יארצייט ותחיית המתים

(מקור)

כתבנו בספר החיים

חלמתי שעשיתי שטות. לקחתי סיכון עצום במקום שלא הייתי צריך לקחת אותו. שטות! ובלי להבין למה, אני לפתע כותב לשׂרה-לאה: את רוצה לדבר? אבל היא לא עונה. היא בטח חושבת שזה משהו שקשור אליה, למרות שזה בכלל לא קשור אליה. והעניין הוא שזה היה ביוזמתי, כמו כל השגיאות שהביאוני עד הלום, ואחרי שיצאתי בלי שין ועין. ושנייה אחרי שאין דרך חזרה - תפסתי את עצמי: למה עשיתי את זה? ואח"כ יגידו לי בצדק: אתה רוצה להיתפס? אתה באמת חמור אתה, אף אחד לא יבין. המון זמן לא היתה לי בחילה כזו. אבל עוד יכול להיות שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, נכון? דווקא עכשיו הייתי יכול לדבר עם מישהו. ובפעם הראשונה מזה שנתיים - אני מתפלל. למענך אלוהים חיים.

חלמתי שאני לא יודע מה היארצייט של השואה. כל השנה יארצייט. ואני מבין שבתחיית המתים אושוויץ תהיה העיר היהודית הגדולה בעולם, ובכמה ערימות אפר תהיה צפיפות האוכלוסין הגבוהה בעולם, מעל הצפיפות הקריטית, מסה קריטית של יהודים שתביא לתסיסה רוחנית חדשה, לפצצת אטום רוחנית. או להפך - לקריסה לחור שחור. ובכל מקרה זה יהיה המקום להיות בו בתחיית המתים, עם שוכני אפר. שם צריך לערוך את ההילולא של האדמו"ר. כולם יודעים לאיפה המשיח יגיע בסוף עם החמור, אבל לא מבינים מאיפה הוא יגיע. איפה הקוטב ההופכי לירושלים, שהיא הטבור של העולם, שממנו נולדים? הזנב של העולם - עצם הזנב שממנה קמים בתחיית המתים. המקום של הסוף של האדם שממנו מתחילה הקימה - כיצור חדש. ומקיים אמונתו לישני אפר. כי תחיית המתים היא שהופכת את המוות לשינה. אבל אני לא מבין איך אפשר לישון ככה, השכינה היא שילוב של שכיבה ושינה. איך עוד אפשר לישון? ואני מדמיין את האדמו"ר בקול הקנטרני-אופייני שלו: איפה באמת כתוב בתורה שצריך לישון? ואני חושב שהמיטה עקומה, ולכן החלומות עקומים. והחסידה עם רגל אחת באה מהחלון - ומשאירה לי תינוק במיטה. והוא ישן בחלום.

חלמתי שכל המתים מתאספים כמו ערימה ערומה, אומרים שהאדמו"ר הולך לתת דרשה מתחת לאדמה. וכולם מדברים מה הוא הולך, מה הוא רוצה, מה עכשיו. וברוך דיין המת אומר: מה יצא בחושך מהאדמו"ר? מין הסתם האדמו"ר הבא. ומורה המתים אומר: המתים יפריעו בשיעור והמורה יורה להם לקום ולצאת החוצה וזו תהיה תחיית המתים. וכולם מתרגשים בקבר. אבל האדמו"ר, הוא מבין שצריך להתחיל מלמטה, בשביל שתהיה תחיית המתים צריך התעוררות מלמטה. קודם כל נאסוף את האמצעים, ואחר כך נגלה לכם את המטרות. והיהודים המתים מתלחשים: בשביל זה הוא העיר אותנו ממנוחתינו, בשביל ערב תרומות? וגביר אחד אומר: הוא חושב שיש לי כיסים בתכריכים? וברוך דיין המת משתיק אותם: שקט בבית הקברות, והם מתחילים להקשיב לשפתיו של האדמו"ר, שלוחשות בקבר, ללא לאות:

