הביקורת בתחילת המאה ה-21

חוסר הסימטריה בין יוצר לצרכן היה המכונן של רעיון ה"תרבות", שהוא רעיון מודרני. הספר הנוכחי הוא השיא הנוכחי של סגירת הפער האפיסטמי שאיפשר את מוסד הספרות. הגורם להיפוך מגמה מפתיע זה בהיסטוריה הרוחנית, לאחר אלפי שנים של הרחבת הפער, עדיין איננו מובן דיו. והנה בא הספר הזה ומצביע על הגורם

שריפת ספרים  (מקור)

מכיוון שאנשים ממילא לא קוראים יותר את הספרים, אלא רק את הביקורת, מתבקש ליצור ז'אנר חדש שבו סופרים יכתבו רק את הביקורות על הספרים שהם רצו לכתוב. או יותר מזה את הביקורת על הספר של עצמם. ואז הם גם יפסיקו להתלונן על הביקורת, וגם יהיה ספר שלם של ביקורות שיחסוך לאנשים קריאה של ספרייה שלמה, של תרבות שלמה, וכולם יצאה מורווחים. כי לרוב הביקורות יותר מעניינות מהספר. הרי אם הספרים היו יותר מעניינים מהביקורות ויותר מושכים קוראים אז העיתונים היו מדפיסים מובאות מהספרים ולא ביקורות. כי הביקורת היא אמל"ק - היא הפוסט שמחליף את הספר, כי כשלכותב עצמו אין כוח לכתוב את הספר, למה שלקורא יהיה כוח לקרוא? וככה בספרות הביקורות, שמורכבת מביקורות בלבד בלי ספרים, גם הסופרים יוכלו להתייחס ישירות לספרים שאהבו וששנאו ולא דרך חקיינות עלובה. והביקורות על ספרי ביקורות כבר יהיו עלובות ממש, וכל הספרות תתעסק רק בספרות, ותמות כמו המוזיקה הקלאסית, בקול רעש גדול, אדיר וחזק משמיעים קול, מתנשאים וקוטלים, לעומתם משבחים ואומרים:



הספר שלפנינו הוא פריצת דרך בדרך שבה נכתבת ספרות. מאז ומעולם, התרבות היתה לא סימטרית. היו הכותבים והיו הקוראים. כשהתרבות היתה אוראלית, ההבדל בין מספר לשומע היה דינאמי יותר, אך התרבות החומרית, ובפרט תרבות הכתב, יצרה חיץ אפיסטמולוגי בין קורא לכותב. הדפוס רק העצים את הפער הזה, ולא צמצם אותו, בניגוד לכתבי היד. כך גם יצירת מוסד הקלאסיקה וחתימת ספרי היסוד של תרבות מסויימת, כמו דתות הספר. החתימה היתה השלב שבו כל מי שקדם לה היה יוצר ומי שאחריה פרשן. כלומר היא יצרה חיץ בזמן בין כותב לקורא. הדפוס יצר חיץ במרחב. לא עוד כתב יד שבידי הכותב והקורא כאחד היכולת להוסיף עליו או לתקן אותו, אלא מרחק פיזי בין ההדפסה לקריאה. הפער היה אז בשיאו, וזה מה שיצר את מוסד הספרות (ובתוכה ביקורת, הוצאות לאור, עורכים, זכויות יוצרים, מחברים, ועוד). שיא חוסר הסימטריה הוא הרעיון של הסופר הגאון. רעיון שהספר הנוכחי מפריך מעיקרו. ואולי מחסל סופית.
העיתון היה השלב הראשון בצמצום פער הזמנים בין כותב לקורא, דהיינו המבנה ההופכי של הקלאסיקה, ומכונת הכתיבה היתה השלב הראשון בצמצום פער המרחב. המחשב האישי הפך את הטקסט עצמו לדינמי, וניתן למחיקה ולעריכה, והחזיר אותו לשלב כתב היד. אך גם מכונת הכתיבה וגם המחשב חסרו את היכולת להגיע לקהל קוראים משמעותי. רשת האתרים היתה מכונת כתיבה שהקהל שלה הוא קוראים, וצמצמה את המרחב לאפס, והרשת החברתית היתה הצמצום של פער הזמנים בין כתיבה לקריאה לאפס. כלומר, המומנט המרכזי המפריד בין רשת אתרים לרשת חברתית איננו מי הקודקודים ברשת, כפי שנהוג לחשוב, אלא הפעולה במרחב לעומת פעולה בזמן. המיידיות במקום לעומת מיידיות בזמנים, והתפרסות במרחב וירטואלי, לעומת סידור בזמן כעדכונים. הספר שלפנינו מקצין את שתי המגמות הללו, ונראה שנכתב דקות לפני הדפסתו.
חוסר הסימטריה בין יוצר לצרכן היה המכונן של רעיון ה"תרבות", שהוא רעיון מודרני. הספר הנוכחי הוא השיא הנוכחי של סגירת הפער האפיסטמי שאיפשר את מוסד הספרות. הגורם להיפוך מגמה מפתיע זה בהיסטוריה הרוחנית, לאחר אלפי שנים של הרחבת הפער, עדיין איננו מובן דיו. והנה בא הספר הזה ומצביע על הגורם. הסופרים פשוט פחות טובים. אך האם זוהי סופה של התרבות האנושית? כן ולא. כי יש תרבות חדשה שצומחת. תרבות ממוחשבת. המחשב יצר פער כותב-קורא חדש, בין המתכנת למשתמש, שרק הלמידה הממוחשבת תוכל לצמצם. ספר שיוכל להיות תכנות, וקורא שיהיה משתמש - זה העתיד. אז נחכה בקוצר רוח לספרים הבאים של המחבר (לא סופר), בתקווה שיתפתח כמתכנת. כי חווית המשתמש בהחלט זקוקה לשיפור.



