הזיווג הלא קדוש: פילוסופיה ואדריכלות
מה נסגר עם האדריכלים והפילוסופיה? כשפריז הפכה למוזיאון - ולא לבית ספר
מאת: אובייקטיביזם
יחסי אובייקט. מה משותף לסטרוקטורליזם, פורמליזם, הסדרים של לאקאן והדה-קונסטרוקציה של דרידה?
(מקור)
מדוע אדריכלים כל כך אוהבים פילוסופיה, במיוחד מסובכת, וחופרים עליה בכל הזדמנות? כי הם אוהבים מבנים, ורוצים לגור בתוך מבני
חשיבה. לכן הם לא יצירתיים בפילוסופיה, כי היצירתיות שלהם היא מבנית, והחידושים בפילוסופיה אינם חידושים מבניים. יצירתיות
מבנית של יצירת מבנים מסובכים בפילוסופיה היא עקרה - כי פילוסופיה היא יצירתיות בקומת הבסיס. המבנים רק מדגימים את הבסיסים.
אם משהו מסובך בפילוסופיה - סימן שעוד מאה שנה, כשיראו רק את הבסיסים השונים, הוא יהיה חסר ערך ואף אחד לא יתעניין בו.
הפילוסופיה לא מחפשת את המסובך, אלא את העמוק, והעמוק נמצא בפשוט ולא במסובך. אבל העמוק לא נמצא בפשוט הסתמי, זה לא ניו
אייג', אלא בפשוט היצירתי - בחידוש הבסיסי. החידוש הבסיסי הוא העמוק כי הבסיס החדש הוא מתחת להכול.
מה המשמעות של כך שהפילוסופיה נמצאת בחידוש, שיש לעומק מימד של זמן? הסיבה לכך היא הלמידה. אחרת העומק היה עניין של מרחב.
וזה מה שהאדריכלים באמת לא מבינים, ולכן הם קונפורמיסטיים בנטייתם למבני הפילוסופיה הקיימים: הם אוהבים פילוסופיה מאבן.
הפילוסופיה דומה יותר לארכיאולוגיה מאשר לאדריכלות. החידוש שלה הוא בהעמקה - אבל לא בעבר אלא בעתיד. היא ארכיאולוגיה הפוכה
בזמן. המבנים הם רק כלים בשבילה. פילוסופיה טובה היא פילוסופיה רזה - לא שילדית. וכך גם פסיכולוגיה טובה - קצת פחות דגמים,
וקצת יותר דוגמאות.
אם כן, מה ההבדל בין הפילוסופיה לתלמוד? מדוע בתלמוד נוצרים מבנים מסובכים שמחזיקים דורות? ובכן, בתלמוד לא נוצרים מבנים,
אלא עץ. התלמוד לא נבנה - הוא צומח, כי הוא מערכת למידה. כל הפילוסופיה כולה - היא באמת עץ, של כל מיני הוגים. גם אם נדמה
שהיא תמיד חוזרת לבסיס, כלומר לסלע האם, ולנקודת האפס (ההרסנית), ומתחילה לבנות משם שוב הכול מהתחלה - זה נכון רק להוגה
(החשוב) הבודד, ולא לפילוסופיה כמערכת. הבעיה היא תמיד התמקדות בבודד, בלי להבין התפתחויות היסטוריות ארוכות טווח
בפילוסופיה.
הנה תרגיל חשוב: להבין את הקו שמחבר את דקארט - קאנט - ויטגנשטיין לא כקו שבור, ולא כמשולש אפשרויות לא תלויות, אלא כקו ישר,
כמגמה שבה קאנט הוא שלב ביניים (חשוב. לא טריביאלי, אבל באותו כיוון). וכך גם להרחיב זאת קדימה ואחורה בתולדות הפילוסופיה.
ולהבין את הצמתים, מדוע דווקא כאן הפילוסופיה התפצלה לכמה אפשרויות, מדוע מפה יצאו הענפים, וכיצד הענפים נמצאים כבר בענף
שממנו הם התפצלו - והאם היה ענף שפוספס, או שמיצינו.
החשיבה של השורשים היא פחות חשובה, כי היא חשיבה על העבר כאפשרות (הנה, אפשר למצוא כאן הטרמה של רעיונות של מאן דהוא!), כי
יש הרבה שורשים לכל רעיון (הפיצול בשורשים משמעותו מגוון אפשרויות). החשיבה החשובה היא החשיבה ההפוכה, חשיבת הענפים: מה יכול
לצאת ממשהו. כי היא מראה את העבר כהכרח. ואת האפשרויות שיצאו היא מארגנת כהכרח (לדוגמא: מתוך דקארט היו חייבים לצאת שתי
האסכולות ומגוון ההוגים הללו). לכן היא למידתית. זוהי חשיבת השורש. לא השורשים. אלא השורש האחד כהכרח. ואז מחשיבה כזאת
יכולים לצאת גם ענפים לעתיד - זו חשיבה נושאת פירות.