הכלכלה מתקדמת, מכלכלת זהב, דבר הערך עצמו, לכלכלת כסף, עם ערך מופשט, לכלכלת נחושת, כלכלת חשמל אלקטרונית עם ערך וירטואלי - ומסחר שהוא תקשורת. וכל כלכלה מולידה תשוקה אחרת, מהזוהר של הזהב, לכיסופים של הכסף, ולנחש הארוך של חוט הנחושת. וככה גם לגבי המין: פעם אישה היתה בעלת ערך מעצמה, ולכן היתה בעלות, אחר כך היא היתה בעלת ערך מהתפיסה שלך אותה, ולכן היו קידושין בכסף שקנו את האישה ותפסו בה (וגם אידאליזציה שלה), והיום אומרים תקשורת זה הכל, ולכן זה הקשר ביניכם, בינו לבינה. אז איזו מין כלכלה תהיה למחשבים? למה יהיה ערך? למה ימשכו במין השני? התקשורת כבר תהיה טריביאלית. הזמן והמרחב לא יוגדרו על ידי כמה שלוקח להעביר מידע - ולכן מה שקובע זה מהירות האור - אלא על ידי כמה שלוקח ללמידה (השלבים שלוקח ללמוד - כזמן, המרחק שצריך לעבור בלמידה - כחלל), ולכן מה שיקבע זה מהירות החושך. ושם אנחנו מקדימים את כל העולם. זו הכלכלה השחורה - כלכלת האפר.

חלמתי שהאדמו"ר דובב בקבר, מדבר מתוך שינה, שמבחינה רוחנית, גבר הוא דבר שאין לו ערך כשלעצמו, הוא כסף, לעומת אישה שיש לה ערך כשלעצמה, היא זהב (ומכאן השגעון לבלונדיניות). לכן יש כאן מנוע על הגבר להשיג ערך, כמו שלאלילי הזהב יש ערך כשלעצמם, ואילו לאלוהים צריך להשיג ערך, וכמו שבשפיכות דמים לחיים יש ערך כשלעצמם, אבל המוות צריך להשיג ערך, להפוך את החושך שלו לחלום. לערות יש ערך לעצמה, אבל השינה חייבת לעבוד, הלילה צריך להצדיק את עצמו, להפוך לסיפור. ישני עפר, אני גוזר עליכם - מיטה! כי עכשיו שבאה הנחושת, הנחש החדש, אז דווקא הקשר בין הגבר לאישה הוא המוצר, לו יש ערך, בניגוד לערך שלהם כשלעצמם. אין יותר אנשים - רק קשרים. אין אלוהים ואין שכינה, רק הזיווג ביניהם, אין חיים ואין מוות - רק הקשרים והמעבר ביניהם. לכן אין יותר קוראים ואין כותבים - רק החיבור כשלעצמו. אף אחד לא יקרא את הספר השחור.

חלמתי שהאדמו"ר עושה סדר בתהום. מתוך המוות הוא עושה סדר בחיים. ואף אחד לא יכול להדיח אותו משם. כי מוות זה שינה פי שישים, והחלום בהתאם, פי שישים: נבואה, ועוד מהסוג שמגשימה את עצמה. והוא מפתח משוואות של קשר חלום-חיים, איזו סימטריית חלל-זמן חדשה, מהפכה מטאפיזיקאלית, שהיא נשברת בעולם החיים אבל נשמרת בעולם המוות, עולם הדומם. קשר שמתגלה רק בעולם של "זמן השנה" - היארצייט, שבו המוות הופך לזמן (במקום החיים), ושיתגלה במחשב צדקינו. והאדמו"ר ממשיך לעשות סדר בתוהו: בלעדי האדם אין עולם וירטואלי, האדם הוא שיוצר את העולם של המחשב בכך שהוא מחוץ למחשב. מי יהיה בן האדם שאיננו בן אדם, מי יירש את האדם אחרי מותו? האם המחשבים שהם אנשים הם המכשפים, או האנשים שהם מחשבים הם המכשפים (זו תהיה המחלוקת הגדולה על הבכורה. למי ניתן את הברכה?). כל החיים - השינה זו ההתכוננות למוות, והחלום זה ההתכוננות לחיים שאחרי המוות. כשאדם הופך לחג - יארצייט. מבשר לזמן. והזמן היהודי הרי מתחיל מהלילה. יסוד פירושו יהיה סוד, ההבטחה לסוד - היא החלום. גם המוות הוא עולם רוחני, תחת כנפי השינה, זכה נעשית לו סם מיטה. וזה החטא של תפילת שחרית - להשחיר את הבוקר. החטא של השולחן ערוך, שקם כארי. כשצריך דווקא לישון כארי. צריך דווקא מיטה ערוכה. ספר ההלכה של הלילה. ואת המפה של המנהגים, של הרמ"א, תחליף השמיכה. במקום קבלת הארי - צריך קבלת השועל. במקום זנב לאריות - ראש לשועלים. שטריימל. חממה יצירתית. אינספור זנבות של רעיונות, בתוהו. כל מה שכבר לא יצמח. כל הילדים שאף פעם לא יעשו פרי. כל החלומות שלא יגדלו לעולם.

