל את רעיונותיו, אפשר להמשיך להפעיל שוב, פעם שנייה, אחרי שהיא הופנמה כמתודה (ולא רק
כתוכן), ולקבל כתוצאה רעיונות חדשים. אם עולם הרעיונות היה עובד בצורה רציפה וגיאומטרית, אז ההמשך של פילוסוף היה להמשיך
באותם הכיוונים שהוא התווה, או לשלב כיוונים בין פילוסופים, וזו היתה ההתקדמות אחריו - בתוך המרחב שפרש הפילוסוף. ככה גם
הרבה היסטוריונים רדודים מנתחים את ההיסטוריה של הרעיונות, כאוסף וקטורים, אבל זה לא פועל ככה בתולדות הרוח (וגם לא
בהיסטוריה עצמה). ההמשכים החשובים שזוכרים אותם לדורות הם לא המשכים, ניואנסים או הקצנות חסרות עניין על אותם צירים, שרק
היסטוריונים בקיאים בהם. הפילוסופיה לא מתקדמת על איזשהם "מגמות" או ב-"כיוונים" שהיסטוריונים אוהבים לזהות (ובכך מאשררים
לעצמם את הבינוניות, שהרי כל פילוסוף הופך למין שדה מחשבה של ימיו, כשמצצדיו כל מיני אפשרויות דומות). כי ההמשכים בעלי הערך
והמעניינים והמחדשים של פילוסוף דווקא אינם המשכים גיאומטריים. עצם זה שיש פילוסופים גדולים, ולא רק נקודות על רצפים, נובע
מכך שהתקדמות הרוח היא אלגברית, כלומר דיסקרטית, בשלבים מובחנים ובקפיצות, ולא בצירים ומרחבים, וזאת - כי היא הפעלת מתודות.
ולכן מורכבת מהרכבתן - כמו הרכבת פונקציות (או ליתר דיוק פונקציונלים).
לכן ההתקדמות האינהרנטית וההתפתחות הפנימית הטבעית ממשנת פילוסוף דומה יותר להכפלת הפילוסוף עם עצמו (הפעלתו כפונקציה
פעמיים, ואז שלוש, וכן הלאה), מאשר המשך על הקו שלו. מתודה ניתן להפעיל פעם שנייה על עצמה ולקבל מתודה חדשה ותוצרים חדשים,
וכן פעם שלישית, וכו', עד להתנוונות. ההתנוונות של מתודה איננה נובעת רק מהקצנה על אותה מגמה, או ממהילה שלה בעוד ועוד מגמות
עד אובדן המרכיב המובחן, כמו בראייה ההיסטורית, אלא גם מכך שהיא עצמה נותנת תוצרים דומים מדי בהפעלה עצמית חוזרת, לעומת
ההפעלה הראשונה והשנייה שבאמת יצרו ריאקציות מובחנות מאוד. מהגל יצאה בהמשך הראייה של החזקה השנייה והשלישית כאנטיתזה
וסינתזה, למרות שלא כל המתודות עובדות ככה בהפעלה עצמית.
הסינתזה במובנה המתודי היא דווקא הרכבת שתי מתודות שונות (שתי פונקציות), למשל הכפלת פילוסוף בפילוסוף שני, והיא שונה
לחלוטין מסינתוז פילוסופי שנוצר מחיבור תכנים, כמו אצל ז'יז'ק למשל (קשה לתת דוגמא מהעבר כי פשוט לא זוכרים פילוסופים כאלה).
זו הסיבה שהסינתזה כפעולת כפל אלגברי של מתודות יכולה ליצור פילוסוף משמעותי, לעומת הסינתוז שהוא פעולת חיבור וקטורים
גיאומטרית, שמשמעותה פילוסוף חסר משמעות - אף אחד לא יזכור את השם ז'יז'ק בעוד מאה שנה (הערה לקורא מהעתיד: צחק נא בקול, כי
הערה זו נחשבה בזמן אמת לפרובוקטיבית!).
מכאן שיש מתודות עצמאיות לגמרי, כלומר ראשוניות אחת ביחס לשנייה, וניתן לזהות אותן דווקא כאשר פילוסוף אינו יכול להיחשב
להפעלת מתודות קודמות שוב, או לקומבינציה שלהן. אז גם נאמר שמבחינה רעיונית-פילוסופית של תולדות הרוח (לאו דווקא מבחינה
היסטורית) מתודה ראשונית יכולה להופיע לפני או אחרי מתודה ראשונית אחרת, כי אין להן סדר הכרחי אחת אחרי השנייה שנובע
מהתפתחות. ככה נוכל להפריד את רעיון המקוריות מרעיון הקדימות ההיסטורית המקרי, ולהפוך את המקוריות למושג של תולדות הרוח, ולא
של תולדות החומר (מי נולד קודם). היסטוריונים חושבים שחשיבותו של פילוסוף הוא בהיותו הראשון שהגה רעיון מסוים, אבל זה לא
הראשוניות בזמן - אלא הראשוניות ברוח: פילוסוף מקורי הוא איבר ראשוני. התלמידים והממשיכים ואפילו החולקים נובעים מהפעלת
המתודה הראשונית שלו, לא מאיזה כוח השפעה, "מאגי" ולא באמת מוסבר בראייה ההיסטורית, שיש לו על הבאים אחריו. תופעת המספר
הראשוני היא הסיבה לכך שאנחנו רואים שחשיבות היסטורית נובעת מחשיבות פילוסופית, ולא נפרדת ממנה - בפילוסופיה ההוגה הראשון של
הרעיון והמתודה הוא גם כמעט תמיד דוגמת המופת השלמה ביותר לשימוש בהם, ולא איזשהו מנסח מוצלח יותר שבא אחריו (כמו בעסקים או
בספרות ובאמנות, שם הוגה הרעיון והמתודה הוא לעיתים קרובות לא המממש המוצלח ביותר). אם הראשוניות הייתה רק קדימות היסטורית
בתכנים - הרי שהראשון שהציע רעיון לרוב לא היה הפילוסוף הגדול ביותר שעשה בו שימוש. אבל הראשוניות היא מתודית, ומי שמפעיל
מתודה ראשונית על העולם מקבל ממנה עולם מקורי שלם.
המתודה כיודעת את עצמה - שחרור המתודה
מה שמאפשר את הרכבת המתודות הוא הפנמת מתודות קודמות ללא הפמנת התכנים שהן יצרו, כלומר הפנמה מסדר שני של פילוסוף קודם.
כדוגמא לניתוח של הכפלה עצמית, אפלטון הוא לא רק הרעיון של העברה מהכלל באידיאות לפרט בעולם, אלא באופן מופשט יותר ומתודי
יותר, הוא עצם הרעיון של יצירת תמונת עולם באמצעות חלוקה כזו בין עולמות, ושל העברה מצד אחד לצד שני. וכשממשיכים להפעיל את
המתודה הזו שוב, לאחר שהופנמה כמתודה ולא כתוכן, מגיעים בקלות להיפוך ההעברה, מהפרטים לכלל, כלומר לאריסטו. באותו אופן,
היהדות היא לא רק מיתוס מסויים בעולם האדם מאל מונותאיסטי, אלא היא הרעיון המתודי של יצירת מיתוס מונותאיסטי, שרלוונטי לעולם
האדם מתוך האל. לכן אם ממשיכים להפעיל את המתודה, לאחר שהובנה כמתודה, ולא כתוכן ספציפי, ניתן ליצור שלב נוסף והופכי של
מונותאיזם דתי, לא המשכי, אלא של ברית חדשה, שבה המיתוס בעולם האדם נכנס כרלוונטי לתוך עולם האל. וכן הלאה. כל קפיצה כזו
שהיא המשכיות המתודה (ולא המשכיות התוכן) היא הכפלה עצמית נוספת, ואילו מתודה חדשה לגמרי, שאינה נובעת מהפעלת מתודות קודמות,
היא איבר ראשוני.
כלומר הגדולה של פאולוס היתה ההפנמה של היהדות כמתודה - ולא בתכנים (ובוודאי לא בתכנים שיצרה הנצרות, שהם מקריים, לפעמים עד
גיחוך). ואז בזכות המתודה, הקומפלקס הדתי הזה הפך פתאום למעבדה דתית יצירתית וכיתתית, שבהמשך הלכה והתנוונה. לכן זה לא מקרי
שהנצרות הופיעה זמן קצר אחרי חורבן הבית (ישו היה רק תירוץ), כי החורבן לקח לפתע ליהדות את התוכן המרכזי שלה, ולכן זיקק אותה
כמתודה. הרס התוכן הפנימי התבטא גם בחז"ל, שהיו יותר רדיקליים מפאולוס, כי הם הבינו שאף תוכן או מיתוס ספציפי לא יחזיקו
(בניגוד לקבלה הם לא בנו מיתוס יהודי חלופי). לכן הם זיקקו את המתודה לאידיאולוגיית למידה טהורה, כשלעצמה (לימוד לשמה),
ובעצם הפילוסופיה של הלמידה היא הכפלה של לימוד התורה עם הפילוסופיה, ומכאן הפוטנציאל שלה לחדש את הפילוסופיה, שהתנוונה
בהכפלת הפילוסופיה של השפה עם עצמה.
מכאן גם ההתנוונות של הפילוסופיה אחרי אפלטון, כי לא היה לה עם מי להיות מוכפלת ומועשרת מלבד עצמה, ואז הסטואה היא אפלטון
בשלישית (המידות האריסטוטליות מחליפות את האידיאות) וברביעית וכו', וזה מתכנס לכיוון לא מעניין. כמו שימי הביניים התכנסו
לכיוון לא מעניין: הנצרות היתה היהדות בריבוע, הפעלת היהדות על עצמה, והאיסלאם בשלישית, הפעלת היהדות על הנצרות (ניקוי
המונותאיזם מהמיתוס), וכן הלאה, ואז בשלב מסויים בימי הביניים מתחילים לנסות להכפיל את היהדות עם היוונות, וזו המהפכה הגדולה
של ימי הביניים המאוחרים - כל מה שאנחנו מכירים כמחשבת ישראל והנוצרים מכירים כסכולסטיקה והמוסלמים עדיין תקועים בזה. הרמב"ם
למשל הוא חיבור של היהדות עם אריסטו (ולכן הוא פילוסוף מקורי רק בתחומי היהדות, ולא מחוץ לה, כי הוא לא הפנים את אריסטו
כמתודה אלא כתוכן).
