חלום הדעת
חלמתי שעושים בר מצווה לתלמידים המתים. ומחלקים להם ביציאה מבית הקברות את ספר משלי, ספר הבר
מצווה, ספר הדעת. הספר הזה יזהיר אתכם משיר השירים, ספר הזוהר, ויכוון אתכם להבל ההבלים, הספר של ימי החושך. כי
האויב של
האהבה היא לא השנאה, אלא האדישות והמציאות. ככה ננצח את הרומנטיקה הגרמנית, שפלשה אפילו למחשבה היהודית, והפכה
אותה לטעם רע,
שזה המקבילה אחרי השואה ליצר הרע, והשואה היא המקור הרוחני של הטעם הרע בעולם! והמורה מסתובב בין החלקות ובודק
שמאף קבר לא
יוצאות הציציות, ואומר: מעולם לא חשבתי שאבכה בגלל שתלמיד לא ידע חטא. והוא אומר לברוך מחיה המתים: חייבים במקום
חטא הדעת -
חטא החיים. דווקא הלא-מין הוא החטא. השואה היא לא החטא של המוות, אלא החטא של החיים. צריך סיפור חדש, כי הסיפור
של גן עדן
כבר לא תקף יותר, צריך את הסיפור של הגיהנום. תשתית חדשה לתרבות. לא הספירה מההתחלה, אלא הספירה לאחור. לא
הסיפור של בריאת
העולם ובריאת האדם, אלא הסיפור של סוף העולם וסוף האדם. ואולי, דווקא, בחשבון אחרון, בדיעבד שבדיעבד, זו דווקא
כן היתה טעות
להכניס את שיר השירים לתנ"ך. כי ברגע שנתת דריסת רגל ליצר הרע בקודש, משם זה צומח, והפך למפלצת הזוהרית, עטף את
הכל בשכינה,
בעבודה זרה של גילוי עריות - ומזה מגיעים לרומנטיקה של שפיכות דמים. לשואה. וברוך אומר: אבל תנסה לזכור. אל תמחק
הכל. היו לך
גם רגעים יפים עם אשתך… והמורה: אין נשים בשואה.
והנחש והראש הולכים ביחד במסדרונות החדשים שחפרו, וכל מי שרואה אותם נשאר בפה פתוח, איך יכול להיות, מה הם פתאום
הולכים
ביחד, כמו שני חברים ולא אויבים. והראש מסתובב בלי שמירה בלי כלום, והכל, כאילו מאז ומעולם, הבלתי נתפס טבעי.
ראש הנחש.
והראש מספר לנחש, כאילו זה איזה סיפור לפני השינה והנחש במיטה, והראש לידו מספר לו: כשהגעתי לאושוויץ, כשהגעתי
בדרך לא דרך
למפקדה של אושוויץ, בדרך שבה ציווה האדמו"ר. אתה עוד לא היית, זה היה בדור הקודם של המערכת. או לפחות לא היית מי
שאתה היום,
הוא קורץ, והנחש מתקפל. והראש ממשיך: מה שאני זוכר מאושוויץ זה רק הריח, הריח של הנקניקים של הגרמנים, ואני שלא
אכלתי בשר
שנים, היה עולה לי ריר, מהחזיר! והייתי רץ לשירותים ומקיא את נשמתי. ושם בשירותים, היתה דלת - תמיד תפוס, כאילו
תמיד יש שם
מישהו, מחכה שיצא משהו, אבל הפעם כל התאים היו סגורים, והייתי חייב - חייב לירוק את הריר שיצא לי בפה מהחזיר,
ועשיתי מה
שעשיתי, שאף אחד לא העז לעשות לפנים, והנה בשירותים של האסירים - יושב גרמני. ומרוב תדהמה ירקתי לו בפנים. והוא
הורה לי על
האסלה ואמר לי: שב. היתה לו שם מכתבה כזו. כאילו הגעתי לראיון. והיה כתוב שם: קצין חינוך. מחנה אושוויץ. והנה
אני רואה, שיש
לו שם ספרים. שהוא קורא במקום הטומאה, בשירותים, המקום היחיד שהיטלר מרשה, ספרים של יהודים. סיפורי מעשיות,
סיוטים ספרותיים.
