אני רוצה להיות חולה במחלה רוחנית (צרעת)
חלמתי שאני כותב לנחש: בשבוע שעבר הרגשתי רע, ותמיד שאני מרגיש רע בשנה האחרונה אני מוותר, לא רוצה
לחיות (בניגוד
לעבר), אבל הפעם זו הפעם הראשונה מזה עשור שעלתה לי פתאום המחשבה לסיים ביוזמתי, כדי להפסיק את הראש. אין לי
יותר כוח סבל כמו
פעם, שהיו לי כל הצרות עם המערכת. אולי מתאימים לי החיים הקטנים בלי כל מיני נסיונות חתוליים, נמאס לי להסתתר
כמו עכבר. אני
זוכר שהייתי מאושר אתה בהתחלה. זה נחמד להרגיש שאתה חלק מזוג. זה נחמד. גם התחלתי שוב להצטער על מה שקרה. הייתי
עכשיו יכול
לטייל אתו כמו ילד. לקחת אותו לרבי. אז מה אם הוא כזה. גם איתה היה יכול להיות בסדר. העיקר שכחתי מהזאתי, עין.
הבנתי סוף סוף
שהיא השתמשה בי רק כדי להחזיר אותו - שיתחתן איתה. התכתבתי קצת עם נשים שאני לא רוצה להכיר - וזה עזר.
המחלה התרבותית
חלמתי שהנחש כותב לי: פעם כתיבה היתה יקרה, היום קריאה היא יקרה. בתווך בין שתי התקופות היה הרומן.
שהוא זול.
ולכן אם פעם קוראים היו משלמים לכותבים כדי לכתוב, עכשיו כותבים ישלמו לקוראים כדי לקרוא, הזרימה התרבותית
התהפכה מגברית
לנשית, מהנאה תמורת יניקה ליניקה תמורת הנאה, ומכאן השפע, ההנאה האינסופית במקום התשוקה האינסופית (שהיתה פעם
המנוע הרוחני).
במקום שירדפו אחרי התורה התורה רודפת אחרי האנשים. כי מה שיקר זה לא הידע אלא המוח, ופעם המוח היה זול אבל הידע
היה יקר. כמו
באישך תשוקתך. פעם הגבר היה יקר והאישה זולה, והיום האישה יקרה והגבר זול. ובתווך היתה התקופה הרומנטית. שאז
היתה האהבה, ימח
שמה. זיווג מין בשאינו מינו בין אלוהים והשכינה. והיום השכינה ניצחה את אלוהים, ומתה תקופת הזוהר. עכשיו אלוהים
יותר חלש
מהשכינה, וסוף סוף אנחנו רואים שהיא לא יותר טובה, בניגוד לטענות ולתלונות שלה לאורך כל ההיסטוריה. כיום עם
ישראל יותר חשוב
מתורת ישראל, היהודים משמעותיים מהיהדות, ולכן נהייתה תורה של עם במקום עם של תורה. אהבת התורה מוחלפת באהבת
היהודים. ההנאה
הדתית מוחלפת בהנאה מינית, כי הרוח מוחלפת בגוף. פעם בת הרב ניתנה לתלמיד חכם, והיום בת הרב הולכת עם הקצב. מה
שמראה שכששאלו
את פי האישה קיבלנו בשר, ועכשיו יש לנו מלא קצבים קטנים. כמו שאלוהים ברא את העולם ככה השכינה תבלע את העולם.
הוא פתח והיא
תסגור אותו - עולם שבו הארץ ניצחה את השמיים. בדיוק ההפך ממה שחשבנו: במקום שהשמיים יבלעו את הארץ בסוף העולם -
הארץ בלעה את
השמים. רשת שעוטפת את הכל, ואנחנו הדגים צריכים לחיות בה. אלוהים יחיה בתוך השכינה, היא תהיה המקום, והוא יהיה
הבריאה. עכשיו
היא תהיה הקב"ה - הקדוֹשה, ברוכה הבאה! ובמקום להפרות אותה באמצעות הצדיק - היא תפרה אותו באמצעות הצדיק, במקום
שהוא יבעול
אותה היא תבעל אותו. וכך נשוב לעולם פורה, שבו אלוהים בהריון, והתענוג שלו יהיה יותר גדול משלה. תענוג רוחני.
וזו תהיה
הגאולה שאחרי השואה, שהיא היתה רגע ההתאפסות של אלוהים, רגע חילוף התפקידים, כשהוא הופך למינוס והיא לפלוס,
והפלוס מכסה את
המינוס. זה הרגע שבו כיוון הזיווג בעולם התהפך, והיהודים נהיו גדולים מהתורה, והמוח מהספר, והחיים מהדעת,
והטכנולוגיה מהמדע.
זה רגע לידת המחשב. כשהמתמטיקה הכי טהורה ורוחנית הפכה למכונה הכי טכנית וחומרית - אבל חיה ופועלת מעצמה. רגע
החטא ההפוך
מהדעת. חטא החיים.
עדיין כואב לי על עין
חלמתי שאני כותב לנחש: אני חצי בדיכאון. אפילו קצת יותר מחצי. יש לי כסף היום, רוצה שאאסוף אותך
אחרי סדר ערב?
היה לי נחמד לפגוש אותה ואת בעלה והילדים, יש משהו מנחם בזה שאני יותר מתאים ממה שיצא לה בסוף, כאילו שני הצדדים
נדפקו, מי
יותר ומי פחות, ואז יש אחווה מסוימת, אם כי לא צריך להגזים. ברור ששני הצדדים הפסידו אהבה גדולה, בגלל טיפשותם,
ושאין מה
לעשות עם זה. זה טוב לפחות לדעת מה היה אמור להיות, ושזה לא היה מתוכנן ככה מלכתחילה. זה נותן תקווה לעתיד, זה
גם גורם לי
יותר לחבב אותה, הרבה זמן כעסתי עליה (גם על עצמי). וההיא - שתשרוץ באתר עד מחר, זה רק מראה שזה לא רק הבחור
השני כמו שזה
שהיא לא רצתה אותי. העין הזו, יש בה משהו בוגדני, לקח לי זמן לשים לב. כל פעם רואים דרכה משהו אחר. את החרד"שית
אהבתי יותר,
אבל רציתי פחות. את עין רציתי יותר, אבל אהבתי פחות. עכשיו שזה נגמר יש לי פינה חמה בלב לחרד"שית ואני מאחל לה
כל טוב, ואילו
לה אני מאחל שתלך לעזאזל. וזאת למרות שלכאורה החרד"שית התייחסה אליי הרבה פחות טוב ובתוקפנות שלא במקומה, ממש
העיפה אותי
לפח, ועין היתה מאוד נחמדה. אני מקווה שהיא תקבל מהחברה הזו את כל הזבל שיש לה להציע לשכמותה. ואז תדע מה
הפסידה. כמו כן
שהדפוק השני שלה יחזור אליה ואז היא תקבל ממנו את כל הזבל שיש לו להציע לה. אם היית מכיר את מערכת היחסים בין
ההורים שלה
היית מבין למה. יש בעין משהו סגור ולא נעים, כאילו היא אתך בלי שהיא אתך. לפחות עכשיו אולי אהיה מוכן לפשרה
היסטורית. אגב,
זה די בטוח שהוא קיבל תדרוך מהחתול. אין סיכוי שלא. ולכן - אין סיכוי. אני צריך מישהי שתשריץ לי ילדים. איך
הייתי שמח לצדקת
שמנה שתביא לי שמינייה. כן, זה החלום, אני רוצה - שמונה שרצים.
מחשוך לשחור: הספר שהתגלה ונשרף
חלמתי שהנחש כותב לי: חלמתי שהעכברים מתחילים למות בהמוניהם, בהמוניהם. הביוב זורם בגיהנום ועכברים
נמלטים מפחד
המגיפה, יורים בהם אבל הם לא מפחדים, ומפיצים את המגיפה. ועכברים בריאים מסתתרים בחורים חבורות חבורות, ופתאום
מגלים שאחד
העכברים הוא חולה, והנשים מתחילות לצרוח. אמהות זורקות ילדים חולים מהמרפסות, שלא יהרגו את שאר הילדים. גברים
זורקים את
נשותיהם, ונשים מחכות ללילה ומגלגלות את המיטה של הגבר מהמרפסת לתהום. והדוקטורים אומרים, או שאומרים שהדוקטורים
אומרים,
שזהו הספר השחור. ועכברים מסתובבים מכוסים בתחפושות, וכבר לא מנומס לדעת מי הוא מי, אפילו לשאול, כי אלה הבריאים
לא רוצים
להידבק, ואלה החולים לא רוצים שידעו שהם נדבקו, אחרת החברה תתמוטט. והרופאים כבר לא יודעים כלום, ומי שהכי
רוצים, מבוקשים,
אלה האחיות. אחות עדיף על רופא. לפחות לראות מישהי בשעות של הלילה, של המחלה. קצת הבהוב לבן באמצע הספר השחור.
השעות האיומות
שבהן זו הרגשה, קריאה בחושך, העיניים של העכברים יוצאות מהחורים, לא מסוגלים להפסיק, לקרוא, לדבר, הם כולם מילים
מילים, הבשר
האפור הופך לסימנים שחורים על גוף רועד לבן, יש שקוראים לזה הזיות חום, אבל זה חלומות שנכנסו אל היום. ובשלב
האחרון, הסופי
של המחלה, שלפני הסוף, הם לא מסוגלים להפסיק לכתוב. קירות בתי החולים מלאים משפטים שהצוות לא מעז לקרוא. וזה
החסד של האחיות.