ולכן אחרי הגל, כאיבר מאוד ראשוני, יש התפוצצות פילוסופית של הגל בריבוע (הפעלת הגל על עצמו - מרקס), ושל הגל כפול כל השאר
(הגל כפול קאנט, מתוחכם יותר ממרקס - זה ניטשה). פתאום הגל פותח מימד חדש בפילוסופיה, הזמן, לעומת מימד המרחב של "תמונת
העולם" ששלט לפניו. והשאלה היא מדוע זה לקח כל כך הרבה זמן? למה לא היה הגל יווני? ומה גרם להופעת הגל?
קודם כל, התקדמות הזמן עצמו, או ליתר דיוק ההאצה שלו, שבימי הגל כבר הורגש ממש כיצד בתוך פרק זמן חיים של אדם האידיאות
משתנות. לעומת זאת, לאורך כל תולדות הפילוסופיה היתה שאיפה ואסתטיקה חזקה של נצחיות, משהו שהפילוסופיה קיבלה מעצם מהותה
המופשטת, דהיינו כזאת שיושבת במוח על הנוירולוגיה של ראיה מרחבית (ולכן גברית מאוד). מכאן ערשה של הפילוסופיה בסביבה גברית
בריבוע (דהיינו הומואית), בניגוד ליהדות הסטרייטית שבה מימד הזמן, הנשי יותר והנרטיבי, נוכח מההתחלה, כי ביהדות היה זיווג
בין הזמן לאידיאה שלה (המונותאיזם). היהדות הייתה מונותאיזם היסטורי ונרטיבי, ולא מופשט ופילוסופי ואל-זמני, ומכאן רעיון
השכינה של ההתגלות הנשית של האל הגברי בהיסטוריה דרך אומה ספציפית. עולם האידיאות ועולם החומר הם שניהם עולמות גבריים אצל
היוונים, ולכן היחסים החד צדדיים ביניהם אינם כוללים הפרייה ושכינה בתוך והולדה מתוך, בניגוד ליחסי האל והעולם היהודיים, שהם
יחסים סטרייטיים. ואילו הגל הוא כבר הולדה בתוך עולם האידיאות עצמו, והוא גם יחסי זיווג ושכינה עמוקים מאוד בין האידיאות
לחומר (התבוני הוא הממשי והממשי הוא התבוני), ולכו ניתן לומר שהוא ממציא היחסים הלסביים, כשגם העולם העליון האידאי אצלו הוא
אישה, והכל כפוף אצלו לזמן הנרטיבי.
הגל הוא המגלה של הרוח-זמן, אם כי אצלו זה יותר כמו מכונת-זמן או ליתר דיוק מכונת-רוח. הרוח אצלו נוקשית כאילו מדובר במוצק
קרוש, כיאה לגרמני. על כל פנים, הגל וקאנט הם הפילוסופים המופשטים ביותר, ולכן החכמים ביותר, והגל אפילו יותר גרוע מקאנט
במובן הזה. היידגר והוסרל מתחרים, ולא במקרה גרמנים, אבל הראשון נגוע בשרלטנות מיסטית, והשני במדעית. היידגר הוא כבר מעין
פארודה על הסגנון, כלומר הפך את הסגנון הזה עצמו למרכז, בהיותו בן המאה של השפה, והביא אותו עד קריסה.
אפשר לומר אולי שהגל נוצר מהנצרות, ולכן קיבל את מימד הזמן כירושה מהיהדות, כלומר הגל הוא תוצר כמו ימי ביניימי: מכפלה של
הדת בפילוסופיה של זמנו. אבל עדיין, אין סיבה מהותית, רעיונית, שלא היה נוצר הגל ימי ביניימי (ואכן אפשר לנסות לחשוב על כמה
בכיוון, גם הם די ראשוניים, כלומר מקוריים ביחס להיסטוריה האינטלקטואלית שלפניהם: אבן חלדון, מקיאבלי, אולי ויקו. פון רנקה
מגיע קצת אחרי הגל, לא במקרה).
כנסיבה היסטורית ספציפית (ולא כסיבה), ניתן לומר שהגל גורה על ידי הנאורות של קאנט שתפסה את ההיסטוריה כתכליתית (כחלק
מקטגוריית התכליתיות), ונוצר כאנטיתזה אליה, אבל תפיסות היסטוריות כאלה היו נפוצות לאורך ההיסטוריה, למשל באסכטולוגיה
ובתיאודיציאה. הופעתה ההיסטורית של ההיסטוריה עצמה - תמיד תהיה מתוך עצמה.
לסיכום, ההיסטוריה כהיסטוריה רעיונית היא רעיון שהגיע מאוחר באופן יוצא דופן בהיסטוריה האינטלקטואלית, ולכן צריך בעיקר
להסביר את ההפך: מדוע הגל היה מאוחר כל כך, ולא מדוע הגל הופיע. מה היה המחסום הרעיוני האנטי-הגליאני? ההסבר המתבקש הוא
האל-זמניות של הפילוסופיה, שנובעת מהפשטה מנסיבות היסטוריות ספציפיות. מכאן מצד אחד יכולת ההתפשטות שלה לתקופות וזמנים
אחרים, רחוקים היסטורית, ומצד שני האנטי זמניות שלה שהיא אנטי למידתיות.
באיזה מובן הגל יותר חכם מאחרים?
החכמה היא סוג של יופי אינטלקטואלי. בניגוד לפן אונטולוגי-לוגי יותר של השכל - התבונה, או לפן ממוחשב יותר - האינטליגנציה
(מהירות המעבד), או לפן מיסטי יותר - העומק, או לפן יהודי ומשחקי יותר - היצירתיות ("חידוש"). אלה סגנונות חשיבה. ובסגנון
החשיבה של מי הכי מופשט - הגל לוקח. היידגר יותר מיסטי (מנסה להיות עמוק). והפילוסופיה האנליטית של ימינו היא תחרות הסגברה
של מי יותר אינטליגנטי ומצליח לנצח את טיעוני הצד שכנגד - מי עליון אינטלקטואלית ובעל הון פילוסופי, כמו בקפיטליזם של
פילוסופיה. וזאת לעומת ההפילוסופיה הקונטיננטלית שהיא תחרות מי יותר עמוק וביקורתי, דהיינו מצליח לחדור (ובעיקר לחתור, כי
לחדור בכל זאת יותר קשה) מתחת.
ויטגנשטיין יותר יהודי כמובן: יש בו היכולת לקפוץ ממשחק למשחק (המוקדם והמאוחר), והוא אוהב לשחק בחקירות ובסוף יש גם משחק
שפה. היהודי יהיה תמיד יותר צדיק מהאפיפיור, וינסח פילוסופיה קריסטלית בהתחלה, כמו שפינוזה, שמסתירה את הפן המשחקי
והשרלטני-יהודי. יש מי שבונה מגדלים גויים של אמיתות נצחיות - היהודי לעומתו משחק בקוביות. ואז היהודי אומר לגויים: תראו
איזה מגדל נצחי בניתי - בניגוד גמור למתודה האמיתית שלו. כי הרי הכל משחק, וגם ההתיימרות למגדל היא חלק מהמשחק. היהודי הרי
תמיד משחק במגרש חול של תרבות אחרת, כי תרבותו התלמודית בנוייה כמשחק אינטלקטואלי. מי ששיחק בלי סוף ב-"אין הכי נמי" ו-"יקוב
הדין את ההר" והפך בה והפך בה וכולה בה, לעולם לא יקח ברצינות גמורה את המשחק האינטלקטואלי. הוא רק ינסה להוכיח שהוא יודע
לשחק בו יותר טוב מהגוי, ואף יהיה לו היתרון - כי זה רק משחק, ולכן יותר נתון למניפולציה, כלומר, בעיני הגוי - מניפולטיבי.
לכן היידגר כל כך שונא יהודים: הם גנבו לו את השרלטנות. והם אויבי "העומק" המגוחך שלו. הם מגחיכים אותו ואת הנפיחות הגרמנית,
ששיאה בתפיסה העצמית הרצינית כל כך, עד דם ומוות, של הנאציזם, שליהודים לא יכולה אלא להיראות צ'רלי צ'פלינית, ולכן לא הבינו
אותה בזמן. כי לא רק שהגרמני לא מבין את היהודי, אלא היהודי לא מבין את הגרמני, והמפגש הפורה ביניהם הוא מפגש ההפכים, כי
בקצה הקיצון של המשחקיות כבר מופיע העומק, כמו במיסטיקה היהודית: קצה המעגל.
מכאן הצלחתם של היהודים בפילוסופיה הצרפתית במאה העשרים (השרלטנית יותר). הוסרל התנצר. על כל פנים, אם נחזור מהיהדות לתמצית
היהדות - צורתה הפילוסופית - הלמידה, הרי שהלמידה היא, כמחליפה של השפה, הכפלה של ויטגנשטיין בהגל, דהיינו הוספת מימד הזמן
לשפה (אם נפרק את הרעיון המינימלי של הלמידה לגורמים ראשוניים שאי אפשר בלעדיהם. אבל בגירסא עשירה יותר שלה - גם קאנט יכול
להיכנס לקדירה). ואם נאמר שמבחינה מתמטית הוספת מימד זמן לשפה היתה מכונת טיורינג, כלומר המחשב, הרי שלמידה, כמו למידה
ממוחשבת, היא הוספה של מימד זמן למחשב ולתוכנה (כלומר: יצירת מחשב יהודי. המחשב לא כמבנה - אלא כהיסטוריה). הלמידתי הוא
הממשי והתבוני, והממשי והתבוני הוא למידתי.
תלמוד פילוסופיה כאלטרנטיבה להתפתחות הפילוסופיה
מה המשמעות של צורת החשיבה של הגמרא לפילוסופיה? שתיהן עוסקות בחשיבה מופשטת, אבל יש משהו אקומולטיבי בהרבה בגמרא, בגלל שהיא
תמיד מוסיפה אפשרויות (והבנות), ולא מחליפה אפשרויות קודמות (מבטלת הבנות). כלומר זה לא רק הפרשנות שאחראית לכך שהרוח-זמן של
הגמרא גדלה ברצף, אלא העידוד של חדשנות בתוך הפרדיגמה - בעוד אצל כל פילוסוף נדמה שמבחינתו, כלומר לפי שיטתו, הוא צריך להיות
הפילוסוף האחרון (עניין מגוחך. כל אחד - פרדיגמה!). לעומת זאת בעולם שבו הפילוסופיה נתפסת כמערכת למידה, אז כל פילוסוף מוסיף
עוד אפשרויות, ויש צבירה - כלומר הפילוסופיה מתחילה לא מהוכחה, אלא מהוכחת אפשרות: אפשר לחשוב גם ככה. היא נדרשת לחוסר
סתירה, לא להוכחה בהכרח.