כיצד ניתן לשלב בין הקורא לכותב? אם נבטל את החלוקה לגמרי, כמו בטקסט שפתוח לעריכה באינטרנט, הרי שכל אחד יוכל להשחית את הכתוב, ונטבע בחוסר כישרון. הספר החדש של הכותב מוצא פתרון לבעיה. הוא מורכב מאינספור קטעים קצרים, ואילו הקוראים יכולים לדרג אותם. הקטעים הטובים ביותר ביחס למספר הדירוגים פחות פרמטר קבוע, שנועד למנוע מקטע להיחשב לטוב ביותר אם דורג רק בידי אדם אחד, מוצגים למעלה בגרסתו הלא אישית של הספר. אך העיקר הוא בגרסתו האישית, שגם היא נחלקת לטיול בדרך או לטיול ביער. בגרסת הדרך כל קורא מדרג קטע, ולפי הדירוג שלו האלגוריתם נותן לו קטע שהוא צופה שיאהב, וכך מקטע לקטע ההתאמה משתפרת. בגירסת היער הקורא מקבל שני קטעים, ובוחר את הטוב מביניהם, וכך מקבל עוד שני קטעים, ובוחר את הטוב, וכן הלאה. הספר סודר בידי המחבר כרשת, כגרף אסוציאטיבי, לעיתים נרטיבי, של קטעים. כל קודקוד ברשת (דהיינו קטע בספר) הספר יכול להוביל לכמה אחרים שמתוכם נבחרים הקטעים הבאים. במצב כזה ביקורת על הספר היא בלתי אפשרית, כי היא בעצם ביקורת על עצמך. לעומת זאת ניתן לבקר את חווית המשתמש. והחוויה היא אסוציאטיבית. כדי שיהיה ספר שבאמת מבטל את החלוקה בין קורא לכותב, כל פסקה או משפט צריכים להיכתב בהתאם לתגובת הקורא לאלה שלפניהם, ולכן הוא צריך להיכתב כחלק מהקריאה, והכותב שלו צריך להיות המחשב. מחשב כזה ילמד את הקורא עצמו, והקורא יצטרך לדרג או לבחור כדי לתת למחשב פידבק הכרחי ללמידה. כלומר הספרות של העתיד לא תהיה זו שבה המחשב הוא הסופר הגאון שכותב יצירת מופת על-אנושית, ומכונן מחדש את הפער הקלאסי, אלא ספרות שבה כתיבת ספר היא תכנות ספר והקורא הוא המשתמש. כל זאת, בעוד ספר עצמו הוא עבודה משותפת של הקורא והכותב דרך המחשב, שזהו טקסט מסוג חדש. כלומר צמצום הפער האפיסטמולוגי בין כתיבה לקריאה יפתח פער חדש בין תיכנות לשימוש - ששם תוכל לשכון הספרות. וכאשר הלמידה תצמצם פער זה - ימצא פער חדש. כלומר תולדות התרבות הם אקורדיון אפיסטמולוגי, שיוצר תקופות של שקיעה ופריחה, גאות ושפל.