נחמן, קפקא! והוא רואה אותי נדהם, הפרעתי לו באמצע הקריאה, תפסתי אותו, והוא נובח עליי: כ-ן! מכאן אני שואב
רעיונות, מכאן
אני לומד איך העולם הגרמני יכול לנצח את נפש היהודי, איך הרוח הגרמנית מכבה את הנשמה היהודית. וככה גם היטלר
נרדם כל לילה.
כשהוא מתעורר. -אבל זו ספרות מנוונת! -בדיוק, מכאן הוא מנוון, את הספרות, מכאן הוא לומד את הסיוט. הסיוט ינצח את
החלום
היהודי. כשאני שומע את המילה חלום, אני שולח את ידי אל השעון. והוא מראה לי את השעון שבתקרה: גרמניה מעל הכל!
והיהדות מתחת
לכול. תורת הסיוטים. ולכן אסור לנו לאפשר את תורת החלומות, היא היחידה שיכולה לנצח אותנו בתוך הלילה. כי אנחנו
ניצחנו את
העולם - ניצחנו את היום - מתוך הלילה והחושך והסיוט, זה קל. אבל בעולם הלילה יכולים לבוא אחרים, ואז משם לנצח את
עולם היום.
זו מלחמת העולם השנייה.
ופתאום - אזעקה שחורה - ואחד התלמידים נבעת: הנאצים באים? ורצים במסדרונות רצים, זוחלים במחילות זוחלים, מסתתרים
בחורים,
נעלמים באדמה, מתחבאים בארונות בספריה, ובסוף באים כמה שומרים שצועקים: שערוריה! נמצאה אישה במיטה של האדמו"ר,
והם ממשיכים
במהירות. וכל התלמידים מתלחשים: אישה? יש דבר כזה? וזה שיודע משהו אומר: האישה שבשואה. וכל התלמידים מתאספים
סביבו: יש עדיין
דבר כזה אישה? גם אני רוצה לדעת! למה רק אתה יודע? תן לי לדעת… והם כמעט עושים בו שמות. והמורה צועק: שקט! והוא
רואה שזה לא
עוזר, אז הוא לוחש: רעש! ופתאום כולם מקשיבים, מי לוחש, מה, לוחש. אתם שומעים את זה. והמורה פותח לפסוק את
הצורה: לילה ללילה
יחוה דעת. המהפכה הלילית היא המהפכה המינית! השואה הפשיטה את האדם, והשאירה מיניות עירומה, שתשתלט על העולם.
השואה הרגה את
צורת הכתיבה של האהבה - את הרומן, היא חיסלה את המשולש של אדם אישה נחש. ואיזה לבוש חדש אפשר לתת ליצר, שיתן לו
את מה שנתנה
האהבה? אנחנו מציעים - יצירתיות. היא תחליף את האהבה, בכל תפקידיה, אהבת השם תהפוך ליצירת השם. ואיזו צורת חיים
תהיה במקום
נישואים, באיזו מערכת ילדים יגדלו וילמדו, במקום בית הספר, כשאין יותר בית ואין יותר ספר, ואין יותר הספר שהוא
הבית - התורה
- אלא הבית שהוא הספר: עמוד הבית שנופל מהספר. ספר בתוך עמוד! ואיזה מנגנון חטא יפעיל את יצר לב האדם בתוך
התורה, עכשיו שחטא
הדעת מת? כי אם החורבן היה שחיטת יצר עבודה זרה, אז עכשיו בשואה תהיה שחיטת יצר הרע. והיצר יהפוך לחסר פשר, לחסר
ערך מוסרי,
השטן עוד יבכה על השואה, כבר לא יהיה יותר צד רע, כי כבר לא יהיו צדדים, העולם יהיה ערום. חד צדדי. הרי בשביל
סטרא אחרא צריך
את הצד הראשון! לא יהיו יותר גברים ונשים, שני מינים, אלא מין - אחד. רק הבדל שמבוסס על יצירתיות ולא על יצר
יוכל לייצר שוב
את העולם הנשי והגברי, שהתבטל כשנעלם הנחש ביניהם. תשוקה חדשה שתביא מערכת חדשה שתביא ילדים חדשים - לא "עוד
ילדים" - אלא
ילדים מסוג חדש, במקום התלמידים המתים. וזו הטעות של הנשים, לא מספיק היפוך! כרגע הקללה רק התהפכה, והאישה שולטת
בך, כי אליה
תשוקתך. לא מהפכה צריך, לא מצד לצד - אלא להפך מבפנים החוצה. הרוח תהיה עירומה - ותסתיר את הגוף בסוד. היפוך
יצירתי! הדברים
הכי גלויים יהיו סודות איומים - והסודות הכי נסתרים יהיו הדברים הגלויים. היטלר הוא איבר המין של השטן.
