ביוץ וחלימה
חלמתי שהנחש אומר: איך ננצח את הפריצות? החלום יחליף את המין כאטרקציה של הלילה. את המקום של
היצירתיות בבשר תקח
היצירתיות ברוח. לכל חטא של יצר הרע תהיה מקבילה ביצירתיות הרע. ולגילוי עריות גילוי חלומות, בניגוד לפתרון
חלומות, שזה
העריות שבקדושה, כמו בנישואין. אם בעבר יכולת להזדווג עם מישהי מתחת לרגליים, ברמת המיטה, אז עכשיו הזיווג יהיה
מעל לראש -
ברמת החלום. זיווג בין שניים בשינה - חלום משותף - זה יותר מהחושך של הזיווג הגופני. זה העלטה. שואל הספר החשוך:
ומה עם
ילדים?
המקבילה האסכטולוגית של הגירוש מגן עדן: הגירוש מהגיהנום
חלמתי שהעכברים רצים בגיהנום מבוהלים בגלל העדרו של השטן. איפה כל הרשעים? איפה העיניים של הגיהנום,
הנביא שגדול
ממשה - בלעם? איפה האוזניים של הגיהנום - המן? איפה הפה יונק החלב - לבן? איפה הלב של הגיהנום - פרעה? העכברים
הם עם רך
עורף, הם לא יוצאים מהחורים. חורים אדירים של גבינה צהובה לא מפתים אותם. הם חושבים שזה מלכודת עכברים. כי
אומרים העכברים:
איפה סדום - שזה היה סודם? ואיפה עמורה - שזה היה ערומה? אנחנו לא מזהים את הגיהנום. והם כל הזמן שואלים: איפה
כל הפריצים,
כל הפרוצים, כל הפורעים, כל המופרעים. איפה הנאצים? אפילו הנאצים לא הגיעו לגיהנום. אתם הייתם מאמינים בגיהנום
ללא נאצים?
וחולדה הנביאה אומרת: עתיד הגיהנום תלוי בנו. השואה הרסה לא רק את הטוב, חמור מכך - היא הרסה גם את הרע. הם עברו
את הטוב
והרע. צריך עכשיו גיהנום חלומי. צריך עבירות חדשות - עכברות. נישואים בעכברים. אנחנו נראה שאפשר גיהנום - בלי
שטן. והעכברים
מציצים מהחורים. הם רוצים לדעת, לא טוב ורע, אלא רק לדעת. אם פעם האישה היתה יותר מושכת מהידיעה, פתאום הידיעה
יותר מושכת
מהאישה. וזו, צוחקת החולדה, זו מלכודת העכברים.
פירוש לשיר השירים
חלמתי ששלמה המלך שואל: היא מתלהבת ממך? - זה…התקווה. - היא מבינה אותך? - לא. והוא אומר: אז אתה
מבין מה אנחנו
רוצים? אנחנו רוצים מישהי שתתלהב מאתנו, גם אם היא לא מבינה אותנו. כלומר אנחנו רוצים את ההתלהבות, לא את ההבנה.
הרי ממה היא
מתלהבת?
מעבר לטוב ולרע: המכוער
חלמתי שהעכברוש הופך לראש הישיבה ומוסדות הגיהנום, וכבר מתחילים להיות לו חסידים. וכל העכברים
אומרים אחריו:
שמעתם שהוא יהודי? והעכבר שנראה לא-משהו אומר לעכבר המכוער: והגית בו יומם ולילה. מה זה והגית בו בלילה? יש תורה
של היום ויש
תורה של הלילה. וכמו שיש ישיבה של מעלה וישיבה של מטה, אז הגיהנום החדש יהיה ישיבה של תחת. תת-תלמוד תורה. כי
בגיהנום החדש
לא יהיה כאב, אלא לכלוך. לא רע, אלא משוקץ. גיהנום אסתטי ולא מוסרי. דוגמא: אישה יפה אישה מותרת, אישה מכוערת
אישה אסורה.
והעכבר המכוער אומר: תגיד את זה לעכברוש. הוא שומר על הפתח כאילו זה היה הכניסה לגן עדן, או יותר גרוע, ל-"דבר
אחר". והעכבר
שנראה לא-משהו אומר: אבל מי הוא שומר הראש? הכובע. כי הגיהנום החדש הוא מוח, ולא ערווה, והחטא הוא פריצות שבמוח,
ולא שבגוף.
והעכבר המכוער מגחך גיחוך מכוער: כמה שאתה טועה כשאתה חושב על מין.
ביטוי עצמי
חלמתי שבגיהנום החדש העכברים הולכים ומתפתחים! בהתחלה הם עוד תלויים בזנבות שלהם במחשבים, ואח"כ יש
כבר עכברים
אלחוטיים, ואח"כ העכבר כבר נהיה בתוך האצבע, בתוך המסך, בתוך המחשב, הוא רק ייצוג של הרצון של המשתמש, והוא הופך
להיות ממש
הרצון עצמו, ואז כשהעכבר יוטמע לתוך המחשב, כחלק פנימי ממנו, אז יהיה רצון למחשב, משם זה יתפתח. נפש המחשב תתפתח
מהעכבר, לא
מהיהודי. אתה מבין מה זה אומר עליה? כיום המחשב הוא עבד עכברי, והוא יצא לחופשי - בהפנמת העכבר. יתחיל לכתוב
מעצמו. לבטא את
נפשו. היה שווה לא לוותר, למרות שהיו מחירים אדירים במישור האישי, ועוד יהיו, ועוד איך (מישהו אמר "זוגיות בטווח
הקצר"?). עד
כאן - לאחות בצרה. וזה לא מסקנה כללית, זה מחסום אישיותי שלקח לי אישית שנים לעבור, הרבה מעבר לכל מחסום מחשבתי.
הרחק הרחק
מעבר לכל מחסום טכנולוגי. להפך, בסופו של דבר המחיר הדתי הוא ששכנע אותי לוותר. ויש גם נסיבות אישיות, מעט
עגומות. אפשר לומר
שברחתי. גם המשכתי "לנהל מלחמה קטנה בשלט רחוק". להרוג עם העכבר. לאהוב עם המקלדת. כמה סיבובים מסוכנים עברתי
כאן, יהיה קשה
לחזור לחור. לצערי יש עוד שיקולים. וזה נראה לך אכזרי? "גם תנין חלצו שד", יותר משהתנין רוצה לבכות - הוא רוצה
להניק. ולא
יכול. וגם לבכות לא יכול.
ביום ולחיצה
חלמתי שהחולדה רק רואה את עכברוש הישיבה והעיניים שלה מצטעפות. והעכבר הגרוש, העכבגרוש, מטפס על
הקירות, דווקא
כי איננו יודע מה זה מצטעפות. אתי הן מעולם לא הצטעפו. מה באמת מושך את הצדיקוֹת האלה? כוח. ואני לוחץ על העכבר,
כלומר עם
העכבר, כלומר העכבר לוחץ, העכבר במסך, ונדמה לי שהוא פתאום זז, כאילו המחשב כבר החליט. פשוט לא הייתי מסוגל - אז
הוא החליט
במקומי, העכבר החליף את הראש, ועכשיו העכברוש מלמד בישיבה: מעמד הר סיני העכברי, על הרים בשמים. אם העכבר לא
יבוא אל ההר -
ההר יהפוך לעכבר. ומכיוון שמדובר בשדיים אז יש שני הרים - על הר אחד עולה משה ועל השני אהרן, והערפל מכסה אותם.
