חטא הדעת של המאה העשרים ואחת

אפילו עכשיו הוא לא היה מסוגל לבטא כעס. אם רק היה קורא לה זונה, חשב אחר כך, הכל היה אחרת. השמיים החלו ליפול. הציפור כבר לא היתה בחלון. והוא כבר לא ראה ברור. התחשק לו לצפור, אבל למי, היא צפצפה על המצב שלו. אין וישרים לעיניים, והיה פשוט מסוכן לנהוג ככה. התחשק לו לבלום בפראות ושמישהו יתנגש בו מאחורה. אין שימוש אחר לאתר הזה!

אם השמאל הוא בוגד - אז הימין הוא נבגד  (מקור)

הוא הריח את הבגידה. הבגד המוזר שהיה על הקיר. החיוך החדש, המבויש. מושב האסלה, למה למעלה? ציפור עפה בחלון, כמו אישה הוא חשב, וכיבה את הטרנזיסטור, בטח כדי להסתיר את הרעש. היא התקרבה אליו, והוא התרחק, אבל מאחוריו היה הקיר. הוא שאל: מי זה היה? אני רוצה לדעת הכל, את חייבת לי את האמת על החיים שלי. - אתה חמוד. - ראיתי את האתר במחשב שלך. את לא יכולה להתנהג כאילו זה לא קרה! היא צחקה את המתגלגל שלה, כאילו הוא סיפר את הבדיחה הכי מצחיקה בעולם. והוא התחיל לבכות. אפילו עכשיו הוא לא היה מסוגל לבטא כעס. אם רק היה קורא לה זונה, חשב אחר כך, הכל היה אחרת.

השמיים החלו ליפול. הציפור כבר לא היתה בחלון. והוא כבר לא ראה ברור. התחשק לו לצפור, אבל למי, היא צפצפה על המצב שלו. אין וישרים לעיניים, והיה פשוט מסוכן לנהוג ככה. התחשק לו לבלום בפראות ושמישהו יתנגש בו מאחורה. אין שימוש אחר לאתר הזה! החרב של הדעת - שמי שחשבת שהכי ידעת מיהו הוא לא מי שחשבת - התחילה לגרום לו לפקפק בסיפור המקורי של הנחש, בעוד השמיים מתקרבים, ואין לאן לברוח, גם בתוך מקלט אטומי יש שמיים.

הכביש היה פתוח אבל לאן לנהוג, אין לו אפילו אחת לחפש אצלה מקלט, אחת. ואז הוא נזכר בה. הוא חשב על הדברים שהשאיר שם. הספרים העתיקים, מה הם יעזרו לו עכשיו, יהיה אפשר לבדוק הכול ישירות בשמיים. אז ככה עובד הזמן מסתבר. זה לא שלכל דבר יש תחליף, אלא שדברים הופכים להיות כבר לא רלוונטיים. כל מיני נבואות שנתקעו במרומים ולא ירדו התחילו לבשר על דברים שהוא היה מת לדעת לפני שהתרחשו.

התחילו ליפול נבואות על חורבן בית שני, ואחריהם על כישלון מרד בר כוכבא, על נפילת האימפריה הרומאית, כל מה שלא הגיע לארץ מאז שהנבואה נעצרה. הנבואות העתיקות היו כבר קרובות, ואילו הנבואות החדשות עוד היו בתחילת הדרך, שהתקרבה אליו כמו סוף הדרך. הוא אפילו לא בדק כל הזמן הזה למרות שהיא לא הסתירה, כמו טיפשה, היא לא יודעת למחוק עקבות, ולא מחקה את ההיסטוריה. הרבה דברים עדיף לא לדעת, ולמרות זאת אחרי שידעת אותם ברור לך שעדיף לדעת. זה בלתי הפיך. היה אפשר למנוע את האסונות, את ההיסטוריה.

מסתבר שהיו אינספור נבואות, שירדו, שהתחננו, רק נביאים לא היו. אלוהים בכה, הזהיר, עשה הכל כדי למנוע את ההיסטוריה, הוא בכלל לא ישב שם ולא עשה כלום, הוא דיבר, איים ולפעמים גם צרח, אבל אף אחד לא קלט את המסרים, מגילות שלמות שנתקעו בשמיים בכל מיני ערוצים צרים שנחסמו, או ששידרו בתדרים שאף אחד לא קלט. דתות שלמות שנתקעו בכל מיני צינורות לא מספיק רחבים, ספרים שסתמו צירים, ותורות שהחלו להיערם אחת אחרי השנייה.

אלוהים סופר פורה מסתבר, ויש לו מה להגיד על כל התפתחות היסטורית, זה לא שהיה לו מחסום כתיבה. אינספור אזהרות ממסעות הצלב, מפרעות, מפוגרומים. פתקים קצרים שהיו יכולים להציל חיים נתקעו שם כמו בכותל. הספרים הרבים שאלוהים חיבר אחרי התנ"ך - הוא לא הפסיק לכתוב מעולם מסתבר, לא פחות מהאדם - נפלו מכל צידי הדרך וכמעט קברו אותו, ויצרו הרים של נייר וקלף. העיר מאחוריו נעלמה, אם בהפסקת חשמל בחשיכה, ואם בקבורה. ובסוף, איך הוא לא חשב על זה, התחילו ליפול כמו סלעים אדירים מהשמיים - הנבואות על השואה.