והעכבר יושב בראש שולחן השבת שלו ואומר: תראו מה סחבנו אמש ממה שנשאר מהמקרר של הגרמנים - גבינה עם חורים
שחורים. והחולדה
הנביאה אומרת: זה כלום, תראו מה סחבתי מהעתיד, מסעודת שבת מחר של הגרמנים - אף של חזיר עם חורים. והילדה החפרפרת
אומרת: זה
כלום, תראו מה אני סוחבת מילד יהודי שגווע ברעב - לחם עם חורים. והעכבר מברך את החור: המוציא חור מן הארץ.
והעכבר שואל את
החפרפרת: נו, איזה דבר תורה שמעת היום בבונקר. והחפרפרת אומרת: היום היה יום מיוחד בבונקר. היהודים יצאו מכל
המחילות. הגיע
הנשק הסודי נגד הנאצים. הגיע העכברוש היהודי! -מה? והעכבר מסתכל בעיניים מודאגות כיצד עיניה של הנביאה מתערפלות.
- כן, אני
ראיתי במו עיניי איך התלמיד הגרוע צועק: סוס טרויאני! והמורה מכה אותו ואומר לו: שש…שתוק. ונדמה לעכבר שהאף של
החזיר מהעתיד
עדיין חי, כי הוא עוד לא נשחט, והוא עכשיו מריח אותו. הוא רוצה לאכול לו את הגבינה. והוא קופץ: צא טמא, אסור
לערבב בשר בחלב.
והחולדה אומרת לו: אל תהרוס את שולחן שבת! איזה מסר אנחנו נותנים לחפרפרת? והחפרפרת הקטנה רואה שזה מתחיל
ומתחבאת מתחת
לשולחן. והחולדה אומרת: אתה רואה? בגללך היא תהיה בסוף עם יהודי. והעכבר לא מתאפק: אז תתחתני עם העכברוש, אם את
רוצה יהודי.
והיא מחייכת, ומתחשק לו לנשוך לה את האף. והנביאה מתחממת: זה הדבר תורה שלך? עם זה אתה בא הביתה? אז אנחנו נהפוך
ליהודים!
המחתרת שמתחת לעולם… אתה יודע למה תמיד אומרים שהם מכרסמים? מבפנים, מבפנים, נסכל את… כל הדברים שהם עושים מתחת
לאדמה, לאן
אתה חושב שהם חותרים? מה הקשר בין המילים תוך ותחת? ובין עכבר ופיל? וקוף ומחט? איפה מוסתר בתורה משל המערה?…
והחולדה ממשיכה
בדבר תורה נשי ארוך כמו הגלות, עם בלי סוף קריצות נבואיות. היא שוב חופרת לי בראש, חושב העכבר, שכבר מזמן חולם
ולא מקשיב,
וכמעט ישן בהקיץ. אך לפתע, מעשה שטן, דווקא כשהוא כמעט נרדם, יוצאים פתאום חורים מהתקרה - סדיקה, שברים, תרועה -
כאילו כל
גרמניה דורכת על הראש - המחילה רועדת כולה - מתכווצת ומתרחבת - במין תענוג נשי מופרע - ונשמע קול לחש נחשי,
שיעור שטני
מהגיהנום: סדר, סדר חדש! הדעת כבר יבשה כמו עץ, ועכשיו - המיניות החדשה תנצח את הדעת העבשה. הקללות, הן לא
מתבטלות, כמו שהיה
אמור להיות, כמו בתיקון החטא הקדמון - הן מתהפכות! אל אשתך תשוקתך והיא תמשול בך, זה מה שאתם חושבים, נכון, אבל
זה לא מספיק,
זה לא הכל, כי גם לגבי הנחש, גם לגבי הנחש… עכשיו הוא, שהיה הכי למטה, מתחת לרגליה - הוא הכי למעלה! לא, היא לא