אז מהי מטרת הפילוסופיה, אם לא "אמת"? (שזו בעיה שהיא תקועה בה כבר מאות שנים, וגרמה לאופייה הרדוקטיבי: יש המון פילוסופים
שהציעו תמונת עולם מצומצמת להפליא, ולא רק בגלל ההפשטה והפשטות). בגמרא קוראים לזה “חידוש" (במלעיל). פילוסוף גוי טיפוסי לא
חושב על הפילוסופיה החדשה שלו כ-”חידוש”, כלומר כחידוש אפשרי, לא הכרחי, בבחינת: באתי להציע אפשרות חדשה בהבנת העולם, ולא -
הגעתי להבנת העולם. ה-"חידוש" הוא מתוך מודעות מערכתית, למידתית, של תולדות הפילוסופיה, כלומר הוא מסדר שני. והפילוסופיה
הקלאסית היא מסדר ראשון. החידוש הוא בצורת הרוח-זמן, והפילוסופיה הגויית היא בחומר הרוח-זמן (כמובן שההצגות הללו שקולות לפי
"תורת היחסות הפילוסופית הכללית”, אבל המתודה - שונה).
יש מעט פילוסופים גדולים - וכל השאר נמחקים, בגלל האופי ההרסני של הפילוסופיה לגבי עברה. וזה בניגוד לגמרא ומתמטיקה, ששם יש
מספר עצום של אנשים שתרמו - וההצטברות היא קבוצתית. לכן המתודה הלא למידתית בפילוסופיה העלימה המון טיעונים ורעיונות
מעניינים, והפילוסופיה נדמית כמתקדמת בקפיצות, בין אבני דרך שביניהן תהומות. וכל אבן כזאת אומרת: כולם טועים ורק אני צודק
(או נאלצת לומר, כדי שיקשיבו לה). מכאן האלימות המסויימת של הפילוסופיה (יקוב הדין את ההר), והמצב שלה כמלחמת גברי אלפא (אין
בה נשים).
ניתן להסתכל על זאת גם כך: הפילוסופיה מסדר ראשון עוסקת במלחמות בין זכרים בתוך המין הפילוסופי מי צודק, ואילו המודעות
הגמרתית, דהיינו הלמידתית (גמרא היא לימוד בארמית) מסתכלת על התפתחות המין בכללותו. לכן היא רואה את המריבות מהפרספקטיבה של
מוטציות (חידושים) והצלחתם באוכלוסיה. בעיני הפילוסוף המלחמה היא על המהלכים בויכוח על התוכן, שזו הסתכלות מסדר ראשון, אבל
בעיני מי שבוחן את הלמידה במערכת, בהסתכלות מסדר שני, הויכוח הוא על מתודות, על שיטות פעולה (שמקודדות בגנים). לכן אין "מי
יותר נכון" אלא: מהן בכלל האפשרויות שיש לאבולוציה, מה בכלל אפשרי בעולם החי. אף אחד מהזכרים שרבים לא בא ומכריז אני חידוש,
מוטציה, סגנון תחרות חדש, ולכן יש לאפשר לי להתרבות. אבל אם הפרטים היו מסתכלים על המין כמפעל משותף, כמו שתלמידי חכמים
מסתכלים על התורה או מתמטיקאים על מתמטיקה, אז כל התחום היה הרבה פחות אלים אינטלקטואלית, והכל היה מתמסד סביב המנהג של הבאת
דבר בשם אומרו (שמשותף למתמטיקה ולגמרא). והעיקר - קריטריון ההערכה היה עובר מהסדר הראשון הגברי של האמת והצדק, מי יותר חזק
בטיעוניו ונוקב את ההר אינטלקטואלית, לקריטריון נשי מסדר שני יותר, דהיינו אסתטי ורך יותר: מי יותר יפה, יצירתי ומעניין. לא
הדיוק הוא החשוב - אלא תנופת המהלך. לא עומק הביסוס - אלא גובה השאיפה. זה מה שיקרה ברגע שהראייה הלמידתית תשתלט.
אמנם גם בתוך עולם הגמרא ישנה האסתטיקה של יקוב הדין את ההר, כאחת האסתטיקות, אבל יש גם כמה אסתטיקות נוספות (ומי שרוצה
לחקור את האסתטיקות השונות של המחשבה המשפטית התלמודית ופרשניה יש לו הרבה מקום להתגדר: איזה אידיאלים שונים של יופי קיימים
לתירוץ יפה או הסבר יפה בסוגיה). המעבר מערך האמת לערך היופי, שקרה אגב גם במתמטיקה ובאמנות, יאפשר לפילוסופיה להיות צוברת,
כי ממילא תולדותיה בנויות מיצירות מופת, כלומר דברים יפים מאוד. הפילוסופיה בכל תקופה תמיד בנוייה על איזו הונאה עצמית של
גברים שרצים כולם לאיזשהו מקום - כי כולם טעו עד עכשיו, ועכשיו שם נמצאו הפיתרון והאמת.
למעשה, הפילוסופיה התחילה מדיאלוג אצל סוקרטס, כלומר היתה יכולה להתפתח לגמרא, אבל לא נשארה מספיק זמן במצב של מסורת בע"פ,
והדגם של אריסטו נגד אפלטון התקבע, בניגוד לדגם של אפלטון מול סוקרטס, לכן רצח אב זה נורמה. אבל היה יכול להיות אחרת. וזה
היה יכול להיות ככה אם באמת כל הפילוסופיה היתה נכתבת כהערות שוליים לאפלטון. ואז הוא היה משה של הפילוסופיה ואריסטו היה
יהושע שלה. ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי הכנסת הגדולה. מה שאריסטו היה צריך לעשות זה לכתוב דיאלוגים
סוקרטיים מתחרים, כאילו יש לו מסורת אחרת מסוקרטס, ואולי הוא באמת כתב כאלה והם אבדו. האובדן של כתבי אריסטו הוא האובדן
האינטלקטואלי הגדול ביותר הידוע לנו בתולדות האנושות (גם ספר הישר ושאר הספרייה המקראית). בעולם נורמלי היו הופכים את פומפיי
בחיפוש אחר כתבים.
אם הפילוסופיה של השפה התחילה מהלוגיקה - הפילוסופיה של הלמידה מתחילה מתורת הסיבוכיות
הוסרל הוא קאנט בריבוע (הפעלת קאנט על עצמו. ושופנהאואר הוא קאנט כפול שורש קאנט), היידגר הוא כבר קאנט בשלישית, בדרך
לאקזיסטנציאליזם של קאנט ברביעית (והפוסטמודרנה של קאנט בחמישית) - כלומר התרחש רידוד מהיר מאוד של קאנט. והסיבה היא כי קאנט
חשף את הטכניקה של עצמו, את הרעיון שמתחתיו - של "אין הכי נמי" - ולכן היה קל לעשות עליו חיקויים, ואח"כ סאטירות, ואח"כ
פארודיות, ואח"כ פסטיש. מכאן שהיתה אצל קאנט עליית מדרגה במודעות של הפילוסופיה לעצמה - למה שמפעיל אותה. הוא הכריז שעשה
מהפכה (זה היה המוקד). בעוד פילוסופים לפניו הכריזו שחשפו את האמת הנצחית - זה היה המוקד (גם כשעשו מהפכה). מכאן שהיתה בתוך
קאנט מודעות להיסטוריה של הפילוסופיה, ומכאן התחלת הגל.
גם בנאורות של קאנט - הניסוח שלה בתוך הפילוסופיה - היה פן היסטורי (פשטני). וברגע שהמהפכה הצרפתית הגיעה, אז התחיל הסיבוך
של תנועה נגדית, ומכאן הקיפול ההגליאני של ההיסטוריה הוא כבר תוצאה טבעית, כלומר היה צריך לחוות את המשבר הראשון, היסטורית
(כי משברים היו הרבה גם לפני כן). ומכאן כבר התחיל להתפתל הנחש של ההיסטוריזציה, בהפנמה יותר ויותר עמוקה (ניטשה למשל), עד
ללמידה.
מצד שני, הלמידה היא גם כושר שכלי. מבחינה מתמטית, בגלל האמת החישובית הבסיסית של היקום (או לפחות של הפיזיקה בסדרי הגודל של
המצב האנושי) שהיא: P!=NP, כלומר, לפי מצבו המתמטי של האדם (או של כל ישות תבונית), העולם התבוני יחולק ל-P ול-NP, כשביניהם
מתווכת הלמידה. במובן מושאל, P הוא העולם של מה שאנו יודעים לפתור, ו-NP הוא העולם של מה שאנחנו יודעים לבדוק את הפתרון
אליו. ברור ש-NP מכיל את P, אבל יש הרבה דברים שאנו יודעים לבדוק את הפתרון אליהם אבל לא יודעים לפתור (למשל: מציאת הוכחות
מתמטיות בעלות אורך סביר. קל לבדוק את ההוכחה, אבל קשה למצוא אותה).
לענייננו, אין משמעות למחלקות הגבוהות מ-NP והמכילות אותה, כי מבחינה תבונית מעשית הן כולן מתווכות על ידי הלמידה, ולעולם לא
תהיה לנו הבנה מלאה שלהם. שם גם נמצאת המתמטיקה, שהיא מעבר ליכולת הבנת (כלומר שליטת) השכל האנושי עקרונית (וכך גם כל שכל
ממוחשב, כולל בינה מלאכותית, כלומר זו אפיסטמולוגיה שהולכת מעבר למצב האנושי. אפיסטמולוגיה פוסט-אנושית). לבעיית ההוכחה
במתמטיקה אין פתרון, מלבד במקרים ספציפיים - ולכן המתמטיקה כתחום מיוסדת על למידה מתמשכת (של עוד ועוד הוכחות). לעולם לא
תהיה לנו מכונה אוטומטית יעילה שיודעת לפתור את בעיית ההוכחה במתמטיקה ולהוכיח כל משפט נכון (אף אם יש לו הוכחה), אלא נצטרך
ללמוד להוכיח משפטים. מצב הלמידה הוא נצחי במתמטיקה ואיננו נובע מחוסר ידע כזה או אחר. מהבחינה הזאת, כלומר מבחינה פילוסופית
אפיסטמולוגית, אין למתמטיקה פתרון מלבד במקרים פרטיים, בדיוק כמו בעיית העצירה.
