סרטן השד

רצתי בין הנשים ברחובות לחפש שדיים, סוקר עוד ועוד נשים, מרחיב את הדגימה ומוריד את טעות המדגם, וחוזר הביתה חסר נשימה וחסר תקווה. לא יכולתי לרמות את עצמי עוד

דמות אלת הפריון מאפסוס, שמקדשה היה אחד משבעת פלאי תבל  (מקור)

כשהשחורים החלו להגיע לעיר, דבר לא השתנה מבחינתי, מלבד דבר אחד, שנראה במבט ראשון קטן למדי, ולא קשור בעצם לשחורים, אלא לשחורות. עם התרבות השחורים רבים עזבו והאחרונים מיהרו לעזוב, אך לי לא היה אכפת מי הם ההולכים ברחוב, שכן ממילא אינני מדבר עם איש. רק בעיה אחת הפריעה לי: בעיית השדיים.

מאז ילדותי עשיתי לי מנהג לבחון שדי כל אישה שעוברת מולי ברחוב, בסקר השדיים הענק שנערך לאורך כל חיי, שמטרתו כמעט מתמטית, או על כל פנים כלל וכלל לא מינית. למעשה, הייתי מתאר את מטרתו כמטאפיזית. אני הולך ברחוב, ומולי עוברים שדיים גדולים, ובראשי עולה המחשבה: יש עוד תקווה בעולם. אולי גם לך יום אחד יהיו כאלה, שהרי אינם נדירים. יש עוד סיכוי. הרי הדבר המופלא יכול לקרות, ולמה לך לא? לעומת זאת, אם עוברים שדיים קטנים, אני חושב לעצמי: זה מה יש, המציאות מאכזבת, לא כל אחד זוכה לאישה עם שדיים, עליך להסתפק בעולם כפי שהוא, ולא לחיות בחלום. וככה הייתי מתנדנד בין שתי תודעות פילוסופיות הפוכות, ומכאן החשיבות הקריטית של הסטטיסטיקה שאספתי מאינספור הנשים שעברו מולי, שתכריע בשאלת חיי.

מעולם לא הרגשתי שאני מטריד מישהי - שהרי היה זה מחקר כמעט מדעי בטבע הממשות, ונשים רגילות במבטים - עד שהגיעו השחורות. השחורות לעולם לא הולכות לבד. או שהן עם צאצאיהן, ואז אני נותן מבט בילדים, בודק שאינם בוגרים, ומביט אחר כך בחזה האם, כשאני יודע שהיא מסתכלת עלי, ושופטת אותי לחומרה, אך אין לי ברירה, ואני מתנחם בכך שהיא מבינה שהילדים לא מבינים ולכן אין משמעות למבט שלי (השחור, לא רק שהוא מכוסה כולו, אלא מעצם צבעו מצריך מבט ממושך מאוד). אפשרות שנייה היא שהיא עם בעלה, ואז אני נאלץ להביט בו ממושכות, כמו מבטיח לו שאינני מביט באשתו, ואז בכל זאת נאלץ להביט באשתו, בתקווה שהוא מגלה הבנה למצבי, ואפילו יהא זה זלזול, אין לי ברירה, שהרי תקוות חיי ואכזבתם תלויים בכך, ומה לו לכעוס על אומלל כמוני, שלא זכה לאישה.

כל זאת היה לא נעים, אבל נסבל. אך בהמשך חלה התפתחות חמורה נוספת, שנגעה לא רק לנשים השחורות, ואיתה כבר לא יכולתי להתמודד. כמבלי משים, ובהתחלה אף אני פיקפקתי בכך בעצמי, ויחסתי זאת לטעויות במדידה הנובעות מאכזבת חיי המתמשכת, היה נראה כי חלה ירידה מסויימת בסטטיסטיקה. בהתחלה חייתי במרחב ההכחשה, אך הירידה היתה כבר ניכרת לעין, ולא ניתנת להתעלמות. מידות השדיים של הנשים הלכו וירדו.

כבר נדיר מאוד היה לפגוש בשדיים גדולים, וגם הם הצטמקו, ואילו השדיים הקטנים קטנו עוד יותר, עד שלבסוף שאפו כולם אל ההשטחה המושלמת, כגברים, ורק לעיתים רחוקות היית רואה שריד של שדיים, גבעות קטנות שהם שרידים של הרים ענקיים שנשחקו. לזעזועי, הנשים איבדו את השדיים, וכל ההבדל בינם לבין גברים התרכז במקום שלא משך אותי כלל. אך במקום שהדבר ימלא את רוחי סוף כל סוף בשלוות הקבלה וההשלמה עם העולם, ויפתור את דילמת חיי, גרמה לי השקיעה הזאת של הנשיות הגופנית לתחושת עוול עצומה, לבכי בלילות בתוך הכר.

כבר לא נשאר לי דבר בעולם, אפילו לא נשים! מי גרם לכך? האם זה הזיהום, האם זה הסרטן המתפשט, האם זו התנועה הפמיניסטית, או גזרות של מלך אכזר, או איזה שטן אחר, שלא יכולתי לתאר? או שאולי זו פשוט השחיקה? האם המבטים שוחקים את השדיים? ביטלתי מחשבה זו במחי יד, אין ספק שהדיכאון שיבש את הגיוני. רצתי בין הנשים ברחובות לחפש שדיים, סוקר עוד ועוד נשים, מרחיב את הדגימה ומוריד את טעות המדגם, וחוזר הביתה חסר נשימה וחסר תקווה. לא יכולתי לרמות את עצמי עוד.

לראשונה בחיי הלכתי לזונה, חיפשתי זונה עם שדיים, והדבר הפך לקשה מאוד, מחירי השדיים עלו לשמיים, ובסוף התברר שאפילו לזונות כבר אין שדיים. אך הזונות ריחמו עלי, וסיפרו לי שיש עוד שדיים אחרונים שנשארו, רק שאדע שהם של מישהי גרועה מזונה, ואלך אליה רק אם איבדתי כל תקווה, כי אף אחד לא חוזר משם. לא האמנתי לזונות, חשבתי שהן מפחדות מתחרות, ולכן מסרבות לספר לי, והתחננתי אליהן לעשות עמי חסד של אמת ולספר לי היכן למצוא אותה, למרות אזהרותיהן שהדבר יוביל לאובדני. לבסוף, נאמר לי שהאישה נמצאת במקדש שבקצה העיר, ושם היא קדשה.

רצתי לשם, אך לא נתנו לי להיכנס. המון גברים מיואש צבא על הכניסה. לבסוף, לאחר ששיחדתי בלילה את השומר, שנראה ששמר על הקהל יותר מעל הקדושה, הוא נתן לי להיכנס בחסות החשכה. נכנסתי מבין לכוהנים הישנים, כולם סריסים מסורסים וערומים, אל קודש הקודשים, שם במיטה שכבה הקדשה ערומה. הקדשה חיבקה את ראשי, וטמנה אותו בין שדיה הענקיים, המפלצתיים. עמוק עמוק קברה אותי בתוכה, פניי מסומאות בתוך הורוד השחור האינסופי הלוחץ אותן, מפרפר ונחנק בכל הווייתי, עד מוות.