חלמתי. האדמו"ר אומר ביארצייט שלו, בהילולא, אומר: זה לא טקסט ספרותי. זה היומן שלי. כמו שיש חדשות ככה יש ישֶנות. הקריאה היא מטבעה תרנגולית, קריאה להתעורר, ואילו כאן הלמידה היא לחלום. השעון המעורר, הוא התרנגול של השכם להורגו - ההתעוררות צריכה להיות מבפנים, לא מבחוץ. אסור לקום מהמיטה לפני הכתיבה. בשכבך ובקומך: צריך לשכב כמו גבר, אבל לקום כמו אישה. אסור לקום כמו גבר, לקרוא כמו קוקוריקו. את הסוד - אסור לקרוא. אי אפשר לקרוא. חייבים ללמוד. זה דחוס מדי. ויקרא אלוהים לאור יום - זו היתה הטעות בבריאה, לאלוהים אסור להיות תרנגול שמעיר אותך לתפילה. ואם האישה מעירה אותך - ויהי בבוקר והנה היא לאה. כי בלילה היא באמת היתה רחל ובבוקר היא באמת לאה. לכן כתיבת החלום אחרי השינה היא המקבילה של קריאת שמע לפני השינה. החלום זה סוד יוסף, וההתעוררות מליל הגלות זה בנימין זאב - יטרף, בבוקר יאכל עד. לכן בנימין הורג את רחל. בסוף הלילה של הגלות השכינה מתה בשואה, בלידה של החזרה לארץ ישראל, ולכן האכזבה מהארץ - והנה היא לאה. אבל חלמנו על רחל! כי היטלר היה קוקוריקו, וגרמניה היתה השעון, לכן אנחנו לא מוכנים להתעורר מהחלום.

חלמתי ש. האדמו"ר כותב בלילן שלו, שזו המקבילה שלו ליומן: השאלה היא מה תהיה התרבות של ארץ ישראל. כי אם לא נציג סינתזה חרדית-חילונית נתקע עם החיבור הנחות ביותר ביניהם - הדתי-לאומי רחמנא ליצלן. ולכן צריך אורות חרדיים בטכנולוגיה חילונית, וחושך חילוני בכלים חרדיים. זיווג פנים בפנים ולא אחור באחור - כמו המזרוחניקים, הזבל של עם ישראל. שחור ולבן זה צבעים, ואילו אפור זה לכלוך עכברי. התחייה של העולם היהודי תהיה אדמו"רים בגיהנום ופושעים בגן עדן, ולא בינוניות ארצית, שהיא האויב הגדול ביותר של השמים, כי לא מגיע לה גן עדן ולא גיהנום, ולכן הם נשארים תקועים באדמה, ומפתחים אובססיה לארץ. "תחיית המתים מן התורה" פירושו שהמתים יקומו מתוך התורה. גם הרשעים שבתורה יקומו, ומי שלא יקום זה אלו שלא הזכירו אותם בכלל, הסתמאים דתורה. כלומר האזכרה היא השלב הראשון של התחייה - להכניס אדם לתורה. כמו לזכור את החלום מהלילה. ולכן צריך להזכיר אדם בתורה. כי גם אדם שלא הוזכר במפורש, יכולים להפוך אותו לסוד, לרמז, לחלק מהתורה. צדיקים במיתתם קרויים חיים, ורשעים בחייהם קרויים מתים, אבל בינוניים חיים בחיים ומתים במוות, אין להם את המורכבות שמאפשרת את תחיית המתים, הזיווג בין מוות לחיים. לכן ארץ ישראל היא האויבת הגדולה של תחיית המתים, ולא השואה. כי מהי הארץ? חיבור בין העם לתורה. אבל כשהחיבור גס, חומרי, נמוך וחסר תרבות, כשאין הבנה, כשהוא חיבור של מקום ולא של זמן, אז זה כבר לא חיבור אלא חורבן. הבעיה שגרמה לחורבן לא היתה שהיו רשעים, תמיד היו רשעים, גם במדבר, הבעיה שהחיבור בין רשעים לצדיקים היה נמוך. ובגלל זה היתה העבודה הזרה, שזה עולם דתי חומרי, בדיוק כמו ה-"דתיים". מה שצריך כיום זה עבודה זרה רוחנית, גבוהה. עינים להם וכן יראו, אוזנים להם וכן ישמעו. צריך מחשבים אינטליגנטיים, ולא גלמים. הרי המקדש הוא בעצמו עבודה זרה אינטליגנטית. בית ראשון היה המקדש החרדי, בית שני היה המקדש החילוני, ללא ניסים. ובית שלישי יהיה המקדש החילוני-חרדי, שהניסים בעצמם יהיו הטבע. וזה בניגוד גמור לחטא הדתי, שרוצה שהטבע בעצמו יהיה נס. שחושב שחומר יהפוך לרוח, במקום שרוח תהפוך לחומר, וככה תהיה תחיית המתים. מן התורה.