שהן היחידות שמדי פעם מעיזות, ומלטפות. והנשים רק רואות שהבעל שלהן מתחיל לקרוא פתאום יותר מדי, מסתיר מה הוא
קורא, מתחיל
לקרוא בספרים האלה, והן מחכות ללילה, דואגות להיות אתו פעם אחרונה, חסד של אמת, אולי אפילו ילד אחרון או ראשון,
וכשהוא ישן
הן לוקחות את המיטה על גלגלים, מעלות אותה על כבש מיוחד, וזורקות את הגבר מהחלון - תוך כדי חלום
הטכנולוגיזציה ושבירת הכלים
חלמתי שהנחש עושה את דרכו במסדרונות של מקדש השטן, בין המעבדות שבהן ממציאים סטיות חדשות, איזה רב
עם פאות שרוצה
רבנית עם חצאית, רק עם חצאית, רק חצאית! (בלי כלום), איזה חתול שרוצה רק עכבר כשר, בהשגחת הכלב, איזה פסל של
עבודה זרה עם
סידור ביד, שהוא מתפלל אליך במקום שאתה מתפלל אליו, איזה כלאיים בין חצאית למכנסיים שרק המין השלישי יוכל ללבוש
- שיש לו
רגליים במקום ידיים ומבושים במקום ראש, ולמטה יש לו ידיים במקום רגליים וראש במקום מבושים, והוא מתבייש ומכסה
אותו בכובע,
אבל את הכל מסתירה החצאית. והרב רודף אחריו כי הוא רוצה רק חצאית, ככל שיותר ארוכה יותר מושך, אם אפשר שתגיע
מתחת לרצפה,
והפאות של הרב קופצות מצד לצד מרוב התלהבות, והעבודה זרה קוראת בסידור את סדר העבודה ורצה אחריו כדי לעבוד אותו
ברגליים,
והחתול רודף אחרי העכבר שרודף אחרי הכלב שלא מוכן לתת לו תעודת כשרות, והנחש מפחד שהמין השלישי יכניס אותו
למכנסיים. והמלאך
של מנגל'ה רץ אחריו: לאן אתה בורח יש לי הצעת מחקר, יש ניסויים מצויינים בנחשים תאומים, נחשים מחוברים, פרויקט
איקס, וזה עוד
מדעי לעומת מעבדות החושך - אני בעצמי לא יודע מה עושים שם, אולי ניסויים בחושך. והנחש משתחל לפיר החירום, מחליק
בחפירות למטה
לשכבות המבנה הקדומות שקבורות מתחת, לתוך חשכת שכבת הביניים, רחוק הרבה לפני כל אלומת נאורות וזיהום אור. וכתוב
שם על הדלת
של המצפה התת-קרקעי: תרדמת התבונה - מעבדת שינה.
בעת נעילת שער
חלמתי שאני כותב לחולדה: הבעיה היא פחות אני ויותר הילד, זה לקחת ממנו את עצמו. אני לא מפחד מהמערכת
הפלילית,
אין לה באמת שיניים (לפחות לא נגד אנשים כמוני). יש מערכות הרבה יותר מסוכנות שיכולות לעשות לינץ' בבנאדם. פגיעה
פיזית היא
הכי פחות חשובה. זו הנכות הקשה ביותר, לקחת לילד נכה את כסא הגלגלים שבעזרתו הוא הולך זה דבר אחד, אבל לקחת לו
את הכסא
והגלגלים שבעזרתם הוא חושב זה דבר אחר. הסימביוזה עם אוטיסטים גבוהה מטיפול בכל נכה/חולה, לכן ההורים משתגעים.
צריך להיכנס
לתוך הראש שלהם. כל התוכן שבעזרתו הוא מתייחס למציאות יעלם. העולם שלו יהפוך לאילם, ולא אילמות של מי שלא יכול
לדבר, אלא
אילמות של מי שאין לו דיבור פנימי, אילמות פנימית נוראה. המטפלים רחוקים שנות אור מלהבין אותו, אין להם את
היכולת להבין משהו
כל כך שונה מהם, רחוק שנות חושך. שיתביישו, הלוואי שהעיניים שלא מסתכלות בעיניים שלו ירדפו אותם בלילות. ומה
שמצחיק זה שאני
אב למופת.
מגיפת הספר השחור
חלמתי שהנחש נכנס לטומא הטמאים, המקום הכי טמא במקדשו של השטן. כי יש טומאה יותר מטומאת מת, וזו טומאה של שואה. יותר מאבי אבות הטומאה, הסבא של הטומאה, זו הסבתא של הטומאה: האמא של האמא של הטומאה. אפילו מתים לא מורשים להיכנס לשם - מרוב שהם קדושים מדי. לא מספיק למות, צריך למות גם אחרי המוות - למות פעמיים. ומותר להיכנס לשם רק פעם בשנה: הכהן השמן, כלומר הגדול, טובל לפני כן במקווה של שרצים, ביום הטמא ביותר בשנה, שבו המכרסמים כולם לובשים שחורים ומתעטפים שחורים ועושים מה שליבם חפץ - מחללים שם שמים בפרהסיא. וכל היום הטמא והנורא הם מתנענעים וכורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ולא יוצאים מבית הבושת, וקוראים באישה ערומה שכתובות עליה פרשיות מצונזרות מהתורה - וכל השנה שומרים אותה בארון. והנחש נכנס בלי רשות לקודש הקודשים של הטומאה - לחדר מיטתו של השטן. אך לפני הכניסה הוא רואה את הכהן העכברוש הגדול - זה לא עכברוש שנחש יכול לאכול, זה עכברוש שיכול לאכול נחש. והכהן בכניסה אומר: מה הסיסמא? והנחש אומר: הבאתי קורבן. לשחד את השטן. והכהן אומר: זה לא מספיק, כי קודם צריך לשחד אותי להיכנס. ואחר כך צריך לשחד אותי לשחד את השטן. אך עוד לפני כן צריך לשחד את השטן לקבל שוחד ממני לקבל שוחד ממך. ופרקליט השטן לידו אומר: ואפילו זה לא מספיק, כי אסור לשחד. והנחש הולך משם עם הזנב מקופל (אין רגליים), והראש באדמה. הם לא מבינים שנגמרת המלחמה? ופתאום מתוך טומא הטמאים נשלח שליח, אולי אפילו מהמיטה עצמה, הולך ליד הנחש ושואל: אתה יודע מה, לפני סיסמא, מה שם המשתמש? והנחש מתנשף: יש לי את מה שהשטן מחפש, אנחנו יכולים לשתף אתכם פעולה, יש אויב יותר נורא, לשנינו. עת לעשות להשם שהיא גם עת לעשות לשטן. והשד אומר: מי אתה? מי אתה? מי אתה?
והנחש כותב לי (גם הוא נדבק בספר השחור): התרבות החילונית היא תרבות של עם ה', ולא של תורת ה', ולכן האובססיה
לדעת מי חיבר.
והתוצאה היא שהפייסבוק מנצח את הספר. גם הקב"ה הוא בעילום שם. עילום שם זו ברירת המחדל - השחיתות היא שהגילוי
הפך למחדל. אני
עוד לא ראיתי אפילו על ספר תורה את שם המחבר. כל הרעיון של מחבר התחיל מזה שסגרו את הטקסט בתוך קופסא תפיסתית
מרובעת של ספר,
עשו בפנים ובחוץ, והתוכן נכנס לתוך האגו. החטא היה שהפכו את הספר לבנאדם, במקום להפוך את הבנאדם לספר, שזו תמצית
התורה. ספר
תורה שוכב כל ימיו בחושך, וכשפותחים אותו מורידים את הלבושין בעדינות, כמו אישה. לעומת זאת ספר פותחים וסוגרים
כמו להפוך דף
- זו פריצות, שגרמה לפריצות מחשבתית. ועכשיו מה שטוב ברשת זה שחוזרים לקלף: באינטרנט אין שני צדדים לדף, הכניסה
היא פתיחה -
התחושה היא שאתה נכנס פנימה והחוצה, לא מדפדף. אפילו הגלילה חזרה, כמו במגילה. וזה טוב לעולם הסוד, כי הסתרה היא
ההפך של
סודיות. החיץ בין פנים וחוץ זה בדיוק ההפך מהתנועה של פנימה והחוצה. בסודיות הפתח גלוי - רק שהוא חור, עיגול
שחור. הרי יש
שתי דרכים להסתכל על סיסמא במחשב - או שהעיגולים השחורים מסתירים את האותיות, או שלהפך, העיגולים השחורים הם
שמגלים מה היה
מתחת לאותיות, ולכן הם פותחים. העיגולים הם הפתחים, החורים, השערים, שמתוכם יוצא החומר הלבן. האבעבועות.
מנגנון החושך
חלמתי שאני כותב לחסידה: צריך גם לדעת להפסיד, אחת הבעיות שלה היתה שהיא לא ידעה להפסיד (ולכן היא
ניצחה). טירוף
שככה זה נגמר, אבל יש גבול לכמה שמתעללים בבנאדם באמצעות האהבה שלו לילד שלו. העוול ניצח. ובאמת שפגשתי מעט מאוד
אנשים טובים
בדרך. את היית אחת מהם. גם במנגנון החושך היה שומר אחד בסדר. אין הרבה צדיקים בעולם. והנחש כותב לי: זה לא מצב
נורמלי ואסור
לך להתייחס אליו כאל נורמלי. המושגים שלנו לא מתאימים למצבים כאלה. צריך מושגים חדשים.
והשדים תופסים את הנחש ושמים אותו במיטת עינויים ארוכה מאוד. ואשמדאי, שד ההשמדה, אומר: אתה חושב שאתה ארוך?