הספר הזה בעצם העתיק מהתנ"ך. בתחילת המאה נוצרה בעיה אסתטית אקוטית במרכז התרבות, שהוצעו לה פתרונות רבים ובלתי מספקים: כיצד ליצור מאוסף סיפורים ספר. הקשב והחוויה של האדם העבירה אותו לכתיבה וקריאה והבנה בלוגרית, מקוטעת, אינטרנטית, סטטוסית, קצרה, ואילו הספרות היא צורה ארוכה, וכדי ליצור את עומק המשמעות של הספרות הגדולה חייבים רוחב יריעה. התוצאה לרוב היתה ספרות שטחית, לא בהכרח מבחינה רגשית אבל כן מבחינה תרבותית ואידיאית, לא חשובה או משמעותית, ללא עומק ורוח גדולה, כלומר ללא הגודל האסתטי. נוצר חור שחור ענק באמצע התרבות ביכולת להתייחס לרעיונות גדולים וליצור אותם, בדיוק בשלב שבו הם היו הכי נחוצים. האבחנה של הספר הזה היתה שגם התנ"ך הוא אוסף של סיפורים קצרים, שמה שמעניק להם אחדות זה הסדר הכרונולוגי ההתפתחותי, לאורך הדורות, ואולי גם דמות קבועה אחת, אם כי למעשה חסרת עומק ואישיות כדמות, אלא היא יותר נושא תימתי. גם העם וגם אלוהים אינם גיבורים, אלא הגיבורים מתחלפים לפי סדר הדורות ועוקבים אחרי סדר התולדות, לאורך אלפי שנים. וכאן, במיוחד בבראשית, מצא הספר את הפתרון. הוא בעצם מתאר תולדות משפחה, אחד הז'אנרים הלעוסים ביותר, אבל בתקציר ולאורך עשרות דורות, כשכל דור נבחר רק ילד אחד להיות הענף המוביל, וכבר בדור או שניים אחריו לא עוקבים אחרי האחים שהפכו לדודים, והכל בקצרנות תנכית שנותנת רק את העיקר הדרמטי, וכל דור משקף בהכרח גם את זמנו, והספר - את תולדות הדורות, במקרה הזה תולדות העם היהודי, באמצעות הדרמות והטרגדיות, האהבות והמיתות, במשך כמה עשרות דורות, עד למותו של הצאצא האחרון בשואה. והספר הזה פתח ז'אנר חדש, סיפור דורות, שזכה להעתקים רבים בתרבויות רבות, כשכל אחד מנסה לספר את הסיפור הסיני או האיטלקי וכן הלאה, ולכל אחד יש משהו לומר על ההיסטוריה. חלק הדגישו את היחידים, וכמה שהדורות דומים למרות שהכל משתנה, וחלק הדגישו תימות גדולות של שינוי, או של חזרה פטאלית ולפעמים טראגית של דפוסים באותה משפחה, באופן גנטי, או להפך, בספרות גלובאלית - השינויים מלאום ללאום ומדת לדת לאורך הדורות, לעיתים בצורה מעגלית ואירונית, או עד כמה צאצאיו של אדם יכולים להתרחק לצד השני של העולם, ושל האנושות, ולעיתים גם לחזור במקרה בחזרה. הז'אנר הזה הוכיח את עצמו כפורה ביותר, וכרצף של סיפורים שניתן לקרוא לפני השינה בלי לאבד את הנפרדות והרצף כאחד. מאלף לילה ולילה לאלף דור ודור.