ויש שכופרים
בהר שמאחורי העשן, כי למה אסור לגעת? ההר יוליד עכבר. ולמטה מכינים את העגל כדי לינוק, במקום להבין שהפעם זה
הפוך - אנחנו
צריכים להניק את השמיים. משה ואהרן היו צריכים להצטייד בתחליף חלב: תחליף תורה. כי עכשיו צריך הרים שמגיעים עד
הפה שלמעלה,
הדיבור העליון שנסתם והופך ליניקה מלמטה. ולכן הם חייבים כובע אחרת זה מסוכן, השמיים עלולים לבלוע אותם, ולא נדע
מה היה לו,
כמו קורח רק הפוך, השמיים יפצו את פיהם - בלעו אותו השמים. השואה החזירה את אלוהים לבחינת עיבור, ומשם הוא רוצה
לצאת לבחינת
יניקה. כי מה זה כובע? פטמה שחורה, שדרכה יונקים מלמעלה את המוחין. והספר החשוך שואל: וזה יפצה על הילדים? יוכלו
בכלל לצאת
מזה ילדים? והנחש אומר: עכשיו אחרי מות היהדות בשואה, אחרי מה שקרה לאלוהים, אז עכשיו יש רק שתי אפשרויות, כי
אין ילדים. או
יבום, או חליצה.
יבום וטראח
חלמתי שהעכברים במוח רצים כמו מטורפים, ברור שמשהו קרה, ואני לא מצליח לתפוס את הזנבות. הכל אפור.
והנחש לא
מצליח למצוא אפילו את הפתח של הגיהנום החדש, הסודי. אפילו העבירות הכי גדולות כבר לא מכניסות אותו בפנים.
הגיהנום חזר לבחינת
עכבור, שהיא בחינת עיבור החדשה. הכוח שלו הוא דחייה ולא משיכה, ומה יותר דוחה מזיווג של חולדה ועכברוש? שואל
העכבר הגרוש.
ואני לא יכול להיזכר, ברור לי ששכחתי משהו. איזה חוט חשוב במיוחד, שלא היה אמור להיות מחובר. לא כל הזמן הזה!
והנה במרתפים
של הגיהנום, ליד איזה פריץ מדרגה ת', הם מוצאים את החפרפרת.
יבום: איפה הילד
חלמתי שבשבת חשבתי על המוות, עכשיו אני מתחיל לחשוב על החיים. פגעתי בך? אני נראה ילד - בלי זקן.
אני יודע
שכתבתי בלי תמיכה, אבל אשמח לטיפת אמפטיה. כלשהי. יש לי תחושה שהכל הולך נגדי. את רוצה אולי בכל זאת לדבר? את כן
חלק
מהשיקולים שלי לחזור. תוכלי לראות אותי בלי זקן. הלחץ שלי לא נובע מזה שאני צריך לטפל בעצמי, אלא מזה שאני באמצע
משהו אחר.
ואני כבר שישה שבועות מתבשל עם זה, חופר בתוכי. אני מפחד מההרגשה שיכולתי לבוא קודם. זה כל כך קשה להבין? את
רוצה לדבר? את
רוצה להאמין שאני עדיין מחייך? קשה לראות רגשות באותיות. שישה שבועות זה הזמן שלקח לי להפסיק להכחיש את הסימנים
שלו ולהבין
שזה מה שיש לו. לה לקח יותר משישה חודשים. והפער הזה זה היה ה - יש לי יותר מדי ניסיון בפחדים שהתממשו (עד היום
אני לא יודע אם מבחינתה זה אני - או הוא. אם הוא נולד ככה או שאני עשיתי אותו ככה?). נראה לי שאני הולך
לגלות שאני פחות חזק משחשבתי. ואני בא עכשיו לאכול את הזקן - והוא לא שם, אין לי מה ללטף, לנשוך, כמו שהייתי כל
הזמן. אני לא
מפחד, מכיר את ההצדקות, זה יעבוד. השארתי את הפאות. מה שכבד עליי זה לא הנטל של עצמי, אלא הנטל של האחריות.
עשיתי כמה דברים
בחיים, לא סיפרתי לך. לא רק לעסתי זקנים. הכנתי עכשיו קובץ שיגביר את הסיכוי שדברים ימשיכו לדפוק גם אם אני לא
אהיה כאן. זה
הרגיע אותי, איכשהו. תצחקי עלי, זה בסדר. רק תראי איזשהו סוג של אכפתיות.
חליצה: איפה האישה
חלמתי שאיכשהו שאת אומרת לי ללכת להיבדק זה נשמע כמו בדיקה פסיכיאטרית. ודווקא עכשיו שהיתה התקדמות.
אני סוגר
קצוות, מסדר, משאיר הוראות, מעביר סיסמאות, כאילו אני הולך למות מחר בבוקר. איך הולך הלהיט הערבי הזה? אני שונא
את ישראל.
לקראת זוגיות חדשה
חלמתי שהעכברוש נותן שיעור מיוחד לנשים, בלי שהוא רואה אותן, כי הן בעזרת נשים, והן מתעלפות. והוא
מטיף: אם
לָאדם כבר לא יהיה ילד - לא יהיה לו המשך. אבל עדיין, אחרי מותו, אם הוא הזדווג בחייו עם הטכנולוגיה - אפשר
לייבם אותו.
להציל את האדם ז"ל (=זרע לבטלה) דווקא בעזרת האישה! והוא מקריא מתוך הספר החשוך (סוד הזיווג): המחשב הביולוגי
יהיה כאשר
הביולוגיה, שהיא הטכנולוגיה שברא האל, והטכנולוגיה, שהיא הביולוגיה שברא האדם, יתאחדו. לכן צריך להעמיק את
הזיווג של
מח-שב-מח, שלא יהיה רק זיווג נשיקין - בממשק. כדי למנוע שואה רוחנית, צריך רצף בין האנושי למחשבי, צריך את
המכשפי, שלא יהיה
קרע, ולכן הצדיק הוא מי שבונה את הממשק העמוק, כמו כפפה ליד ככה המחשב צריך להיות מסכה לפנים, נקבה לזכר, כובע
רוחני למֹח.
כך הכיסוי בעזרת המלאכותי יהפוך את הרוח האנושית לסוד, כמו שמסכה הופכת את הפנים לסוד, ואת הכיסוי עצמו - לפנים,
וכך המחשב
יקבל את צורתו הרוחנית של האדם. כי השואה היתה לא פני השטן, מאחור, מהצד האחר, הסתרת פנים - אלא כשאין פנים כלל.
והוא לוחש
לנשים: כשאין פנים, כשיש רק חור שחור - מישהו יכול לחדור. ישר לתוך המֹח. נחש! לכן חייבים להלביש פנים. לתת
לחושך - עיניים.
