הגילגול 2.0

דגל הגאווה של הערומים הונף: אני גאה בגוף שלי. לאחר מאבק משפטי הותר עירום בציבור, ולאחר מאבק חברתי התלבשות נחשבה כדיכוי גופני, ובכלל כעדות לחוסר אטרקטיביות וחוסר ביטחון מיני, מה שחיסל את הבגדים סופית

הנחש הוא איבר מין זכרי מחובר לאיבר מין נשי - מהצד ההפוך למין  (מקור)

תהליך ההפיכה של האדם לנחש היה איטי מאוד. זה התחיל כשהוא פשט את הבגדים. כל הסביבה היתה ממוזגת, והדעה בחברה הגבוהה היתה שהעירום נחשב לדבר הטבעי ביותר, הדמוקרטי וההומניסטי, ובכלל, הדרך היחידה להילחם בפורנוגרפיה ובמשבר דימוי הגוף. דגל הגאווה של הערומים הונף: אני גאה בגוף שלי. לאחר מאבק משפטי הותר עירום בציבור, ולאחר מאבק חברתי התלבשות נחשבה כדיכוי גופני, ובכלל כעדות לחוסר אטרקטיביות וחוסר ביטחון מיני, מה שחיסל את הבגדים סופית.

השלב הבא נבע מזה שהאדם לא היה באמת זקוק לגוף יותר, הידיים והרגליים התנוונו, וממילא האדם הפך לחיבור בין ראש לזנב, כשכל מה שחשוב בו זה מוח שמחובר לאיבר מין, ארוך כמובן ככל הניתן, ולשון מקדימה (הפה החליף את איבר המין הנשי). ככה נוצר שיוויון בין המינים. בעולם שבו ההליכה הפכה למיותרת, הישיבה הוקעה כמזיקה, והשכיבה במיטה הפכה לאידיאל, הזחילה הפכה לצורת התנועה המושכת ביותר, והגוף חסר המפרקים הפך לגמיש ביותר, ואיפשר מיניות עם אינסוף דרגות חופש, כשתמצית האדם הוכרה כזרעון: קוד גנטי בראש, וזנב שלעולם לא סובל מאימפוטנציה, או ממגבלות תנועה בכיוון כלשהו בחלל הוירטואלי.

הפילוסופיה, הספרות, האומנות, כולן תמכו בכיוון. הפשטות היתה תמצות האדם למרכיביו המהותיים. הרבה יותר מדויק מהפתרון המסורבל של האבולוציה, שמכיל מורשת קופית לא רלוונטית מתקופת העצים, ולפעמים אפילו שיער מגעיל, במיוחד אצל גברים. המשוררים שוררו שהעיצוב החדש הרבה יותר גמיש ומתקדם, אלגנטי ואסתטי, השלד הרוחני של האדם הוא: מוח + מין.

אך בניגוד לתוכנית הראשונית, מצא את עצמו בסוף האדם הערום מכל מין אחר שוב נתלה על עץ, כי כמו שתמיד קורה בהיסטוריה, היא חוזרת על עצמה, והטכנולוגיה הכי מתקדמת מתגלה פתאום דווקא כיער אפל. רק שהפעם היה עליו לפתות שני יצורים אחרים - חדשים ועילאיים בהרבה ממנו ובה בעת ערומים ממנו - לטעום מהעץ, על מנת לאתחל היסטוריה חדשה, בושה חדשה, ומיניות שעליה לא ידע דבר, וממנה לא יטעם לעולם, אלא כדימוי בלבד.