הספר הזה הוא ספר הרשת הראשון. המעבר של הספרות הפסיכולוגית היה מהקונפליקט החיצוני בין שתי דמויות בעלילה (או בספרות משעממת יותר בין האדם לטבע), לקונפליקט הפנימי. אבל בספרות התנ"ך הקונפליקט הוא בליבו של העם, כלומר קונפליקט בתרבות. וזה לעומת ספרות עתיקה שבה הקונפליקט הוא בין האדם לאל, או לאלים, או ביוונית בין האלים עצמם, שמתבטא בעולם עצמו בקונפליקט בין אנשים (שני מישורי הקונפליקט). אולי בספרות עתיקה יותר, אוראלית, הקונפליקט היה בין כוחות הטבע, או בין כוחות על טבעיים. ולפני כן אולי בין חיות, כמו תיאורי הספורט של ימינו - ספרות הציד והטריפה. כלומר אם היום הבעיה היא איך לייצג קונפליקט ברשת, בתרבות, אפשר ללמוד מהתנ"ך שעסק בנפש הקולקטיבית, בעם ישראל (או מאוחר יותר בשכינה, באופן שלא זכה לפיתוח ספרותי מספק, בניגוד להגותי - מעט מזה התחיל נחמן מברסלב). אבל בניגוד לתנ"ך, שהעמיד את הנפש הקולקטיבית מול האל ונציגו או דברו (ולעיתים גם העמיד את נציג העם, המלך, מולו), בגלגול הזה של הקונפליקט התוך תרבותי, התיאור צריך להיות כמו בקונפליקט הפנימי הפסיכולוגי המודרני, כלומר הצגה של קונפליקט בתוך המערכת (ובהמשך קונפליקט למידה, ובהמשך קונפליקט יצירתי). כל אלה ממתינים לייצוג ספרותי הולם וכלים ספרותיים שיפותחו להביעם. לכן, כיום, צריך צורת ספרות של רבים מול רבים: למשל שתי קבוצות משתמשים בפייסבוק כולל כל מי שבין הקצוות (לדוגמא דתיים מול חילונים או אוהבי כלבים נגד אוהבי חתולים), או לחילופין נציגי הרבים, למשל שתי אושיות רשת שנאבקות ביניהן וקהל חסידיהן מאחוריהן. חייבים ייצוג ספרותי למלחמות הסייבר, ואכן - הספר הזה מתאר איך שני חלקי הרשת נאבקים אחד בשנייה. במקום לטבוע באינספור דמויות ולאבד את הקורא, הוא בנוי כמלחמת טוקבקים ופוסטים ותגובות פייסבוק והודעות פרטיות ומיילים ומסרים באתר היכרויות. בבחירתו לתאר כל מה שקורה באתר היכרויות שלם בערב אחד, בחתך רוחב, כולל הפרופילים עצמם והשיחות ביניהם, במקביל לשיחות בין הנשים לחברותיהן והגברים לחבריהם, הוא חושף את עומק המלחמה והניכור בין גברים לנשים, במלחמת מינים שהפכה למלחמת שוחות וירטואליות. לאחר חדשה דרמטית, הספר מקבל מפנה והמשתתפים מסתדרים מחדש בפייסבוק במאבק וירטואלי חדש בשני מחנות חוצי מגדרים - ימין ושמאל - עד (בעקבות חדשה נוספת) למעבר לדרמה וחלוקה חדשה, והפעם בתגובות באתר חדשות - אשכנזים מול מזרחים. ולבסוף אחרי שלוש מערכות, תרתי משמע, הדרמה הלילית שוככת, והספר מסתיים בחזרה למלחמה המגדרית הנצחית בטינדר, של רווקות בודדות, נשואים מתוסכלים, וציפורי לילה שמתקשות להירדם (ספוילר: אין חדש תחת השמש). העמודים מסודרים בצורת פוסטים וכתבות והשתלשלות התגובות והוויכוחים מתחתיהם - ובכך חוזרים לצורת ספרות קדומה שנדמה היה שנזנחה, ומחדשים אותה ברנסנס נרטיבי מפתיע: הגמרא.