כיצד למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את הבורסה?

כשהמחשבים הופכים למעמד העובד - כולנו בעלי הון. המשבר (בשיאו) יהיה הזדמנות נדירה להיכנס לבורסה, ולבצע קפיצה אישית ומעמדית לכיוון העתיד: מעובד ללומד. על ניצחון המעמד המשועמם על המעמד המשעמם - ועלייתה של האריסטוקרטיה החדשה

הסולידית לא מבינה את הכלל הבסיסי בהשקעות ערך - לפעמים הערך של העולם עצמו יורד  (מקור)

בשנים האחרונות יובל נח הררי טוען מעל כל במה אפשרית שהבינה המלאכותית תציב רף עולה תמידית שכל מי שמתחתיו יהפוך למעמד חסר הערך - אנשים שמחשב מבצע את עבודתם יותר טוב מהם, ולכן אין ערך לעבודתם ואין להם ערך כלכלי. לפיכך, עם התקרבות יכולות המחשב לאינטליגנציה, כל האנושות תצטרף בהדרגה למעמד חסרי הערך המובטלים. הררי כנראה שוכח שכבר יש שם למעמד חסרי הערך המובטלים: האריסטוקרטיה. מכיוון שהוא איננו מבין בכלכלה, הוא לא שם לב שניתן לייצר ערך כלכלי גם ללא עבודה - ושעבודה איננה הערך היחיד שמעמד יכול לייצר. למעשה, כל עוד מחשב איננו יכול להיות בעל הון - הרי שמעמד ההון יהיה אך ורק בני האדם (כל עוד לא יקום מרקסיזם של מחשבים).

אם מרקס ודומיו טעו לחשוב שהמעמד העובד הנמוך יתקומם נגד המעמד הגבוה של בעלי ההון - ואילו בפועל המעמד העובד הפך בהדרגה למעמד הבורגני הבינוני - הרי שכיום המעמד הבינוני הופך בהדרגה למעמד הקפיטל. כולנו משקיעים ובעלי הון. מי ישירות בבורסה ומי באמצעות קרנות הפנסיה וההשתלמות שלו ומי בשוק הנדל"ן וכו'. ההשקעה של הון הולכת והופכת למנוע הכלכלי שלנו (גם כיחידים וגם כחברה), ולפעילות הכלכלית המרכזית שלנו, ולמרכז התודעה שלנו (מישהו אמר יזמות?) - על חשבון העבודה. אפילו את הזמן שלנו בעבודה או בלימודים או בבית - אנחנו משקיעים. התפיסה שלנו היא כבר לא תפיסה של עבודה אלא תפיסה של הון. הרי העבודה היתה עניין בזוי, משפיל, מקומם ומשעמם מלכתחילה - כלומר מאז הקללה של האל כשגורשנו מגן עדן. מי רוצה לעבוד?

לפיכך, עכשיו אנחנו שבים אל גן עדן. אמנם לא נבין מה המחשבים יעשו, אך גם כחקלאים לא הבנו כיצד המכונות המולקולריות הסבוכות של הצמחים מייצרות לנו אוכל. העידן התעשייתי, בו עבדנו, נגמר, ואילו כיום עלינו לטפח ולגדל גידולים - דהיינו אלגוריתמים לומדים - שאיננו ממש מבינים מה הם עושים, וכיצד בדיוק הם עובדים, אך הם שייכים לנו ואנו נהיה מי שיהנו מפרותיהם. בגן העדן אליו אנו שבים - העצים יהיו מחשבים, והם יתנו לנו את תנובתם. כל עץ יהיה עץ דעת.

לכן: כל מי שעובד - שייך לעבר. וכל מי שמשקיע - שייך לעתיד. למעשה, ברגע שנסיים את הטרנספורמציה מעובדים למשקיעים, נגלה שתווך העיסוק שלנו הוא העתיד - זה החומר שממנו עשוי הכסף. ההשקעה היא כולה עיסוק בעתיד, בחלומות, בספקולציות (יובל נח הררי עשה מזה קריירה - גם הוא משקיע, ואפילו מהסוג המהמר...). בגלל שהעיסוק בעתיד הוא בעל ערך מוסרי העולה על העיסוק בהווה, שוק ההון איננו רק "הכרח בל יגונה" - ההשקעה היא בעלת ערך מוסרי חיובי, שיחליף את הערך המוסרי החיובי של העבודה, שתקבל ערך מוסרי שלילי. זה דבר מגונה לעבוד - וזהו דבר יפה לחיות רק על עסקי אוויר ורוח, ללא התלכלכות בחומר. וגם כאן היהודים הם אלו שהיתוו את הדרך. המעבר להשקעה במקום עבודה הוא ניצחון היהדות העולמית על הגויים - וניצחון הלמידה על העשייה.

העיסוק בעתיד היא עיסוק למידתי מטבעו. המשקיע מרוויח מחשיבה מה יקרה בעתיד, ואילו השוק משקף את מה שההמון חושב שיקרה בעתיד, ולעומתו הסוחר הוא מי שחושב מה יחשבו על מה שיקרה בעתיד. לכן המשקיע הוא מי שמרוויח מגילוי אמת לגבי העתיד, ומכאן אי הוודאות שלו. אם היתה לו וודאות כלשהי, ולו אחת, במאה אחוז, אזי לא היה קץ לרווחיו, כי היה יכול להמר עליה בכל יחס סיכון. והנה אמת אחת: גם המחשב לא יוכל לדעת מה יקרה בעתיד, ובוודאי שלא יוכל לחשב מה יחשבו שאר המחשבים בנושא, לכן גם מחשבים כנראה לא יצמצמו את הכאוטיות של השוק, גם אם הם יהיו אלו שישקיעו במקומנו (כי יתעלו עלינו גם בכך). לכן, העתיד הצפוי הוא של התעשרות כל האוכלוסיה בזכות המחשבים המשקיעים עבורה, ומעבר שלה אל מעבר לעולם הכסף, לתור זהב חדש, שבו הרוח חשובה מן החומר. השם של המעמד שניזון מנכסיו הקיימים נקרא כיום פנסיונרים, אך בעבר היה לו שם יפה מכך, שמתאים במיוחד לצעירים שחיים רק מהשקעותיהם - אריסטוקרטים.