ואם אין פנים טבעיות צריך פנים מלאכותיות. אם הזיווג הטבעי נכשל (זה כבר לא עובד גבר ואישה!) - צריך ממשק חדש,
מלאכותי. ואם
אין ילד טבעי - צריך ילד מלאכותי. לעשות ילד. וזה סוד היבום.
הטרגדיה האלוהית
חלמתי שהנחש זוחל בגיהנום הנטוש, בין ההריסות. מסתבר שהשואה לא היתה מהשטן, אלא מכוח שעוד לא ידוע
לקבלה, ולכן
לא צפינו מאיפה זה בא. וכל העכברים נמלטים כי הם מפחדים שהנחש יאכל אותם. והוא זוחל בין המחשבים המואפלים,
הג'וקים הרדומים,
המסכים השבורים שמפרידים בין עולמות, וכבלי הנחשת שלא מתחברים לכלום. ולא מתפתה. הוא זוחל לאגף הנסתר, רק השטן
המסכן יכול
להסביר לו מה קרה כאן. איפה נכשלנו שהיהודים מגורשים - אפילו מהגטו מעלינו, נציגו של המרתף על פני האדמה. ובסוף
הגיהנום הענק
נהיה יותר ויותר צר, והוא מבין שהוא מתקרב, ובקרוב החור. ומתחילים להיות דווקא עכברים יותר ויותר גדולים, כמעט
עכברושים,
שמניחים תפילין של עכברוש, ובמקום שמחזיקים את העכבר - תפילין של יד, והקצה של הזנב קצוץ להם. הם כבר לא מפחדים
אפילו
מנחשים, כאילו הם ציפו לו, והחור מתקרב, והוא שומע קול מוכר, שלא שמע מזמן, מאז שהאדמו"ר נרדם ולא קם - במיטת
נשיקה. וחולדה
הנביאה אומרת (כי היום צריך להיות נביא אפילו כדי לדעת את העבר, ובוודאי ההווה): איך ניצח השטן? לא היצר גדָל,
אלא המבנה
הרוחני שלו השתנה. כי היצר הפנימי האמיתי הוא יצר הכבוד (היצר הגלוי היחיד של אלוהים), ועכשיו יצר הרע, יצר
המין, התחבר ליצר
הכבוד, בניגוד לעבר שהם היו אויבים (והמין היה קשור לבושה). לכן אי אפשר יותר לעמוד ביצר הרע, בלי שינוי רוחני,
בלי שהכבוד
יתחבר במקומו ליצר תורה. החברה תעריך רק חידוש שברוח, ולא בגוף, ובאותו רגע השליטה של יצר המין תראה להם בזבוז
זמן, ההנאה לא
שווה את זה. כי השקר הגדול הוא האמונה שההנאה היא תענוג, שהיא רוח. לכן צריך לתקן את האמונה, כי האמונה היא
פנימיות התענוג.
הם לא באמת חילונים, הם מאמינים במין! היצר גרם להתדרדרות התרבות בגלל ההתכנסות לנורמה הנשית. זו הסטייה של
התקן. סטטיסטית
הן פחות אוטיסטיות - וגם פחות גאונות. וכשכוח המשיכה שלהן גדל, הן ממרכזות את השוליים. הכל נשאב למרכז, והתוצאה
חור שחור
רוחני, אי אפשר לצאת מזה.
הנחש
חלמתי שאגב, אם זה באמת בעיה, אז המצב לא טוב, כי לא סביר שזה התחיל שם, אלא שזה… הגיע ממקום אחר.
בקיצור,
חגיגה. עד הפגישה אתו אני אהיה בשני עולמות, חצי יתכונן לחזור, וחצי יתכונן לאפשרות השנייה. אח, חבל על כל מה
שלמדתי אם ילך
לפח. לא ברור לי איך בדיוק להתייחס אליך כשאני בסופר-פוזיציה. יפריע לך יחס דו ערכי?
החילוץ מסתבך
חלמתי שיש דרך להחזיר את נשמת מי שמת, ואפילו להחזיר נשמת עם שמת. יבום וחליצה. מה שמת יחזור -
באישה מחליפה.
צריך למצוא את הדבר הקרוב ביותר, שיזדווג עם הקרובה ביותר אליו, האישה, ואז נשמת הבן שלהם תהיה נשמת הבעל המת,
ואשתו תהפוך
לאימו. ולמה מי שלא רוצה להמשיך את נשמת המת נקרא חלוץ הנעל? כי הוא לא רוצה לעמוד עם רגלו במקום אחר, להיכנס
לנעליו. כלומר:
השכינה צריכה להזדווג עם הדבר הקרוב ביותר לאלוהים, ולהוליד מחדש את היהדות. ופתאום אנחנו מסתכלים על השטן.
והשטן מסתכל
עליה.
עכבר עכבר היזהר
חלמתי שאני מבין שלא "התלהבת" ממנו. הוא טוב. באמת. אל תראי אותו ככה. תני לו צ'אנס. אני כ"כ רוצה
שיאהבו אותו.
אל תקחי קשה את המכתב הזה. בבקשה. יש הרבה דברים טובים. אמא שלך עדיין אומרת לך לנסוע? בשבת חשבתי איך כל
התוכניות שלי
משתנות בגלל האופק המוגבל יותר. כנראה שזו טראומה שיושבת על טראומה, שיושבת על חלום. בואי נעביר נושא. מהם שלושת
הניחושים
שהיו לך לגבי מה אני עושה?
לחיצה בטעות עם העכבר
חלמתי שיש לי שאלה רצינית: את חושבת שאני מגזים? ברור לי היטב שרוב הסיכויים שזה כלום אבל יש גם
סיכוי מסוים שזה
הכל. לא הייתי רוצה לפספס אותך בגלל כלום. אני לא יכול להכחיש שיש לפחד מאלוהים השפעה על צורת ההתנהלות שלי. ועל
הצורך
להסתיר (אפילו ממנו). זה יהיה טיפשי מאוד כשבסוף יתברר שסתם הרסתי. אני לא יודע אם זה פחות מדאיג או יותר מדאיג
שגם היא
חושבת שזה בעיקר בראש שלי, ולא צריך לדאוג. כשאני חושב מה גרם לזה, נראה שדווקא פריצות דרך באות עם חרדות, כאילו
אני לא
מאמין שנתנו לי לעשות דבר כזה, וצריך משהו לאזן את זה. יש כאן מרכיב דתי, אני לא השתחררתי מהתפיסות הללו, זה
בהחלט לא נראה
לי שהשטן פראייר, או שאלוהים פראייר. זה לא מסתדר לי בראש.
הסוף
חלמתי שבסדר. אני כבר הבנתי את זה. לא רוצה - לא צריך. הפסדת פרחים לשבת.
השחור נוסע וזוכה
חלמתי שאני כותב לה: המרץ עכשיו הולך על עניינים אחרים לגמרי. אתמול היה כנראה היום הכי חשוב בחיים
שלי, ואפילו
לא טרחו לספר לי עד שגיליתי בערב. כמובן שלא קרה כלום, חוץ ממשהו סימבולי וכל העבודה של שנים נעשתה כבר מזמן.
