מדוע פילוסופים הם אנשים לא מצחיקים?

על ההתנגדות ללמידה

מה לעשות, מה לעשות? הקיפוד רוצה לצחוק  (מקור)

אנשי ההגיון ישאלו: אם זה רעיון כזה טוב, וכל כך מתבקש, מדוע כל האחרים לא חשבו עליו קודם? זה נראה לך הגיוני? מדוע לא עושים אותו כבר כיום? איך לא אמרו את זה כבר? מה בזה חדש בכלל - אם זה כל כך הגיוני ומתבקש. ומן הצד ההפוך בדיוק הם ישאלו: אם כל האחרים לא עשו אותו קודם - מה הבעיה ברעיון? כנראה שזה לא כזה רעיון טוב, ולא כל כך הגיוני, והיתה להם סיבה טובה. תסביר לי איך יכול להיות שרק אתה חשבת עליו? זה נשמע לך הגיוני? ההיגיון הסביר כנראה אומר שכנראה זו לא הצעה טובה, והחידוש הוא קשקוש. והתגובה הזו של האנשים החכמים, ההגיוניים, החושבים - זוהי חולשת ההיגיון למול הלמידה. החידוש עצמו - לא הגיוני.

אם העולם עובד לפי ההגיון - לא אמור להיות חידוש, רק הגיון. הרי כל התיאוריה הפוליטית והרציונל הדמוקרטי בנויים על זה שאנשים הגיוניים - אבל אנשים אינם הגיוניים, לא בגלל שהם טיפשים, אלא בגלל שהם יצורים לומדים. לכן התגובה ההגיונית - לא למידתית. לא ניתן לבנות את העולם על התבונה - אלא על הלמידה בלבד. כי אין תבונה - גם התבונה נלמדת. למעשה, הלמידה היא יצירת הגיון חדש. עצם השאלות ההגיוניות הללו עצמן, המתנגדות ללמידה, מראות את הקושי של הלמידה - כלומר מדוע לא עשו אותה קודם. אם זה "הגיוני" - איך יכול להיות שאף אחד לא חשב על זה קודם? ואם זה לא "הגיוני" - הרי שזו בדיוק הסיבה שלא עשו את זה. הגיון הוא צורה - דהיינו מבנה מרחבי - שאין בה זמן, ולכן אין בה התפתחות (שהיא תוכן). הלוגיקה היא מסגרת טובה למתמטיקה, אבל לא להתפתחות המתמטיקה. פריצת הדרך הבאה ביסודות המתמטיקה תהיה מסגרת פורמלית של התפתחות המתמטיקה, שזוהי לקונה במתמטיקה כיום: אין המשגה של הלמידה המתמטית עצמה, אלא רק שפה שבתוכה נכתבות תוצאותיה. הרי המובן העמוק והאמיתי של הוכחה מתמטית הוא לא כטקסט שכתוב בדקדוק נכון, אלא כמתודה.

נשאל: מהו הערך בלמידה? איפה אפשר לראות אותו? כיצד ניתן לראות בכלל שהיתה למידה, ולא סתם עוד חשיבה או פעולה רגילה של המערכת, ללא שינוי שלה (אלא סתם עוד שינוי שהיא עשתה)? איך נבדיל בין סתם חשיבה לבין למידה? באמצעות ההתנגדות. כאן מתגלה משמעותה של ההתנגדות ללמידה: בלעדיה אין למידה. אם לא היתה התנגדות - כנראה שלא היה רעיון חדש. רק ככה ניתן למדוד את גודל החידוש, או אפילו להבין את החידוש: להבין מה היה חדש ולמה זה חדש. אין חידוש מחוץ להיסטוריה ספציפית - ולהתנגדות ספציפית. כי אין קריטריון ללמידה, שיחליט שהיתה כאן למידה (למשל, בהתקרבות למטרה - כי המטרה עצמה תלויה בלמידה). אין אף קריטריון חיצוני, הלמידה היא רק משיקולים פנימיים (שיקולים - בניגוד לקריטריון).