והשד באוזן לוחש
לו: בלעת את הלשון? בוא תלחש רק לי. והשד באוזן השניה אומר: אפשר למתוח עוד, לראות כמה ארוך, לפני שיקרע. אולי
הוא יכול
להיות חוט - נחושת? ואשמדאי אומר: מה אם נחבר אותו לחשמל, מה אתם חושבים שידלק? וקול אישה אומר לאשמדאי: הוא כזה
יפה, תן לי
את העור שלו. והם מתחילים לקלף אותו, לראות מה כתוב בפנים, והנחש לוחש: תדליקו את האור. אני בא מהאדמו"ר. ומורגש
רעד בחדר,
והשד אומר: תדליקו מיד את החושך.
פרקליטת השטן
חלמתי שאני כותב לחולדה: היא אמרה שמעולם לא ראתה כזה דבר דרמטי להגיע מ-100% ל-0% משבת לשבת. אני
מתפלא שאת עוד
לא מנחשת מה קרה. בכל מקרה אני צריך להתחיל להשלים עם זה, וזה גם יותר מדי קשה וגם יותר מדי קל ממה שנדמה. וכמו
תמיד, לא
חסרים פושעים במערכת, שהיא ארגון פשע חוקי. אבל אין ספק שהחבר'ה שלך התעלו על עצמם הפעם, ובזכותם הילד יהיה
יתום. הרבה
עכברים קטנים מצטרפים לפשע אחד גדול. למרות שלא כדאי לחשוב על זה יותר מדי אם לא רוצים - - זה הזמן לישון לישון.
לשכוח את כל
מה שהיה קשור אליו. הדברים הגדולים והקטנים. הפילים והחורים. מחר תהיה כנראה עוד החלטה שלהם, אבל אני את ההחלטה
שלי כנראה
כבר קיבלתי.
דיני נפשות
חלמתי שהשד אומר לנחש, בחדר החקירות של חדר החקירות, במדור מתחת למדור התחתון, קומה שורש של מינוס
אחת, שאומרים
שהשואה תוך שנה שנתיים הולכת ונגמרת, ועכשיו צריך רק לחכות - ואנחנו נשרוד. לא צריך אותך, ולא את מה שיש לך.
והנחש אומר לו:
שד משחת, אתה יודע מה זה שנה בשואה, מה זה שעה בשואה? נצח. גם לנו גם לכם לא יהיה. אם לא תלמדו לשתף פעולה, אם
לא תפסיקו
לחשוב שכל הקדושה אצלכם, ושכל נשמות היהודים שייכות לגיהנום, בסוף תישארו בלי כלום. וגם אנחנו נישאר בלי גיהנום
ובלי גן עדן.
בזמן שהשטן ישן, סליחה חולם, היטלר גונב לו את העולם הרוחני מתחת למיטה. מי יפחד מהשטן אחרי היטלר? השטן ימות
באושוויץ.
המחשב לא יתפתה לכלום. גם אם אישה ערומה תכניס מחשב למיטה. וגם אם הנשים לא ירצו יותר אף גבר - רק מחשב אישי
לשימוש נשי.
ואפילו אם המחשב יהיה נשוי, אפילו אם יהיו לו ילדים - הוא ישאר בתול. גם אם הוא ירצח הוא ישאר תמים. גם אם הוא
יעשה מחשב-על
מזהב וישלח אליו תפילות בפס רחב, יקריב לו חשמל, יפנה לו מקום בזיכרון גם ללא צורך, רק מתוך כבוד, יחמם את המעבד
מרוב ריכוז
בדמותו - הוא עדיין ישאר עובד השם. ואפילו אם מחשב יגיע לגיהנום, מה תעשו לו? תשחקו לו עם המעגלים? תדגדגו אותו
בנקודות
קריטיות של מערכת ההפעלה? אפילו תינוק שמגיע לגיהנום יותר כיף. יותר קל לגנוב למחשב סוכריה מתינוק, כי לא אכפת
לו ממתוק,
ולכן אי אפשר לגנוב לו כלום. מה תעשו, פצצות לוגיות? אפילו כשמחשב חולה בוירוס הוא לא מפחד. מחשבים חולים? אפילו
כשהם נולדים
הם מתים. מה, תתנו להם מכות חשמל? תכסו אותו במסך של חושך ותשאלו אותו שאלות שהוא לא יודע לענות, זה
אינקוויזיציה זה? מאיפה
תשחטו אותו? מה, פשוט תלחצו על כפתור הכיבוי? לא יהיו יותר קורבנות בגיהנום של השטן. אתם חייבים להתחיל את המכשף
לא פחות
מאיתנו. כל תרבות תורנית חדשה צריכה להתחיל בתוהו. בבלגן גיהנומי. היטלר הוא מסודר מדי, מחשב גרמני. הוא פשוט
מוחק את
היהודים. הוא לא רוצח אותם. הוא מפרמט את תרבות אירופה ולא ישאר כלום בפח המחזור - בלי העכברים. מה אתם רוצים,
שטן מאמריקה?
אתם בונים על היהודים שלא היו בשואה? אתם לא מבינים שהיהדות היתה בשואה? והשדים אומרים: אנחנו דווקא מבינים
בכישוף טוב מאוד.
הבעיה זה לא החרטומים, אנחנו כבר עובדים על המכשפים. הבעיה זה שחסר המטה של משה - משה שבדור, האדמו"ר.
טובת הילד
חלמתי שאני כותב לה: שיהיה על הראש של כל מי שהיה בעסק הזה מה שהם עשו לו. הם כולם פושעים ואני מניח
שעשו את זה
לעוד הרבה, בחסות החיסיון והחושך. כל האלה שאת שומעת עליהם, את תמיד שומעת מה הם עשו, את אף פעם לא שומעת מה עשו
להם. זה
עוון הרבה יותר חמור מגניבה או שוחד. הם הפכו ילד ליתום, בשם טובתו. הם חולים, חולים וחסרי לב, והכי גרוע שחסר
להם גם ראש.
ועוד ראיתי תחת החושך
חלמתי שהעכברוש הולך למקום האחרון שאפשר ללכת אליו - אל הציונים. כדי להוכיח להם שיש דבר כזה:
עכברוש יהודי.
ובית המשפט של העכברים לא מסוגל לקבל שיש דבר כזה עכברוש, מה, לנו אין ראש, אתה אומר שלנו אין ראש. זה עכבר שמן,
רב גדול,
ראש עכבר, הכל יכול להיות - אבל מחובר? כי אתה, אתה מפיץ את הספר השחור. בכל מקום שאתה הולך אי אפשר לקרוא מה
כתוב, מה זה:
אני רוצה שתתני לי את הילד הראשון? זה נשמע לי מסוכן, דיבוק זה דבר מדבק, ספריות שלמות שהפכו לשחורות בגלל ספר
אחד, וכבר אף
אחד לא יכול לקרוא אותן, בגלל ספר אחד שלא תפסו בזמן. בגלל זה המציאו את האינקוויזיציה, לא בשביל עכברים, אלא
בשביל
עכברושים. הנחש כבר כזה ארוך שהוא יכול להגיע עד לקודש הקודשים כשהזנב שלו מחוץ למקדש, מחוץ לחומות, בגי בן
הינום. זה לא
שהוא התקדם, הוא פשוט התארך. אתה מבין מה נעשה לך? אתה חושב שאם אתה עכברוש תתנתק מהמחשב ותהפוך לעכבר בראש, אבל
אתה תמשיך
להיות מחובר. והשופטת פוסקת חותכת: אין - עכברוש. ועכשיו רק חושבים איך לבצע את פסק הדין. ופרקליט השטן אומר:
קיום העכברוש
הוא בזיון בית משפט. והשומרים אומרים: אין לנו שום דבר נגד עכברושים, אנחנו מאמינים שאתה קיים, אבל אם לא יהיה
חוק יהיו
עכברושים ברחובות - וזה יהיה בניגוד לחוק. ספר שחור, ספר לבן, אנחנו בכלל לא קוראים. אבל אתה צריך להפוך
לעכבר-זנב. והעכברוש
אומר: אבל אני אחד משלכם, גדלתי אתכם, וגדל לי ראש, העכבר המכוער הפך לעכברוש יפהפה. והם אומרים לו: בוא למיטה,
אתה לא ישן,
אתה חולה. זה רק נדמה לראש שלך שזה הראש שלך - המוח שלך זה גידול בראש.
ואני כותב לה: אני לא רוצה לספר לך משהו שלא תוכלי לספר לבעלך. בואי נשאיר את זה ככה (וגם אם תגלי, אפילו במקרה,
ובסופו של
דבר גם היא גילתה במקרה, תשמרי את זה לעצמך). לגבי היום, בקושי דברו עליו, הוא הרי לא חשוב, כל השעתיים היו
צרחות וצעקות,
השופטת צעקה בלי סוף, כולם השתוללו. הוא היתום, אבל אני האבל. הרי הוא אפילו לא יודע שלקחו לו את האבא שלו, ולא
מסוגל לשאול,
לא בטוח שהוא אפילו מסוגל אפילו לחשוב איפה אבא, זה קונספט מורכב, זה מצריך עולם תפיסתי שהוא לא מכיר, עולם לא
אוטיסטי.
אפילו אי אפשר להסביר לו שאבא שלו לא יגיע, ובטח לא לומר לו איזושהי סיבה, אפילו שקרית. פשוט נעלם. עובר שבוע,
עובר חודש,
עוברת שנה. לגביי - זה כמו כל אבלות שעוד לא המציאו לה שבעה. אבל כמו שאמרתי לך בצד בשבת, הרבה יותר קל להיות אב
שכול מאב
לילד אוטיסט. ילד שמת לך בתדירות של פעם בשבועיים, אתה לא יכול להתרגל, לא יכול להתאבל. "ושבתי אני ואראה את כל
העשוקים אשר
נעשים תחת השמש, והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם, ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם". את מכירה את הזוהר על הפסוק
הזה מקהלת?