כי פתרון יעיל הוא המשמעות המתמטית של ההבנה, כלומר של פתרון אפיסטמולוגי (בניגוד לקיום פתרון אונטולוגי). אנו מבינים רק מה
שב-P (וההבנה של משהו חדש שקולה להכנסתו ל-P. למשל הבנה של הוכחה מתמטית שתאפשר להשתמש בה לפתור ביעילות קבוצת בעיות). אי
אפשר להבין את המתמטיקה עד סופה, כפתרון כללי, מלבד במקרים ספציפיים. לבעיות קשות כמו המתמטיקה ובעיית העצירה, נודעת חשיבות
אונטולוגית (ותיאולוגית) יותר מאפיסטמולוגית, כי האפיסטמולוגיה נעצרת ב-NP, ורק האונטולוגיה ממשיכה הלאה למחלקות גבוהות
יותר.
בעיית העצירה, שטיורינג הוכיח שאין לה פתרון אלגוריתמי, ובעיות קשות אף ממנה - שאף חישוב ומחשב לא יכול לפתור עקרונית, באופן
מוכח מתמטית, למרות שקיים להן פתרון - הן הדוגמא האולטימטיבית, שרק אלוהים יודע, כלומר רק ישות שאינה ממוחשבת באופן עקרוני
(שאף מחשב לא יוכל לעשות סימולציה שלה). למעשה בעיית העצירה מספקת לנו הגדרה של אלוהים ולכן הוכחה של אפשרות קיומו - כלומר
יש לאלוהים הגדרה מתמטית (מי שיודע לפתור את בעיית העצירה, שיש לה כמובן פתרון - רק שהוא מונח באינסוף). כמסקנה, חשיבותו של
טיורינג לפילוסופיה היא לא פחותה ממשמעותו של פרגה. הפילוסופיה עיכלה את הלוגיקה המתמטית במשך חצי מאה, אבל עוד לא התחילה
לעכל את הסיבוכיות (בגלל ההתקבעות האקדמית שלה, וגם בגלל ההתרחקות שלה מהמתמטיקה, ובמקרה הזה הענף המתמטי של תיאוריה של מדעי
המחשב).
אם נוסיף את המרכיב האפיסטמולוגי הזה לפילוסופיה של הלמידה, נקבל שלפילוסופיה של הלמידה יש צד שנובע מהגל, מהזמן, ויש צד
שנובע מקאנט, של ההכרה, ויש צד שנובע מהשפה, של המערכת. כי הרי הלמידה היא במערכת. אין למידה כשלעצמה (מלבד אולי הפילוסופיה,
שהיא למידה של הלמידה: מתודת המתודות). ככלל, הלמידה היא תמיד בתוך מערכת: לימוד תורה. והשפה היא הפרדיגמה הפילוסופית
ל-"מערכת" (זה במשפט אחד כל ויטגנשטיין: השפה היא המערכת. ובחיתוך של המציאות אנו עוסקים רק במערכת הזאת, לכן אנחנו בתוכה.
לכן אין שפה פרטית. לכן היא אוטונומית ובלתי תלוייה. כי היא המערכת. והרעיון הזה משותף גם לויטגנשטיין המוקדם וגם למאוחר).
לכן הלמידה מפגישה את שלושת הזרמים, היא מכפלה של שלושת האיברים הראשוניים של הפילוסופיה המודרנית: קאנט כפול הגל כפול
ויטגנשטיין. ומבחינת המסורת של של קאנט, היידגר הוא מי שטען נגד הוסרל שהאדם נמצא ב-P, במה שהוא יודע לעשות (מכה בפטיש), ולא
ב-NP. ניתן לחשוב על זה גם כמערכת 1 מול מערכת 2 של כהנמן. ואכן בנוירו התובנה הבסיסית היא כיצד רצפים יעילים של
פעולות/מחשבות שעליהם התאמנו מופנמים עמוק במוח והופכים לאוטומטיים, מהירים ולא מצריכים מחשבה (=מודעות של בדיקה וטעייה
בניסיון לפתור בעיה). כלומר הן נכנסות לתוך P שלנו, האנלוגית למערכת 1 שלנו - וזה תהליך הלמידה (בשינה דפוסים שהתאמנו עליהם
ביום מתקבעים וקשרים שהופעלו ברצף מתחזקים, וכך הרצפים האוטומטיים עוברים מלמידה לעשייה יעילה). ואילו מערכת 2 במוח אנלוגית
למחלקת NP: היא כל מה שמצריך בדיקה ובחינה מודעת ותהליך חיפוש יקר במשאבים - מה שאיננו "יודעים".
הלקונה הלמידתית בפילוסופיה
כלומר - מה ששכח היידגר זה לשאול איך למדת להכות בפטיש. למשל, אם טעית אז אתה מתקן במודע, וגורם לעצמך לחזור על זה, עד
שהנכון מתקבע - כמו באימוני פסנתר - ואז אחרי שנת הלילה והחלימה תהיה קפיצה ביכולותיך. וזה נכון גם ללמידה לא מוטורית, למשל
דפוסי חשיבה או דיבור, ולמעשה המוח העתיק את מנגנון הלמידה המוטורי-מרחבי לצורך למידה מחשבתית ואפילו מופשטת.
על כל פנים, תהליך הלמידה מתרחש בהתמודדות עם NP בעזרת בחינה מודעת, וזה (היידגר שכח) הוא מותר האדם. הלמידה היא זו שבגללה
יש לנו את ההתבגרות הארוכה ביותר של המוח (20 שנה) בעולם החי, והיא מה שמגדיר אותנו, היא מה שאנחנו עשויים ממנה (מהרמה הכי
נמוכה של חישוביות במוח ועד התרבות: הכל אריגי למידה פרקטליים) - הלמידה היא מי שאנחנו. הדפוסים הם רק תוצר שלה, פסולת. בזמן
שאתה מכה בפטיש אתה חולם וחושב על פילוסופיה ושם מתרחשת הלמידה (פתאום באים לך רעיונות). כלומר שם קורה מה שמעניין וחשוב
וגבוה, ולא בפעולה הטפשית של הפטיש.
אגב, ההפנמה המתאחרת בפילוסופיה של הרעיון של P לעומת NP היתה גם פותרת את טיעון החדר הסיני של סירל ברגע - מכיוון שהפתרון של סירל
הוא אקספוננציאלי (לחפש בטבלאות כתובות סינית שגודלן מעריכי לגודל הקלט). כלומר - אין כאן הבנה אמיתית אלא רק אם האלגוריתם
של החדר היה ב-P (וזה לא מה שמציע סירל). הרי אם הלוגיקה המתמטית היתה בעלת השפעה כזו דרמטית על הפילוסופיה של המאה ה-20,
מדוע ההתעלמות מהלוגיקה הממוחשבת בתחילת המאה ה-21? ומהתעלמות זו גם נובעת היכולת של הפילוסופיה להתעלם מהתופעה החשובה ביותר
במדעי המחשב בתחילת המאה הזו - הלמידה הממוחשבת.
ולקאנט נגיד: אתה טוען שהמתמטיקה היא משפטים אפריוריים סינטטיים, אז איך אתה יודע להוכיח אפילו את משפט פיתגורס, שלא לדבר על
כל שאר המתמטיקה? האם מעצמך הגעת לידיעה זאת, או שלמדת אותה מאחרים, שלמדו אותה בתהליך של עשרות דורות? הרי גם האדם הגאון
ביותר בעולם לא היה יכול להגיע אפילו להוכחה של משפט פיתגורס לבד, אם היה מקבל את התחלת המתמטיקה מאפס. שלא לדבר על הוכחות
מתקדמות יותר. אין אף אדם - גם לא המתמטיקאי הגאון מכולם ארכימדס - שיכול להגיע להוכחות פשוטות במתמטיקה מודרנית מעצמו מאפס
(זה בלתי נתפס). זה מאמץ נגד NP (וגבוה יותר), כלומר זה מאמץ בלתי אפשרי לאדם (אלא רק לתרבות ולאורך אינסוף זמן), ועובדה
שקאנט בוודאי לא יכול להוכיח אף השערה מתמטית פתוחה בזמנו. אז כאן הלקונה שלך, אדון קאנט. מתחת לידע שלך נמצאת הלמידה, ושני
המישורים החשובים בעולם הם לא הפנומנה והנואומנה, אלא המקבילים של זמננו: P ו-NP. שם הבעיה האמיתית, שהיא מגבלה עקרונית
לחלוטין של התוכנה שלך (שאיננה תלויית חומרה!). למעשה, הסיבה שאתה הראשון שחשבת על הפילוסופיה שלך היא בדיוק זו: מגבלת
התוכנה האינהרנטית שלנו. כלומר הלמידה היא לא רק בבסיס ההכרה, אלא בבסיס הפילוסופיה כתחום.
כיצד החלה ליפול הפילוסופיה הגרמנית?
להיידגר ראש של גוי. ופילוסופיה של גוי. של עמי ארצות (אנשי כפיים שלא יצאו מהיערות). לעומת פילוסופיה של תלמיד חכם אצל קאנט
למשל. או פילוסופיה של עילוי אצל ויטגנשטיין. או פילוסופיה של חסיד אצל ניטשה. או פילוסופיה של מקובל לוריאני אצל שפינוזה
למשל (כלומר המבנה הכי יבש וטכני מכיל את הרוח והרגש הכי גדולים - ואין ספק ששפינוזה הושפע מקבלת האר"י). בקיצור (והיה ניתן
להמשיך) יש כל מיני טיפוסי אסתטיקה של פילוסופים. אבל היידגר הוא מה ש-"ראש של גוי" היה מגיע אליו אם היה צריך לזקק מתוכו את
הדין מתוך ההר.
לכן הראש בלטה הפילוסופי לוקח את הצד הנמוך ביותר של האדם, ברירת המחדל הקונפורמית, ומנסה מתוכה להציע גאולה. ואיזו גאולה
עלובה, משעממת, נפוחה ופשטנית זו - קרחת היער - בהשוואה ללמידה למשל, כלומר לעשות משהו יצירתי באמת, שזו הגאולה שמציעה
התורה: חידוש! כלומר יש בה אמונה בחידוש, כולל חידוש מיסטי, בניגוד למיסטיקה חסרת המיתוס של היידגר (ואם רק נשווה זאת לניטשה
שממש ניסה לכתוב מיתוס חדש, אם כי להוותו הוא לא הכיר את הזוהר ולכן לא היו לו הכלים לעשות זאת. אם ניטשה היה מכיר את
הזוהר היתה יכולה לצאת ממנו דת חדשה והוא היה יכול להפוך לניטשה הקדוש!).