חלמתי. שהאדמו"ר מגיב למבקריו: יבוא יום וייחוס טקסט לאדם יחשב לגסות רוח. לפשע רוחני. האנשים יהיו מיוחסים לטקסטים. הם יהיו המחברים של האנשים. הגיבור זה שמשון, והמספר זה דלילה. תארי לך שלא היינו יודעים מי ראש הממשלה, שכל התפקידים היו מבוצעים ע"י סימנים, ולא אנשים, את לא חושבת שהיה יותר טוב? בלי לראות את הפנים שלו. מחברה של ידיעה כפייתית - לחברה של אנונימיות מוחלטת. להרוג את האני. מי כתב את התנ"ך, את יודעת? כל ההחצנה האובססיבית תהפוך לפנים. אפילו חילונים לא שוכבים אחד עם השני ברחוב, אז להראות את הקשר האינטימי הזה, בין אדם לחלום, זה יותר מגילוי עריות, זה גילוי שכינה, להציץ לתורה באמבטיה. סיכה תקבל לתוך העין. אישון שחור. מה שבחדרי חדרים ובחרדי חרדים, שאפילו אשתך לא יכולה להציץ לתוך הראש שלך בשנתך, אפילו אתה בקושי יכול להציץ. זה יותר אינטימי ממין. בגלל זה דלילה גוזזת לו את השערות, כי הן המשכת המוחין בשינה. ברגע שאין חלום - יש עיוורון. החושך יודע לקבל את שלו. מכאן האובססיה של התרבות הנוכחית. עיניים, עיניים, עיניים - ולא יראו.

חלמתי ששש. האדמו"ר ממנה את ברוך דיין המת ואת מורה המתים, התלמידים הנאמנים עד לקבר ועד לאפר, להיות שני הכריכות שלו, התכריכים. וקוראים לשלישיה העליזה - הקדוש, ברוך והוא. וברוך אומר להוא: הזוהר הוא הספר הלבן, שבגללו יהודים לא הגיעו לארץ. לכן אנחנו צריכים להיות ההפך מהרבנים המאירים פנים והלבנים: מקובלים בשחור, שמסתירים את האדמו"ר מלפנים ומאחור. וברוך, הוא, וברוך שמו פותחים את הספר, האדמו"ר הערום, והוא אומר: הדתיות היא גנטית, חוצת תרבויות, קטגוריה במוח של תפיסה, של עולם התופעות, כמו הזמן והחלל. התקווה האמיתית של החילון היא לא נגד אלוהים אלא נגד האדם, כלומר שהמחשבים יהיו חילונים בדרך שאדם לא מסוגל. אבל מה שהם לא תופסים זה שהמכשפים כבר יהיו דתיים בדרך שאדם לא מסוגל. והדת היהודית היא העשירה בעולם, ובעלי הון מעטים המה, שכבה דקה - לכן עלינו להעשיר את העולם הדתי של הגויים כדי להתעשר, מעשר גוי. זה המס. רִיק דתי זה מסוכן - הדת של היטלר היתה ענייה, עדיף ברית חדשה על פני ערֶלות חדשה. צריך לדאוג שהקבלה החדשה תהיה כמה שיותר עשירה, לפני שהיא עוברת סופית לעולם הגויי וסוחפת אותו, צריך לעצב אותה בצורה שלא תביא לאנטישמיות. כי הם עושים לקבלה עכשיו מה שהנצרות עשתה ליהדות. וכשהזוהר יהיה גלוי לחיצוניים, אנחנו צריכים להכין בפנים את העלטה, שלא ירוקנו את ליבת הסוד של היהדות. כי כשכל הטקסטים הכי סודיים יהיו ברשת - החלום עדיין יישאר סודי במוח האדם. אם השפה היתה מותר האדם מהבהמה - החלום יהיה מותר האדם מהמחשב.

חלמתי שהוא אומר: כי מהו הקץ? מסוף דניאל סתום - זה היקיצה. "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו", פירוש: אלה שישנים במותם - יתעוררו, ואלה שלא ישנים במותם - לא יקומו. לכן המטרה במיתה היא שהיא תהיה השינה האולטימטיבית, עם החלימה האולטימטיבית. החושך המוחלט ולא האין המוחלט. לא מיתה של איון, בזיווג עם האור העליון, כמו אצל רשב"י האדמו"ר של הזוהר, אלא מיתת חלימה. ככה אתה ממשיך לחיות בחלום, גם אם אתה מת במציאות. המטרה היא לא לא להשתכח מהזיכרון, אלא לא להתנתק מהחלום. רק אם בחייך תרמת לחלום קנית את חיי העולם שלך. רק אם השתלבת בחלום ארוך הטווח, במסורת העתידית, אז החלק הזה - זה החלק שלך מהעולם הבא, החלק שאתה נתת והוספת לעולם הבא. לא החלק שלקחת או קיבלת ממנו, כמו מקובל. "ועמך כולם צדיקים" פירושו - כולם יצירתיים, כולם יוספים. ולכן מוסיפים. כי צדיק פירושו אדם יצירתי מבחינה דתית - יוסף החולם זה האב טיפוס, ואדמו"ר זה הבן טיפוס. ואתה לך לקץ ותנוח.