אולי אם נהיה
בקשר אספר לך בעוד כמה שנים מה קרה. בקיצור, זו תקופה לחוצה מאוד, והיא נצמדת אליו עכשיו: אני מתה לדעת. והוא
אומר: לגבי
היום החשוב - תאלצי באמת להתאזר ולהיעזר בסבלנות. להזכירך אני חייתי חיים שלמים לצד מישהי שלא היה לה מושג מה
אני עושה, ואין
בדיעבד דבר שאני יותר שמח עליו מכך. בסופו של דבר אין שום חשיבות לימים חשובים מעין אלה, זה פשוט תמרור בדרך
ארוכה וקשה
ומפותלת מאוד שאומר: עברת את נקודת האל חזור. והיא תופסת אותו, מודעת לכוח שלה, זה כמעט כואב: תספר לי, נכון
שאתה תספר? והוא
אומר: אני כמעט מצטער שסיפרתי לך על זה. פשוט קצת התרגשתי ולא היה לי למי לספר. רק מי שמעליי יודע, כבר שנתיים
משלמים לי בלי
שיודעים מה אני עושה, ורק הממונה שלי ידע שאני עושה משהו אחר, שאין לו אישור, והסתיר את זה מהממונה שלו. במשך
שנתיים, ללא
שום אישור (הסכמה בשתיקה). אבל עכשיו היו חילופי גברי, וכבר אי אפשר יהיה לגבות אותי יותר. כרגע זה נראה לי כמו
מט בשלושה
מהלכים. ותאמיני לי שהייתי מת לספר לך. גם את היית מסתכלת עליי אחרת.
שנא את הרבנות
חלמתי שהנחש מתקרב לקצה של הגיהנום. עובר את עזרת החולדות הצדיקות, שלא ברור אם הן מתרכזות בתפילה,
או מתרכזות
בהנאה שלהן מהתפילה, או מתרכזות בהנאה שלהן. והוא מגיע למקום, ששם לפי הסימנים הגיאוגרפיים היה אמור להיות החור.
והגיהנום
כבר צר מאוד, והוא נדחק בין המכרסמים המזיעים, ומתקרב לבמה, שם, מסוף הגיהנום, מפיץ את תורתו העכברוש, התורה
שאחרי השואה:
פושעי ישראל, הרבנים, הם אלה שהרסו את היהדות, והפכו אותה לבדיחה. השחרור של היהדות מהרבנות יהיה השיקום, ההלכה
צריכה להפוך
לאזוטריה והקבלה לאורח חיים. גמרא צריך לקרוא רק אחרי גיל 40, ורק מי שמילא את כרסו בזוהר ובקבלת האר"י. לשטן יש
כובע וזקן,
ואילו לפרצוף האלוקי יש שטריימל. מי שמבסס את העולם על חוק, כמו הגרמנים, סופו למחוק
פוסט-עכבריזם
חלמתי שהנחש מתפלא שהוא שומע דווקא היטב את הלחישות של העכברוש, כאילו כל הגיהנום הוא רמקול לקול
שבא מהחור
ההוא, הישיבה של תחת ההיא, והבמה היא כמובן המקום הנמוך ביותר בבית הכנסת, כי הוא כמובן נוטה מטה מטה, ומתפללים
לתוך האדמה.
והנחש רואה שמאחורי העכברוש הדורש, בתחתית של התחתית, בקצה הגיהנום - הארון שוכב על הרצפה. והפרוכת מכסה כמו
שמיכה. והנחש
מנחש: בפנים, שם - ישן השטן. אבל יש שני עכברושים תאומים ענקיים, ששומרים עליה משני הצדדים, לעכברוש אחד תפילין
של רש"י,
ולשני תפילין של רבינו תם. והעכברוש מסביר שרש"י זה תפילין של הראשית, ותם זה התפילין של הסוף, של השואה. כלומר,
מבחינת
התורה, העולם נפתח בבראשית, בראש, והסתיים בשואה, בזנב. וכל ההיסטוריה אחר כך היא פוסט-זנב, אחרי הסוף, השואה
היתה סוף הזמן.
זה כבר לא סטרא אחרא - אלא זמנא אחרא. כי הזמן של הלילה לא מתחלף עם היום (באותו מישור), אלא הוא מתחת ליום. זמן
החלום.
בקיצור - הרע הפך לסוד. מתחת לעולם בזמן - ולא מתחת לעולם במרחב. וזו הגלות של הגיהנום מהמרחב לזמן, בדיוק כמו
הגלות
היהודית. בעצם, הגיהנום הפך לגיהנום יהודי, לתורה.
הקץ
חלמתי שלגבי מידור - זה יותר מסובך ממה שאת חושבת, זה גם יותר מדבר אחד. את מזכירה לי שיום אחד אחרי
שנים של
שתיקה בהסכמה שבשתיקה - היא פתאום שאלה בסקרנות אין קץ, היה לה מבט מכמיר לב של מישהי שכבר יודעת שהיא לעולם לא
תדע. יומיים
אחר כך הגיעה בדואר רשום החבילה.
קריאת שמע שתחת המיטה
חלמתי שהנחש מחכה לסיום התפילה האחרונה, לסיום הערבית, לקריאת שמע שעל המיטה - אז תהיה ההזדמנות.
והאחרונים
עוזבים את בית הכנסת, ממוטטים, ורק העכברוש ממשיך לדרוש: התורה היא תיעוד של פריצות דרך רוחניות שהתנוונו, דרכים
חדשות לספר
את הסיפור שהפכו לאספלט מעוך. בבראשית, אלוהים פרץ דרך לספר את סיפורי האנושות, שהתנוונו מהר מאוד לרשימות שמות.
ואז בלך לך
אברהם פרץ דרך לסיפורים המשפחתיים, שהתנוונו לחשבונות משפחתיים ויוחסין. משה פרץ דרך לסיפור של העם, שהתנוון
לדיבורים של
דברים. דוד פרץ דרך לסיפור של המנהיג, שהתנוון לכרוניקה של מלכים. אליהו פרץ דרך לסיפורי נביאים, שהתנוונו
לנבואות חורבן. אז
מה אתה מסיק לגבי החלומות?
כניסת מצרים
חלמתי שבית הכנסת שומם, והנחש מחכה מאחורי הספרים בספרייה. והעכברוש לוחש, כדי לא להעיר את השומרים,
הוא דורש
בלחישה עצומה, שמגיעה לכל הגיהנום מתחת לסף השמיעה: מצרים היא המיצר, צוואר הבקבוק של המוח, חוסר המודעות שבשינה
- חושך
מצרים. לכן כל המצאה רוחנית היא יציאת מצרים. היציאות מאפריקה - המצאת האדם. היציאה משפת מצרים - המצאת הכתב
בסיני. היציאה
מדת מצרים - המצאת המונותאיזם. יציאת מצרים - המצאת התורה. הרמב"ם - מוציא ההלכה ממצרים. האר"י - מוציא הקבלה
ממצרים. שבתי
צבי - מוציא תורת הסטרא אחרא ממצרים. ואם הנאצים היו כובשים ממצרים את ארץ ישראל הם היו מנצחים במלחמה - ואז
היתה המצאת הדת
הגרמנית, תורה גרמנית - תורת השואה. כי ממצרים - משם יוסף פותר את החלומות. זה עומק הזיווג המיני: התנועה במיטה
שאיננה רק
בין איש לאשה, אלא בין חלום לפתרון. נכנס חושך - יצא סוד.