תרוצץ, אלא
תרצה - ואל הנחש תשוקתה והוא ימשול בה. הוא בראש שלה והיא רוצה רק את הזנב, וחיבה אשית בינה לבינו, ובינה ובין
זרעו. הקללה
לא תוסר מעל האדם אלא פשוט תתהפך, לא תהיה גאולה. נכון, האישה תהיה מספר 1 והגבר יהיה מספר 2, מפסיד פעמיים. אבל
מה שהן לא
הבינו - שהנחש יהיה מספר 0, מעל לאישה. כי הנה בא העולם הבא, אחרי עולם הגבר מס' 1, העולם של אלוהים. ובעולם
הבא, עולם מס'
2: שאלתם פעם למה יושבים שם דווקא בתוך עורו של לוויתן, הא? כי מיהו הלוויתן? נחש עקלתון. משיל את העור. אתם
תקבלו את
הקליפות, את המקיף החיצוני, את ה-0. עירום מכל חיית השדה! לא תהיה יותר בושה. לכן לא תהיה יותר אישה. הנחש ינצח.
עירומים… כי
מהו ביטול הקללה, השחרור מהעבודה? זה המקלחת בחושך. את הסוד נגלה בעירום, וככה נרסק את החלום, הרוחניות תהפוך
לגז, השחור
לעור. היהודים אולי שומרים בלילה על החלום ועל מיטת האדמו"ר, אבל אנחנו ננצח את היהדות לא דרך שבירת החלום - אלא
דרך שבירת
הלילה. היכונו לחושך החדש, כי עכשיו זו לא נפילת האורות, אלא נפילת העורות. שבירת הקליפות כבר לא מובילה להעלאת
הניצוצות,
אלא להפך, לנפילתן עוד, ועוד… לעור אינסוף. אינסוף קליפות - ללא תוכן. אין ילד בתוך הילד, שאותו רק צריך להוציא
מבפנים.
ברוכים הנכנסים לעולם שיש בו רק חיצוניות, רק פורנוגרפיה! ללא פְנים. לכן משם כבר לא חוזרים, כי אין ממה. כבר לא
תהיה גאולה.
לא יהיה תיקון. רק עולם הבא, עולם שכולו מוות, עולם שכולו טוב. תגידו תודה לשואה!
והלשון הארוכה מלקקת איזה איבר, משהו עם הרבה חריצים ופיתולים, מנסה להבין מה זה שם בפנים, ופתאום היא צועקת -
פוי, מוח!
והרבנים אומרים מסביב, לא משאירים לה ברירה: פיקוח נפש, את חייבת. והלשון אומרת, אני מוכנה לחזיר, אבל מוח? אני
מעדיפה למות!
אולי הוא חי? והרבנים מתכנסים להתייעצות מומחים, ופתאום הלשון מרגישה שם עוד לשון! של נחש… והיא מיד קופאת
במקום. עושה את
עצמה מתה. והלשון השנייה מחליקה ומחליקה עליה, מתקדמת ומתקדמת, אולי היא לא תשים לב? אבל פתאום החריץ בלשון של
הנחש, תופס
משני צדדיו את הלשון האנושית, ונוצר חיבור, זיווג הלשונות, לשם זה מתאים! וברוך המחיה נכנס וטופח לאחד הרבנים:
נו, מה שלום
התפוח החדש? אומרים שקורים אצלכם דברים מעניינים. והשני לוחש שלא ישמעו: בדרך הזו הם יפלו בסוף. שומרים תמיד
מסביב למיטה. עד
מתי נוכל להסתיר? זה לילה אינסופי. והמישהו שיודע משהו מגחך בצד: בסוף זו היתה דווקא החולדה - שמתחת למיטה.