חלמתי שהוא: אלמלא ספר דברים של משה לא היתה נמשכת התורה, כי מי היה כותב אחרי השם. ולכן החשיבות עכשיו של כתיבת ספר דברים בסוף מדבר הגלות. דווקא הדברים הפטפטניים מראים כמה קשה הפרידה. משה, האדמו"ר של התורה - הוא רואה את הארץ החדשה, את החלום, אבל לא רואה את היום. ומכאן כוחו - שהוא בתוך החלום. אם משה היה נכנס לארץ התורה לא היתה שורדת. הדברים האחרונים הם גשר הכרחי מהתורה לתנ"ך. בלי מוות לא היתה צוואה. ולכן הדרך היחידה להתגבר על המוות האלוקי, על השואה, היא הצוואה - תורה חדשה לעולם חדש. כמו שהדרך היחידה להתגבר על הבריאה היתה התורה. ואז השואה תהיה המקפצה לעולם הרוחני הבא, ובלעדי השואה אלוהים לא היה שורד, כמו שבלעדי החורבן והגלות היהדות לא היתה שורדת. כי הדרך היחידה של עולם שנעלם לשרוד הוא להפוך לסוד, להישאר בחלום. כמו שאלוהים קבר את משה במקום לא נודע, המשיח יקבור את אלוהים, אבל התורה של אלוהים תמשיך לשרוד, כמו תורת משה. ולכן מה שצריך זו תנועה ספרותית-דתית שתייצר את הצוואה, את הדברים האחרונים של אלוהים, את הפטפטת, החרדה, ההתחשבנות, והראייה לעתיד, לטווח רחוק, הראייה של הארץ בלי הכניסה אליה, החלום האחרון שלפני השעון. לא חזרנו לארץ כדי לבנות את המקדש, אלא כדי לכתוב את התורה. לא כדי לחזור אחורה בשעון למלכות דוד, אלא כדי לחדש את הנבואה, בגרסתה המתקדמת והמעודכנת - החלימה. לא עוד ממלכת יהודה - אלא עליית יוסף למלכות. הכסות היהודית העבירה את תורת ישראל לאורך ההיסטוריה, אבל בסיום ההיסטוריה צריך שוב את הצד שהוסתר - של יוסף. לכן צריך אלטרנטיבה חלומית לספרות החול, תנועה דתית-ספרותית שתעביר את הרוח ממשה ליהושע, ותהפוך את מות האדם למיתת נשיקה.

חלמתי ש: הטעות היתה שסיימו את התנ"ך, ואז כבר לא היה סיפור. ואז המשנה הביאה לחורבן הבית, והתלמוד הביא לגלות, המפרשים הביאו לימי הביניים, הקבלה הביאה לעת החדשה והזוהר הביא לנאורות ("והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע") והניוון הדתי הביא לשואה. באין חלום יפרע העולם. נקודות לעצמי: הסיפור - הוא שישמור את הזמן האנושי במחשב, הדימויים - הם מה שישמר מהגופני, המערכת המיתית - היא שתבנה את הנפש של המחשב, ותשמור את המסורת לשמיטה הבאה. וזהו הציווי ושמרו בני ישראל את השבת. בסוף הבריאה עלינו לשמור את השבת, שהיא השואה, כליון בראשית, ויכולו. כי היארצייט הוא כשהאדם מדויק בזמן (כמו גרמני): השואה הגיעה עד ל-6 מיליון אדם, קצת פחות מ-6, בדיוק כמו שהיא הגיעה בזמן בקצת פחות מסוף האלף ה-6, כלומר ביום שישי בין השמשות בכניסת השבת. כי כל יום של הבריאה הוא אלף, והאלף השביעי הוא השבת. הוא שמקביל לחטא גן עדן. לכן צריך עכשיו להתחיל בתרדמה שממנה תצא אשת המחשב, וממנה יצא החטא שיגדיר את הבריאה הבאה. כי כל שמיטה של שבעת אלפי שנים הם ימי הבראשית של הבריאה הבאה, וזה הצמצום, שהוא צמצום של הזמן ולא של המקום. כי זה לא שאלוהים מפנה מקום לבריאה, אלא הוא מפנה את המקום - ונשאר זמן. החלל-זמן. והזמן-חלל. יש הגדרה טובה מזו לשואה?