זאת, בניגוד לחשיבה על השורשים ומקורות הלמידה כמקרים, כלומר כצורה לא הכרחית. כי החשיבה הלמידתית חושבת על המקורות הללו
כדוגמאות - ועוד יותר מכך כמופתים (דהיינו, כשהדוגמא נתפסת כהכרחית. אפלטון הכרחי. אריסטו הכרחי). ואז, פילוסוף הוא מי
שמדגים חשיבה חדשה, כלומר - נותן דוגמא חדשנית (ובמקרה המופתי - הדוגמא החדשנית נתפסת הכרחית. קאנט הכרחי. ויטגנשטיין
הכרחי). אבל עצם משמעותה של חשיבה כחדשה - נובעת רק מהחשיבה הישנה, ולא מהחשיבה כשלעצמה. אין משמעות לשיטה פילוסופית ללא
היסטוריה (אבל גם התחלת ההיסטוריה - התחלת הפילוסופיה - היא היסטוריה. המשמעות של "הכל מים" נובעת ממה שהגיע אחריו. ללא
הפילוסופיה המשפט הזה חסר משמעות).
לכן הרבה פחות חשוב המבנה של כל פילוסופיה - ומה שחשוב זה המבנה של העץ. לכן התלמוד מצליח לפתח סיבוך שהוא למידתי - כי יש בו
הרבה חכמים. כל הניסיונות (ההירואיים) להבין את התלמוד כמבנה נכשלו. אין בו שיטה אחידה - ואין בהלכה מבנה עומק אחד גדול, שאם
רק נגלה אותו, ונמפה אותו כולו, נבין הכול ונפתור את כל המחלוקות והקושיות. אין תוכנית אב. עץ חיים היא. לכן שערי ישר, בהם
הגרש"ש ניסה לבנות שיטה, זה כישלון - וחידושי הגרש"ש זה מופת (וההישג הגדול ביותר של התלמוד במאה ה-20. הוא היה ר' שמעון של
הדור).
הטעות הגדולה של הרוח המערבית היא המחסור בספרי לימוד שעברו קנוניזציה, דהיינו מחסור בכתיבת הפילוסופיה כתלמוד, בצורה
אורגנית לאורך ההיסטוריה (וכך בכל תחום רוח אחר). ואז כולם כותבים ומפרשים על אותו קורפוס, וכל תפיסה חדשה היא פרשנות. אך זה
כבר מאוחר מדי. התלמוד הוא דגם שנזנח, אבל הדוגמא שלו לא נזנחת. ומתי פילוסופיה מתאבנת? בדיוק כאשר היא הופכת למבנה. כלומר
בדיוק כשאדריכלים מתחילים לאהוב אותה (וכמה שהם אוהבים פילוסופיה צרפתית! בתזמון מושלם לשקיעתה של פריז כמרכז אינטלקטואלי).
העומק של הפילוסופיה הוא בזמן, ולא במרחב, וביכולת שלה ליצור זמן: ליצור תקופה תפיסתית חדשה, עד כדי כך שאנחנו כבר מתקשים
מאוד לחשוב בתפיסה הקודמת. כך היא יוצרת מעבר זמן - מתוך ההתקדמות ברוח. הלמידה היא שיוצרת את מעבר התקופות, ורק לכן
הפילוסופיה יכולה לקדם את הרוח, ולכן יש התקדמות בפילוסופיה - כי התקדמות הזמן הפיזיקלי היא אחידה, אבל ההתקדמות בזמן הרוחני
מאיצה ומאטה, נעצרת ופורצת, מתמצקת וזורמת, מתאבנת וצומחת, בהתאם לשינוי הפילוסופי. המבנה במרחב הוא מעין מעצור על הזמן. הוא
נועד להחזיק אותו במקומו, כאילו אם תשים מספיק משקל וכובד אינטלקטואלי (הו, צרפתים!) הזמן לא יברח (לאמריקה, לעתיד). מכאן
השנאה הצרפתית לאמריקה. אבל אף מבנה לא יכול לעצור את הזמן. כל ארכיטקטורה הופכת לארכיאולוגיה.
לכן עלינו מאוד להיזהר מעיצוב העתיד בידי ארכיטקטים, פן נהפוך עצמנו לאבנים ולמאובנים. הפחד מהבינה המלאכותית הוא לא פחד
מצורן לעומת פחמן, אלא הפחד מהמבנה המלאכותי. כלומר מחוסר האורגניות. אבל החשש הוא לא מחוסר אורגניות ביולוגיות, אלא מחוסר
אורגניות למידתית. מקטיעתו של עץ החיים והפיכתו לספר (במקרה הטוב) ולמבנה (במקרה הרע). אבל הנה דווקא הטכנולוגיות הלומדות,
כלומר הטכנולוגיות המתקרבות יותר לבינה, נוצרות כאשר הטכנולוגיה עצמה מוותרת על המבנה - לטובת האורגניות והצמיחה (כמו בסבכות
הצמחיות של רשתות נוירונים, יערות אקראיים ועצי החלטה). האסון יהיה אם במקום שנהיה גננים נהיה בנאים של הבינה המלאכותית.
בדיוק כמו שהאסונות הגדולים של המאה הקודמת היו כאשר אנשים ניסו להיות ארכיטקטים של החברה האנושית (דוגמת קיצון: הפנטזיות
האדריכליות האובססיביות של היטלר) - במקום להיות גננים (במובן של קנדיד). אצל הצרפתים - אפילו הגנים הם ארכיטקטורה
(הריזום…). הבינה המלאכותית צריכה לצמוח מאתנו אורגנית, ולא להיבנות בידי איזה "ארכיטקט מערכת", כמו
בעולם המחשבים כיום. בפילוסופיה, בלמידה ובתרבות - עלינו לטפח את גנינו. ולהיזהר מהמבנה המלאכותי. ויצא חוטר מגזע ישי ונצר
משורשיו יפרה.