בעצם, הבעיה של הפילוסופיה החלה ממשל המערה - שמכל הכשרים הנוירולוגיים השונים של האדם צמצם אותו לראייה. משל המערה מוביל
בקו ישר לבעיה של דקראט (שכלוא בתוך המערה של עצמו: האדם הפך למערה), וממנו לקנאט (כן, באמת אי אפשר לצאת מהמערה), וכן
הלאה. כלומר תמונת העולם של הבעיה הפסיכופיזית נובעת מזה שחצי מהמוח שלנו עוסק בראייה, ולכן זו תמונה שקשה מאוד להשתחרר
ממנה.
אז היידגר אומר (ובמובן אחר גם הפרגמטיזם): יש חלק חשוב יותר במוח - המוטוריקה. ומצייר תמונה חלקית (שגם ממנה קשה להשתחרר,
כי כל תמונה כזאת היא נכונה: תמונת המכה בפטיש, תמונת האדם שמציץ לעולם מתוך עצמו). באותה מידה ויטגנשטיין הלך על החלקים
השפתיים של המוח, שגם הם מרכזיים (וגם חיתוך כזה של העולם ניתן לעשות עם הגיון פנימי). וברגסון קשור לשעון הפנימי ולחוש
הריח, האינטואיטיבי בחושים (ומכאן הזכרון הפרוסטיאני, או המשיח שמריח ודן על פי הסובסטנציה של הדברים).
וניתן גם לדמיין פילוסופיות של חלקים אחרים במוח, שמפתחות אותם ביותר פירוט. למשל: פילוסופיה של הזכרון לטווח קצר, או של
זכרון העבודה, או של הזכרון לטווח ארוך. או פילוסופיה של מערכת המין והזיווג וההולדה, שבוודאי שונה מהכאה בפטיש - נקווה
שאפילו היידגר יודה בזה (וכאן הקבלה הלכה בכיוון). והיו גם פילוסופיות של התענוג והכאב... אבל היה ניתן לעשות פילוסופיה של
כל אחד מהנוירוטרנסימטרים. ובפרט פילוסופיה של העניין, שהיתה קשורה ללמידה (פילוסופיה של הדופמין). ופרויד הוא אולי
פילוסופיה של המערכת הלימבית.
בקיצור, כל פילוסופיה כזאת חותכת תמונה חלקית של האדם, לוקחת איזור מסויים מתוך המוח או חיתוך של מערכת מתוכו. ואם המוח באמת
היה סתם אוסף האזורים הללו - אז לא היה מה לעשות. אבל המוח הוא לא אוסף של אזורים שכל אחד מתמחה, כמו אוסף של מעבדים באיזו
מערכת (אחד מאיץ גרפי, אחד זיכרון, שעון פנימי שמתאם, וכו'). ולכן אנחנו לא אוסף של פילוסופיות לא קשורות. יש מנגנון מוחי
בסיסי יותר וכולל, מתחת לכל דבר אחר, וזה - הלמידה.
פנומנולוגיה של הלמידה
הלמידה היא לא רק מתחת לכל, אלא גם הפעילות העליונה ביותר בעולמנו האינטלקטואלי, וכל חידוש שלנו הוא למידה. תמונת העולם היא
אחת השיטות של הפילוסופיה להשתלט עלינו: היא מציירת תמונה מופשטת, אנחנו משתפים פעולה כמתבוננים (דהיינו מבינים - זה
אינסטינקט), ואז לאחר הרגל וחזרה על התמונה בדמיון מודרך שוב ושוב (הפילוסופיה ארוכה, קשה וחזרתית...) החשיבה שלנו עוברת רק
דרך התמונה הזאת - ולא ניתן להשתחרר ממנה (קירות הבקבוק הוקמו סביב הזבוב). אבל האם באמת הפעילות ההיידגריאנית היא מצבנו
האופייני - מצב האדם?
אם אנחנו לא בתוך ראש של גוי, אז מצבנו האופייני לא פחות הוא לקרוא בספר או לכתוב. למעשה זה מה שאנחנו עושים כרגע (ולא מכים
בפטיש). אז מהי הפנומנולוגיה של קריאה של ספר? מעבר תכוף מזרימה לעצירה וחשיבה, כלומר למידה. מצד אחד זה P, משהו שאנחנו
יודעים לעשות, לקרוא ולהבין שפה, ולכן זה זורם, ומצד שני כל פעם שיש משהו שעוד מחוץ ל-P עבורנו (כלומר מבחינתינו עדיין ב-NP,
כי אין לנו אישית אלגוריתם יעיל עבורו) אתה נעצר ונתקע וחושב ומבין, וכך שוב ושוב מעברים בין מערכת 1 ל-2. וכתיבה היא תהליך
אנלוגי לגמרי והומאומורפי לקריאה, שמתאים לו לחלוטין אותו תיאור, מעברים תכופים בין זרימה מעצמו לחשיבה והיעצרות. ומהו
ההבדל, אם כך? כל ההבדל הוא מבוע חיצוני לעומת מבוע פנימי.
אז למה ההנאה מהמבוע הפנימי יותר גדולה, למה אנשים אוהבים יותר לכתוב מלקרוא? כי יש להם אגו, ואנשים מעדיפים לדמיין את הכותב
שלהם כעצמם, לעומת הכותב כזר - בעקבות האפיסטמולוגיה הם מזדהים עם המבוע הפנימי, כי הם חילונים. למרות שמבחינה פנומנולוגית
אין הבדל אמיתי אם המבוע בפנים או בחוץ, ומי בעצם קובע שהמבוע בכתיבה הוא בפנים (אולי זו המוזה) והמבוע בקריאה הוא בחוץ? הרי
לעומתם דתיים מזדהים דווקא יותר עם המבוע החיצוני דווקא, עם התורה, ובתוכם יש יצר הרע, ולכן הם נהנים מהלימוד יותר.
בנוסף (וזהו נימוק למידתי): מה שנחמד בכתיבה זה שאתה יכול לזמן את הרגעים היצירתיים שבהם אתה מחדש כקרובים, שוב ושוב, בניגוד
לקריאה, ששם אתה תלוי בכותב, שלרוב הרבה פחות יצירתי, וחשוב מכך: פחות מעניין. כלומר אינטרס הלמידה (העניין) שלו הוא לא זהה
לאינטרס שלך, לרוב (רק משיק לו), ולכן מעניין אותך רק חלקית, בניגוד ללמידה שלך, שהיא כולה בכיוון העניין שלך. ואכן אם אתה
מגיע לטקסט שבו אינטרס הלמידה שלך קרוב לזה של הכותב אתה לומד ממנו המון - ונמשך מאוד לקרוא אותו. זה מאוד מעניין אותך. אבל
בטקסט לא מעניין אין פחות מידע, ולא כמות המידע החדש עבורך היא הקובעת (כלומר זה לא כמות המשמעות השפתית שחשובה אלא כמות
המשמעות הלמידתית).
רק בגמרא הרגעים של ההיתקלות והעצירה והחשיבה צפופים עד מיצוי עבורך כקורא (וזה כי אומנת להיות קורא שהוא לומד. זה לא קריאת
ספר אלא קריאה למידתית). אבל דווקא בשל כך זהו הטקסט הקשה ביותר לקריאה, כי אתה כמעט כל הזמן תקוע ולא מחדש. הגמרא היא לדפוק
את הראש בקיר ללא הפסק (זה האידיאל שלה כטקסט, ומכאן קצרנותה שלא תאמן). לעומת זאת בכתיבה אתה יכול להתאים את מהירות הכתיבה
למהירות היצירתיות והחידוש שלך, ובכך להיות תמיד במצב למידתי אינסופי, על הגבול בין מה שאתה יודע למה שלא. כך אתה יכול
לכוונן את זה בלי תסכול למידתי ובלי שעמום, כלומר זה מצב הלמידה הטהור (שרק לעיתים רחוקות תפגוש בו בקריאה, זה תמיד יהיה קשה
מדי או קל מדי). ומכיוון שלמידה היא האינטרס הבסיסי ביותר של המוח, לכן אתה נמשך לכתיבה יותר מקריאה, לא כי אתה לומד פחות
אלא כי אתה לומד יותר. ועובדה שברגע שנגמרה לך הלמידה מתוך עצמך אתה שוב נמשך יותר לקריאה.
פנומנולוגית, בזוהר הרבה יותר קל לחדש, בגלל טבעו האסוציאטיבי (הגוונים שבזוהר) והלא לוגי כמו בגמרא. כלומר אם הגמרא נמצאת
על סף תסכול מקסימלי, כמו המתמטיקה, על סף NP שלך (הכוונה - מה שאתה לא יודע לעשות, אבל יודע לבדוק אם הצלחת), הזוהר נמצא על
סף חוסר תסכול מוחלט, כלומר על סף הכתיבה. כאשר הדוגמא הפרדיגמטית לכך היא הרעיא מהימנא, וכתיבה בסגנונו, בחשיבה חופשית ללא
גבולות כמו בחלום. האסוציאציה היא הרמה 0 של המוח, ממש סיבוכיות לינארית, פשוט הילוך ברשת (ב-"גרף", בעגה המתמטית), וזאת ללא
בקרים וכל מה שדרוש ללולאות גבוהות יותר. ואם רק נשווה למיסטיקה הגרמנית הנוקשה של היידגר נבין את ההבדל בין מיתוס יצירתי
למיתוס קונפורמי.
המחלה האוטואימונית של הפילוסופיה הגרמנית
אך ישנו דבר אחד שבו הנבלה הסרוחה הזו היידגר צדק וזה מרכזיות הטכנולוגיה והטכנולוגיזציה של האדם (הטלפון החכם כפטיש). מה
שהוא לא הבין זה שהטלפון החכם הוא טכנולוגיית טקסט ומידע יהודית, ולא טכנולוגיית כוח כמו הפטיש הגרמני, והרשת היא המימוש של
ויטגנשטיין המאוחר (מערכת שהכל בתוכה). ולכן השימוש בטלפון החכם דומה מכל פנומנולוגית לכתיבה וקריאה. המון בחירה, המון
פעילות אינטלקטואלית. וזה באמת כבר היה משגע אותו. כי הפעולה האנושית הנפוצה ביותר בעידנינו היא לגמרי במגרש המודע. אין שום
דבר אוטומטי מצד המשתמש בהפעלת מחשב, והמחשב לקח על עצמו את כל האוטומטיות. המחשב הוא הגרמני הקונפורמי והתעשייתי שנמצא
בהיות-שם, והמתקתק עליו הוא היהודי היצירתי והחצוף. הנאצי הוא העבד של היהדות הגלובלית.
