מהו העתיד של המין?
מאדם קדמון - דרך האדם הקדמון - ועד מחשב קדמון. כיצד הלמידה במערכת התרבותית מבטיחה לנו עולם סוד שבו תוכל לשכון מיניות -
גם עם קץ המין
מאת: צדיק נסתר
מהיכן הביא פרויד את צורת החשיבה הבסיסית שלו, של הדגמים שנמצאים בנפש, שבה כל פעם דגם מסויים מוחלף בדגם אחר של שלב מתקדם
יותר, ואז שוב מוחלף בדגם אחר? כך הוא ממקם כל תופעה נפשית שהוא מזהה במערכת הולכת ומסתבכת של דגמים (לאורך הקריירה שלו
והתפתחות החשיבה שלו, ובמקביל לאורך התפתחותו הנפשית של הילד) - ויוצר מבנה מורכב ומרובד לנפש. מבנה מרובד כזה מאפשר אח"כ
תנועות העמקה, דיאלקטיקה ומורכבות בעיסוק בנפש, שמתבטאת ביכולות טיפול (פסיכולוגיה), יכולת להשתמש בתורתו באמנות (בעיקר
הנרטיבית - כמו ספרות וקולנוע) ואף בתיאורתיזציה (בעיקר זו שחובבת דגמים מסובכים, כמו הפילוסופיה הצרפתית).
כדי להביא להרמוניזציה בפרשנות של תפיסות סותרות בזוהר, כאילו כולן חלק מאותו דגם גדול, קבלת האר"י הרבתה להשתמש ברעיון של
החלפת דגמים כאלה, מה שאיפשר לה ליצור מורכבות ועומק עד כדי פארודיה, בתמונה שלא תיאמן בסיבוכה של העולם העליון (הדבר דומה
לפעולה של הכפלת חבורות במתמטיקה). על מנת שהחלפת דגמים כאלה, שהם בסופו של דבר מבנה מופשט מאוד, תוכל להתקיים ו-"לחיות"
באיזושהי ריאליה, תורת הנסתר הרבתה לשייך אותם לאיזשהו עולם קדום, שבו "חיו" הדגמים המתחלפים, ונוצרה התפתחות שלהם, כמו "אדם
קדמון". אדם קדמון זה הוא מעין דגם אדם של האלוהות, או של שלב ראשוני מאוד בבריאה.
החסידות, בתורה, הדגישה את ההעתקה של מבנים קבליים לתוך האדם עצמו, כדי ליצור תורת נפש מפותחת, וכאן התווך הקדום לא פעם קשור
לבריאת הנשמה ולמדרגות שונות בה, שהן לא מודעות - ובו יכולים "לחיות" הדגמים. העתקה שיטתית זו איפשרה לחסידות העמקה, שבצורה
אנכרוניסטית אירונית, ניתן לקרוא לה כיום פסיכולוגית. פרויד, שגדל במשפחת חסידים (מגליציה), העתיק את רעיון התחלפות הדגמים
לתוך תווך "מדעי" (למרות שכמובן לא היה בו דבר מדעי): הילדות הקדומה והתפתחות הנפש בה. את המרחב הרוחני של תורת הנסתר הוא
העתיק לתוך מרחב לא מודע. כך נוצר מרחב בו יכולים "לחיות" הדגמים שמאפשרים מורכבות. אדם קדמון הפך לילד קטן.
כיום, עם הביולוגיזציה של הנפש והרוח, אנו צופים בהעתקת הדגמים הקדומים והסבוכים שבתשתית האדם לתוך המרחב הביולוגי. אם מדובר
במוח - ובחלקיו הפנימיים, איבריו השונים (כולל המוח הקדמון), עד לרזולוציות של רשתות תפקודיות בתוכו, ובהתפתחותו הראשונית
והקדומה, עוד מהרחם ועד הילדות - ואם מדובר בגנטיקה - ובכלל זה התפתחותו של האדם הקדמון, והתפתחויות קדומות של האילן הגנטי
שלנו, עמוק לעומק האבולוציה. המוח הקדום והגנום הקדום הם מרחבים נסתרים שבהם ניתן לשכן העדפות ונטיות "לא רציונליות", סודות,
חוסר סימטריה וחוסר צדק מוסרי, שרירותיות, תקלות, והשפעות עומק שאיננו מודעים להן. כל מה שאיננו מספיק נאור - ניתן לשכן
בתווך האפל של ההסבר האבולוציוני או הנוירולוגי.
ניקח למשל מקרה מבחן קלאסי טיפוסי לתווך הנסתר: העדפות המינים והמיניות. אם הקבלה עסקה בהם דרך תורת הנסתר, והחסידות דרך
העתקתה לנפש, ואילו פרויד כבר עסק בהן דרך מערכת הדגמים שלו (שפרטי פרטי הקבלותיה לקבלה גלויים ליודעי ח"ן) לה קרא
פסיכואנליזה (כדי לקבל את יוקרת המדעיות, מתוך הבנת דורו) - הרי שכיום הסקסולוגיה הולכת לכיוונים של נוירו וגנומיקה. לא רחוק
היום בו מדעי הנוירוסקסולוגיה והסקסוגנטיקה יהיו המדעים המפרשים ואף המטפלים בכל מה שקשור למיניות, ויעשו זאת ביעילות
טכנולוגית חסרת תקדים, שעלולה פשוט לפתור את הבעיה המינית של האדם, כפי שפתרה את בעיית הרעב. כמו שסיפוק דחף האוכל נתפס
כזכות אנוש בסיסית - כך תיתפס גם הזכות למין מספק.