אך לצערנו, גם ההתנגדות עצמה היא לא קריטריון גואל, שבעזרתו נוכל להחליט שאם יש מתנגדים זה רעיון טוב שמקדם את הלמידה (כמו ב-”התנגדות” בפסיכולוגיה). כי התנגדות יש הרי כמובן גם לרעיון רע ומסוכן. סתם לטעון על יצירה שהיא עוררה התנגדות, למשל שהיא "מתנגדת" או "חתרנית" או "אופוזיציונית" - זה נייטרלי לערכה ולכן סופרלטיב ריק ומזיק מבחינה ביקורתית. ריקנות למידתית זו מאפיינת את האמנות בת זמננו, וזה הנזק שגרמה לה הביקורת ה-"ביקורתית": הפנייה האוטומטית נגד הזרם הנוכחי יוצרת מבנה פרקטלי וחזרתי, עם אינסוף זרמים ותת זרמים חסרי ערך וכיוון. קל להתנגד "סתם" כדי להתגנדר ב-"התנגדות". אבל אם החידוש כן נכלל בהיסטוריית למידה במבט לאחור - רק ההתנגדות הראשונית אליו היא הדרך האחרונה שנשארה למדוד את גודל ההישג והחידוש, כי אחר כך הוא נהיה מובן מאליו, טריוויאלי, וקשה להבין כמה חדשני הוא היה בזמן אמת. ההתנגדות היא החומר שבו נרשמת הלמידה.

אך ההתנגדות לא יכולה להיות קריטריון חיצוני לחדשנות מסיבה אפילו יותר עמוקה: רעיונות חדשניים באמת לא זוכים להתנגדות, אלא להתעלמות. כשהחידוש עקרוני מדי - אף אחד לא מתנגד אליך. כדי שיתנגדו אליך - זה צריך להיות באותו מישור, כדי לעורר כוח נגדי, ואילו חידוש גדול הוא שמיטת קרקע, ויצירת מישור חדש - קרקע חדשה. כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה. אנשים מתנגדים אפילו לשינויים מינוריים בתוך העולם, אבל דווקא לבריאת העולם אף אחד לא התנגד. אז האם ההתעלמות יכולה להיות הקריטריון החיצוני לחידושים גדולים? לא, כי זה תמיד סימטרי (זה חייב להיות סימטרי, כי אין קריטריון חיצוני ללמידה!) - התעלמות היא גם מרעיון חסר ערך, או חסר חידוש, או חסר מובן. אז האם אולי העתיד יכול להיות קריטריון חיצוני? כלומר האם לפחות בדיעבד נוכל לקבוע את ערכו של חידוש לפי השפעתו בהמשך ההיסטוריה הלמידתית, או לפי רמת ההתנגדות וההתעלמות שהוא נתקל בהן? לא בטוח, כי תמיד יכול להיות חידוש רע שיתקבל בטווח הקצר. אולי רק אם מדובר על העתיד הרחוק, אם אנו אנשים מאמינים (האמונה היא האמונה בלמידה עצמה כקריטריון - אנו מאמינים שהמערכת לא תטעה בסופו של דבר, לטווח הארוך. וזו האמונה החילונית האחרונה שנותרה).

אבל המצפן היחידי, בוודאי בזמן אמת, הוא פנימי למערכת, כי הוא למידתי - האם יש כאן בעומק למידה, וכמה עמוקה היא, ולא סתם עוד שינוי רגיל. כלומר למידה היא תמיד עניין של שיקול דעת - ולא של קריטריון. כי גם אם כן נבחר את הקריטריון כעתידי - הרי שהוא לא רלוונטי כי הוא בדיעבדי. מדוע אין קריטריון כללי, ולעולם לא נמצא אותו? כי למידה היא תמיד במקרה הספציפי. אין לה שיטה (שיטה היא הגיון, לא למידה). לכן ישנם תמיד הרבה שינויים ספציפיים שמתחזים ללמידה - ולכן הרבה רעש. יש הרבה חידושים חסרי ערך, וכולם רוצים תשומת לב, או מימון, או כבוד. לכן "סיפורי ההצלחה” של זמנינו אינם הצצה לעתיד, ואינם מסננים את החידושים היותר חשובים, אלא להפך: הם מסמנים דווקא את ההתפתחויות הפחות עמוקות - ולכן הפחות רחוקות טווח.