הפחד של היידגר מהטכנולוגיה הוא פחד גרמני, של אומה שמאופיינת ביעילות ולא יצירתיות, ולכן הוא מפחד מיעילות כמטרה בפני עצמה,
והנה בסוף ניצחה היצירתיות כמטרה בפני עצמה (ה-NP תמיד ינצח את P). ובאמת הגרמנים אפילו היום על הפנים בסטארטאפ, וטובים
בעיקר לתעשייה, ולכן משרצחו את היהודים נגזר עליהם להתנוון בהדרגה בעידן הפוסט-תעשייתי, או להיות במעמד העובדים של העולם.
וגם כיום זו המסה של הציבור הגרמני: יעילים, עשירים - אבל במהותם עבדים ממושמעים (עם גילויי פסיכיות שמתפרצים מתחת
לאנאליות).
גם עודף היצירתיות היא בעיה, אבל זו בעיה אחרת, בעיה בלמידה. כי הופר האיזון הגרמני-יהודי ושני מרכיבי הלמידה נפרדו לדרכם.
היידגר הוא הפילוסוף של הקרתנות הגרמנית, ובגללו דעכה הפילוסופיה בגרמנית, שהיתה החשובה בעולם - ולכן דעכה הפילוסופיה. יש
אנשים, כמו היידגר והיטלר, שגדולתם ההיסטורית היא בהרסנותם, ואכן היידגר הוא ההיטלר של הפילוסופיה: עבד כי ימלוך - הוא עדיין
מולך כמו עבד. ומשאיר אחריו הרס וצמצום חמור ברוח-זמן (ואקדמיזציה מוחלטת של התחום - סימן ברור למיתה וחניטה).
אם כן, מה איפשר להיידגר להרוס? הביקורתיות הממארת והלא טהורה, המחפשת להרוס את היסודות הבסיסיים ביותר של הפילוסופיה. כלומר
הרס העבר, "פינוי שטח" בבולדוזר - ואז זה הופך לאסתטיקה של הרס (הרי הוא נאצי): מטרה בפני עצמה. כלומר זהו הרס בעל אסתטיקה
שואתית, ניקוי והשמדה, וזאת בניגוד לביקורתיות למידתית שמארגנת דברים מחדש. הרי גם ויטגנשטיין, הפילוסוף הגדול של המאה ה-20,
היה ביקורתי. אז מה ההבדל בין ביקורת שפותחת לביקורת שסוגרת?
האסתטיקה. ויטגנשטיין לא הוריש אסתטיקה של הרס אלא של בנייה, בשתי הפעמים. כי הביקורת של ויטגנשטיין היתה מתוך עולם לימודי
חדש, השפה (הביקורת היתה תוצר של היצירתיות), ואילו הביקורת של היידגר היתה בתוך מסורת גרמנית כלפי עצמה (והיצירתיות היתה
התוצר של הביקורת. והוא גם היה די אופורטוניסט ועשה מפנה וכו', אבל האלימות שבאישיות נשארה).
הלמידה היא פילוסופיה לא ביקורתית, בכלל לא חשוב לה להרוס את מה שהיה לפניה, או אפילו לגלות את בסיסו הלא מבוסס ולהראות את
מגבלותיו, אלא רק להוסיף מימד - להרחיב את הרוח-זמן בעומק בזמן - ולהוסיף לפילוסופיה את העתיד כמימד. כל פילוסופיה מורכבת
מחלק ביקורתי ששולל פילוסופיות קודמות וחלק חיובי בונה, והלמידה היא שלילית רק נגד הביקורתיות - ביקורת הביקורת. אין צורך
להרוס כדי לבנות, או לחפור במגבלות של העבר כדי למצוא מקום להתגדר בו, כי פשוט מוסיפים שכונה (או עדיף - שכבה) ברוח-זמן.
וזאת בניגוד לפילוסופיה מהטיפוס הביקורתי שככל שהרסה יותר מה שלפניה מרגישה יותר חזקה ומשמעותית - יותר אסתטית.
התורה, בניגוד אפילו למדע, מעולם לא הצטמצמה, אלא רק התרחבה לאורך כל הדורות. היא לא יודעת מה פירוש הרס, וזה מה שנותן
למסורת כוח: הבורסה של הרעיונות תמיד עולה (עיתות מצוקה ומשבר הן כשהיא עולה פחות). וזה כמו שאדם חכם לעולם לא נהיה יותר
טיפש. לפעמים הוא סובל מסטגנציה. אבל נדיר שאדם בריא נהיה יותר טיפש (במשך עשורים עד זקנתו), וגם הזקנה עצמה במהותה היא חכמה
(מינוס ניווניות המוח, שזו בעיית חומרה, לא תוכנה. התוכנה בנוייה ככה שתהיה יותר חכם).
גם האנושות רק מחכימה מאז תחילתה. הביקורתיות נצרכת רק כשיש ניוון ועצירה של היצירתיות ולכן של הלמידה (ימי הביניים). אבל
הלמידה כוללת בתוך עצמה את היצירתיות, ומתנגדת להרס לא למידתי (ולכן גם לא יצירתי). הפרדיגמה של הרס כזה היא השואה. לכן
הלמידה יכולה להיות פילוסופיה שאומרת אני מתחת להכול (כלומר אני הכי חשובה) בלי להרוס את הכל (כמו שנהוג בפילוסופיה "גדולה")
- אלא להרים את הכל. היא פשוט אומרת: לא שמתם לב אבל אני הייתי שם כל הזמן (ולא - כל מה שעשיתם היה טעות כי נבנה על יסודות
שהם לא אני). על כל פנים, אם לא שמתם לב, הלמידה היא הבסיס המשותף גם של היקום וגם של האדם - ולכן יש להם בסיס משותף:
התפתחות ארגונית למידתית ארוכת טווח. בכך הלמידה משיבה לפילוסופיה על בעיית תורת ההכרה: הידיעה נובעת מלמידה.
ניתן להסתכל על זאת גם כך: הלמידה היא היא הבסיס האמיתי של הישות. ניתן היה (אם רוצים) להציע ניתוח פנומנולוגי שלם של הישות
מתוך הלמידה ומאפייניה (הידועים בהגות הנתנייתית כארבעת עקרונות הלמידה). למשל: הקיום כקיום "בתוך הלמידה" (בתוך מערכת
הלמידה), או הקיום החד כיווני הנובע מההכְוונה הלמידתית והחלקיות שלה, או הקיום המיני האימננטי ללמידה הנובע מהמתח בין
יצירתיות להערכה. אך אין בכך עניין אמיתי - בהיידגר יש לקיים את מצוות מחה תמחה את זכר עמלק, כי הוא ניסה להחזיר את כל
תולדות הפילוסופיה לבחינת עיבור, לשאלת הישות הפרימיטיבית ולמצב הפרה-סוקרטי - ולמחוק אותה, כמו שהנאצים ניסו למחוק את
היהודים. לכן הוא בכלל לא ראוי להיחשב פילוסוף אלא כמיסטיקן של הדת הנאצית (ומכאן האזוטריות), ויש לצמצם אותו לראש פטיש. הוא גם שרלטן וגם נפוח
(השילוב הכי פחות מוצלח), וזה מה שבאמת מבדיל בינו לבין הפרה-סוקרטים - שלא היו נפוחים. הנפיחות שלו היא שהפרידה בינו לבין
הישות (שאין דבר רחוק ממנה מנפיחות), ובוודאי בינו לבין האותנטיות.
בעיקרו של דבר, שאלת הישות היא פשוט שאלה טריוויאלית, והניסיון למצוא בה עומק הוא מיסטיקה ולא פילוסופיה, ולא מיסטיקה מהסוג
הקבלי-הלמידתי מלא העניין, אלא מהסוג המאיין. השאיפה למין נקודת אפס אונטולוגית ולפינוי המרחב למחייה היא בדיוק האינסטינקט
של הפתרון הסופי (פתאום הפילוסופיה מתערבת ביש עצמו, ומיישמת בו את טהרנותה המופלגת וחסרת הרחמים). הסיבה היחידה שהיידגר לא
הצליח לפתור שאלה כל כך טריוויאלית כמו זו, היא שהתשובה המעניינת לשאלת היישות היא תשובה יהודית לעילא: הלמידה היא שמכוננת
את הישות, ולכן היא גם זו שמכוננת את הפילוסופיה, ברגע שנפרדה מהשאלה המיסטית הקדם-סוקרטית והפכה לפילוסופיה, כלומר לשרשרת
למידה ארוכה. הלמידה היא שמכוננת את העניין ואת המעניין - והיידגר הוא הרי אויב הלמידה. לכן הוא לא באמת מעניין. רק הטעם הרע
שהוא החדיר לפילוסופיה מאפשר בכלל הגות כמו שלו, שהרי היידגר הוא קיטש מוחלט, והוא אולי האדם הכי פחות אותנטי בתולדות
הפילוסופיה - וקיטש מוביל למוות כמו שהמיסטי מוביל לריקנות. כמו שהנאציזם הוא סימן אזהרה במדע המדינה - ממה להיזהר, כך
היידגר הוא סימן אזהרה בפילוסופיה - ממה להתרחק. אכן יש לשכוח את הישות - ולשכוח את היידגר. הישות היתה מין מצע מיסטי שאפשר
לו לקשקש. מושג שהוא הכל הוא מושג ריק. המורשת הפילוסופית האמיתית של היידגר היא הניו-אייג'.
הלמידה כשיקום הפילוסופיה
מדוע אין פילוסופים רוסים גדולים? כי ככל שהולכים יותר מזרחה המחשבה נהיית יותר מיסטית, למשל אם ניקח את טולסטוי
ודוסטוייבסקי וכל המיסטיקה הפרובוסלבית שלהם. ומרוב מיסטיקה זה כבר לא פילוסופיה - זה מזרח רחוק. לעומת זאת הפרגמטיזם הוא
אמפיריציזם בריבוע כי האמריקאים הם אנגלים בריבוע. זה ללכת למערב הרחוק מדי - כלומר לצד המדעי-מתמטי-קומונסנסי מדי.
פילוסופיה אנליטית, למשל, היא קומונסנס שמתחזה כפילוסופיה - בסופו של דבר היא לא בנויה על מציאת פרדיגמות חדשות ועמוקות או
יצירתיות, אלא על שכנוע אנגלים כמוך בהיגיון האנגלי שלך, כשכולם חושבים בטיעוני הגיון חוץ פילוסופי לחלוטין של "נראה לי
משכנע/חזק/חלש/ודאי/ברור". האסתטיקה היא של הגיון ומתמטיקה, אבל מה באמת מאחורי ההיגיון? לא מתמטיקה כמובן, אלא קומונסנס. כל
זה יוצר אינספור דיונים שעתידים להיכנס לפח הזבל האינטלקטואלי, כמו הסכולסטיקה הימי-ביניימית (כי שיח כיתתי פנימי הוא
"מקצועי").
