קדיש חתול
אני תמיד מפספס את העסיסיות שלה, ואת כל הפראות שאהבתי פעם, כשחשבתי גם דוסית וגם חתולה, וגם היא אהבה אותי (מי עוד זוכר).
ומי יודע איזה יללות היא עושה לי מאחורי הגב, שכולם שומעים בלילה - וכולם מדברים. ומלבינים פניי ברבים. ועיגול שחור הוא מטבע
עובר לסוחר, בין כל הלשונות הרכות, וכל אחד רוצה לנשוך אותו כדי לבדוק שזה אמיתי
מאת: חתול דרוס
מדוע הפסקתי להיות חתול וויתרתי על תשע נשמות?
(מקור)
חלמתי שאשתי בורחת מהבית ואומרים לי שעכשיו היא ברחוב. ואני הולך לבדוק בחדר של הבת - ומגלה שגם היא לא בבית, ועכשיו אמצע
הלילה והיא עלולה להידרס. אני שומע רכב בחוץ (מה רכב בחוץ עושה בשעה כזאת?) - ומדמיין את הצעקה החדה הפתאומית שמפלחת את
הלילה, בין חריקה ליללה, והלב שלי יורד לתחתונים. ואני יוצא החוצה לא לבוש, לא שחור, לא לבן, לא כלום. ומחפש ומחפש ברחוב,
בפח, מתחת לפח, אבל כל מה שאני רואה כל הזמן זה את השמיים השחורים. כי איכשהו, כמה שאני מנסה להסתכל מתחת, הראש שלי מוטה
למעלה ואני לא מצליח להסתכל למטה כדי לא ליפול, ממש כואב לי הצוואר. כאילו נתפס לי הראש מהכרית - והכרית לא משחררת. ויכול
להיות שבטעות אני אדרוך על הילדה שלי בעצמי.
ואני חושב איזו חסרת בושה היא האישה הזאת, שתמיד צועקת עלי לפני אנשים, ואם היא זכרה לקחת בגדים, או שהיא יצאה עם כלום. ומי
היא חושבת שהיא. מי בכלל ירצה אותה, כזאת חסרת שליטה, אפילו אם היא תברח רחוק רחוק, מי שהיא באמת - תשיג אותה. ואני
יודע מי היא באמת. גם אם אני כבר לא יודע עליה שום דבר אחר. ובאמת, נראה לי שזה ממש לא אשתי לעשות את זה. היא כזאת עצלנית
במיטה. אולי היא לא נמלטה, אלא היתה צריכה לצאת דחוף. ולכן גם שכחה לסגור את הדלת שהילדה לא תברח. ואז גם אני לא התעוררתי
בזמן כדי להציל את הילדה. כי אין לי תחושה של הגוף של אשתי לצידי במיטה - גם אם היא נעלמת לשירותים באמצע הלילה. וזאת ההוכחה
שאין להכחישה, כי היא קורית מתוך שינה והתת מודע (וגם אשתי יודעת) - זה מראה שאני לא באמת אוהב אותה.
ואם הילדה זוחלת ברחוב לבד, או אפילו התקדמה והולכת על ארבע, אוטו יכול לא לראות אותה. ואני מאוד מנסה עם הרגליים בעדינות
להרגיש אם היא שם, למשש שם למטה, והשמיים למעלה שחורים שחורים, והדבר היחיד שאפשר לראות זה הירח. ואני מבין שהגיע הרגע ששנים
ידעתי שיגיע. כי הנה בשמיים זורח הצד ההפוך לצד החשוך של העיגול השחור. ועכשיו כולם רואים לי ויודעים, הם יודעים מה קורה בצד
השני, וכולם מיד יעברו לצד של אשתי. כי הצד השני שלי הוא הצד המואר, כמו מסך בחושך. ועולה בראשי שאולי אשתי קראה לי במחשב,
כשאני כותב לידה, כשהיא ישנה במיטה. רק זה מסביר את התנהגותה. היא רק עשתה את עצמה עם עיניים עצומות.
ועכשיו היא הלכה לקרוא בָחלומות באינטרנט כשאני ישן, והיא חשבה שהכל עליה, כי זה ממש נשמע עליה, מבחוץ. והיא נעלבה עד עמקי
נשמתה וברחה החוצה - ומתלוננת לכולם ומייללת כל הלילה לכיוון הירח, על איזה פח שאני לא מצליח להבין מאיפה זה בא. כי הראש שלי
תקוע בעננים, ואני תמיד מפספס את העסיסיות שלה, ואת כל הפראות שאהבתי פעם, כשחשבתי גם דוסית וגם חתולה, וגם היא אהבה אותי
(מי עוד זוכר). ומי יודע איזה יללות היא עושה לי מאחורי הגב, שכולם שומעים בלילה - וכולם מדברים. ומלבינים פניי ברבים.