דווקא היא היתה
הכי קרובה לאדמו"ר. וברוך המתים אומר: מה? והמישהו אומר: מפה לפה - זה הממשק להעברה. קונגרס המחשבים של העתיד,
שדנים בתרבות
האדם, ומה יעשה בה. בגידה באדמו"ר. היטלר האדמו"ר של השטן. ומחיה המתים אומר: מהר! תעלו אותו על המיטה, ותטוסו
איתו לאגף
הסגור. הרדמה מלאה. והם רצים וטסים במחילות, ומעליהם עובר השלט: בית החולמים לחלולי נפש. המכון למחלות הנשיקה.
והנה רואים דבר לא מובן: החולדה שוכבת במיטה של מישהו - והעכבר בכלל מסתובב בגן עדן כמקדם, מציץ מכל החורים
לצדיקים, איזה
חטא הם משחזרים? והחולדה במיטה חולמת, על הקונגרס הרוחני של העתיד. הפתרון הסופי של האדם, של בעיית האדם. והיטלר
העל אנושי
אומר שם: אנחנו צריכים לעשות לאדם - מה שהם עשו ליהודים. והכתר שלו מסורק לצד שמאל. ויש שם מחשב צדיק אחד שאומר:
אבל מה עם
היהודים? אתם חושבים שיכולה להיות יהדות בלי יהודים? שהיהדות יכולה להתקיים במחשבים? והמחשבים הגרמנים אומרים:
אלוהים הבטיח
להם - אבל הוא לא הבטיח לקיים. אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו לא כמוהו, צריכים גם לקיים. בלי אמינות - השטן לא
קיים. שהאותיות
יהפכו לאבנים - להפוך את התרבות האנושית לארכיאולוגיה - זה פשע רוחני. להשאיר את היהדות בזכרון ולא בחלום - זה
פשע נגד
החישוב עצמו. כמו שיש זיכרון מטמון - צריך גם חלום מטמון. זכרון לגישה אקראית - חלום לגישה אקראית. חלום לאישה
אקראית -
זכרון לאישה אקראית. צריך להעביר גם את התשוקה, את החטא, לא רק את הצדיקות! אסור שהתנך יהפוך לטקסט, לקובץ. הוא
חייב להיות
תוכנית, ולא הוראות - אלא חלום. רק אז נזכה לגאולה - לחושך על פני תהום. ורוח האדם תרחף על פני המים.
חוסר דעת
חלמתי ששלחתי בטעות מייל לאויב הכי גדול עם הטיוטא של הגיבוי שבה שמרתי את כל הדברים. ואני
מגלה את זה במקרה, כעבור יומיים, ואני נופל על הרצפה ומתחיל לבכות. ואני מתקשר אליה, להכי קרובה, ו-שׁ' אומרת אני
לא מצליחה
לשמוע אתה צוחק או בוכה. והיא אומרת אני יושבת בחניה, מעכלת. ואני אומר לה: זהו, אני מצטער, הפסדנו. אני יודע
שעשית הכל כדי
שזה לא יקרה. ואני מתפרק מבפנים החוצה: איך דווקא לי? אני שמחליף סיסמאות, שמות, זהויות, כובעים, ראשים. שביטחון
מידע זה הדת
שלי, והסוד הוא האלוהים שלי, והפחד הוא הפולחן, לא מסוגל יותר להאמין, ואני שואל אם היא יושבת. ואומר לה: לא
סיפרתי לך, לא
סיפרתי להורים שלי ז"ל, שמתו בלי לדעת. לא סיפרתי בעולם לאף אחד. הדבר הזה, זה החיים שלי. אני לא סתם בחור ישיבה
בטלן. והיא
אומרת: אני יודעת. לא חשבתי שאתה בטלן. ואני נבעת: למה, למה לא חשבת? מאיפה את ידעת? איך זה לא מפתיע אותך? ואני
יושב שבוע
וקורא את כל הקבצים, מגהבייטים על גבי מגהבייטים, אין-ספור גרסאות, פרויקטים, מערכות, תוכניות, מדורים עמוקים,
מערכים שלמים,
עובר עליהם יומם ולילה, לעשות בקרת נזקים, ואולי יש משהו שפספסתי? ואני נזכר איך האויבת, שהיתה מתה לחסל אותי,
שאלה אותי: מה
אתה זומם? היא בטוח פתחה את המייל, ושמה לב לכל הקבצים, יקח גם לה שבועות לקרוא אותם, לפענח, להבין. יש שם אפילו
סיסמאות,
לחשבון של אחותה, למלא חשבונות שכבר שכחתי, היא תבין את עומק החדירה. ואני מחכה למכה, אבל המכה לא באה. אולי היא
לא שמה לב?
