שחור גדול ולבנה קטנה

בעיקר מעיקה עלי הסקרנות, במסווה השתתפות. ואני שואל אם מותר לשאול מה קרה, נשמע קשה. ואני כותב לחבר שלי שהכיר אותה, שאמר לי תראה איך הן יכולות הכול, אם אני הייתי עושה את זה הייתי בכלא. הוא תמיד אומר שאתיופיות הכי יפות, אבל הוא לא מעז

קנאת גברים תרבה חכמה  (מקור)

אחרי שנה אני פתאום רואה אותה באתר. אז מיד אני שולח לה הודעה כשעוד כואב, כאילו עצובה: מה קרה, אני כבר דמיינתי חתונה :( ככה על הפצעים. והיא אומרת כן גם אני דמיינתי. אז אני רואה אותה, כן יש לה תמונה חדשה, וחושב אולי. אבל בעיקר מעיקה עלי הסקרנות, במסווה השתתפות. ואני שואל אם מותר לשאול מה קרה, נשמע קשה.

ואני כותב לחבר שלי שהכיר אותה, שאמר לי תראה איך הן יכולות הכול, אם אני הייתי עושה את זה הייתי בכלא. הוא תמיד אומר שאתיופיות הכי יפות, אבל הוא לא מעז. כותב שהיא והכושי נפרדו, ככה אני כותב כושי, ונזכר בנשיא ארה"ב. אני זוכר ששאלתי אותה איך היא יכולה להיות עם מישהו שאין לו תואר ראשון. והיא דוקטורנטית. וגם היא אמרה שהיא בעצמה התפלאה, ולא חשבה שהיא יכולה, לא ידעה שזה יכול לקרות. אבל יש לו המון חכמת חיים. ואז היא עברה לדבר על המגע שלו. ככה הן תמיד מדברות, איך הוא יודע לגעת. וכמה הוא נוגע בי, ומגע זה חשוב לי דווקא בגלל שאני בנאדם של שכל. הוא נוגע בי כמו שאף אחד אחר לא נגע, ככה הן משתפכות. ואני הרגשתי שהיא מתארת לי את איבר המין שלו.

והיא עונה, בכל זאת היא מנומסת ולא יכולה שלא לענות, ואני מיד מעתיק לחבר את מה שהיא כתבה לי, ומיד אחר כך שולח לה תגובה של "אני מצטער לשמוע": תראה איזה כלבה: היתה בינינו המון אהבה, אבל הוא עובר תקופה קשה, ולא הצלחנו להתגבר על הקשיים האלו יחד. הגענו למסקנה שהוא לא מסוגל להיות בקשר כרגע, ואני המשכתי הלאה. הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת. בקושי ישנתי הלילה, בקושי אני יכולה ללכת. כך היא היתה כותבת לי בהתחלה, לתרץ את העייפות וההתמהמהות שבמענה. כאילו יש לי קשיי הבנה. אהבה גדולה, כך היא היתה אומרת לי, ואני הייתי מדמיין רק דבר אחד. מההתחלה שהיא ראתה אותי היא אמרה לי אני מכירה את עצמי, אני לא אוהבת צנומים, החבר הקודם שלי היה אלוף הארץ, ואני שאלתי האם הוא היה חכם?