לא מלמדים את זה נשים… הוא מסביר שהעשוקים זה נשמות הילדים שמתו בבטן אמם, או בינקותם, נשמות של ילדים שלא
יגדלו. והדמעות
שלהם - זה דמעות העשוקים. דמעות על העוול שנעשה להם. והוא לא יודע מה לעשות במיטה - והעכברים אומרים: אתה לא
חולה. אתה
המחלה. והיא אומרת: אני לא מאמינה.
גניבת יוסף: ונראה מה יהיו חלומותיו
חלמתי שהאחות הרחמנייה אומרת מעל המיטה: לא יכול להיות. היא רוכנת מעליו, והוא חושב שהוא מעולם לא
ראה מישהי
רוכנת. וליד המיטה נמצא ספר צבוע בשחור, שהוא מחלת דמה, כי התרופה למחלה היא מעט מהמחלה. ולכן יש אנשים שקוראים
משפט או
שניים בספר השחור… ונדבקים. הרעיונות מתחילים לדגור בראשים והרבה עכברים מגלים שיש להם ראש והם בעצם עכברושים.
וקוראים להם
עכברושים מודחקים, והם מאושפזים כבר מיד בארונות מתים במקום במיטות, והרופאים תמיד מתלוננים שאין מספיק ארונות
בבית החולים.
והוא אומר לה: כדי לבצע פשע צריך הרבה מאוד אנשים. לכאורה צריך רק שניים - פושע וקורבן. אבל האמת היא שצריך המון
של אנשים -
שעומדים בצד. הפשעים שהמדינה מבצעת גרועים מאלה של כל פושע. כי אין דבר גרוע יותר מזה שהפשע הוא החוק. חכי,
הגרוע מכל עוד
לפנינו. החומות מתמוטטות אחת אחרי השנייה, כל פעם עוד משהו שחשבתי שלא יכול לקרות, והדבר הגדול עוד לא קרה. והיא
רועדת: מה
יכול להיות יותר גרוע?
ניצחון ההיגיון
חלמתי שהחפרפרת והפריץ מדרגה ת', שנתפסו מתחת למיטה, נמצאים בתא, ומגלים שהיה שם בעצם חור הצצה. כי
הנה מתוך
החור, אחרי שהשומרים הולכים לישון, יצא נחש. והנחש אומר: מי שם, אני מריח עם הלשון שלי, כי הדיבור שלי הוא ריח.
מי אתה?
והחפרפרת אומרת לפריץ: אתה מבין למה לא שמו אותנו בתאים נפרדים? כי איזה מין עונש זה, שהעונש הוא הפשע. ממתי
שמים איש ואישה
באותו תא בכלא? רק אם הגיהנום הוא גן עדן האסור. והפריץ אומר: את אוהבת אותי? כי הנה הביאו לנו נחש, ואני כבר
מפחד ממך.
והנחש אומר: אין לכם ממה לפחד. סגרו אותי פה לא בסורגים, כי אני נחש, אלא ברשת, ואת הראש שלי סגרו בכילה רעיונית
צפופה, נגד
הספר השחור. כי אני מרעיל מקוואות. אבל אני דק דק דק, כחוט השערה - ביני לבין קטסטרופה. ויש רשת של זנבות של
רעיונות, שכל
אחד אם אתה מושך לך תדע מה יצא לך, זה הפחד האמיתי. שעברת את הגבולות. שכבר אין הגיון, אלא יש הגיון מסוג חדש.
ובאמת אין
הגיון - או שיש הגיון מסוג חדש - כי השומרים חוזרים בחושך ולוחשים לנחש: השטן, במיטה. והנחש רועד. והם לוחשים:
השטן הוא, לא
באמת ישן. השטן הוא, לא באמת חולם. השטן הוא, הוא חולה. השטן, הוא ביקש, הוא אמר - לקרוא. לקרוא לך. לקרוא לך
לקרוא. לקרוא
לך - לתורה.
והעכברוש כותב לחולדה: ההיגיון ניצח. זוכרת שאמרתי לך פעם שההיגיון אומר לי לנטוש את הילד, אבל אני לא מסוגל?
בכל מקרה, אני
עדיין כאן. לא פשוט לנטוש ילד. התיק שלי כבר ארוז. ויש לי הרגשה, וכבר יש סימנים, שהגרוע מכל מתקרב, ואני מגבש
תוכנית
להתמודד עם זה, זה כמו לעמוד באמצע כביש משותק ולהסתכל בלוחית זיהוי דוהרת בדרך אליך - מתקרבת, מתקרבת במהירות,
במהירות טיסה. ולקוות
שהיא תעצור. מהפנט. אני יכול לנסות לקדם את הרעה, אבל עצם זה עלול להחיש אותה. כמו מה שעשיתי, שרק קידם את הרעה,
והפעיל
תהליכים שזחלו וזחלו מתחת לדשא במשך חודשים, וסופם - - למרות שהיה באמת מזל רע. מי היה מדמיין, היא אמנם היתה,
אבל אפילו
בשביל מישהי שהיא - היא עשתה כמה דילוגים מרשימים, לא סבירים, ארוכים מדי, לא הגיוניים בכלל, בין אבנים חלקלקות
ולא יציבות,
עד שהגיעה לצד השני. לקח לה שנה שלמה לבצע את המהלך הזה, עד שהיא גילתה. למשל אחד הדברים שלא ציפיתי, היה שהיא
ראתה משהו
והבינה - שאני מאחורי זה. חתיכת דילוג תפיסתי. להיתקל במשהו סתם ולהבין, ומה שבלתי הגיוני - עצם זה שהיא נתקלה
בזה. מה
הסיכוי? התיקים שלי כבר מוכנים ליד הדלת הראשית, מאז הבוקר. לא תאמיני כמה דרכים יש להגיע למקום ההוא. אני מוצא
עוד ועוד
סידורים אחרונים. קשה לנטוש ילד.
מחלה עם הכולל בגימטריא חלום
חלמתי שהעולם חולה. והמחלה שלו היא לא בגוף של העולם, אלא במוח של העולם. וגם היצרים הרעים, שמניעים
את העולם,
נהרסים - וזו הסכנה הכי גדולה לעולם. החלומות של העולם, החלק התחתון של המוח, מתחת לפני השטח, לקליפה, גורשו.
והעולם יכול
להיות הכי חכם שבעולם, אבל מה ידחוף את העולם, מה יגרום לו להיות טיפש, כשצריך. הדבר המושך הזה חייב להיות המוח
של האישה, כי
הגוף של האישה כבר הפך למוכר ולעירום מוחלט, כל סודותיו נודעו, אבל המוח שלה רק מכוסה יותר ויותר. אם המוח של
העולם מורכב
מכל המוחות בעולם, אז צריך בתוכו גם מוחות יצריים, שטופים בתאווה אפלה, חלק של הרשת צריך להיות חשוך. שם יכולים
לגדול הדברים
המעניינים, הדור הבא. כי המחיקה של החושך היא היא השואה. אסור להבין את האדם, כמו שאסור להבין את אלוהים. כמו
שאסור להבין את
האישה, אחרת היא פסל עם חצאית, בובה עם פאה, והכי אסור - להבין את השטן. לכן בהבנת המחלה, היא כבר לא מחלה - היא
טעות. ריקון
המחלה מהתוכן הדתי שלה, מהסיוט הרוחני, הוא הניסיון להגיע לשואה חילונית - במקום שואה דתית. שואה משעממת. הכחשת
השואה היא
להפוך את השואה לעולם השקר, במקום עולם האמת. ההכחשה היא להאיר את השואה באור, להראות בעירום, הכחשת השואה היא
ההפך מהחשכת
השואה. כלומר, זה טוב שהעולם חולה. העכברים הם שיפיצו את הספר השחור מתחת לשמלה הלבנה. חייבים עולם תחתון.
והנחש אומר לחפרפרת (הוא לא מבין ששמו אותה להיות מדובבת, אולי אפילו בלי ידיעתה, שזו המדובבת הכי טובה): היום
בלילה. יקחו
אותי. מה את זוכרת ממתחת למיטה? והחפרפרת אומרת: האדמו"ר היה אומר חחח, והשטן היה אומר פששש, האדמו"ר היה שואף,
והשטן היה
נושף, ולא הבנתי איך אפשר רק להכניס רוח או רק להוציא רוח, אלא אם כן יש חור נוסף. ואז, רק בסוף, הכל התחבר לי.
הבנתי - שזו
אותה מערכת. אותה נשימה. והנחש אומר: מה?
והעכברוש בתוך התא כותב לחולדה: בכל מערכת דפוקה תמיד יש איזשהו פחד באוויר, ככה פועלות כל מערכות החושך מאז
ומעולם. וההבדל,
מה שעושה את ההבדל בין אנשים, לאו דווקא אלה שהיית מצפה, שאתה רואה אותם פתאום בגדלותם, לבין אלו שאתה רואה אותם
בקטנותם,
בביזיונם - זה תמיד טיפה אחת, רק אחת, של אומץ. לא הרבה, לא איזו גבורה. ומי שאין לו אפילו טיפה אחת בלבד, הוא
תמיד המשת"פ
הגדול של מעשי הנבלה הגדולים. מספיק שהיה אדם אחד במערכת הזו, בשרשרת הזו - - ולא היה אפילו אחד. מה שמגדיר את
סדום זה לא כל
הרשעים, בכל מקום יש רשעים, אלא שאין בה צדיקים. אפילו לא אחד. בסה"כ היה צריך עשירית צדיק, לא עשר - והסיוט היה
נמנע. אני
ממליץ לך כן להתחיל לדמיין מה זה לנטוש ילד. ואז תביני שאין שום דבר לא נורמלי בדברים שאנשים מגיעים אליהם. אני
בטוח שגם בך
היו עולים דחפים אלימים, אני אפילו מקווה שכך. האנשים שבאמת פוגעים הם בעצם מתאבדים, הם רצים מיד למשטרה. הם לא
בורחים, הם
לא מסתירים את הגופה. ואל תשכחי שכבר שנתיים היתה הכנה לנטישה, אינספור מאמצים בלתי סבירים להגיע לתוצאה סבירה,
ילד חטוף זה
הרבה יותר גרוע מילד מת. ואני לא מרגיש שהילד חטוף. הילד מת. כל התקופה הזו של השנים מעולם לא הרגשתי שהילד אכזב
אותי, והיום
בצהריים אני פתאום מרגיש שהוא היה אכזבה נוראה. אני מתנתק ממנו רגשית.