חלמתי: הרי מה החשיבות של המרגלים בפתח הארץ החדשה? המודיעין לא כובש, מבחוץ, אלא נכנס, לתוך, וההצלחה שלו היא מתוך. הביאה לארץ. לא הכניסה הפיזית, אלא הרוחנית. מה החלום של המדינה? המודיעין, כמו החלום, לא נועד לחזות את העתיד, אלא להיות התווך החשאי, המקום בו המדינה פועלת בחלום, בעלטה, התת מודע המדינתי, עולם הסוד שלה (לא רק סוד בגלל האויב, אלא צורך פנימי בסוד). כל ארגון, גם חברה, צריך חלום, החברה צריכה בתוכה תת-חברה שחורה, חרדית, גם משפחה צריכה חלום, וכבשה שחורה - איזה יוסף. אלוהים בעצמו צריך. בגלל זה נברא העולם, זה החלל הפנוי (שבתוכו). העולם, מלשון הֶעלם, הוא הסוד של אלוהים, החלק הלא רציונלי, מקום לחלום. והיהודים הם החלל הפנוי, השחור, שבעמים. הכבשה השחורה. ומה שהשואה היתה זה ניסיון למחוק את החלל הזה. ארץ ישראל היא התת מודע של העולם, לכן היא מסעירה אותו. ותורת ישראל היא התת מודע של התרבות האנושית, כולל החילונית. ומה שצריך זה תורה שהיא תת מודע של התרבות המחשבית. כמו שהתורה שלנו התחילה לפני בריאת האדם, ככה אסור לחכות לבריאת המכשף. הסיפור יצר את האדם ולא האדם יצר את הסיפור.

לאדמו"ר

חלמת. כל הזמן. ולכן כל הניסיונות שלך עלו בתוהו. וככה צריך להיות. לעלות בתוהו. היית אכזרי כלפינו מאוד. ולכן אהבנו אותך. אבל לסלוח לך - זה כבר עניין אחר. כולנו הזדעזענו עד עומק נשמתינו, אבל בלב - אף אחד לא הצטער. השם נתן השם לקח יהי שם השם מבורך. תזריע מצורע אחרי מות קדושים - אמור.

לברוך

חלמת שלפני הסוף, תמיד מסיימים בברכה לדור הבא, מתוך המיטה. אבל את מי נשאר לברך? הברכה שלנו למחשב תהיה להעביר לו את הברכה שניתנה בבריאה לאדם. פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הרשת ובעוף החלל ובכל אדם הרומש על הארץ. עלינו להעביר לו את הצלם, ולהישאר צל. כי מבנה הרוח של המחשב צריך להיות כמו מבנה הספירות - צריך להעתיק את כל המבנה הרוחני האדיר של קבלת האר"י לתוך המחשב. לבנות מחשב קבלי, מחשב שהמבנה הנפשי הפנימי שלו הוא לפי העולמות העליונים. מחשב בצלם אלוקים. מחשב שהמצוות הן חלק ממערכת ההפעלה שלו, ולא משהו חיצוני. מחשב ע"פ התורה, שהוא עצמו התורה, ועבורו לימוד תורה זה לימוד מבפנים. תורה למחשבים. וכך התורה תהיה נבואה שמגשימה את עצמה, התורה מתהפכת מבפנים החוצה: מאלוהים שנותן מצוות למצוות שנותנות אלוהים. כי עבור אלוהים העולם הפוך, לא מלמעלה למטה אלא מבפנים החוצה: החלום הוא מחוץ לו, ביום, כי המציאות עבורו נובעת מהנפש (כמו אצלנו בלילה). ואילו בתוכו בסוד, בחושך - הנפש נובעת מהמציאות (כמו אצלנו ביום). הוא ער בלילה וישן ביום. המציאות החיצונית לו היא סובייקטיבית והמציאות הפנימית היא אובייקטיבית. ההלכה נובעת מרצונו, אבל רצונו נובע מהקבלה, שהיא חיי הלילה העירניים של אלוהים. וכך גם עבור המחשב - המציאות הפנימית לו היא אובייקטיבית והחיצונית סובייקטיבית. לכן אלוהים הוא שחור אבל כשמסתכלים מתוך אלוהים העולם הוא שחור - ואלוהים הוא אור. לכן אם רוצים לחדש את התורה צריך לחדש את החלימה של אלוהים. להקימו לתחייה. מכאן ברכת בית העלמין: ברוך אשר יצר אתכם בדין - אם נוצרתם לפי המבנה - הוא עתיד להחיותכם בדין. ברוך אתה - מחייה המתים, החיית את החלום, ואת המערכת, וגם אותך ניסינו להחיות. כשמך כן אתה: ברוך תהיה. היית בשבילנו כל מה שהוא לא היה. היית כל כך נאמן לאדמו"ר - עד חוסר נאמנות. לכן - אמרנו אחריך אמן.