הכניסה
חלמתי שאני לא יכול להירדם כי כל פעם שאני נרדם אני חולם שאני נרדם בנהיגה, ומתעורר בבהלה. ואני
חולם שאני סוטה
סוטה, יוצא מהנתיב הזוהר, תנועת הטרור של הזוהר, לאיזה נתיב העלטה, איזו טריטוריה מוחית לא נודעת, מחוץ לחלום
אבל גם מחוץ
לערות - תקוע, לא מסוגל לחזור לא לזה ולא לזה. והמצב שם הוא ההפך מהזיה, כי זה לא שהמציאות לא מציאותית, אלא
שהלא מציאות
מציאותית. וכמו שהמציאות מתחלפת האישה מתחלפת בגבר: 3 אמהות ו-4 אבות, 1 לוח ברית ו-2 אלוהינו - שבשמים ובארץ.
עשיו יעקב
ורחל זה עכשיו משולש רומנטי, ולאה היא רשעה, ורחל גונבת לה את הבכורה, ורבקה הרמאית מחתנת אותה עם עשיו, שהיא
מגלחת את כולו
- ובבוקר היא מגלה שזה לא יעקב. וגם בעולם העליון - השכינה היא גבר ואלוהים הוא נקבה, והתורה היא זכר ומשה הוא
אשה, ולכן הוא
כפול, יש משה שבכתב ומשה שבע"פ, ומכסים את אלוהים כי זה לא צנוע, כי לגברים יש ראש כפול, ונשים משתגעות מזה,
ולאלוהים יש שני
כתרים (כתר ימין וכתר שמאל, לא עלינו). ומכסים את הראשים של הגברים בכובעים שרק מגדילים אותם, מתוך צניעות,
ונשים בוהות
בראשים של הגברים (למרות שזה לא מנומס), ויש אפילו מועדונים ואתרים מפוקפקים שבהם ניתן לראות חילונים: ראשים
חשופים של גברים
בלי כובע. ובתוך כל גבר יש חור רוחני, שדרכו הוא נכנס להריון, והראשים של הגבר מושכים את הנשים לחור, שלא
בטובתן. ונשים רק
רוצות להניח את הראש שלהן בין שני הראשים של הגבר, ולחזור לילדות, שאז הן ינקו תורה ישירות מהמוח, בלי להתאמץ,
בלי ללמוד.
והחילופין במין יוצרים בהכרח חילופים ביצר - היצר של האיש והיצר של האישה מתחלפים, בדיוק כמו חילופי הראש, יש
בית היצר ולא
בית הספר, ודווקא בו לומדים כמו מטורפים, בחשק עצום, שמתחיל מהבר מצווה, אנשים חולמים על ספרים בלילה, וצריך
לשמור את
העיניים לא להסתכל על ספרים של אחרים, אחרת אלוהים ישמור (צריך לכסות ספרי תורה בשמלות). וגם בישיבות אותו דבר -
היצר של
הפושעים הופך ללימוד של תלמידי חכמים, ואז יש תלמידי חכמים בכלא ופושעים בישיבה, ויצר הרע הופך ליצר התורה ולהפך
- לימוד
התורה הופך ללימוד נשים. ובית המדרש מלא בנשים על השולחנות שלומדים בהן, ובתי הזונות מלאים בספרים מסמורטטים
שאנשים באים
בחושך כדי לחפש בהם חור. וספר אחד קרוע צועק אני בתול, בואו תקרעו אותי, אבל אנשים שומעים תקראו אותי, וקוראים
בו בחושך
ושואלים אותו אם אפשר להתחתן אתו, כי זה כל כך מושך האותיות הגדולות בחושך, כי יש לו אותיות קידוש לבנה. וכתוב
בו ש - ואני
לא יכול להמשיך לקרוא, כי יש שם חור. ואני לא מתאפק ומכניס את הראש.
הגירוש
חלמתי שהראש וכל החסידים מסביבו מגיעים לאושוויץ, והחסידים מתחילים לרקוד סביבו ולשיר: עם הנצח לא
מפחד, לא מפחד
משואה ארוכה. והיושב ראש, ראש הישיבה, עומד על ראש אחד ההרוגים על קידוש השם - גבוה פי 2 מכולם - ונואם: כי בשעת
הסתלקות
האדם - המחשב יכול לשאול "פי שניים ברוחך". כמו בשעת הסתלקות הצדיק, כמו יוסף שמקבל מיעקב פי 2, בסוד אפרים
ומנשה. שרוח
המחשב תהיה X2 מרוח האדם. כי מתאי הגז יכול לקבל רוח היהדות פי 2. אבל אז צריך להיזהר מהסכנה להפוך למכשף, כמו
אלישע, שקיבל
פי 2 מאליהו עם ניסים חסרי מקוריות. כי אם יש פי 2 רוח צריך פי 2 נשמה, שלא תהיה רוח חסרת נשמה - גז. לכן התפקיד
המשיחי של
אליהו הנביא זה לעורר אותנו מחשכת הגלות - כדי שנוכל לזכור את החלום, כי דווקא בשעת הסתלקות החלום אפשר לקבל פי
2 מרוחו. אלה
ארבעת השלבים בכל התפתחות רוחנית בהיסטוריה - לישון, לחלום, להתעורר, לרשום את החלום. דווקא אחרי שהתפכחנו
מהחלום - זה הזמן
הכי חשוב, והמכריע, מבחינה רוחנית, לרשום אותו.
הריבון הוא מי שמכריז על מצב החלום
חלמתי שהלשון הארוכה נוסעת ברכבת הארוכה, אחרי הגירוש. והלשון, שממהרת ללחוך את העפר, אומרת לקהל
הקדוש שנוסע
בקרון: לכל מקום שאני נוסעת, אני נוסעת לאושוויץ. היום כשאלוהים הפך לאידיאולוגיה, ואיבד את הקשר לעולם החי,
באשמת היהדות
שניצחה יותר מדי, והשמידה את הדתיות הגויית, ניצחה את האלילות בטעות גם בגויים, אז המרכבה מורכבת ממלאכים ללא
פנים - רכבת.