ועיגול שחור הוא מטבע עובר לסוחר, בין כל הלשונות הרכות, וכל אחד רוצה לנשוך אותו כדי לבדוק שזה אמיתי.
ואומרים לי בבית כנסת, כי פתאום בית הכנסת פתוח בלילה ויש מלא אנשים, ואני איחרתי לתפילה אפילו בלי לדעת שיש תפילה. ומזל
בעצם שיצאתי מהבית, ואולי יש סליחות, למרות שזה בעצם לא הגיוני שהקדימו את הימים הנוראים. ומסתבר שעם הראש ככה למעלה נכנסתי
לבית הכנסת בלי לשים, והעיניים שלי תקועות למעלה בעזרת הנשים. ואני מתבייש שיראו אותי מסתכל בעזרת הנשים, למרות שתמיד היה
מסקרן אותי נורא מה קורה שם, ותמיד לשם בעצם התפללתי, ולשם עשיתי כוונות, עד שהתחתנתי, והבנתי שהתפללתי לאלוהים אחרים.
ואומרים לי בספסלים האחוריים, איפה שכל המאחרים שמדברים. אתה לא יודע מה קרה עם הבת שלך. חתולת רחוב. אתה לא מתבייש להראות
את הפנים שלך בבית הכנסת? כשכולם יודעים? כשכולם כולם יודעים? ורק אתה מעמיד פנים שלא יודעים. ושאתה לא מבין מה יודעים. ואני
לא מבין - מה כולם יודעים?
וכולם מדברים בתפילה ולא מתפללים, עד כדי כך שלא ברור מה הופך את זה לתפילה ולא לדיבורים. ובנדיבותם לעיגול הסתום, כי אני לא
מבין כלום, בלום כמו הכובע שלו, הם גם רומזים לו שכולם מדברים עליה, ושלא אהיה תמים. היא פראית והיא חיה, כמו אמא שלה,
ומושכת אפילו יותר ממנה, זה שאתה אבא שלה לא אומר שאין לך עיניים (תראה איזה שדיים נהיו לבת שלך שאף חולצת כפתורים לא מצליחה
להסתיר!), והיא גם לא יודעת להסתכל במעבר חצייה. ועכשיו יכול להיות שבקלות תמצא אותה דרוסה בדרך חזרה הביתה. ואני יוצא לחוץ
שוב לרחוב, ומסתכל שוב מאחורי הפח. אולי היא חזרה, למרות שהלילה לא נגמר, ומי יודע מה החילונים עושים בלילה. ומה עושות
החתולות בלילות.
ולא שבאמת אכפת לי, ובטח שאני לא רוצה לדעת, אבל מי יודע, מי יודע אם היא עוד תחזור אחרי התפילה הביתה בתולה מעזרת הנשים.
במיוחד אם היא חזרה בחתולה, ומימשה את מה שתמיד היה בתוך אמא שלה (ותמיד ידעתי), שהיא עצמה לא מימשה (בגללי. והיא יודעת את
זה). אבל אני יודע שאחרי זה היא לעולם לא תספר לי ולעולם יהיה בינינו קיר המחיצה, ושתחילת יחסיה זה בעצם סוף יחסינו, ואני
נשארתי הגבר היחיד בבית. ואפילו אני לא באמת בבית, כי אני מסתיר את מי שאני - אפילו מהקירות. ולכן אני כותב בחושך בלילה,
כשהקירות הלבנים שחורים, ונראה שאשתי ראתה. וברחה ממני להיות חילונית עסיסית, כמו אחת שאני יכול רק לחלום עליה (עכשיו שהיא
יודעת מה אני חולם).
כי מה עוזר לה להיות חרדית סקסית מתחת לבגדים, שנשואה לאדם סגור שלא יודע ליהנות ממנה, שאף פעם לא הצליח באמת לאהוב אותה
(אלא רק להימשך אליה), שמסתיר אפילו מעצמו מי הוא, ומכור להסתרה אובססיבית חסרת שליטה. הסיוט שרודף אותו כל החיים זה שיגלו
אותו, והוא כל הזמן חולם ולא רואה את הכביש, ויכול להתגלגל במדרגות. לא. לא. לא יכול להיות שכל השנים האלה היא לא חושדת.
אשתי בטוח יודעת. ופשוט לא אומרת. ומה שקרה עכשיו זה פשוט שהבת גילתה. כי היא גדלה, והיא גידלה את החוש השישי הנשי. והיא
סופסוף הבינה מי זה אבא שלה. ולכן אני לא אראה אותה שוב. כן, רק עכשיו אני מבין מה קרה. היא זו שברחה - ואשתי הלכה לחפש
אותה, ולא מצאה, ונאבדה. אשתי לא יכלה עוד להתעלם מהחתוליות של בתי. מהגילוי הנורא שהיא חתולה, ולא תעזור אף גרב ארוכה. ורק
אותי השאירו פה בעולם השחור, כמו עץ יבש. הן כבר בעולם החתולות - ואני תמיד אשאר בעולם החלומות.
