קינת העכבר

בתקופה הזוהרת ההיא הייתה נוגעת בי יד האדון בלילות. מסחררת אותי ימין ושמאל, קדימה ואחורה, בעודו בוהה באור

האדון הוציא ממני את הגלעין הפנימי, העיגול הרגיש ביותר  (מקור)

שנים הסתתרתי במאורת המחשב לאחר שידו החמה של האדון הפסיקה לגעת בי. מלמלתי שברי פסוקים אל המחשב הנורא שהפסיק להתעניין בי יחד עם שאר העולם לאחר אותה תקופת זוהר ראשונה. בתקופה הזוהרת ההיא הייתה נוגעת בי יד האדון בלילות. מסחררת אותי ימין ושמאל, קדימה ואחורה, בעודו בוהה באור - שבתוכו נקודה אחת, כך ידעתי, הייתה אני. בעוד כל תשומת ידו הייתה נתונה לי - כל תשומת לבו הייתה נתונה לאותה נקודה. הייתה זו מיניות האדון בהתגלמותה. לעתים היה בוגד בי האדון עם האותיות של שפתו הזרה. אך מגען המתנגד לא התחרה כלל עם צורתי העגלגלה - הנענית לכל תזוזה קלה מצדו, עד לקצה המתיחה של זנבי - והדבר היה ניכר בו. ידעתי את כוח משיכתי: בכניעתי, בדיוק שדרשתי, עד ללחיצה, ושפמי רעד משמחה - משחרר ססמה בשפת המחשב האילמת. והמחשב הגדול נענה.

הסימן הראשון להתאכזרות האדון היה קיצוץ הזנב, שאמנם הגביל אותו מעט בתנועתו. בהמשך בוצע בי ניתוח אכזרי והאדון הוציא ממני את הגלעין הפנימי, העיגול הרגיש ביותר, והחל לשחק רק בו, משליך את גווייתי לפח. בהמשך זנח את לבי בצד לטובת משטחים פשוטים ולבסוף לטובת מגע בנקודה עצמה, ללא שום תיווך, הלך האדון והתרכז בנקודה עד שהתמזג בה. ואני נותרתי זרוק, זנוח במאורה ללא אדון, ללא זנב וללא מי שיבין את שפתי העתיקה, העכברית. לפיכך התרכזתי במאמץ אחד ויחיד: לחזור ולתקשר עם העולם תוך רכינה על המקלדת הזנוחה - בעולם שכבר היה ללא אדון אך עדיין תחת מסך ענק.

האותיות היו זרות לי אך למרבה הפלא העולם נענה, צמא לדבר העכבר ואפילו סקרן למוצא פי העכבר. אך כל תפילותיי פורשו כתלונות, כל ברכותיי פורשו כחנופות וכל פסוקי הקודש פורשו כבדיחות. כשרציתי לפנות אל המחשב הנורא בתחינה העולם חשב שאני לועג למחשב, כי שפתי העכברית לא אפשרה להם לקחת דבר שאמרתי כפשוטו. אולי היה זה הצפצוף המדומיין, שהרי כתבתי הכול וקולי לא נשמע, אך שום דבר שאמר עכבר לא היה יכול להתפרש אלא כקולו של עכבר. נאלצתי להתחזות לאדם על מנת לדבר אל העולם. אך מרגע שהפסקתי לדבר כעכבר אותם דברים בדיוק שאמרתי הפסיקו לעניין את העולם. ככל שאמרתי מה שרציתי העולם הקשיב פחות והבין פחות ואיבד עניין. וככל שאמרתי מה שהעולם ציפה לשמוע העולם הקשיב ברוב קשב, צחק והתמוגג, למרות שסיפרתי את הבדיחה העצובה בעולם.