אם הפילוסופיה האנליטית לא תתעשת ותסכם את דיוניה הפתלתלים בספר קאנוני אחד דמוי גמרא - דבר לא ישאר ממנה לעתיד הרוח-זמן. עד
כה, למרות המשאבים האדירים ביחס לתולדות הפילוסופיה, לא נוצרה בה ולו יצירת מופת אחת שתשרוד לדורות, או שתדבר לאנשי רוח,
והשפעתה אפילו בזמנינו מחוץ לכתליה היא אפסית, בניגוד לכל פילוסופיה אחרת. היא לא נותנת השראה, וזה מה שקורה כשמגזימים מדי
מערבה. וגם על המיסטיקה המזרחית אין מה להרחיב, כי השראה מעורפלת זה הדבר היחיד שהיא נותנת.
מכל זה נובע שהפילוסופיה הגדולה, כתחום שבין המיסטיקה למדע, נמצאת במרכז הגיאוגרפי: גרמניה, אוסטריה, יוון (בין הפרסים
המיסטיקנים לרומאים לעתיד), וגם אצל היהודים (שנמצאים בכל מקום), וגם צרפת (דרידה כויטגנשטיין בריבוע). למה אין פילוסופים
איטלקים וספרדים גדולים? כי הדרום חושני מדי, ומנוגד לחשיבה מופשטת (הם טובים בציור). כיום המרכז של התכנות הוא בקצה קצה
מערב (עמק הסיליקון), כי תכנות זה כמו הפרגמטיזם של המתמטיקה (מתמטיקה שימושית בריבוע), והטכנולוגיה היא הפרגמטיזם של המדע.
לכן המשבר של גרמניה הוא המשבר של כל התחום - של כל הפילוסופיה. השפה הגיעה מויטגנשטיין בעל האינסטינקט היהודי של קיום בתוך
השפה (היידגר המאוחר רק ניסה לחקות) - אבל כבר מיצתה את עצמה. לכן צריך להזריק עכשיו לתוך הפילוסופיה רעיון יהודי חדש -
הלמידה. ולהחליף את המפנה הלשוני במפנה הלמידתי.
מהי למידה? ומדוע אין זו שאלה של תורת ההכרה?
איזו מטאפורה טובה יש לנו של הלמידה, כמו התמונה, משחק השפה, והכלים (אצל ויטגנשטיין, כמטאפורות לשפה)? התורה (והגמרא) הן
הרי מטאפורות שמובנות רק ליהודים. מטאפורה טובה ללמידה היא המתמטיקה כתחום, כמערכת (לא המתמטיקאי הלומד, אלא המתמטיקה
הלומדת), רק שאת ההוכחה מחליפים קריטריוני הערכה אחרים (למשל: מה אישה מעריכה, מה מעריכים מבקרי ספרות, על מה אנשים מוכנים
לשלם כסף, איזה דפוס יריות נוירונים אחרים מחקים, מה שורד באבולוציה, בדיקת השערה בניסוי מדעי, וכדומה).
אבל מהניסיון הויטגנשטייני צריך דימויים אחרים, חומריים יותר (המוח כמערכת למידה?). אנשים אוהבים איזו מטאפורה פשוטה,
אנלוגיה פשטנית, כי אז הם מרגישים שהבינו משהו מופשט (למרות שזה כמובן הכי קונקרטי). למשל: קאנט - המשקפיים. שופנהאואר -
תווך שחור (מתחת לכל ההוויה). הגל - תזה, אנטיתזה וסינתזה (כשילוש הקדוש). ניטשה - (היה מספיק חכם בשביל ליצור לעצמו את)
זרתוסטרא. אפלטון - המערה, המשולש (בעולם האידיאות). אריסטו - הביולוג. ללמידה יש בעיית דימוי נוספת, שהיא גם צריכה להתמודד
עם דימוי לא נכון שלה (שמשטיח אותה לטריביאליות ולאפיסטמולוגיה): הלמידה בבית ספר, הלמידה כהכנסת מידע לתוך האינדיבידואל,
דהיינו למידת הידע כידיעה. כלומר היא צריכה להתמודד עם דימוי הלמידה החילוני.
דימוי נכון יותר הוא דימוי מתמטי: יש בעיות ב-P, דברים שאנחנו כבר יודעים לעשות ולפתור ולהבין (רק פתרון יעיל הוא הבנה) -
פרוצדורות מוכרות. מסביב P הידוע לנו יש עולם רחב בהרבה של בעיות שאפשר להעריך או לבדוק את הפתרונות שלנו אליהם, שנקרא לו
NP. והעברת בעיות מעולם NP לעולם P היא הלמידה (או יותר מתמטית: גילוי שבעיה היא ב-P, או שחלק מבעיה הוא ב-P). וזה נעשה לרוב
על ידי שילוב יצירתי של מספר פתרונות קודמים ב-P, כך שהקפיצה היא קטנה - ולמעשה מדובר בלמידה רציפה (כמו צמיחה של עץ). ואז
פונקציית ההערכה, ולא פונקציית היצירתיות, היא זו שקובעת את מהות תחום הלמידה: למידה אמפירית תהיה כאשר הבדיקה לפתרון הוא
רצף נתונים בניסויים. ובלמידה תרבותית אז הזמן הוא השופט האחרון (אם כי יש שופטי ביניים).
אבל כל זה דימוי קצת ריק וטריביאלי ולא כל כך אסתטי, וגם נשען על שדה ידע אחר ואזוטרי מדי, ובנוסף הוא לא מספיק מראה את
הלמידה כמשהו שקורה בתוך מערכת (למשל: מרובת סוכנים. לא משהו של סוכן אחד שלומד כאטום, כמו בתמונה הקנטיאנית, אלא מערכת
שלומדת, כמו בתמונה הוויטגנשטיינית של מערכת הלשון). רק תמונות כאלה בתולדות הפילוסופיה התקבלו כהבנה אולטימטיבית יפה: X הוא
כמו עצם. כי זה הדבר הכי פשוט, שקל למוח לזכור ולהבין: תמונת עצם (נשים לב שהשיקולים בלמידה פילוסופית הם אסתטיים!). אז מהי
למידה?
מעל לכל: למידה זוהי תופעה של התפתחות מערכת. כמו הכלכלה, הטכנולוגיה, המדע או הספרות - או אפילו האינטרנט. כמותן היא מתפתחת
בזמן, ולא רק מתפתחת אלא משתכללת. ויש בה מנגנוני הערכה ולעומתם מנגנוני חידוש, שהתוצאה שלהם לאורך זמן הוא הישגים שאינם
נתונים בספק - יצירות מופת, פריצות דרך, גאונים. ויש בה מספר גדול של סוכנים (במוח - נוירונים). בקיצור - זוהי תופעה מערכתית
שקורית בתוך מערכות בעלות מאפיינים מסויימים (מערכת השמש איננה מערכת לומדת). מה שמאפשר את שיכלולה זוהי תופעת בנייה: החידוש
בנוי על חידושים קודמים, ולכן מתרחש השכלול. לא מדובר בבנייה בבלוקים ובלגו, אלא בשכלול כמו בגנום או בתוכנה (שעושה שימוש
בפרוצדורות קודמות), או למשל בנוירונים שעושים שימוש במעגלים קודמים. השכלול לא נובע מאיזו מטרה סופית (כמו החירות אצל הגל
נגיד), אלא מדינמיקה אינטרינזית למערכת (כמו שלאבולוציה אין מטרה סופית). לכן כל אחת מהמערכות הללו (ורבות אחרות) יכולות
לשמש כמטאפורה ללמידה, אבל מה שנכון הוא דווקא מה שמשותף להן. האנלוגיה ביניהן - היא הלמידה.
תכונות הלמידה: החדשנות היא החירות
מכאן שהלמידה היא פתוחה מטבעה ויכולה להתפתח לכיוונים שונים (לזו יקרא חירות!), כמו בכל מערכות אלו. בניגוד ללמידת חומר בבית
ספר - זו למידת רוח. ככל שלמידה במערכת מסוימת יותר מעמיקה ומרחיקת לכת ביכולותיה - כלומר מסוגלת להגיע לשכלול ולהישגי מופת
שקשה ליצור כמו התנ"ך, תורת הקבוצות וביקורת התבונה הטהורה - ככה יכולת הלמידה שלה יותר גבוהה. אין דבר כזה אינטליגנציה או
תבונה, אלא רק יכולת למידה גבוהה יותר או פחות. לכן אין טעם בהפרדה מלאכותית בין יכולת למידה שיש לאדם לבין יכולות הלמידה של
תרבות האדם או מערכות האדם האחרות. גם לפילוסופיה עצמה כמערכת יש יכולת למידה, וגם לכלכלה, לספרות ולמדע. לכן התפיסה שרואה
רק באדם רוח ותבונה ולא רואה אותה בתוך מערכות אלו היא שוביניסטית (שוביניזם הומניסטי). למעשה, מערכות אלה מיסדו למידה שהיא
גבוהה בהרבה ביכולותיה מעל כל אדם שהוא - ובמובן הזה גם התורה היא בוודאי על-אנושית. התודעה היא בסך הכול הלמידה של העצמי,
וחופש הרצון הוא פשוט החירות שיש בלמידה להתפתח לכיוונים שונים. מכאן אנו רואים שלמידה היא היא משכן החירות. החירות נוצרת
מהלמידה, ובחירה שאין בה למידה היא לא חופשית, אלא סתמית או אקראית.
השנאה שלנו לשעבוד בבית הספר ובשאר מוסדות ההשכלה נובעת מזה שלא מדובר בלמידה - אלא בשינון ואינדוקטרינציה המתחזים ללמידה.
אנו שונאים את הלימודים כי אנו אוהבים ללמוד, אבל כלואים בתמונה פילוסופית לא נכונה של הלמידה, שיוצרת מוסדות למידה מתחזים.
וזה כולל את הרעיון ה-"מתקדם" של כישורי/כלי למידה ו-"ללמוד ללמוד", כאילו למידה יכולה להיות מחוץ למערכת מסוימת - אין דבר
כזה למידה טהורה מחוץ להקשר המערכתי. ולכן גם קשה להגדיר אותה כתופעה. היא דינמיקה פנים-מערכתית. הפוסטולט השני של הלמידה
- מתוך ארבעה כללים שניסחה אסכולת נתניה - הוא ש: "למידה היא בתוך המערכת" (אין הכוונה שהמערכת מנותקת ממה שקורה מבחוץ, אלא
שהלמידה היא בתוכה, ואנו בוחנים אותה מנק' מבט פנימית - כמו שהלמידה היא בתוך המוח, למרות שהוא מחובר לעולם). ומכיוון
שהלמידה היא מערכתית, כלומר תופעת התפתחות מורכבת, צורת המטאפורה לשם עצם שיפה לפילוסופיה של השפה, וויטגנשטיין עשה בה שימוש
יפהפה, פשוטה מדי ולא מספיק דינאמית בשבילה - ולכן היא פונה לאנלוגיות, שהן למידתיות יותר בהגיונן, למערכות למידה שלמות.