אנו, כמובן, נרתעים מן התהליך הסקולארי שאנו רואים כאן. בעולם העתיק המיניות היתה דבר מסתורי, שזכה לטיפול עומק מיתי-ספרותי,
כמו למשל בחטא הדעת, ולטיפול תיאורגי מפותח. אך אנו רואים כאן תהליך היסטורי ארוך טווח של חילון המיתוס: כבר הקבלה עצמה,
ובוודאי החסידות, היו בזמנן טכנולוגיזציה רוחנית של המיניות ביחס למרחב המיתי של שיר השירים למשל, או למרחבים פגאניים
ושמאניים של המיניות. אך התהליך שבו הריפוי בפסיכואנליזה (תווך דמיוני לחלוטין) הופך לריפוי באנליזה ביולוגית, והנפש עוברת
חילון מוחלט - מעורר רתיעה באדם של ימינו, שעוד לא סיים את תהליך הסקולריזציה שלו. אם החילון של העולם כבר הושלם, בעזרת המדע
- האדם איננו בשל עדיין לסיום התהליך: החילון של הנפש. אחרי החילון מאלוהים - הגיעה העת לחילון מהאדם עצמו. או, אם נשתמש
בניסוח ניטשאני: מות האלוהים הוא רק השלב הראשון, והשלב הבא הוא מות האדם.
אם כן, לאחר פיצוח ביולוגי מוחלט של הנפש, עם איזה תווך רוחני נישאר, בו תוכל להתקיים סודיות מרובדת, עומק ומיסתורין? מה
ישאר לנו אחרי מות האדם, כאשר העל-אדם בושש להגיע (ואם יגיע - הרי שהוא מחשב)? מהו השלב הבא בתהליך? ישנו עדיין תווך מסתורי
אחד, שהביולוגיזציה לא יכולה לגעת בו, ושהוא מרחב רוחני שבו יכולים "לחיות" דגמים היוצרים מורכבות, או לחילופין מיתוסים. גם
אחרי מות האדם - תישאר לנו התרבות. התרבות - ובכללה הספרות והאמנות - היא מרחב קדמון שבו יכולות לשכון ההעדפות הקדומות וחוסר
הסימטריה, חוסר הרציונליות, השרירותיות של ההיסטוריה הספציפית שלנו, המיתוסים שלנו, יצירות המופת שלנו, וכל מה שלא ניתן לחשב
בצורה יעילה. מדובר כאן כנראה במגבלה מתמטית, דהיינו מגבלה קשיחה, שגם מחשב כפוף אליה (שידועה בסיבוכיות כהיררכיה
הפולינומיאלית): קשה ליצור יצירות מופת.
גם אם האדם יתאיין לחלוטין, אפילו פיזית, ויוחלף ביישות רוחנית אחרת, וגם אם הפיזיקה תפצח את כל סודות המרחב הפיזי, ותגיע
לתיאוריה של הכול, והמדע יאיין כל סוד שבטבע - עדיין ישארו סודות רוחניים. גם למחשב יהיה קשה ליצור יצירות מופת, מעצם הגדרתן
כהישגים יוצאי דופן, ללא קשר ליכולתו החישובית. למשל: גם למחשב יהיה קשה להוכיח משפטים קשים במתמטיקה. הוא לא יוכל לפתור כל
בעיה ולספק הוכחה יפהפיה לכל השערה - כי מבחינה חישובית זו בעיה קשה מדי, שיש בה רק הברקות - אבל לא שיטה. יתכן שבינה
מלאכותית תוכל לכתוב יצירות מופת ספרותיות שעולות על התנ"ך, אבל עדיין כל יכולת חישוב תתקל בקושי לכתוב את התנ"ך של עצמה.
זוהי בעיה שלא ניתן "לדעת לפתור" (כמו שניתן למשל לדעת לפתור משוואה), כי מסתבר שקיים פער מתמטי עקרוני בין היכולת להעריך
ולשפוט יצירה - ליכולת ליצור אותה (ובלשון העם: P!=NP).
יתרה מכך, מכיוון שיצירות מופת הן כאלה רק בהקשר תרבותי מסוים, כלומר רק בהקשר של העבר של המסורת התרבותית, גם מחשב יתקשה
לכתוב יצירות מופת חדשות במסורת של התנ"ך, גם אם מסורת זו תתעלה הרבה מעל התנ"ך. המסורת התרבותית - היא תהיה העולם הקדום
והתווך הרוחני הקדמון של עולם פוסט-אנושי, ובה תוכל לשכון תורת הנסתר גם של יצור מסיליקון, או המיתוסים התשתיתיים של מחשב
קוונטי, או המיניות של הבינה המלאכותית, או (הפתעה, הפתעה!) - הדתיות של העל-אדם. כך יגיע המעגל של תהליך החילון לסופו
הפרדוקסלי: כנחש הנושך את זנבו. ובדימוי מיתי זה - נסיים.