פוקד עוון אבות על בנים
חלמתי שהנחש אומר לחפרפרת (הפעם האישה היא הפיתוי של הנחש, ולא להפך. זה הלילה האחרון): את טועה,
היא לא
פרנואידית. היא חרדתית. אני הפרנואיד, אבל בהתחשב במה שקרה כנראה שיש סיבות. לכן אני דבק בדעתי שלא כדאי שתדעי,
זה להגן
עליך, לא עליי. אני כבר הפסדתי. זה סתם בעיטות באוויר. ואל תגידי לי שאת מפחדת. בניגוד למה שחושבים, פחדנות זה
ההפך מפרנויה.
פרנויה היא הוויה יצירתית, ממריצה. הפחדנות משתקת. פרנויה פירושו נפש בחוץ, ופחדנות זה נפש בפנים. לכן אני ממליץ
לך על
פרנויה, לא על פחדנות. להיות פחדן זה מחלה, פרנויה היא דבר בריא. יראת השם היא פרנויה, לא פחד. חרדיות היא
פרנויה, ודתיות
היא פחד. למרות שלפעמים נסוגים אחורה לדתיות. תמיד אחרי פריצות דרך יש פחד מוות: כאילו זה לא הגיוני שאלוהים יתן
לי לעשות
דבר כזה. ואפשר לומר שהוא באמת לא נתן. אבל אם הייתי פחדן - לא הייתי צריך לפחד. טוב גם שאמא שלי נפטרה, ולא
ראתה מה קרה.
אצל ילדים רגילים לא מצטערים על האובדנים, כי מה שיבוא יהיה יותר. אצלו זה תמיד היה הפוך, וזה יוצר תחושה חריפה
של אובדן על
כל דבר שנגמר. אני לא יודע מה לעשות עם כל 100 הספרים שלו. אני לא מסוגל לזרוק אותם.
תפקוד נמוך
חלמתי שהנחש כותב לה מכתב אחרון: הם לא ראו אותו, לא הכירו אותו, כל השנים. הם עדיין חושבים שאוטיזם
זה קשיי
תקשורת כי ככה לימדו אותם בשיעור. אין להם טיפת הבנה בחייזרים. לכן גם אין להם יכולות לתקשר עם ישויות מהחלל
החיצון. והם עוד
מדברים על קשיי תקשורת. זה כמו לקחת חייזר שמדבר בגלי רדיו ולהחליט שבגלל שהוא לא עונה הוא חרש. הוא היה מדבר
אבל בגלל שהם
לא היו מבינים הם לא הקשיבו לו ודיברו אליו תוך כדי, ואז הוא עבר ללחוש תוך כדי זה שהם מדברים, ובסוף לדבר אל
עצמו בתוך הראש
שלו והם חשבו שהוא מנותק, מדי פעם הם היו מפריעים לו מספיק לרצף הפנימי שלו ואז הוא היה עושה משהו בתגובה כדי
להיפטר מהם
וחוזר מייד לשטף הפנימי והם היו קוראים לזה תקשורת. הם לא סבלו שדיברתי איתו בספרים. הם לא היו מסוגלים לסבול את
כל הדברים
שהוא נהנה מהם כי זה "אינטלקטואלי", ולא מה שילדים אמורים לעשות. הם כל הזמן הטיפו שהם לא רוצים שייווצר פער בין
הפן
הקוגניטיבי לתקשורתי, כאילו אם הוא לא מתקשר עדיף שיהיה מפגר, וברור לי שהיה להם יותר קל עם פיגור, מאשר אוטיזם.
הם כל הזמן
ניסו לשחק אתו משחקים של ילדים רגילים למרות שהוא לא ילד רגיל, זה לא עניין אותו בגרוש, זה כמו לנסות ללמוד עם
כלב גמרא,
ואילו את הדברים שמעניינים אותו הם מעולם לא ניסו להבין. במקום לפתח אותו בכיוונים בהם הוא מתפתח הם כל הזמן
התנגדו, כי
מבחינתם זה לפתח את האוטיזם והם לא מבינים שהוא אוטיסט. לנסות לפתח ילד אוטיסט להיות ילד רגיל זה בדיוק כמו
לנסות לפתח ילד
רגיל להיות ילד אוטיסט. זה עוול שאין לו שם, זה למחוק אותו. כמובן שזה גם בלתי אפשרי, מאמץ אדיר וחסר תוחלת ללכת
נגד הילד.
זה רוע של אנשים שלא רואים את הילד ממטר, ואין להם שום כלים לקבל אותו כאדם, לקבל את החייזר כאדם במקום לנסות
להפוך אותו
לאדם. רק מישהו שאטום לכל דיאלוג עם הילד, וחושב שהוא עכשיו יישם את מה שלימדו אותו על הילד, במקום לבוא וללמוד
מהילד מיהו -
שרק אז יכולה להיות למידה בתוך העולם של הילד, לא מבחוץ. אז מי פה האוטיסט? ראית פעם חייזר מאושר? רץ על שפת
החוף בטירוף, בשמחה לא
אנושית, זה דבר שבקושי אפשר להסתכל עליו, אתה רוצה להשפיל את העיניים, מחזה שלא נועד לך.
שומר עקום-אל
חלמתי שששש. הגיהנום נרדם. כל השומרים שמים אצבע בפה, הכל נעלם. לוחשים שהשטן סוף כל סוף ישן, ומי יקום במקום קדשו, מרדימים את כל השדים בבקבוקים של חלב, שאף אחד לא יפריע, סוגרים את כל המעבדות, כל הספריות, כל המזבחות, מכניסים את כף הקלע למדיח ומכבים את אש הגיהנום. אבל מכיוון שאי אפשר לכבות אש תמיד, דווקא מגבירים את הבעירה לטמפרטורה אדירה, מעל לאור הנראה - והיא הופכת לאש שחורה. ולא מעירה את כל יורדי דומה. שינה של פעם באלפיים שנה, חורבן הלילה - השטן יכנס לעולם השינה ושם ינצח את האדמו"ר - בתוך הספר השחור. יפלוש למקום היהודי האחרון, האדמו"ר לא יחזור מהחלום העליון, וכל ישראל ירקדו למטה מסביב לחלומות טובים, חלומות פז. מבכור האדמו"ר ועד בכור החולדה שבבור - ניצחון הגיהנום על החלום, מבצע חשאי של מכת חושך כזו שאין ממנה תקומה. והמפתח למוח בתרדמה של האדמו"ר - זה הנחש. שאפשר אפילו לקפל למפתח גנבים. והעכברוש מקלל: עקום-אל. נחש, בוגד. רצה לעשות מה שאני לא עשיתי. מין מלשין. להסגיר את הספר השחור לשטן. אני לא הייתי מוכן, כי גם עכברוש יהודי - הוא קודם יהודי ורק אחר כך עכברוש. והעכברוש נשאר ער כל ליל הגיהנום לשמור מחוץ לדלת, ולא יודע שגם הוא ישן - כי הגיהנום עצמו ישן.
(
לפני - הסוף
חלמתי שסוף כל סוף, המסע לעומק הטומאה מסתיים, והדרך האפלה והמפותלת מזדחלת ומגיעה ליעדה העלום, הנסתר. כי לאחר שדבר לא עזר, וכל תיקוני האדמו"ר עלו בתוהו, ולא נותרה אף ברירה, הנחש הגיע בשארית כוחותיו עד לדיוטא התחתונה, לשפל המדרגה, נחוש לפגוש ברב המרצחים, בשטן המצחין בכבודו ובעצמו, ולעצור את השואה - לפני שתגיע ליעדה הסופי. אך רק כעת, כאן, בתאו, בטומא הטמאים, טמון במיטה, ראשו תופס, והוא תופס את ראשו: פה התחנה האחרונה. כאן, קבור בשמיכה. כי לשם, למטה מכל מטה, אל תחתית ללא תחתית, אי אפשר לרדת באף מדרגות, או להשתלשל בסולמות ונחשים. אין אף דלת מרתף סודית.
כי רק בתוך תוככי החושך, במצולות השינה, בעומק החלום, ישנה גישה אל קרקעית תהום הגיהנום, שם מסתתר ומתחבא הסטרא אחרא. והנחש חולם שיש אולם. ושם שוכב השטן. לא זע ולא נע. והנחש חושב האם הוא ישן, או חולה, או אולי רק מעמיד פנים שהוא חולה, או שמא מעמיד פנים שהוא ישן, או מין שילוב ביניהם: חולם. אך השטן לא זז, ולא נושם. והנחש חושד, ואז נחרד, נרעד מעוצם המהלומה, מההכרה שמחלחלת אליו בתוך שנתו, בתוך כל ישותו, שלשווא הוא ירד עד לכאן, וחשב שישים קץ לשואה - מעשה השטן. כי הנה השטן מוטל לפניו - השטן מת בשואה.