כלומר, כמו שתורת היחסות קובעת שאין נק' מבט אובייקטיבית חיצונית ליקום שאיננה תלויה בצופה, ככה ה-”יחסות הלמידתית” קובעת שאין נקודת מבט אובייקטיבית מחוץ למערכת הלמידה שאיננה תלויה בלומד, ולא ניתן לעקוף את הצורך לפעול בתוך המערכת, כלומר בתוך ההתנגדות וההתעלמות. ההתעלמות היא החלל הפנוי שמאפשר בתוכו את התחלת הלמידה, בדיוק כמו החלל הפנוי שמאפשר את הבריאה. אם הכוח המתנגד ללמידה בעולם הוא הרע, הסטרא אחרא (הצד השני), הרי שההתעלמות היא עמוקה ממנו, ונוגעת לעצם היכולת ליצור עולם - לחלל. כשאלוהים ברא את העולם - הוא זכה להתעלמות כללית, ואכן: "התעלמות" היא מלשון יצירת "עולם". אנחנו תמיד מתחילים בתוך הרחם, ורק אחר כך באים לעולם. בכי.

זוהי דרכו של עולם: חידושים מסדר ראשון, פנים מערכתיים, כמו רבנים ומקובלים, או סופרים מסוימים, זוכים לקבלה ולהתקבלות. חידושים מסדר שני, על גבול המערכת, כמו החסידות, זוכים להתנגדות ולמתנגדים. ואילו חידושים מסדר שלישי, מחוץ למערכת בחלל הפנוי העמוק, זוכים לעלטה. ההתעלמות היא חוסר הסכמה מהו בכלל מישור המשמעות. לכן אם אתה מחזר אחרי אישה וזוכה להתנגדות - עוד יש לך סיכוי (וסיכון), כי אתה מעורר רגש. לא כן אם אתה זוכה להתעלמות. מאברהם - התעלמו. למשה - התנגדו. ואילו את יהושע - קיבלו (ולכן ספר יהושע הכי פחות מעניין). הרי כידוע, קודם כל מתעלמים ממך וצוחקים עליך, אח"כ כועסים עליך ונלחמים בך, ולבסוף אתה מנצח - ומסכימים עמך. אנחנו יכולים לראות כאן את המעבר משלב ההתעלמות המוחלטת לשלב ההתנגדות דרך הצחוק. כשלועגים לך, אתה כבר מעורר תגובה ראשונית, אבל עדיין לא מאיים ממש. לכן ההומור הוא המפתח לתוך התודעה מן החלל הפנוי, המקיף שמחוץ לגולגולת - לתוך מערכת הלמידה שנקראת מחשבה.

כי מה מצחיק בזה? מדוע ההומור "עובד"? ההומור זה מה שהם עדיין לא מסוגלים לתפוס ולהבין - אבל מסוגלים לתפוס שיש שם מה לתפוס: מבינים שהם לא מבינים, וזו המבוכה וההפתעה התפיסתית (רגע הבנת ההומור) והגילוי. ההומור הוא הנקודה שבו מישורי תפיסה מקבילים נפגשים לראשונה - ולא מתחברים (הוא עצמו חוסר התאמה!). ומכיוון שהמוח שלנו בנוי ללמידה ומתגמל עליה - ההומור הוא רגע שהמוח נהנה ממנו: רגע יצירת העניין. אם מתעלמים ממך, תנסה לעורר בצד השני לכל הפחות גיחוך. ברגע שהבחורה עיקמה את הפה, או שהיא כבר לא יכולה שלא לחייך - יש לך כבר צל של תשומת לב, ואתה מתחיל לגרד מבחוץ את התודעה. ההומור נוצר כאשר הלמידה גבולית, כלומר כאשר אתה נוגע בגבול המחשבה מבחוץ, בעזרת עניין (האינטרס הלמידתי). כשהלמידה דופקת בדלת מחוץ להיגיון של אנשי ההיגיון - אז האבסורד בעיניהם הוא המפתח. אם אתה מגחיך אותם, כמו שפתחנו כאן - אתה מסוגל אפילו להפחית את התנגדות ללמידה, לפחות בנקודת הפתיחה. מדוע אם כן הפילוסופיה כמעט מעולם לא השתמשה בהומור? מדוע ההומור הוא אמצעי רטורי כל כך נדיר בפילוסופיה?