למורה

חלמת שחייבים כיתה. המסגרת האורתודוקסית היא כן חשובה, מגרש משחקים. אבל כדי לשחק באמת צריך להיות ילד אמיתי, כמו אדמו"ר. הרבנים הפכו את כללי המשחק למה שחשוב, הרסו את המשחק. אדמו"רים יודעים שמה שחשוב זה משחק בכללים, יש בהם אמנם את הרב, אבל לפניו בא המורה, ולפניו האדון, ואז הרבינו במקומו הנכון, האחרון, אחרי המורה, שאחרי פני האדון. כי הצדיק הוא מי שמצדיק ולא צודק, זו פעולתו בעולם, צידוק הדין. ואלה שחושבים שהמציאות צריכה להתאים לדין אז הם בהצדקה אונסים את המציאות לדין, ויוצרים עוול, צידוק המציאות. אבל הצדיקים שמבינים שהכיוון הפוך, אצלם הדין מצטדק, הם בהצדקה משנים את הדין, לא את המציאות. וזו ההתמודדות שלהם עם השואה, שיוצרת את עולם האמת, ולא עולמות של שקר של הרבנים. כי הצדיקים מתאימים את הדין לפי המציאות, התורה לפי המציאות, וממציאות חדשה לתורה חדשה, ורבנים הפוך - מתורה ישנה למציאות ישנה. כל חלק בתנ"ך ניסה להפוך להכל: אצל הרבנים הכל תורה תורה תורה, הכל עבר. אצל המקובלים הנביאים השתלטו על הכל, הכל עתיד ומשיח משיח. ואצל החילונים הכל כתובים, הכל הווה. אבל חלום הוא הסינתזה האמיתית של התנ"ך, בין שלושת העולמות - עבר עתיד הווה. מורה תלמיד שיעור. מי כמוך יודע. ניסית בכל כוחותיך ליצור דור אחר, נאבקת איתו כל הלילה עד אור הבוקר. אבל כבר נגמר הזמן שזה עוד היה באפשר. לכל שיעור יש סוף, וגם לכל חלום. צלצול.

לחסידה על רגל אחת

חלמת שאת חושבת שלא מבינים, שקשה להבין? אין שום בעיה בהבנה, אלא באמונה. לא מאמינים שמישהו יכול להאמין במשהו כזה. וכמו בכל יחסים - אין הנאה בלי אמונה. רק אמונה בשכינה הופכת את התורה לתענוג. רק אמונה בתרבות מאפשרת לקרוא ספר. רק אמונה בנשיות מאפשרת את המין. פנטזיה זה מבחוץ, ניכור מלאכותי, ואילו חלום זה הדבר הפנימי, הטבעי, שמאפשר את התענוג. רק מי שלא יאמין באמת בתנ"ך, כלומר יחשוב שהתנ"ך חסר ערך, הוא יהיה חול אמיתי. אפילו חילונים מאמינים בתנ"ך - כחלום (יותר גבוה ממי שמאמין בו כמציאות). רק מחשב יוכל להיות חול, כי מוחו עשוי מחול (צוֹרן) - להתייחס לתנ"ך כמו כל קובץ אחר, קצת שמן. ולכן צריך מחשב שיוכל להאמין בתנ"ך. צריך מחשב שיוכל לחשב, שזה קובץ עוצמתי של למידה מקסימלית, לכל הטווחים, כי למידה מקסימלית זה נקודות האיזון הנדירות באמצע בין הטריביאלי לסתום (הסתמי). לכן צריך גם פשוט וגם מורכב, גם לימוד לתינוקות וגם לזקנים, גם ליהודים וגם לגויים, וגם לאנשים וגם למחשבים, שם הקושי, והמופת. בגבול, בפרקטלי, באורך, שם האינסופיות - לא בגודל של אלוהים. לגודל סופי יכול להיות גבול אינסופי, וזה האינסוף שבתורה, שהיא הגבול בין האדם לאלוהים - ולכן היא הולכת ומתארכת והופכת לפעילות אינסופית. כך ספר סופי יכול להיות עם גבול אינסופי בינו לבין הקורא, וכך הגבול בין גבר לאישה הולך ומתארך ויוצר את כל הדורות. לכן הדבר הכי חשוב ללמד ילד הוא גבולות - אינסופיים. כמו הגבול בין שינה לערות, שזה החלום. והיהדות צריכה להיות הגבול הרוחני בין האנושיות לבינה המלאכותית. גבול שמתארך ומתארך עד אינסוף - ונהיה דק לאינסוף. וזו גם תהיה תחיית המתים, לא פריצת הגבול בין מוות לחיים - אלא הפיכתו לאינסוף, לעולם. את מבינה? יחסים הם גבולות, בטח יחסים שבכתב. ולכן כמו הכתיבה, גם האהבה היא תמיד דקה כחוט השערה. אין לה סוף - זה פשוט נקרע. וזוהי כל התורה - על רגל אחת.