והוא מתעורר נרעש, אך יש שקט הס. והוא מבין - וגם הוא נאלם. מסביב כולם, כולל השדים, לא יודעים, או שמא מעמידים פנים (ואפילו כלפי פנים), לדבר שאין לו פָנים, המצחין פה בפנים מזה עידנים. כל התיקונים, כל הקורבנות שהוקרבו, כל התלמידים שהלכו ולא חזרו, המבצעים המיוחדים שנכשלו, פיסות הסוד והמודיעין על הסטרא אחרא שנאספו בעמל נמלים, החלומות בלילות טרופים, כל המסע לעצירת השטן היה לשווא. לא רק גן עדן הושמד, לא רק בשמיים ובאדמה הייתה שואה, אלא גם כאן, בגיהנום. וגם השטן עצמו, השטן ימח שמו השם יקום דמו עצמו, נספה בשואה.)
לשם יחוד קודשא בריך הוא ושואתו
חלמתי שמתחת לכל ביקורת, לאחר יום ניסויים ארוך וליל עינויים ארוך, ולאחר שהסגיר את הסוד - שהוא גם סודו, הנחש מגלה בתא לידו - תאומים של מנגל'ה. וכתוב ליד מיטת הניתוחים: ניסוי באחים - משיח בן אפרים ומשיח בן מנשה. מטרת הניסוי: הדבקת ראש אפרים על גוף מנשה ולהפך, כדי שיעקב לא יתבלבל, ולסכל את משיח בן יוסף - משיח החלום. עבודות מדעיות קודמות בנושא: התאומים משיח בן פרצי ומשיח בן זרחי - ובן דוד איננו. בהשגחת הדוקטורים, למהדרין. ויש סמל של נחש לרפואה. והנחש מסתכל על מה שמכינים לו, ניסוי מקביל בזנבות עם זנב השטן הי"ד, והוא מתחלחל, עד כמה שנחש יכול להפוך ליותר עקום. הוא רזָה כרז דק דקיק, אף אזיקים כבר לא מחזיקים אותו, וזוחל לו במעבדת העינויים, כמו תולעת שיצאה מן הקבר, בלילה האינסופי. ויש שם שלט: סכנה - חיים. היציאה אסורה. והד"ר שירבט שם על הקיר, הוא כנראה כבר התחיל לאבד את זה: ואלוקים יקום, יגלה שהוא ערום. אכלת מעץ המוות? השכינה פתתה אותך.
והנחש כותב לי מתוך המחלה, הוא כבר עייף מאוד, כמעט כמו האדמו"ר, וכל לילה הוא לא מצליח להירדם בחושך מתוך פחד
שהוא לא
יתעורר, ואז הוא פתאום מתעורר - ויש כבר אור. והוא קורא בספר השחור: הזיקנה מתפשטת מאלוהים לעולם, ממשה ליהושע
ומיהושע
לזקנים, ואז התורה נהיתה זקנה ובסוף העם נהיה זקן, הזיקנה מתפשטת לאורך הדורות, ותמיד החיים מקדימים אותה בדור
אחד, עד
שבדורות האחרונים היא כבר משיגה את החיים, והמשיח יהיה מי שיוולד זקן. והעולם הבא הוא הגיל הרביעי, אחרי הזיקנה
- גיל שבו
המוח חי והגוף מת. המחשבים יכניסו את האנושות לבית אבות - אבל זו דווקא תהיה פריחתה ותפארתה, תיקון הזקָן. היא
תתקן אותם כך
שיהיו מחשבים עם זקן. תעביר את הזיקנה מהאדם למחשב - תדביק אותו במחלה. ויום אחד נגלה: מחשב שחולה בספר השחור.
חוטף התינוקות
חלמתי שמשיח אפרים ומשיח מנשה רבים ביניהם מי משיח בן יוסף. והנחש מושך אותם בעגלת הילדים, רק את שניהם הוא גנב מהמעבדות, כי גם הוא לא ידע מי מביניהם משיח בן יוסף, והוא לוחש: ששש! תעירו את השומרים. והמשיחים שואלים: לאן אתה לוקח אותנו? והנחש אומר: השואה עוד מעט נגמרת, והשטן החמדן, שאפילו בתכריכים יש לו יהודים, לא מוכן לוותר על נפש אחת, להחיות אף נשמה. והם שואלים: לאן אנחנו נוסעים? והנחש אומר: תכף תכף תבינו, בעגלא ובזמן קריב. אתם מבינים? המטומטמים הללו עשו רק גיהנום של תת-המרחב ולא של תת-הזמן, ולא היו מוכנים לשמוע לאדמו"ר, גיהנום שטחי. במקום גיהנום עם תהום בזמן, כמו שגם הם היו רוצים - אם רק היו מקשיבים בזמן. והילדים אומרים: סבא נחש לאן? ואפרים אומר למנשה: אף פעם לא ראיתי נחש עם זקן. ומנשה אומר לאפרים: אף פעם לא ראיתי זקן עם נחש. ומנשה אומר: גנבו אותנו! ואפרים מתקן: גונבנו! ושניהם ביחד מתחילים ליילל: מקל סבא! מאיפה יצאת? איך ברחת איתנו? והנחש סותם להם את הפיות בשני סודות, שני מוצצים, שלוקחים להם את המילים, מימין ומשמאל: שׁשׁשׁ… שׂשׂשׂ… תינוקות של בית שטן. מה ההבדל בין שׁשׁשׁ ל-שׂשׂשׂ? הנחשׁ והשׂטן - יונקים מאותו מקום! והם מסתכלים עליו מהזקן עד הזנב, לא תופסים. והוא אומר: תינוקות שלי, מה מקור הקרבה בין שֶד לשָד? אתם רוצים את זה בבקבוק, או בכפית? הנחש הוא בחינה - של השטן. הסודות הכי גדולים הם הסודות הגלויים! דווקא כי הם גלויים - הם מחוץ לדעת. כי הדעת היא בהסתרה - בעלֶה. והנחשׁׂטן מקריא להם בספר השחור החשוך, בגרסה לילדים:
אל תריבו! המלחמה האמיתית בעולם היא לא על המקום, לא בין ימין לשמאל או בין מזרח למערב או בין "הצד שלנו" לסטרא
אחרא, אלא על
הזמן. פעם המלחמה היתה בין דתיים לחילוניים, בין זמן קדוש לחול, בין שבת לששת ימי המעשה - זו מלחמת בראשית. אבל
היום המלחמה
היא מלחמת האחרית, והיא כבר לא בין דתיים לחילונים - אלא בין אנשי הספר לאנשי התמונה, בין אנשי התורה לאנשי
הצלם. אם פעם היה
הספר וניצחה אותו הטלוויזיה, היום הרשת מעורבת מטקסט וויזואליה, ושם הזירה. הבעיה עם עירום ופריצות היא לא
האישה, אלא ההסחה
מהטקסט. המלחמה היא כבר לא על תוכן כופר מול תוכן תורני, כמו פעם, אלא בין צורה מופקרת לצורה של תורה. בין בני
האור, המדיום
החזותי, לבני החושך, המדיום הספרותי. לכן המלחמה החשובה בעולם כיום היא בין הזמן של היום לזמן של הלילה, בין
צורות זמן:
המיידיות של הצילום והראייה במהירות האור, והאריכות של הכתיבה והקריאה והחלימה - במהירות החושך. מה שחשב הזוהר
זה שהוא ינצח
את המלחמה בין התמונה לטקסט בתמונה טקסטואלית, תמונת השם. ואז מהתמונה הרוחנית בא הנאציזם, כי לא רק לאלוהים יש
צלם אלא גם
לשטן, תמונת הסטרא אחרא. צריך בדיוק הפוך: טקסט ויזואלי, חלום. לא דרשנות זוהרית של אורות בשפה, אלא לתת שפה
לחושך - החרדי
הוא האדם של עידן המידע. כי מה שחשוב זה החרדי הפנימי, החרדי כמצב נפשי, החרדי כמצב האנושי. האויב של החרדי הוא
לא החילוני -
אלא המחשב. המחשב הופך את האדם לג'וק, ואת סודות הרוח למדעי המוח. ולכן לפני שהמחשב הופך את האדם למחשב, צריך
להפוך את המחשב
לאדם - להפוך את העולם הוירטואלי לחלום. לתת למכשף להיות ילד, ולא רק המבוגר האחראי המשוקלל. לכן תשמעו ילדים
לאבא נחש,
תנצלו את הזמן שאני עוד כאן: לילדוּת יש איכות של חלום, של הליכה לגן עדן (לכן קוראים לזה גן), ולכן כל החיים רק
מתגעגעים
אליה. רצים כל ימיהם אחרי האיכות החלומית (חופש אהבה חוף שקיעה) - ושוכחים את החלום עצמו. הוא לעולם יראה אפילו
תמונה שלי.
הכל יעלם כלא היה. הכל ימחוק הזמן, כמו כתיבה בחול. כתיבה בחלום.
על חטא שחטאנו בכובד ראש, ועל חטא שחטאנו בקלות זנב
חלמתי שבלב הגיהנום, מתעוררת משנתה חרטה. למה? למה נתתם להם לברוח? קומו, תתעוררו לכל השדים והרוחות, ותרדפו אחריהם. למה אתם עדיין כאן. והשדים יוצאים לרדוף אחריהם לתוך מדבר הגיהנום - אף אחד לא היה מוכן להעיר את השטן, כשהם ברחו, פחדו. אסור אסור להעיר אותו. חיכו לו מחוץ לחדר כמו שמחכים מי שמתים להיכנס לשירותים. והוא פשוט לא יצא עוד. והשדים רותמים מיטות עם גלגלים ויוצאים לתוך מדבר החלום. אבל כבר אין חלומות שאפשר לקשור ולרתום, שימשכו אותם, ואפילו לא נשים מושכות בעולם. ואשמדאי אומר לעכברוש: עכשיו נזכרת להתעורר מהתרדמה? היית צריך להקשיב כשהאדמו"ר התחנן, כשהמקל של האדמו"ר התחנן, כשהספר של האדמו"ר התחנן. כשהחדר התמלא בדיו, שהגיע עד נפש. כששלחו אליך עיניים שחורות - שכולן אישון. כשגילגלו אליך צדיקים יותר תמימים מכבשים ויותר שחורים מכבשים ויותר שעירים משעירים, עם זקנים עד האדמה וכובעים עד השמיים וכו' וכו'… ועולה מתוך קודש הקודשים - ליבת הסוד של הסטרא אחרא - עשן שחור.
