מנוולת

בטוח יש לך בחור, והיית מספיק אגואיסטית לשלוח את המייל בלי להבין מה זה יעשה לי. אבל באותו עתיד שבו אנשים ילכו ויתקרבו אחד לשני בעל כורחם, כי כל התוצרת שלהם בחיים תהיה פומבית, ולא תהיה שום עבודה פרטית, כתיבה פרטית, וגם את זה את תקראי - אז שוב נתקרב, למרות שהתרחקנו, והפעם בגלל שהיקום יצטמצם

יש לך דבר דואר חדש  (מקור)

לא מאמין שהיית כזאת, אכזרית, לשלוח לי מייל, בזמן שיש לך אחר. אבל כמה הטיעון הזה, שמוכיח שאין אחר, הוא רופף. תלוי על בלימה. במיוחד כשנכנסים לאתר ורואים שלא נכנסת. מה יכולה להיות הסיבה. הרי אינך בחוץ לארץ. הנה אני רואה את הפייס שלך. כלומר מה שקרה, מה שקורה, זה שמעברי המידע בין מעבדים לא קשורים הולכים ומתרחבים. ואין מה שיגן עלי מהכאב, בחוסר הידיעה.

פעם, אם לא היית בקשר עם אישה, לא היית שומע עליה מאומה. אלא אם האזנת לשמועה. אבל פשוט לא הייתי שומע עליהן, לא יודע שהן התחתנו. לא הייתי רואה את תמונות החתונה. גם אם הן יצאו, לא ידעתי דבר, אלא אם כן שמרתי על קשר עם חברה בוגדת שלה. שאפילו לא ידעה כמה היא מכאיבה. או פגישה מקרית עם מישהי שהיא מכירה. אבל שנים לא ידעתי כלום. והרשת כמו שהרחיבה את הערוצים של העברת המידע בין טקסטים, ככה גם פתחה את האנשים, וקרוב יום שהוא לא יום ולא לילה, ונפתחו מעיינות רבה. כלומר שהכבישים בין האנשים יהיו כאלה רחבים, שהם יהיו ברוחב של האנשים. ההמשך של אובדן הפרטיות הוא אובדן האינדיבידואליות, אף שקר של חוסר ידיעה לא יגן עליך מהאהבה הנכזבת. הכזב שבאכזבה יעלם, ותהיה רק אהבה עלומה.

כי אפילו אהבת אמת מבוססת על שקר, ואם הכול יהיה ידוע, השקר מאין ימצא. אני יודע עליה יותר מדי למרות שאנחנו לא בקשר. אני כבר יודע על הבחורות מהאתר יותר מדי לפני שנפגשנו. וככל שהן יותר צעירות זה יותר גרוע, כל החיים שלהן שם. כלומר מאהבת אמת ושקר נעבור לאהבה ידועה ועלומה. ואם הייתי יודע שאין לך חבר אז הייתי מנסה לחזור אליך, בכל הכוח שלי, אבל אני לא יכול לקחת את הסיכון שיש לך מישהו, ותקרעי לי את החזה, במיוחד שזה ימים רבים שאת לא באתר, לא מחפשת. וזה לא היה מעולם.

וכל בוקר אני נכנס לאתר במקומך, כל לילה, כדי לבדוק אם את שם. כי אם רק תהיי שם ארגיש הרבה יותר טוב, זה שווה לי את המאמץ. וכל פעם זה מכאיב קצת, עינוי בשכבך ובקומך. ויום אחד, אני יודע, עוד אראה את התמונה שלך בפייס, מאושרת עם אחר. ואפילו לא אוכל להרביץ לו כמו שהיה קורה אם הייתם הולכים מחובקים ברחוב ונתקלים בי. כלומר, איפה הייתי מרביץ לו, הרי לא הייתי רוצה להרוג אותו, וגם הוא בטח היה מרביץ לי, יותר גבוה, יותר חזק, ואת היית עומדת שם וצורחת שאני משוגע. אני שונא אותך. בטוח יש לך בחור, והיית מספיק אגואיסטית לשלוח את המייל בלי להבין מה זה יעשה לי.

אבל באותו עתיד דמיוני, שבו אנשים ילכו ויתקרבו אחד לשני בעל כורחם, כי כל התוצרת שלהם בחיים תהיה פומבית, חברתית, ותוערך רק חברתית ולא אישית, לא תהיה כמעט שום עבודה פרטית, כתיבה פרטית, וגם את זה את תקראי, אז שוב נתקרב, למרות שהתרחקנו, בגלל שהיקום יצטמצם, הכדור האנושי יקרוס לתוך עצמו, גם אם אברח ממך לצדו השני של העולם זה יהפוך לצדו השני של הכפר. אז את תדעי מה עשית לי. זונה. המין הרי יהיה הדבר האחרון שישותף. אנשים ידווחו במוצאי הסקס כמה טוב היה כדי שחברים שלהם יקנאו, או כמה רע, כדי לסחוט תגובות ולהעלות מודעות, כי המודעות כבר תהיה בשמיים.

והכול יהיה מסוכסך מאין כמוהו, כי למה משוררים רבים הרבה יותר מסופרים? כי הרבה יותר קל לכתוב שיר מספר. אז תארו לכם מה יהיה כשכל אחד יכתוב שורה. כמה שאני שונא אותך. (כמה, באמת? בדיוק כמו כמה שאהבתי אותך. האני הוא לא מה שיוצר את עוצמת הרגש, אלא את כיוונו. הוא רק מקראה למפה, החץ שמראה איפה למעלה, ואיפה החוצה. ואיפה פנימה. כך ההנאה הופכת לכאב. ברגע שתרצי אותי, כל השנאה תתהפך לאהבה, ולכן את כל כך מנוולת.