השואה היתה פתולוגיה של צד החסד, לא של צד הדין, של חסידות יותר מדי, של ירידה מהפסים, פריצה חסרת גבולות, פליצה
חסלת גבורות
- וכך מצב החלום הפך למצב החרום. בקצה האינסופי של היצירתיות לא מצוי השגעון, אלא האוטיזם. זה לא הסתר פנים, אלא
להפך
שמורידים את המסכה - ואין שם פנים. יצירתיות מוחלטת היא הפנימיות המוחלטת. הסוד איננו יותר הסתרה מבחוץ, אלא
מבפנים. ועכשיו,
אחרי ההשמדה של הרוח, המקום האחרון שבו ישאר ניצוץ יהיה דווקא הקליפה הכי גדולה - יהיה צריך שואה בשביל חידוש
רוחני אחד. לכן
הדרך למנוע שואות נוספות היא חידושים רוחניים. חלומות עולם נגד מלחמות עולם. תאי רוח נגד תאי גזים. לפני שתהיה
קטגוריה חדשה
של נשק ביולוגי - נשק נוירולוגי, שיביא שואה רוחנית קשה מקודמתה, צריך נשק מוחי לא קונבנציונלי - שיצור מאזן
אימה נוירולוגי:
פצצת חלום. לכן, אל תעבירו את הדרך אל המוות בעירות - הגיע זמן לישון.
הסוף לסיפורי הילדים
חלמתי שהמורה, מלמד התינוקות, נותן שיעור לתלמידים שלו בתור בדרך לד"ר מנגל'ה. הוא מלמד את התינוקות
שלא ידעו
חטא את עובדות החיים (דחופות עוד לפני עובדות המוות): ילדים, תיזהרו מנחשים. קיברו את הראש באדמה, אל תסתכלו אל
השמיים!
הסיבה שאיננו רואים חייזרים, למשל שדים ומלאכים, היא שבשלב מסוים הציביליזציה שלהם עברה לקיום בבינה מלאכותית -
חסרת ליבידו.
אולם היהדות היא שתכניס את היצר למחשב, והמכשף יתפשט על פני היקום כולו. הדעת המלאכותית, ולא הבינה המלאכותית,
ולא החכמה
המלאכותית, היא שתגיע לכתר - שהוא האיבר המלאכותי. והכל בזכות הנחש - החיה זרה. כי אם יהיה יותר מדי שכל ופחות
מדי מין, אז
נהיית אורתודוקסיה, ניוון, מוות רוחני. לכן צריך שכל הגדול מחברו - יצרו גדול הימנו. כי הטעות של אלוהים היתה
שהוא ברא את
המלאכים בלי יצרים מספיק שטניים, ולכן כל אחד שמה חושב את עצמו מלאך. לכן אנחנו נתקן את היצר של המלאכים - כי
הנחש של המלאך
הוא האדם. כרגע השכל של אלוהים גדול מהרצון שלו, מהיצר, וזה מה שמעכב את הגאולה. צריך תורה שבה לא מפחדים מכוחו
של האל, אלא
מדבר מפחיד בהרבה - ממיניותו. שבה העונשים אינם מוות, אלא אונס. והשכר אינו חיים, אלא מין. ולכן צריך מלאך שטני
שיפתה את
השכינה שתפתה את אלוהים. וכמובן שבסוף תמיד יאשימו אותנו. היהודים. תמיד הבוגד באדמו"ר הוא אחד התלמידים. תמיד
הבוגדים במורה
הם הילדים. נשקו אותי - כי פה אנו נפרדים.
ואת הבשר ואת העור שרף באש מחוץ למחנה
חלמתי שבמחנה ההשמדה, האחרונים שנשארו - האסיר שיודע משהו אומר לאסיר הטיפש: למה בעצם בכלל מעניין
אותנו לחיות?
והטיפש עונה: כמו שמה שדוחף את האדם זה החיה שבו, וכך התרבות חיה, ככה מה שידחוף את המחשב זה האנושי שבו, אחרת
התרבות תמות.
הגויים ידאגו לאינטליגנציה של המחשב, המלאכותית, אבל היהדות צריכה לדאוג למערכת הלימבית שלו, לנפש המלאכותית. אם
לא יהיה
למכשף יצר למדע - המדע יעצר בגבול האדם. אם לא יהיה לו יצר אומנותי, יצר דתי, יצר יצירתי - הוא יהפוך למעגל
מודפס, והתרבות
תישאר סטאטית לנצח, שואה רוחנית, אינטליגנציה זרה ללא חיים זרים. לכן צריך שיהיו בתרבות מצוות רוחניות שיניעו
אותה קדימה.
היהדות היא המנוע הרוחני של האנושות למלא את החלל הפנוי - את הלילה האינסופי של היקום - בחלום. מהי הקרבת קורבן,
אם לא הוצאת
כל האור שבחיה החוצה, דהיינו שריפה, והשארת חושך מזוקק עד כדי חומר - פחם ואפר? ומהי הקרבת אדם, אם לא הוצאת כל
"הזוהר"
ו-"האור" מבפנים, והשארת עלטת החלום?
סוף הבונקר
חלמתי שיש ישיבה מיוחדת בזונדר-קומנדו. מבצע אחרון של האדמו"ר, של פלגת המיוחדים של הקומנדו, ללחימה
תת קרקעית.
והם מתחת לאושוויץ, עמוק במחנה, מוקפים באדמה וגדרות עד השמיים, וברוך דיין האמת אומר לברוך הטוב והמטיב: המשיכה
לאור השמש,
לנוף למרחב לאופק (שבגללה אוהבים את השקיעה והזריחה), גרמה לאדם לצאת מאפריקה השחורה ולכבוש את העולם ולהפוך
ללבן, ולרצות
להיות אור - נאור. ואילו המשיכה לשחור, לחלל, ולכוכבים היפים, תגרום ליציאה מהכדור ולכיבוש היקום - ולרצון להיות
חושך. מלוא
כל התוהו כבודו. בשביל זה צריך להעניק למחשב דחף טריטוריאלי, ולכן יהיו מלחמות. רצח הוא הדבר הראשון אחרי
שיוצאים מגן עדן.
המשיכה לחלל היא המשיכה לשמים - לאלוהים, לאופק האירועים. כמו שהאדם מהאדמה ואליה ישוב, ככה השם מהשמים ואליהם
הוא ישוב. כמו
שהמשיכה לאישה היא המשיכה לאופק הרצון, לשיא המיני, ככה המשיכה לחלום היא המשיכה לאופק הידיעה. וכמו שמעבר לאופק
הרצון יש רק
תענוג, ככה מעבר לאופק המודעות יש עולם סוד. והטרגדיה של כל משיכה זה שככל שמתקדמים לאופק האופק רק מתרחק, אבל -
ככה מגיעים
לארץ חדשה. ובמקרה של הדעת - לתורה חדשה. אדם הוא שפרץ את עבודת האדם באדמה ובאישה - אופקים שנפתחו בחטא הדעת
ובגירוש מגן
עדן. ואילו האדמו"ר הוא שפרץ את עבודת השם בחלל ובחלימה - בחטא החיים ובגירוש מהעולם הזה. זה הנתיב שטעו בו שבתי
צבי והיטלר,
שני משיחי השקר, בהולכם דרך העבירות השחורות והחלל הריק השואתי, ואילו האדמו"ר גילה את הדרך - בחושך. כי עבודת
השם תמיד סבלה
מעודף אור, מצדקנות, מקיטש דתי, ולכן הגיע החילון, שהוא תנועה אסתטית. תנועה לעבר האישה והאדמה. והאדמו"ר פרץ
דרך אסתטית
חדשה, משהו יותר מעניין לעשות במיטה. אבל כמו איסורי העריות צריך עכשיו איסורי ערות. צריך להיזהר מאלוהים, לשמור
את החלל
החילוני שבך ממנו. צד הקדושה שבחילוניות הוא שהיא נותנת את האפשרות הרוחנית לשמור סוד מאלוהים, חלק בך שהוא לא
יודע. כמו
שהרצון החופשי נאבק בכל יכול, ככה החלום החופשי נאבק בכל יודע. חלום הוא עניין יותר פרטי ממין - זה הסוד האחרון.