ובכן, מאותה סיבה שהומור לא שורד בהיסטוריה. זה כמעט לעולם לא מצחיק אחרי מאה שנה, ונדיר ביותר שיצחיק אחרי אלף, גם אם בזמן אמת זה היה הדבר המצחיק ביותר בעולם. זה לא בגלל שאנחנו יותר מצחיקים ומגניבים מהתרחים הזקנים ההם, ואנחנו גילינו הומור מתוחכם ומעודן יותר. הרי מדוע למשל בשירה ובפרוזה הם עולים עלינו? האם יתכן שהם באמת היו יותר מוכשרים ותרבותיים ומתוחכמים ומעודנים? הדבר נובע מההבדל בין שתי צורות החשיבה הללו. מהו ההומור? רגע המפגש בין שתי תפיסות שאיננו הגיוני, כלומר רגע היציאה מחוץ להיגיון הרגיל, של אנשי ההיגיון והתבונה, אך זה שאיננו מבטא עדיין כלל היגיון חדש. זו שבירה של הסדר הישן, ללא אלטרנטיבה מאיימת. הוא טרום-למידה, ומההומור עצמו לא לומדים כלום. לכן הוא אפילו לא זקוק למשמעות - גם נונסנס יעבוד.

לכן זה לא נכון שההומור מבטא תפיסות חדשות - ההומור הוא כוח מערער ולא בונה, הוא חתרנות ולא התנגדות חזיתית, הוא טרור ולא לחימה (כלומר הוא נשק נגד התעלמות). ההומור מערער את הטוטליטריות אבל לא בונה את הדמוקרטיה, ולכן הוא לא מאיים בפועל על המשטר. הוא כמו פרצה בחומת ההתנגדות, אבל ללא הצבא שאחריה, ללא הצגת התפיסה הבאה, אין לו שום משמעות בפני עצמו. הומור שאין מאחוריו פילוסופיה - הוא פעולת חבלה אקראית. אנשי ההגיון ממהרים לתקן את החומה ועולם כמנהגו מתעלם. ההומור הוא התחבולה - ולא הפלישה עצמה, ולא מסוגל בעצמו להתגבר על ההתנגדות. וכתחבולה הוא נוטה להפתעה, לשיבוש, להגעה לא ישירה ליעד, לתזמון מדוייק, לחיפוש פירצה, ולעודפות עקמומית שלפעמים מכשילה אותו עצמו (ע"ע אהוד ברק) - הלא היא ההתחכמות. אך ככל שטקסט מתרחק מאיתנו, מידת הספציפיות שלו - התלויה בזמן ובמקום - קטנה, ולכן הוא אמנם הופך לגדול יותר, אבל מה לעשות - הומור זה דבר מאוד ספציפי. ההגיון שואף אל הכללי ביותר, חסר הזמן, אבל למידה נוטה אל המקרה הפרטי, הנטוע בזמן. ובתזמון - פאנץ'!

הפילוסופים, כמי שנטו להציג היגיון גדול וחדש, ולא למידה, מעולם לא נטו להומור. ואכן, ברגע שהתרחקנו מתפיסות העבר, רגע המפגש בין שתי תפיסות ומישורים כבר איננו מצחיק אותנו, כי אף אחת מהן לא שלנו. הן היסטוריה. וההומור ההיסטורי כבר לא עובד עלינו, כי נקודת המגע ושבירת ההיגיון היא לא איתנו, אלא עם תפיסות והגיון של תקופה אחרת ומקום אחר. לעומת ההומור, שמצריך השקה, ספרות בנוייה בדיוק על ריחוק כזה - התרחקות התפיסות מעניקה להן עומק, וכל תפיסה טריביאלית בתקופת המקרא או יוון הופכת לרדיקלית מול המודרניות. כל ריאליה הופכת להזרה עוצמתית. ככל שטקסט ספרותי מתרחק מאיתנו, הוא הופך לחזק יותר, והתוצאה היא שאפילו מתכונים להוראות כישוף ממסופוטמיה זוכים לאיכויות נדירות. לא בגלל שכולם אז היו כאלה סופרים גדולים ומוכשרים, אלא כי כל כותב גדֶל - ממרחק. אם אי פעם נשמע הקלטה של ניאנדרטל מספר סיפורים במערה - דבריו ישמעו לנו כבעלי עומק ספרותי מפעים. איזה דימויים! ואיזו תפיסת עולם מאתגרת, שהרבדים בה שנכנסו לתוכנו יגלו לנו עומקים שלא שיערנו בתוך עצמנו. לעומת זאת, אם נשמע את הדאחקות שלו מסביב למדורה - הם ישמעו לנו כמו פיגור מוחלט. גיחי גיחי.