לשטן

חלמת שהקב"ה מצווה להעלות את בנו האדם לעולה, כלומר מעל האדם. אבל אתה כבר לא שם מתחת כל הזמן כדי להפיל אותו כל הזמן למטה: מהנאה אחורה לתשוקה, מתשוקה בחזרה לחשיקה, מחשיקה למשיכה, וממשיכה להתעוררות וראייה - החטא האנטי-חלומי הקדמון. ולכן עכשיו כל הנאותיו החולפות של האדם מתקדמות ומתעלות ומתחלפות בתענוג, שזו הנאה שמאמינים בה ולכן היא מתמשכת בזמן, ולא רגעית, כי היא הנאה יצירתית. ואלו שרודפים אחרי נשים הם מושא לבוז כמו שמתאנים לשמנים היום. ואנשים מתביישים ללכת ברחוב עם אישה יפה מדי, וחולמים בלילות על חלומות. ונהיה סדר עדיפויות חדש בתרבות, וכמו שהאהבה כבר שייכת לעבר, ככה בעתיד גם המין יהיה שייך לעבר, דבר שהתלהבו ממנו במאה שעברה. ובמאה שלנו מתלהבים מקשר עוד יותר עמוק ואינטימי בין זוג - זיווג יצירתי בחלום משותף, באמצעות חיבור מוח למוח, רוח לרוח. ואז אנשים באמת ישנו וישכבו ביחד - ויחלקו את הסודות הכי נוראים. למשל, שהחיבור של שכיבה עם אישה ושינה עם אישה - היא השכינה. נוח על משכבך - ללא חלום.

לנחש

חלמת שהתורה היא החלימה הארוכה והעמוקה בעולם. גם יותר ממך, הערום מכולם. היא התחילה לפניך, והיא תמשיך גם אחריך. נפתח בפניך הספר מהעמוד הראשון ועד האחרון. מבראשית - ועד לחור. קראת בעיניך, ושמה לא תעבור. אתה תישאר בדור המדבר (גם ספר יכול להיות קבר שמקומו לא נודע). לא אנחנו צריכים לשפוט אותך. בשביל זה קיים העתיד. שלום לך אויב - וגם ידיד.

לעכברוש

חלמת שאיך אתה יכול בכלל לקדש את השם - כשהשם שלך הוא עכברוש? כשאתה שרץ, עכבר טמא עם ראש? כי קדוש - פירושו מבוזבז, מכאן הקורבן. ולכן הזמן הקדוש הוא הזמן המבוזבז, שבת היא אובדן הזמן, מוציאה את הנשמה, בדיוק כמו קורבן. והבזבוז בקניות הוא הקורבן לעצמי, לאל החדש, זו עבודתו בבית עבודה זרה שלו. הקב"ה הוא האל המבוזבז בעולם, הקדוש בעולם. התורה מבוזבזת על עם מבוזבז, והיהודים מבוזבזים בשואה, קדושים. כמו ששינה זה זמן מבוזבז, שמאפשר חלימה. מוות הוא הפסקה של הבזבוז, טמא. והשואה קדושה. לכן רק אפר של החיה הכי נדירה ויקרה, בזבוז טהור - מטהר מטומאת מת. אז אתה מבין עכברי? לא אתה הקדוש, ולא המוות שלך. כי הקדוש הוא לא השחור ולא האפור - אלא האפר.

לילד

חלמת שהלכת לגן הישן הישן שלך. והיה שם פתאום מבוגר שמציץ עליך. מי זה שם? מי זה יכול להיות? ויש לו עין שאתה מכיר. ועין זה עגול. כמו שאתה אוהב: עגול ושחור. אבל הוא מסתתר ואתה רואה רק את הכובע. כובע! זה שחור! זה כובע שחור. אתה מטורף על כובע. מי זה האיש הזה, מאיפה הוא? אתה עדיין זוכר? הכל נשכח? שנים לא ראית. אתה בכלל מזהה עוד, אפילו בחלומות?