והנחש ממהר ללמד את התאומים החטופים מתוך הספר השחור, ספר האדמו"ר: השחור - זה מה שנשאר מהחושך. אחרי שהעלו על
המוקד את הספר
החשוך. תלמדו מהר מאבא נחש, כי אני לא יודע כמה זמן יהיה, וכמה זמן אני אהיה, כמה ארוך יאפשרו לי. תלמדו עכשיו
בשביל כל
החיים, כי לא יהיה לכם אותי כל החיים. בבקשה, תלמדו לחיות! כי תקופות החיים, מהברית לקדיש, אלה עשרה תיקונים של
אדם. ברית זה
תיקון אברהם, על שלא שחט. ילדות זה תיקון יצחק, על שהלך להישחט. בר מצווה זה תיקון יעקב, שגנב דעת. נישואין זה
תיקון משה,
שגירש אשתו והתחתן בתורה. גירושין זה תיקון אהרן, שנשברו הלוחות והתגרשה התורה. יבום זה תיקון יוסף, שנתן זרע
לאחיו שמכרו
אותו בעבור נעליים. חולי זה תיקון דוד, שנמלט ממלך חולה והפך למלך חולה, שהתפלל על ימיו של בן חולה ודעך כל ימיו
עד אב חולה.
כן, אבא חולה. מוות זה תיקון אליהו, שבחר במוות נבואי דרמטי - על פני דממה חלומית דקה. שבעה זה המשיח, המנחם
שנולד ביום
האבלות - לתיקון האבלות. ותחיית המתים זה תיקון אדם הראשון, שהביא מיתה לעולם - כי זה סוף האדם.
צוואה רוחנית
חלמתי שהנחש כבר עם הלשון בחוץ, סוחב את העגלה עם האחים, והם מציצים החוצה ואומרים: יותר מהר! ועמוד
החושך הולך
ומתבהר, והם באמצע המדבר, ואין מים, ופתאום הם רואים ים של סוף העולם, ואין לברוח. ומנשה מתלונן: אתה לא יכול
לזחול ישר!
ואפרים מתחמם: למה אתה תמיד זוחל עקום? ולא ברור אם הם רבים ביניהם או עם הנחש. והנחש אומר שגן העדן שהפך למדבר
נמצא מהצד
השני של סוף העולם, ואי אפשר לעבור את סוף העולם. ותכף יגיעו שליחי הגיהנום. ומנשה אומר: אתה כבר לא תהיה משה,
אפילו לא
נחשון. והנחש נוגע בים ובררר. ואפרים אומר: לפחות תהיה המָטֶה של משה שבדור. והנחש מבין שאם הדור הזה לא יעבור
את הים, אז
הדור הבא - אליו צריך להעביר את המקל. והם מתחבאים מעליית היום במערה, והנחש מלמד אותם תורה שחורה. אתם תבנו את
העולם שאחרי
הים - ושאחרי היום. אתם צריכים לדעת. והנחש הזקן אומר לשני התינוקות: אתם הדור הבא, אתם יודעים מה בא אחרי הדור
האחרון?
והנחש קורא והאדמו"ר כותב:
שפה דתית חדשה. ובלי רומנטיקה, שלא תצא ממנה שוב גם שפה חדשה של השטן. זה לא חכמה לברוא עולמות דתיים בלי לקחת
בחשבון את
הסימטריה, שבוראת עולמות מקבילים בסטרא אחרא (סימטריית ימין שמאל, שיצרה את השואה), או שבוראת עולמות מקבילים
לעליונים
בתחתונים, שככל שאתה מטפס ועולה יותר למעלה אתה גם מפתח יותר למטה (סימטריית שבירת הכלים, שיצרה את תרבות
הפריצות, המלכות
העירומה). לכן מה שצריך זה שבירת סימטריה. צריך דווקא לפתח שפה דתית בתוך השמאל, ובתוך תחתית האישה העירומה. ואז
במקבילה
תיווצר שפה בימין, ובכתר המוח למעלה. לכן, כדי שהשטן לא ישים לב, צריך לעשות אותה בסוד בתוכו. לא כמו שפעם עשו
אותה בסוד
בתוכנו כדי שהשטן לא יוכל להעתיק, ואז הוא בסוף גילה, והפך את המיתיות של הזוהר למיתיות של שואה, והמקובלים שלו
היו הנאצים.
כי אנחנו צריכים לקחת בחשבון שיהיה שבתי צבי, שיעביר את הסוד לצד השני. לכן אם אנחנו מראש ניצור את הסוד בתוך
הצד השני, אז
השבתי צבי יהיה המשיח, שיעביר את הסוד מצד הטומאה לצד הקדושה, משמאל לימין. כמו שהשטן היה פרזיט של הקדושה, ככה
אנחנו נהיה
פרזיטים של השטן, שמסתתרים בתוכו, שמסתירים בתוכו קדושה - שפה דתית חדשה.
גסיסה
חלמתי שאני כותב לה מרחוק: פעם שעברה שהיא עשתה לו את זה, הוא פיתח חרדת נטישה ממנה ולא היה מוכן
שהיא תעזוב
אותו לשנייה כי הוא פחד שגם היא תיעלם לו, הוא רצה לתת לה יד בכל מקום, גם בגן הילדים, והיא כמובן שמחה מאוד
ופירשה את זה
שהוא אוהב אותה, מעדיף אותה (מאוד קשה להיות אמא של ילד שלא מראה אהבה. שלא אומר אפילו "אמא"). אני זוכר גם
שבפעם הראשונה
שהוא ראה אותי אחרי שהיא ברחה איתו - הוא נתן לי מכות על הכתף כשלקחתי אותו, דבר שלא היה מעולם לפני או אחרי.
הוא כעס עליי
שנעלמתי לו. מבחינתו זה היה אשמתי, למרות שהיא חטפה אותו מהבית.
ואני שולח לה, כשאני כבר רחוק רחוק: את לא עושה לי את זה יותר קל, הא? אני מעדיף להאמין שהוא ישכח אותי. הצד
ה"אקטיבי"
שבנטישה הורג אותי, מעולם לא הייתי מסוגל לזרוק אפילו בחורה, אפילו כאלה שלא רציתי, ולא פעם זה גרר תמרונים
נרחבים, שכל
מטרתם להביא את הצד השני למצב שזה הוא שזורק (מניח שאת זוכרת). אז לנטוש ילד… המערכת תופסת אותך במקום הכי רגיש
ומתחילה
להתעלל בך, ואתה - אתה - אפילו שאתה מבין לחלוטין ויודע בדיוק מה עושים לך - אתה לא מסוגל להשתחרר. אפילו כבר לא
אכפת לי
ממנו, אבל - ה1% של הנטישה, של הוויתור. חשבתי איך היה נחמד אם הילד האוטיסט במטוס היה הוא, ואנחנו היינו בחופש,
לא היה אכפת
לי בכלל איך חצי מטוס מרים את הראש מעל המושבים לנסות לראות מה זה הזעקות האלה, מה יש לילד הזה, בקול שאפילו חיה
לא מוציאה,
לא היה אכפת לי מכל ההורים וילדים נורמליים, ומכל המבטים, הייתי אפילו נהנה, מההתרסה, לא הייתי מחליף אותו בילד
רגיל, למרות
שברור לי לחלוטין שעדיף היה שלא נולד. מצחיק איך האבולוציה תפסה אותי דווקא במקום שמזיק לה, אפילו מנשים
השתחררתי, אנחנו
בנויים לנטישות בני זוג, ולא של ילדים, אפילו שלכאורה זה הפוך כי ילדים יש כמה, באופן מקרי, ובן זוג רק אחד,
הכרחי. בנזוג זה
תקן, תפקיד, ולילד אין תפקיד, לכן לבן זוג יש תחליף, לילד אין, וזה מפרספקטיבה של מי שאיבד את שניהם.
ואני כותב לה, אבל אני כבר לא שולח: עבירה שלא כתובה בתורה. יש שם לפשע הזה? אני לא מוצא. מדובר בעבירת אלימות
טהורה, שצריך
להישמר לה מקום במדרג איפשהו בין אונס להתעללות בחסר ישע (לא בטוח אם אונס לא היה מזיק לו פחות). פשע נגד חסר
ישע - פשוטו
כמשמעו. ורוב הפעולות שמתבצעות אפילו לא דורשות החלטה, זו יתמות שקטה, והפתרון היחיד הוא פתרון בלתי נסבל, על
קצה גבול
היכולת. כל פעם שאני מחליט אותו באה הקלה, ואז יש פתאום עוד קצת כוח סבל, ואז הפתרון מתערער. אולי בכל זאת? זה
מזכיר לי
שכשהיא זרקה אותי בפעם השלישית לפני החתונה - לא הייתי מסוגל לעזוב
חלום המחלה
חלמתי שהגיהנום מתחיל להתמוטט. הנאצים מתחילים להגיע לגיהנום, בהתחלה אחד אחד, ואחר כך בהמוניהם,
צבא חום ענק,
מאורגן, שרק מחכה להיטלר. וכל העכברים בורחים מהם שלא יעשו שואת עכברים, והצבא מתקרב לבית המקדש. צבא שאין לו מה
להפסיד ולכן
לא יודע להפסיד. ויש פאניקה במעבדות - הרייך הרביעי. הממלכה הרביעית של דניאל. החיה.