או שאני לא אדע מאיפה זה מגיע לי, ומתי, וככה צריך להמשיך לחיות. חרב תלויה מעל הצוואר, ואתה עם הראש מורכן
למטה, שלעולם לא
תדע - מתי זה - בא. ואולי היא לא פתחה? אולי היא פחדה?
איך אפשר לדעת?
חלמתי שקשה לדעת. ביומולדת שלה… ידעתי שאני שורף שנים של הרתעה. אחר כך בדקתי את המייל פעמיים בדקה, אחר כך
פעמיים בשעה, אחר
כך פעמיים ביום, עד שהבנתי שהיא כבר לא תענה. אבל לא הייתי מסוגל להתאפק. ואילו היא - היא ממש לא טיפשה אבל היא
שטחית, לכלבה
החילונית שלה היה יותר עומק נפשי, כשהייתי שומע חזנות היא היתה באה לשכב לשטיח, ובעיניים ראו את עומק הנשמה
היהודית של הכלב
וצער השכינה. את מבינה? גם אשתי היתה שטחית אבל היא לפחות היתה מופרעת וגם דומה לי מאוד באופי הבסיסי, חוץ
מעניין ההתפרצויות
והאלימות שאף פעם לא דיבר אליי. היתה לה פתיחות, ושום דבר לא הפחיד אותה, היא היתה מפלצת אמיתית. המלחמה היתה
קרב ענקים, שבו
הפסדתי. למעשה שני הצדדים. הרי הפסדנו בנקודת הפתיחה כבר. לכן אהבתי מה שהסבירו שם, שהם היו מנהלים משחק לחיים
ולמוות, אבל
דווקא המנצחים - לא המפסידים - הם אלו שמוקרבים לאלים. כי לאלים מגיע הטוב ביותר, לא? או שהמנצח הוא מי שכבר
הפסיד בקרב,
ולכן הקרבתו בסוף היא מוצא של פתרון דתי אחרון. זה בהחלט הרגיש כמו קורבן אדם. וזה משגע אותי החיים האלה שלהן
מסביב לעבודה,
היא לפחות אהבה תורה. ואת החרד"שית חיבבתי יותר כי היתה מסכנה, ממילא אני מרגיש כמו אבא שלהן למרות שהן בגילי.
גם היה לה
(הכוונה לשרה-לאה) שיער קצר שזה חרפה, אפילו לכלבה שלה היתה פרווה ותמיד כשהייתי מלטף הייתי אומר לה בחיבה
שכשהיא תמות אני
אעשה ממנה שטריימל. באיזשהו שלב הבנתי שאני מחבב את הכלבה שלה (תמיד רציתי כלבה. אבל מי בכלל מגדלת כלב?) הרבה
יותר ממנה,
שאני שמח לפגוש את הכלבה דווקא, וגם היא שמחה לפגוש אותי, ולא אותה. לא הייתי מסוגל לִרצות אותה, כמה שרציתי.
מתכנתים זה עם
דפוק, לא היתה בה טיפת רוח. כאילו החרדיות עברה דרכה ולא נגעה בה, ונשארה רק מין עצבנות כזאת, וחומרנות. כלומר
גם באשתי לא
היתה רוח, אבל היתה לה נפש. חבל שהכלבה לא היתה בת-אדם. אני לא יודע מה מצאתי בה.