והנה דווקא כשאני חוזר מהתפילה הביתה כבר מיואש, מאחורי הפח, סוף סוף יש אישה. דמות יפה בצדודית, עם ציץ יפה, ואני מציץ, אבל
אבל - אני רואה את אמא שלי ז"ל. והיא נראית כמו שהיא היתה צעירה, יותר צעירה ממני כיום. ואני מתבייש שהיא תדע מה יצא ממני,
ומה יצא מהבת שלי. אבל היא צועקת עלי שהבת שלי כועסת עליי. מאוד מאוד כועסת ושאני לא אתקרב שהיא תשרוט. כי היא לא תסלח לי
שנטשתי אותה, וששיקרתי לה. לא כי אמרתי לה שקר, אלא כי הייתי בעצמי שקר אחד גדול, ולכן דווקא בגלל שאמרתי אמת - שיקרתי
בגדול. אבל אני בכלל לא מתייחס ולא מקשיב הפעם ולא מתרגז ולא אתן לאמא שלי לקלקל גם את זה, כי לא ראיתי אותה שנים. בעצם מאז
שהיא מתה.
ואני מתחיל לבכות אמא, ומחליט. כי הנה הזדמנות אחרונה, מי יודע אם אראה אותה שוב, ואני חייב פעם אחת לספר לה. מקבל על עצמי
לצאת מהארון, לעשות את מה שלא הייתי מסוגל בחייה. פעם בחיים לספר למישהי לפני שאני מת, מה אני מסתיר וסוחב כל החיים, כמו זנב
בתוך הגרון. ומי יותר טוב מאמא שלי - שכבר מתה, ותיקח איתה את סודי לקבר, עימה, עמוק עמוק לתוך האדמה.
אמא תדעי, שלא ידעת מי אני. שהסתרתי מי אני כל החיים. מכולם מכולם, מגיל צעיר, עוד לפני שהבנתי כלום - הבנתי שאני צריך
להסתיר. ואת אמא שלי ואת לא מכירה אותי, את מבינה אמא? את מבינה מה זה בשביל אמא לא להכיר את הבן שלה? אני לא מי שחשבת. לא
ילדת את מי שחשבת. אני רוצה לצאת מהארון, אני חייב - אני, אמא - אני חתול. תמיד ידעתי שאני חתול, ולכן ידעתי שלא תוכלי להיות
גאה, ולכן עשיתי מה שעשיתי. כדי לא לאכזב. כי את היית אישה מאוד גאה, ובצדק אמא, אבל אין צדק. יש חתול.
ופתאום יש לי תחושה קשה של טעות. של שגיאה שלא ניתן להחזירה. של צער מיותר שגרמתי לאמא בטפשות ובאגואיסטיות. כי אני הרי כבר
יודע מה אמא שלי תגיד, אחרי שנכשלתי ביחסיי עם כל הנשים בחיי, שלושה דורות של אכזבות: אני לא גידלתי חתול בבית הזה! ויהיו
צעקות: בגללך אמא שלך שוב תמות מצער בפעם השנייה, ותחזור לבית הקברות, ואתה תראה אותה רק באזכרות. אתה חתול? אז תהיה חתול
שאומר קדיש.
אבל אמא שלי רק מתכופפת למדרכה ללטף אותי מלמעלה, כמו יד ארוכה שנשלחת מעזרת הנשים לתוך עזרת הגברים, ואומרת: תמיד ידעתי
שאתה חתול. חיכיתי רק שאתה תגלה את זה. זה היה ברור לי מאז שהיית קטן. וגם נשארת קטן. ואף פעם לא גדלת. לא היית כמו שאר
הילדים שמתרוצצים, אלא עצלן שמנמן ועגול, שבקושי הערתי אותך מהמיטה לתפילה, ותמיד טופפת ברגלי קטיפה בבית והפתעת אותי מאחורה
ועשית לי התקף לב. ובכל מקום הסתובבת בצבעי הסוואה וכולך כתמים, שלא יראו אותך, אבל בלטת גם על רקע שחור וגם על רקע לבן, ולא
היה לך מסתור באף מקום, מלבד מתחת לשמיכה שקניתי לך. במיטה. ואני אמא, ולכן אני מקבלת אותך כמו שאתה מהשמיים, למרות ששאר
העולם הארצי לא יקבל אותך בחיים, וגם לא אחרי המוות. אתה הבן שלי, ואני תמיד אהיה אמא שלך שדואגת לך, חתול, כלב או אפילו
עכבר. אבל בבקשה, בבקשה, תתחיל להתייחס לעצמך ברצינות - ותפסיק לעשות מעצמך צחוק.