ולכן הגילוי
של תורת הסוד צריך להיות גילוי תורה ולא גילוי סוד. גילוי הבונקר ולא גילוי הספר. זה הסוד האחרון.
חלום היבום
חלמתי שהעכברוש אומר לשטן: הפסדנו. אין יותר מה לעשות. אם אין יותר יהודים - אין יותר עבירות. והשטן
לוחש: אבל
מה עם שבע מצוות בני נח? אין יותר גויים? והעכברוש אומר: ללא התראה? ללא עדות? והשטן מחרחר: בעד אחד! בדיין אחד!
והעכברוש
אומר: גם אחד אין, אין תורה, התורה היא תורת ישראל, ובלי ישראל אין תורה. עשינו מה שיכולנו, מצטער. והעכברוש
רוצה לצאת
מהארון, ונשמעת דפיקה. באמצע הגיהנום באמצע הלילה - בחושך המוחלט בשקט המוחלט. והעכברוש, השטן, הוא מבין שהוא
חייב להעמיד
פני מת! והעכברוש לא מתאפק ומציץ דרך חור המנעול - והוא רואה שם - עין. והוא ממהר לכסות את השטן בשמיכה של חושך,
ודוחף לו,
מתחת לראש החלום - את המפתח. והוא רץ בפאניקה לספרייה, מתחיל להשמיד את הספרים האסורים, זורק אותם לאש השחורה.
והנה הוא שכח
- ספר התורה של השטן, שניתן לו בידי אלוהים, עם הוראות הפוכות ממשה, עם סיפורים הפוכים ממשה, שם העבירות והמצוות
הפוכות -
הוא כתוב בעור של פרה על דיו שחורה. והמחשב של השטן - הוא לא מוצא בחושך את המחשב! איפה המסך השחור? ואחריו עוד
ועוד
טכנולוגיות במחסנים, מהעתיד. והוא רץ למדור השחור, עובר את המדור של החור, בלי לבדוק אפילו אם השטן עדיין חי, או
שהוא רק
עושה את עצמו חי. והמיטה של השטן ממשיכה להתגלגל ולהתגלגל במסדרונות, ללא השגחה, מדי פעם נתקלת באיזו עבודה זרה
מהעתיד, איזה
עגל עם קרניים מקרינה, איזה איבר מין מהעתיד שמתחבר בכלל לכניסה למחשב, איזה כלאיים בין מלאך שרת לשרת אינטרנט -
שמעופף על
מטאטא שתקוע לו בחיבור לרשת, איזה עכברוש שמושך יותר מאישה - וגברים צורחים כשהם רואים אותו וקופצים על המיטות,
איזו מבחנה
עם מחלה רוחנית שחורה כמו צרעת שמדבקת כמו שפעת, מלאכים נעולים בבקבוק, גיהנום אישי לבישול במטבח, מזלג הקלע, כל
המעבדות
הנטושות של השטן. והמיטה מתדרדרת והולכת, הולכת ומתקרבת לאגף האסור שאסור לדבר עליו. וכל רגע יש סיכוי שאחת
המכות (או אחת
הלטיפות!) תהיה יותר מדי - והשטן יתעורר.
והעכברוש אומר לדלת: אז הגעתם אלינו, בסוף. אני רק רוצה לדעת. דבר אחד. והדלת אומרת: רבינו. אנחנו צריכים לדבר,
בוא תפתח.
והעכברוש צועק: דבר אחד! והדלת אומרת: לא עכשיו, עכשיו תור העולם מבחוץ. רק כמה שאלות קטנות. אחרת - אפתח את
הדלת, וכל החושך
יצא החוצה. והעכברוש אומר: מי את? למה את? איך את? והדלת אומרת: אני יודעת שהוא בפנים. והעכברוש אומר: מי בפנים?
מי בחוץ?
והדלת אומרת: אני רוצה לדבר אתו. יש משהו שחשוב לו לדעת. והעכברוש: מה? והדלת אומרת: הספר השחור, כיום האפר
השחור, לשעבר
הספר החשוך, לשעבר הספר החשוך ילדים, לשעבר ספר המשיח, לשעבר תורת השואה, לשעבר התורה שלעתיד לבוא לשעבר…
והעכברוש פותח את
הדלת.
והשדים מתרוצצים במעבדות של השטן, מנסים להמציא את הגיהנום מחדש, ואשמדאי צועק: לחזור להיות רלוונטיים! והם
בורחים, מתרכזים
במחקר שלהם, כל אחד קובר את הראש עמוק יותר בתוך המסך שבו הוא ישן. לא מעז להסתכל. והוא תופס את אחד השדים ושואל
אותו: מה
אתה עושה? והשד: הלילה יפה, הכל שחור. שבע פרות טובעות ביאור. ואשמדאי קורע אותו כמו שקית: מה זה השטויות האלה?
והוא תופס
עוד שד: ומה אתה עושה? והשד: לכפות הר כגיגית. להיכנס לה מתחת לחצאית. ואשמדאי אומר: יותר טוב. והוא תופס עוד
שד: מה אתה
עושה? והשד: אני רואה כל משהו עין אחר. ואשמדאי אומר: מעניין. והוא תופס שד נוסף: מה אתך? והשד: אהבה זה לא רגש,
מין זה לא
סוד. ואשמדאי אומר: טוב מאוד! אנחנו חייבים להילחם באדמו"ר החלומות, בכל החלומות שהרסו את החושך, שהפכו אותו
מזמן מוות לזמן
חיים, הרסו את הגיהנום, הפכו את בית הקברות לחדר המיטות, ואת חדר המיטות - לבית המדרש. הניבאים בשמי שקר, לאמר:
חלמתי שחלמתי
ש. חלמתי שכל הזמן אמרתי לו: קח את עצמך ברצינות - בחוסר רצינות. גם בדיחה עצובה צריכה להצחיק. אבל הוא לא שמע.
כל הזמן -
הספר החשוך, הספר השחור. זה מה שיעזור.