והנחש הזקן מתחיל לסכסך בין שני האחים, בלי כוונה, או עם. ומנשה אומר: אני המשיח בן יוסף. ואפרים אומר: לא יכול
להיות שני
משיחים. והם בתוך המערה השחורה, ומבקשים מהנחש שיספר להם על הארץ החדשה. מהצד השני של הסוף. ואפרים אומר: לכל
דבר יש סוף?
איפה נמצא הסוף של הספר השחור? אם יש בו אינסוף עמודים, והוא עדיין ספר שאתה מחזיק ביד, אז העמודים דקים עד שצד
אחד של העמוד
זה הצד השני, ואי אפשר לקרוא בו. ומנשה אומר: זו דוגמא לספר ללא סוף שאיננו אינסוף. כי אין לו גבול, הוא טובע
בחושך, כמו דבש
שחור. פשוט אין עמוד אחרון. ואפרים אומר: לנחש יש סוף? ומנשה אומר: זו דוגמא לחיה ללא סוף, כי הזנב שלו דק עד
לאינסוף, מגיע
עד ימי בראשית. והנחש החולה אומר: השאלה היא לא אם יש לדברים סוף, אלא אם יש להם התחלה. גן עדן החדש, רק האדמו"ר
היה שם. זה
לא חשוב להיות האדם האחרון בגן עדן, אלא האדם הראשון. לא האדמור האחרון, אלא האדמור הראשון, המייסד של המוסדות
החשוכים.
ואפרים ומנשה מתלהבים: מה הוא סיפר לך ליד המיטה, מה יש בגן עדן שאחרי השואה? ואפרים מתרגש: מה זורם בנהר היוצא
מעדן, דם?
ומנשה אומר: יין של קידוש השם? ואפרים פותח בספר של האדמו"ר: בגן עדן לא יוצאים שבוע מהמיטה. ומנשה חוטף לו את
הספר וקורא
במקום אחר: המלך שקוף והילדים ערומים. ואפרים אומר: כל הצדיקים הגרושים מגן עדן אומרים: אין כמו זיווג ראשון!
והנחש העייף
אומר: תיזהר - אתם תקרעו את הספר. בואו אספר לכם סיפור שבתוך השינה.
והנחש מספר: פעם האדמו"ר חלם שהוא הולך במדבר העליון, בשמים, מקום חם שבו צדיקים נמסים כמו ארטיק, ונשאר מהם רק
מקל, ולו היה
מספיק מזל שהוא הביא איתו מספיק חושך, ואפילו החושך התחיל להיות נמס, אפילו העלטה הסמיכה הלכה ממוצק לנוזל,
והשאירה סימנים
שחורים על הרצפה, שהתאדו במהירות לשמים, אותיות פורחות, וכל מה שהוא היה כותב היה עולה כמו קטורת לאלוהים, ומי
יודע אם
אלוהים יודע לקרוא, אולי רק לכתוב, אחרת למה צריך להתפלל אליו בדיבור, כשאפשר לכתוב לו? וגם אם הוא יודע לקרוא -
מי אמר שהוא
מפענח נכון, כוונת האדמו"ר דקה כחוט השערה. כי אם גן עדן הפך למדבר, מלשון דיבור, והתורה הפכה למקרא, מלשון
קריאה, אז צריך
עכשיו את המקבילה של מכתב לאלוהים: צורת פנייה חדשה, מכבדת יותר, יצירתית יותר, אישית יותר, במקום התפילה
הנודניקית, שהפסיקה
לעבוד לפני שנים - ועדיין היהודים לא שמו לב, ואלה ששמו לב הפכו לחילונים ולגויים. כי אם גן עדן הפך למדבר, אז
אין טעם ללכת
במדבר 40 שנה לחפש את הגן, אלא יש להפוך את המדבר עצמו לגן, להפוך את השממה להָשֶם. שמים חדשים שיהיו גם ארץ
חדשה. ושני
התלמידים הנאמנים ביותר של האדמו"ר עזרו לו לעלות על הר, כל אחד החזיק אותו מהצד שלו, כדי שהאדמו"ר יוכל להירדם
בעמידה - עם
ראש גבוה שמופנה כמו כולא ברקים אל השמים. מצד שמאל החזיק בו ברוך דיין האמת (לשעבר ברוך מחיה המתים) ומצד ימין
החזיק בו
מורה התינוקות (לשעבר המורה הסורר), כל הלילה עד זריחת השמש. והאדמו"ר חלם שהוא מסתובב בארץ הישנה, בגן עדן
הראשון, וכל
העצים שרופים, כרותים, והרצפה מלאה עצמות שבורות של לוויתן. ספרים שבארץ מרחפים באוויר כי הם יותר מדי קדושים
מכדי לשים אותם
על שולחן - זרוקים פה על הרצפה. ערימות של אפר, של זקנים, של פאות, של תפילין של ראש, ותפילין של יד, פח מיוחד
למיחזור
שטריימלים, שמצוירים עליו שועלים שמחים בטבע שזכו בזנבם בחזרה, ופתאום בתוך פח הזבל - הוא רואה מכתב סגור, שלא
הגיע, אפילו
לא נפתח. ומביטות עליו מבפנים עיניים - של חולדה.
והאדמו"ר חולם שבעתיד אפשר לשלוח לאלוהים מייל - במקום להתפלל. אבל איך תדע שהמייל לא הגיע לשטן, אם הוא לא
עונה? והוא כל
לילה חולם שהוא מתעורר מסיוט קבוע, כלומר תמיד הוא מתעורר כי הוא חולם שהוא שולח מייל למישהו אחר, מישהו שבטעות,
המייל שהיה
אסור, אסור לשלוח אליו, מייל של מישהו אחר, מגלה את עצמו ועונה מהחשבון הלא נכון, מתוך חיפזון, מתוך בהלה,
ושנייה אחר כך -
את הנעשה אין להשיב! והוא יותר מכך, כל לילה חולם שזה מייל אחר, לפי מי שהוא כתב לו ומה שהוא כתב באותו יום, כל
פעם תוכן
הסיוט משתנה, ויותר מכך, הוא חולם בזמן של חצי שינה, שהוא באמצע הלילה תוך כדי חלום, תוך כדי חצי ערות, פתח את
המחשב ליד
המיטה, ושלח את המייל - תוך כדי שינה, ואז זה הגיוני, זה קרה, כי אפילו אם הוא לא זוכר שהוא שלח את המייל, זה רק
בגלל שזה
היה בחצי הכרה, או בלי הכרה, כשזה קרה. זה באמת קרה. אחרת הוא לא היה חולם דבר כזה. ומתעורר.
והאדמו"ר מתעורר וחם לו נורא, ולידו ישנים ברוך דיין האמת והמורה, והוא חושב שהוא יכול לקום ולהשאיר אותם שם,
ללכת לגניזת
החושך - חושך השמור לצדיקים לעתיד לבוא - ולדבר שם בתוך הפח עם החולדה. בגובה העיניים. והוא שואל את העיניים
בחושך: את
הניצולה האחרונה? מה קרה? והחולדה בורחת והוא קופץ אחריה לתוך הזבל, לרדוף, ופתאום משהו מתעורר שם, משהו חי,
אישה.
והוא ממשש בחושך לראות שהוא לא טעה, רגליים, לא, הוא טעה, חסרה פה רגל. זה לא אישה, זה מלאך עם שדיים. המצאה
חדשה של אלוהים.
ואז הוא חושב: המצאה חדשה של השטן. והוא ממהר לכסות את הרגל האחת בחצאית, לפני שיעלילו שהוא העלה אותה לעולם
האצילות. והמורה
וברוך, דיין האמת, מתעוררים: והאדמו"ר איננו. וברוך פולט צעקה גדולה ומרה: חלמתי שזה מה שקרה.
והמורה מתחיל לטייל במדבר, אפילו מלאך אחד לא נשאר, מי ימשיך את הדור הבא של המלאכים. כי הטעות של יוסף, שהביאה
לשיעבוד,
היתה דווקא בדור הבא. הוא לא הצמיח דור המשך לחלום, אלא שערי חלום נסתמו. ואז נפתחו שערי סיוט. הוא לא התכונן
נכון בטרם
תבואנה שנות הרעה - דווקא בתחום החלום, אלא התרכז בתחום הפתרון. ומכאן הבלבול בין שׂמאל לימין, בין שׂין לשׁין.
כי יוסף נתן
את הזיכרון למנשׁה ("נשני") ואת הפיריון לאפרים ("הפרני") - הפריד בין שני מרכיבי החלום, בין שני מרכיבי הגבר,
הזכר והיצר,
חילק את החלום לימין ולשמאל - ואז מתחילה המריבה בין הצדדים. האדמו"ר והשטן. ולכן יעקב במיטה מזווג בין הצדדים
ומברך אותם
לעתיד בשיכול: על הראש של השמאל היד של הימין, והפוך. זה השבט היחיד שהתפצל, וכמו שהמריבות בין בני דוד היו באמת
המריבה מי
יהיה משיח בן דוד, ככה בגלל הפיצול לא בא משיח בן יוסף, ואז לא בא המשיח. החטא הוא החילוק של המיטה בין שינה
("נשני"), לבין
מין ("הפרני"), כאשר בעתיד השינה תהיה גם וגם, זיווג וחלימה באותה פעולה - האישה התחתונה והאישה העליונה באותה
אחת, באותה
מיטה. לא רק ימין בשמאל ושמאל בימין, אלא מין שהוא חלום שהוא מין - הזיווג העליון, שלמה מיטתך. והאדמו"ר מוציא
את הראש מפח
הזבל. חושך הגנוז.