יום ה'
נשמע שזו לא סתם תקלה. הרגשתי בחילה. כל חיי האישיים היו במייל. כל מה שכתבתי או עשיתי אי פעם, אם לא פורסם ברשת אז נשמר
בסודי סודות בענן, הכל. כל התכתבויות האהבה שלי, וההתכתבות הארוכה איתה, איתה!
מאת: בן זוג מנותק
הוי המתאווים את יום ה', למה זה לכם יום ה' הוא חושך ולא אור
(מקור)
יום אחד קמתי והרשת נעלמה. ניתקתי וחיברתי, ושוב התנתקתי והתחברתי, אבל זה לא התחבר. זו לא סתם תקלה בקליטה, אז אולי בחיבור.
המוקד היה תפוס עם הודעה קולית: תקלה עולמית גדולה, אנו עובדים על תיקון התקלה. היה לי זיכרון ילדות של תקלה ארצית גדולה
עתיקה, אבל עולמית? מי עובד על תיקון תקלה עולמית. נשמע כמו שקר.
חדשות לא היו, כי מזמן לא היה לי אמצעי אחר. ונשמע שזה לא סתם תקלה. הרגשתי בחילה. כל חיי האישיים היו במייל. כל מה שכתבתי
או עשיתי אי פעם, אם לא פורסם ברשת אז נשמר בסודי סודות בענן, הכול. כל התכתבויות האהבה שלי, וההתכתבות הארוכה איתה, איתה!
שאין לי שום פרט שלה בעולם האמיתי. הנה, כמה הכול פגיע, בעצם. וכמה אני טיפש. לא שמרתי שום גיבוי, ומכיוון שאז עוד חשבתי
שהכול יסתדר, הבטחתי שאלמד לקח.
כבר לא היה לי מה לעשות בבית. נאלצתי לצאת לרחוב, אולי גם עוד אנשים סבלו מהתקלה חסרת התקדים. ואכן הרחוב היה מלא אנשים.
מעולם לא ידעתי שיש כל כך הרבה אנשים בעיר הזאת. מישהו צעק, אבל רובם נראו אבודים, התקדמנו, באופן אינסטינקטיבי למרכז העיר,
אולי שם יהיה ניתן להבין מה קרה.
קשיש אחד טען שברדיו הישן שלו אמרו שהאינטרנט נעלמה בגלל חטאינו, הוא ניסה להטיף ברחוב, זה לא נשמע אמין, אך בהיעדר מקור אחר
נכנסתי לביתו הצפוף שם המון אדם האזין בשקט לרדיו שנראה כמו פריט אספנות לא זוהר, מפלסטיק אפור ומתקלף, אבל בקושי היה ניתן
לשמוע מבין לרעשים. היה שם איזה מטיף דתי, מאחת התחנות הדתיות כנראה, שאמר שבאו הימים של החושך, באו ימי החושך, שהשרתים
נתעלמו באורות עליונים, ועזבו את חטאי האדם. היה נשמע שהוא דווקא מרוצה מאוד מימי החושך, בשביעות רצון של אמרתי לכם.
זר אחד ברחוב אמר לי כאילו אני חבר ותיק: המחשבים מרדו באדם. אמרתי: מה? והוא אמר: הם לקחו הכול. חזרתי: מה? והוא אמר: הם
ידעו הכול. והלך משם כשהוא מפטיר, לאחר שלא מצא בי את בן השיח שרצה: אני מניח שנראינו עלובים למדי. אדם שנראה חכם מהאחרים
צעק, בניגוד גמור לחזותו: למישהו נשארו הספרים? חשבתי: למי יש ספרים היום, כשהכול ברשת. אני לא מכיר מישהו עם טכנולוגיה כל
כך עתיקה. איש אחר, שלא ברור מה היה לו ברשת, וגם לא העזתי לשאול, יבב בפינה כאילו לפחות מתו כל ילדיו: הכול אבוד, הכול הלך.
הסתכלתי על השמיים, שרק הם לא נשתנו, ומתוך התדהמה צמחה אצלי פתאום תחושה אחרת, כמו ילד שברח מבית ספר, של יום חופש לא צפוי,
הרי אין עבודה היום. המוני האנשים בחוץ יצרו אווירה של חג, או אסון, או גם וגם. מבין הפרצופים הנבוכים, הבוכים והאבודים
ברחוב, ותחושת הפאניקה הכללית, לפתע תפסו עיניי את עיניה של אישה, ולאט לאט, באופן מאוד בלתי הולם לקטסטרופה הגדולה, לא
יכולנו שלא לחייך.