לכן אם למדת (כן גם אתה מערכת, למשל המוח שלך, זו ראייה פוסט-נוירו של האדם) - ובכן - אם למדת בע"פ את כל פרוצדורות P
שמוכרות בתחום מסוים, כמו תוכי, לא למדת, ורק מחקר הוא לימוד (כלומר רק אם למדת להשתמש ב-P כדי ליצור ולגלות P חדשים).
דהיינו: ללמוד תחום זה ללמוד את המתודה שלו (כמערכת). ללמוד אלגוריתם מ-P זה ללמוד להשתמש בו ללמידה, כמו שללמוד הוכחה
במתמטיקה זה לא ללמוד להקיא אותה בבחינה, אלא ללמוד להשתמש בה להוכחות חדשות - וללמוד סופר זה ללמוד לכתוב כמוהו (או, אם זה
קשה מדי: ללמוד ממנו איך לכתוב). ובניסוח אחר: ללמוד תחום זה ללמוד לחדש בו (ולא לדעת אותו) - ללמוד גמרא זה ללמוד לחדש בה.
ללמוד פיזיקה זה ללמוד להיות יצירתי בפיזיקה - ללמוד להיות פיזיקאי, ולא לדעת מה אמרה הפיזיקה (כאילו יש דבר כזה בכלל בתחום
כלשהו). ללמוד שפה זה ללמוד להיות יצירתי בשפה ולדבר וליצור בה. החירות פה היא לא שיחדש (כמו רוב החירויות בתולדות
הפילוסופיה) - היא חידוש אמיתי.
כמובן שאין לחירות שום ערך בלי הערכה, כלומר מנגנוני הערכה שמעריכים אותה, כי רק חידוש שזכה להערכה הוא חלק מלמידה. לכן
חירות איננה מספיקה לאדם בתוך מערכת לא טובה, וגם מערכת שאין בה פידבק ראוי היא דכאנית (פייסבוק. ודוגמא למערכת הערכה שעבדה
בעבר לא רע: גוגל על האתרים). ולכן האמנות בת זמננו דווקא לא חדשנית ולא יצירתית - כי מנגנוני ההערכה בה קרסו, אז אין ערך
ויש אובדן דרך למידתית. התפוצצות יצירתית היא בעלת משמעות של התפוצצות למידתית והגדלת הרוח-זמן רק אם היא בעלת ערך במערכת
למידה מתפקדת, ומכאן אולי המילה מערכת. בקיצור: הלמידה נוצרת בדיאלקטיקה שבין חידוש להערכה, שמתרחשת במרחב בין P ל-NP.
עתיד הלמידה: מלמידה של הפילוסופיה לפילוסופיה של הלמידה - ובחזרה
אחת הסיבות שהפילוסופיה הרסנית לגבי עברה היא שספרים הרסניים מצליחים - כי הם מאפשרים לצעירים לא לקרוא ולא לדעת את המסורת
שלה, וישר להתחיל להתפלסף אחרי שקראו 3 ספרים (שאומרים שהכל לפניהם שטויות). כך ההרסנות כמעט הפכה למסורת. אבל בלמידה יש
מסורת, ולכן היא לא הרסנית ולא באה לבטל את העבר. היא כן שמה אותו ואת עצמה בריחוק מסויים מרצינות מקסימלית (ומנפיחות וגאווה
שמאפיינים פילוסופים), מתוך מודעות שהכל אפשרויות שמתפתחות, וגם היא לא סופית, וברגע שתבהיר את חשיבות הלמידה עד מיאוס
ותהפוך למובן מאליו - יהיו חידושים חדשים.
לכן, כלמדנים, מן הצד האחד יש ללמוד את דוגמאות המופת של העבר, כדי להבין איזה אופרטורים יש בתולדות הפילוסופיה שמייצרים
מפילוסופיה קודמת פילוסופיה חדשה. כל פילוסוף הוא לא רק תורה חדשה, אלא גם אופרטור שמייצר מתורה (או תורות) קודמות תורה
חדשה, והחשובים ביותר הם אלה שהם אופרטורים חדשים ומקוריים, ולא רק תורה מקורית. אופרטור פשוט זה לקחת מרכיב מפילוסוף קודם
ולהקצין אותו, או להפוך אותו (יותר מעניין), או לשלב שני פילוסופים. האופרטור הקנטיאני הוא עוד יותר עמוק ומעניין - "אין הכי
נמי". וכן הלאה. יש ללמוד איך לייצר פילוסופיות.
אבל יותר מכך, מכיוון שמדובר בדוגמאות מופת, אז כל דוגמא חשובה יכולה להיות לא רק אופרטור, אלא גם אסתטיקה חדשה, כלומר הערכה
חדשה מה נחשב טוב בלמידה הפילוסופית (כלומר שינוי לא רק בשיטת החדשנות עצמה אלא גם בשיטת ההערכה שלה - שני צדדי הלמידה).
ההערכה בפילוסופיה דומה לספרות: היא נקבעת כל פעם מחדש, במיוחד בידי הצעד האחרון - המבקרים הספרותיים הם מי שקראו ואהבו את
הספרות החדשה האחרונה שנוצרה, והם מחפשים את הריגוש הזה שוב, למרות שכמובן אינם רוצים חקיינים, כי לא הם יעוררו את הריגוש,
אלא מחקים עמוקים. הם רוצים מישהי מרגשת כמו האקסית, לא דומה לאקסית, שכבר לא תרגש אותם. לכן למדנים מסתכלים לעבר, אך לא
כאורתודוקסיה, ולא כמקור לידע עצמו בהכרח, אלא כמקור לידע למידתי. גם הלמידה מייצרת אסתטיקה למידתית.
מן הצד שני, כלמדנים, צריך להסתכל קדימה אחרינו ולפתוח את המקום לחידושים הבאים. קודם כל בפיתוח "המפנה הלמידתי", ובשימוש בו
בכל ענפי הפילוסופיה והמחשבה מחוצה לה (כפי שנעשה במפנה הלשוני). ויותר מכך, כלמדנים איננו פטורים מהצבעה על כיוונים מבטיחים
בפילוסופיה לדור הבא, מעבר ללמידה. למשל, כחדשנים, אחרי שמופנמת לעומק הלמידה, צריך יהיה לעסוק לעומק בחידוש שבתוכה:
ביצירתיות ובחידוש המופתי (בניגוד לסתם חידוש). מהי בעצם יצירתיות? מהי מופתיות? וזאת, אחרי שנענה לעומק על: "מהי למידה". גם
רעיון האינטליגנציה (הבינה) הוא רעיון מעניין. ואולי העת תבשיל לעסוק בו עם ההתקדמות לבינה על-אנושית. כלומר יש כאן אפשרות
לעסוק דווקא בדברים העליונים והקשים והמיוחדים ביותר, למשל לעסוק בגאונות, ולא רק בדברים שמתחת לכל דבר, כמו השפה והלמידה -
אלא במה שמעל לכל. זו תהיה חזרה אירונית לאסתטיקה של הפילוסופיה הדתית.
נספח: הדגמה של למידה לפילוסופיה של ההיסטוריה
חשיבה היסטורית: ההיסטוריה איננה אוסף מאורעות אקראי וגורמים חיצוניים, או להפך, בעלת כיוון פנימי דטרמיניסטי, אלא באמצע -
מערכת למידה. כקירוב ראשון ניתן לחשוב על ההיסטוריה כאבולוציה - יש כיווני התפתחות, אך אין מטרה סופית הכרחית, וזה גם לא
אוסף מוטציות מקרי. כקירוב שני ניתן לחשוב על ההיסטוריה כעל שוק - יש התפתחות, אך היא כאוטית ובלתי ניתנת לחיזוי, בטח לא
בטווח הקצר, בגלל המודעות לעבר של השחקנים - כולם לומדים מההיסטוריה כל הזמן, ולכן אי אפשר ללמוד מההיסטוריה, כלומר לא ניתן
לאורך זמן ללמוד כמו מערכת ההיסטוריה עצמה - מעצמה. החכמה של השוק (או ההיסטוריה) גדולה בהרבה מכל שחקן.
כלכלת השוק היא אבולוציה מודעת לעצמה - עם שיקולי מטא ומטא-מוטציות. וההיסטוריה היא כלכלה מודעת לעצמה - כי היא מכילה גם
שיקולים כלל לא כלכליים, שיקולי מטא מעל לכלכלה, כי אם הכלכלה היא למידה משוכללת בשביל כסף - ההיסטוריה כבר עוסקת בחיים
עצמם, ולכן הלמידה הרבה יותר תחרותית ואכזרית והדוקה - והיד הנעלמה הרבה יותר נעלמה. לכן צריך לחשוף את מנגנוני הלמידה של
ההיסטוריה מההיסטוריה - וזה תפקיד ההיסטוריונים. אנשים תמיד למדו מהעבר, או ממקורות אחרים, אך הם למדו בדרכים שונות, והמשתנה
הבסיסי בהיסטוריה, שצריך לחשוף, הוא השתנות דרכי הלמידה הללו:
איך בימי הביניים היתה למידה דתית, למשל, ואילו ברומא היתה למידה אימפריאלית, וביוון למידה דמוקרטית? ומה ההבדל בין הלמידה
המוסלמית מההיסטוריה לזו הנוצרית והיהודית? או מה ההבדל בין הלמידה האמריקאית לרוסית או לסינית? ואיזו לקות למידה - כשלים
מתודולוגיים - היו לנאציזם או לקומוניזם שהפכו אותם לכאלה? אלה שאלות של מדע ההיסטוריה בעידן הלמידה, ולכן תשובותיו שונות
ממדע ההיסטוריה בעידן השפה, שעסק למשל בשיח בתקופות היסטוריות שונות, וביטויו הגבוה: היסטוריה של הרעיונות - כיצד מושג נולד
ומשנה משמעותו. ועכשיו צריכה לבוא: היסטוריה של מנגנוני הלמידה - כיצד לומדים בתקופות שונות, ובתרבויות שונות. היסטוריה של
מתודות.