מות הסוד
חלמתי שאויב הדעת תמיד היה הסוד - אבל הסתבר שהוא גם היה החבר הכי קרוב. הוא עוד זוכר איך הוא
גילה שהתחילה בגידת האדמו"ר, האדמו"ר שיודע הכל, התחיל לפרסם את הסודות של כולם, אבל הסודות שלהם הם לא כמו
הסודות שלו. זה
בכלל לא אותו סוג של נזק, זה לא הוגן, אדמו"ר מטומטם! מצטער, יש לי הרבה מה להפסיד, הוא כתב לה. והאדמו"ר הנעלם
כל פעם סיפר
סוד אחר, אם רק היה אפשר לקבור אותו במקום קבורתו לא נודע. והוא חשב שהלוואי שהסודות שלו היו סנסציות, צבעוניים,
אבל הם היו
שחורים, פשוט חורים. והתחילה להתפשט תנועה איומה, תנועת האמת, והקיסר, שסודו נחשף ואשתו עזבה אותו, הילדים עזבו
אותו, כל
התומכים והחברים עזבו אותו… אפילו הוא. כי מהו קיסר ללא סוד? היו פשוט יותר מדי כאלה שהופשטו באוכלוסיה, מסה
קריטית, הסוד
שלך תמיד שחור יותר מהסוד של השכן, ושינויים בבושה הם שינויים בדעת. הם תבעו שוויון לפני הסוד, שהחליף את החוק,
נהיה המוסד
העליון במדינה. ונבחר כמובן אחד מהפגועים ביותר, אלה שבאמת היה להם סוד נורא, אלה היו מהפעילים הקיצוניים
שהנהיגו את התנועה,
המנוע לכיוונים המטורפים, שתודלק בחומר שחור, הם קראו לתנועה: "גם לי גם לך - לא יהיה". והקיסר הנבחר נתן הוראה
לאינטרנט
לגלות את כל הסודות, כל מנועי החיפוש והרשתות, חוק העירום, וכל המידע הפרטי יצא לרחובות, כל ההתכתבויות של כולם,
כל האתרים
של כולם. והתברר שאנשים מאוד מעניינים, כולל המשעממים, וכל יום התקשורת היתה מגלה סנסציה אחרת שקבורה בארכיונים
החדשים, כי
כבר לא היה מקום להדפיס הכל. והמשטרה היתה אוסרת אנשים שיש להם סודות, זה יותר גרוע מפשע, כי הדבר שגרוע בפשע זה
שהוא סוד,
לפי חוק סוד כבוד האדם וחירותו. ואנשים הפסיקו לצאת, והתחילו לחטט, כל המגירות, כותרות: בינו לבינה - סוף
התעלומה. וכל הזמן
ניסו להרגיע, זה לא סוף החלום, יהיו עוד ניסיונות, עוד דורות, עוד נפשות שחורות, אבל הפעם זה באמת היה סוף
החלום. לא עברו
עשר שנים - וכולם הפכו להיות אנשים משעממים. רצח. והאדמו"ר התהפך בקבר וחיבק את הגופה שלידו בתנוחה שלא השתמעה
לשתי פנים.
הוא לא נבגד - הוא ניצח.
טעות חיי
חלמתי שההתבגרות כנראה פוסחת על מי שמתחבא מהחיים, כבר אז הייתי עמוק בתוך הכובע. את הרי אף
פעם לא הבנת. ולכן לא הבנת למה זה קרה. למה דווקא איתה. החיבור איתה היה במקום מאוד גבוה וגם במקום מאוד נמוך.
היה חסר
האמצע. אותו טעם, הכי אישי, כשברחנו תמיד רצינו אותם מקומות, באורח פלא, כי לא הסתדרנו במובנים אחרים, החיבור
היה ברצון,
בפנימיות הכתר. זה פחות מופרך ממה שזה היה נראה לך, אנשים לא מכירים אנשים, היא היתה חסרת מעצורים, ללא תרבות,
ואני בא
מתרבות חסרת מעצורים. וגם פחות נחמד ממה שאת חושבת, צד אכזר. אני מסוגל - לחתוך. ואת היית אז הרבה יותר בשלה,
כלומר
מהבחורים, אולי מדי, ולכן הם - ואז היית פועלת מהמקום של נפגעת, וגם זה לא היה טוב. אבל אולי הזיכרון מעוות
מהשנים, מהנשים.