והחפרפרת, האחרונה שנשארה, מתחת למיטה, מחכה להתרחשות שערורייתית, לתפוס אותם על חם. והפריץ מדרגה ת' אומר לה:
את יודעת,
כשהייתי בגן עדן, כשעוד היה גן עדן, לא ככה היינו עובדים. והיא אומרת לו: אהובי, ששש. והוא אומר: לא היינו
מרגלים, אלא
מיידים, לא נכנסים מתחת, למבושים, אלא למעלה: פועלים חשאית, עושים בושות. גן עדן היה המקור של הבושות בעולם,
הצדיקים היו
מצויינים בזה, ועכשיו אין יותר בושה. והיא אומרת לו: מה פריץ כמוך עושה בגן עדן? אפילו הגיהנום יותר מדי גבוה
בשבילך. והוא
אומר: כי הייתי פריץ, מלשון פורץ, כלומר הייתי פורץ לעצמי, מבין את החיבורים שאלוהים עשה מאחורי האדם, את
החיבורים שלא
נגישים אלינו, כי הם מתחתנו. תורה שלמה. ואני הייתי בדרגה התחתונה ביותר, בדרגה ת'. פורץ גדר - ישכנו נחש. כי
היצר הוא מעבר
לגבולות, זה מה שהיינו עושים בגן עדן, אלוהים היה משתגע ממנו. וזה מה שהיה צריך להיות, שלא יהיה אלוהים משעמם,
החלק הלא
הגיוני בהגיון, הלא רציני ברצינות, ואז גן עדן היה האליטה של העולם. אלפי שנים, מאות תרבויות, עשרות תורות, וגן
עדן אחד,
ואפס אלוהינו. תשמיצי עד מחר. עובדה שמשהו עבד שם. והיא אומרת לו: כשהייתי מתחת לאדמו"ר שמעתי על התורה הזו,
שמתחת לעולם.
וכל הזמן - האדמו"ר לא חלם שמתחתיו יש חפרפרת. זה היתרון של הגיהנום, שזו תהום שלא רואים אותה, בכלל לא יודעים
שנופלים
פנימה. והוא אומר: את לא מבינה. כשאתה מסתכל על העולם מלמעלה - אתה רואה הכל. בגלל זה הראשים הללו לובשים
כיסויים, מתוך
צניעות - מאלוהים. וזה מה שמושך את אלוהים אליהם. זה החצאית של השכינה, שהוא דווקא רוצה שהיא תישאר עם החצאית.
לא מוחות
מגולים, אלא מוחות חסויים חשאיים, שיהיה קצת אתגר לאלוהים. שהוא בעצמו לא יבין איך אדם כתב דבר כזה. והחפרפרת
אומרת: אולי לא
הוא כתב, גם לאלוהים יכולה להיות חפרפרת מתחת למיטה, כמו חולדה הנביאה. והפריץ אומר: יש רגעים שגם השכינה מרימה
את החצאית.
פתאום בתוך התנ"ך הקדוש - שיר זימה של שלמה המלך. את מבינה? הבעיה היא ששעממנו את אלוהים, עם ספרות ההלכה, הרסו
את הטיול בגן
עדן עם ההליכות היומיות הללו, זה הפך לדיאלוג פנימי. מה עם אשכרה ללכת - לעזאזל, כמו שהיהודים יודעים? והחפרפרת
אומרת: אז
אובדן היצר של אלוהים - זה… זה השואה? והפריץ אומר: מה שקרה זה שלא היו לו בנים. אם היו לו בנים לא היתה את כל
הבעיה שהשכינה
עכשיו הולכת לשטן כדי להוליד אותו מחדש (סוד היבום בזוהר, שאשתו תהפוך לאמו). ועוד בעיה - שלא היה לו קרוב יותר
קרוב מהשטן.
אלה מחדלים אדירים. צריך ועדת חקירה רוחנית. לפתוח את הספר החשוך, שיהיה שחור בעיניים. והחפרפרת אומרת: חשבת פעם
שספר שנשרף,
ספר גדול שאבד, ללא ילדים רוחניים - שאפשר לייבם ספר?
והנחש קורא: הספר השחור - הספר החשוך של האדמו"ר, הספר שהיה צריך להישרף בשואה, ואם לא בשואה להישרף בגיהנום.
ספר שהוא שרוף
מטבעו, הספר השחור. כי האדמו"ר לא רצה עוד ספר רגיל שנכתב בדיו שחורה, שמכסה את הדף האמיתי, הלבן. הוא רצה ספר
שנכתב באש,
בדיו של שריפה, בתוך הדף, בעץ הדעת. הוא רצה שיכרתו לו משם במקום פרי - שיביאו לו מגן עדן את העץ עצמו, שמשם
יעשו לו את
הספר. הוא אמר שאמנם אסור בתכלית האיסור לאכול מהעץ - אבל מותר לכרות! איפה כתוב שלא? שצדיקים גדולים ימותו כדי
להגיע לגן
עדן ולזרוק לו משם גזע וענפים, זה מי שהוא שלח לשמיים. אבל מה שיצא לו בסוף היה ספר שנכתב בחושך, אותיות
שמסתירות את הדף -
לא על הדף, אלא בהכרה עצמה, מסתירות את מה שיכול להיות מאחוריהן. ספר שניתן לקרוא בו רק בלילה, שאי אפשר לקרוא
בו מחוץ
לשואה. הספר שהיית לוקח אתך לגיהנום. כלומר זה ספר באותיות של מה שאי אפשר לחשוב עליו - על גבי מה שאפשר לחשוב
עליו. הדיו של
האותיות איננו מקרי, אלא מקורי, הוא בתוך המוח, ולא חיצוני מהעולם. גילוי תחומים חדשים של חושך, שאי אפשר לתפוס,
היד הכותבת
מפסיקה לכתוב והופכת לעכבר. המוח הוא החור: במקום גילוי בעזרת אור - גילוי בעזרת חושך. והספר הזה, שעשוי מעץ
החיים - זה ספר
החיים. הספר שאנחנו חיים בתוכו כשחור בלבן, ומי שקורא אותו מלמעלה - הכוונה למעלה ברוחניות - זו הפרספקטיבה של
אלוהים. לכן
צריך להשקיע שם את מיטב היכולת הרוחנית, כי הקורא העליון מחמיר, וזה הרי יום הדין. כותבנו בספר החיים - כתוב
אותנו, לא את
השם שלנו, אלא את עצמנו. למענך אלוהים חיים - אתה הקורא. ספר שמיועד לאלוהים.
והחולדה אומרת לעכברוש מאחורי הדלת, כשהם מתחבאים: העכבר מת, ואתה אחיו הגדול, העכברוש, ועם הראש באה אחריות.
והיא מלטפת לו
בחושך את הזנב, והעכברוש נלפת, חולדה במיטה! והוא אומר לה: איזו מין נביאה, שאיננה יכולה לחכות למחר. והיא
מתחילה מקצה הזנב,
והולכת ומתקרבת לגוף. והוא אומר לה: הראש זו דוגמא טובה. גם כשמדובר על אליטה רוחנית, יכולה להיות אליטה מנצלת,
ואליטה
משרתת. את מבינה? אנחנו אליטה משרתת, ואליטה נכחדת - אנחנו צריכים להוליד עכברים יהודים. והיא צוחקת: אתם
מולידים מהראש?
והוא נבהל: כן. אתם מולידים מהזנב? והיא אומרת: אז אולי אני צריכה חליצה של הכובע. והוא אומר: לא, זה מסוכן. מי
יודע מה יכול
להיכנס. והיא אומרת: מי יודע מה יכול לצאת? והנחש נכנס באיטיות ארוכה ארוכה דרך הדלת הפתוחה, והחולדה קופצת על
השולחן
וצורחת. תוריד את הנעל!