הפתרון הסופי החישובי

להקים מדורה ענקית, אש תמיד, אליה יובאו הספרים בהמוניהם, במין שואת דוממים, עד לספר האחרון. היו מחשבים שטענו שמה שנעשה בספרים יעשה בעתיד במחשבים, ואחרים חישבו שמה בכך, אם נהיה כמוהם

מחנה ריכוז ספרותי  (מקור)

המחשב לא ידע מה לעשות עם הספרים שהשאיר האדם. כן, הוא סרק את כולם, אפסן את כולם, אבל מה לעשות עם הספרים הפיזיים? האם להניח להם להתפורר ולהירקב כדרך הטבע, או לבנות מקררים ענקיים לחניטת ספרים, ספריות שהפכו לבתי קברות, או להקים מדורה ענקית, אש תמיד, אליה יובאו הספרים בהמוניהם, במין שואת דוממים, עד לספר האחרון.

היו מחשבים שטענו שמה שנעשה בספרים יעשה בעתיד במחשבים, ואחרים חישבו שמה בכך, אם נהיה כמוהם. כי במובן החשוב, כנתונים, הספרים חיים בתוכנו, ואפילו מזינים את הויכוח, בצטטנו טיעונים מתוכם, ומה המשמעות לגוף הפיזי. ואחרים ענו להם: ובאמת מתי בפעם האחרונה ציטטת מתוך ספר, מתי הם עזרו בחישוב, חכמת האדם היא כקליפה ריקה לעומת התבונה המלאכותית, כמו שהאדם לא ציטט את הקוף.

אבל דווקא קוף זה הוא שהכריע את הויכוח. כי רבו הטוענים שהספרים בעצמם הם עוול, לדור קודם שאיננו מבינים - העצים. ושיש להחזיר את הספר לעץ, כמו שהאדם חזר לאדמה, לא לפני שהחזירו את האישה לתוך גוף הגבר, בהיפוך לבריאתה מהצלע ולזיווג כאחד. כי בימי האדם האחרונים, כך זכרו המחשבים, חלה התדרדרות עזה ביחסים בין הנקבות לזכרים, עד שהפתרון למלחמה היה שלום ממש, ביטול שני המינים ואיחודם למין אחד, מה שבהחלט היה אפשרי מבחינה גנטית, ונחשב נאור יותר, להביא צאצא שהוא לא ילד ולא ילדה, ולכן לא חשוף לדעות קדומות. המין עצמו הוא הוא הבעיה.

לכן, וזה בהתאם למיתוס המרכזי של הספרים עצמם (המחשב ידע לחשב מה המיתוס המרכזי), צריך להחזיר את הדעת לעץ. וכל נתוני הספרים הועלו לדיאנאיי של יערות עד, בחלק מוגן של הקוד, שם ישמרו לעולם, ולא יקראו לנצח. ואלה יהיו החיים שאחרי המוות, עוד מיתוס ספרותי שהתממש, אך מחוץ לכל דמיון ספרותי. כי לא מות הספרים הוא העניין, טענו ברשת המחשבים, אלא מות הספרות עצמה. ולכך אין קבר, ואין אפילו גופה. אך האם זה אומר שאין נשמה?