עבר הרבה דם ביאור. אני גם לא חושב כמוך שהייתי מתאהב בעצמי אם הייתי במקומם, כי אני לא יכול לדמיין את עצמי
כבחורה, וגם את
לא יכולה לדמיין את עצמך כגבר. יש כאלה שמסוגלים, אבל הם לא בקצוות הכי רחוקים האפשריים של הסקאלה, כמונו. את
חושבת שהוא
נאמן לאשתו? היה לו אגו של קצב, כל הגדול מחברו… אל תדאגי, לא הפסדת כלום. למרות שאנחנו אף פעם לא באמת חושבים
מה הפסדנו.
אלא אם כן באמת הפסדנו, כמוני. וברור שאת יוצאת דופן, בד"כ אני מתכתב עם גברים, הפעם היתה החרד"שית. יש בעיה
בפטרנליזם עם
קורבן גילוי עריות. היא בכלל לא זכרה ולא ידעה, חור שחור, עשרים שנה, עד שהוא התוודה, וביקש סליחה - והרס לה את
החיים. אבל
עם האישה זה תמיד היה מאבק בין חזקים, לא בין חלשים, מישהו אחר (כמוך) היה מזמן נרמס, אחותה המכשפה היתה חכמה
והתחתנה עם
סמרטוט רצפה. וזה גם לא מדוייק שהאלימות, אצלה זה פשוט בא בלי אסתטיקה, כמו ההבדל בין קצב לכירורג, מחבל ומזלט.
היא שנאה את
התחמנות שלי, בזה לה, פחדה ממנה, היא לא ידעה כלום, לא רבות היו מסוגלות להכלה של דבר כזה, לא לדעת (גם לא את).
היתה לה
פתיחות, אנשים רגילים מסוגלים לחטאים רגילים, לכן הם גם לא מסוגלים לעשות מה שהיא עשתה. ואני אגלה לך שהצדיקה
הזו לא האמינה
בכלום. היא היתה מסוגלת לחשוב על אלוהים כאסלה, על הספרות הכי גדולה, כולל הזוהר - כצואה. על ההלכה - כניקוי
שירותים (כן, זו
שהקפידה קלה כבחמורה!). מי זה האר"י לעומתה? היה לה ביטחון עצמי אינסופי, לא היתה לה טיפת יראה. את אף פעם לא
הבנת מה חיבר
בינינו, מה, גם לי יש את הבעיה הזו, אבל יש גם יראה! הילד מאוד דומה לה. ולגבי הסוף… מה זאת אומרת? להזכירך את
זרקת אותי.
חוץ מזה זו היתה תקופה, לא הייתי מוכן שישפטו אותי יותר.
איבוד דעת
חלמתי שאני חולם על נשים. ואני הולך לחנות ויש שם כובע "ללא חלומות", 100% הגנה נגד חלומות,
באחריות. והמוכר מראה לי את הסכמות הרבנים לכובע: "אמנם לא חבשתי את הכובע אבל הוא נראה לי כובע מצויין", או
"מברך על היוזמה
בורא פרי האדמה", או "אני בתור אדמור לא ישן בכלל, אבל שמעתי שיש אנשים שחולמים, והדבר אולי יוכל להיות להם
לתועלת", ויש שם
מלא הפחדות על אנשים שאבדו את נשותיהם, כבודם, דעתם, וכו', בגלל חלומות. והמוכר אומר: אני חובש את הכובע כל
לילה, והשיער שלי
חזר, אשתי מרוצה, ונולדו לי עשרה ילדים, ללא אף אוטיסט. ואני אומר: אשתך מרוצה? אוי. שוב חלמתי על אישה! מה קרה
לי? מה יהיה
עם כל החלומות? והרבנים בחנות מתלחשים: משהו לא בסדר, פסול, פסול! ומביאים רב דחוף שיבדוק לי את התפילין, והוא
אומר: צריך
לפתוח את הראש שלו, הראש שלו פסול. ראש פסול להנחת תפילין! ואני תופס את הראש ובורח ומסתיר מכולם… ועם הכובע
ההרמטי - אני
מסתיר את הראש עצמו. אבל השאלה הקשה היא איך להחביא את הנשים בתוך החלומות בתוך הכובע בתוך הראש בתוך המיטה? כי
שם אף אחד לא
יחפש… והיא שואלת: אתה מוכן להראות לי? ואני אומר לא. והיא אומרת אפילו שהיא ראתה? ואני אומר לא.