אם כן, הפילוסופים החשובים והקאנוניים שלנו יוצרים מערכות הגיון ובונים את התפיסה שלנו - ולכן הם אנשים רציניים, ולא מצחיקים, כי זהו המישור המחשבתי שלנו. ההגיון שלנו זה לא צחוק. גם הסופרים הם אנשים רציניים (ואפילו ההומור שלהם הופך לרציני עם הזמן ומתאבן), כי העולמות שלהם הולכים ומתרחקים מאתנו עם הזמן, ככל שההיסטוריה מתקדמת - כי הספרות נטועה עמוק בהקשר ריאלי מסויים, והריאליה משתנה. לכן מדובר בעולמות שהולכים ונהייים זרים לנו, עד כדי כך שהפסוק הפשוט ביותר במקרא הופך למסתורי ומלא משמעות, וכל שורה של הומרוס עוטה הוד קדומים, ומרמזת על עולם אחר, נסתר ועלום. אפילו אנשים שעוסקים כל ימיהם בתורה ויודעים אותה על-פה (אולי היחס הקרוב ביותר לו זוכה טקסט ספרותי כלשהו) - הפנימו עמוק בתוכם תפיסות פילוסופיות מודרניות, ולכן הריחוק האדיר מהטקסט יוצר בתוכם פיצול שמצריך כל הזמן הרמוניזציה ופרשנות. מכאן שהאורתודוקסיה היא ממהותה תמיד שעטנז מוזר מטבעו: סיפור זר מתקופת הברזל - שמתחתיו תשתית מחשבתית עכשווית, ללא שום נגישות לברזלים המקוריים.

עם הזמן, המרכיבים הריאליים והתפיסתיים - הסיפוריים והפילוסופיים - של אותו טקסט קאנוני הולכים ומתרחקים ונקרעים אחד מהשני ללא שוב. משה כאדם רחוק רחוק, מעבר להרי החושך, בהר העברים אל מול פעור (מה זה?), ואילו משה כפילוסוף הוא א"ב, כמעט טריוויאלי, ברמת הגנון, כי באמת למדנו את זה בגנון, לגמרי מובן מאליו (מה, באמת אפשר להאמין בפוליתאיזם? זה בכלל באופק המחשבה שלנו אלוהים ללא מונותאיזם? או להשתחוות ולהתפלל ברצינות לפסל ותמונה?). ככל שעובר הזמן הפילוסופיה מופנמת יותר ויותר עד שכבר אי אפשר לזהות אותה, היא בסיס התפיסה שלנו, את שומעת אנשים ברחוב מדברים קאנט להמונים. לפיכך, הפילוסופיה והספרות מהעבר רציניות לרוב מסיבות הפוכות: הראשונה עמוק בתוכנו, והשנייה רחוקה ממנו. האחת היא הגיון עמוק בנו, והשנייה היא היגיון זר לנו, ולכן אין כאן את רגע מפגש התפיסות בין ההגיון שלנו לאי-היגיון, בין מישור פנימי למערכת למישור חוץ סמוך, שהוא ההומור. אפשר לזהות את ההומור בהומרוס ובמקרא - אבל הוא לא מצחיק. אנחנו לא באמת צוחקים מבדיחות הקרש על פסלי העץ, עם העיניים להם ולא יראו אוזניים להם ולא ישמעו כמוהם יהיו עושיהם, מה שהיה אז בוודאי קורע. האירוניה הסוקרטית לא היתה "אירונית" אצל סוקרטס, היא היתה פשוט סטנד-אפ (נגד התעלמות, שאכן זכה להתנגדות), אבל עלינו זה כבר לא עובד, אז זה "אירוניה". אין דבר יותר תלוי תרבות ותקופה מהומור, כי הוא נובע מההיגיון של החידוש, שקיים רק על רקע התפתחות היסטורית למידתית ספציפי (אין חידוש כשלעצמו, ללא רקע). ואילו הפילוסופיה נובעת מההיגיון של ההיגיון.

ואיזה פילוסוף כן ניסה להצחיק ולצחוק? ניטשה, שניסה כל הזמן להתנגד, ולהפגיש בין מישורים: האדם והעל-אדם (אך הומור של גרמנים… יותר רציני מהגיון של יהודים). גם פרויד שניסה לחבר בין המודע לתת-מודע מצא שם את ההומור. כי ההומור הוא מפגש בין שני הגיונות, שבו האחד פורץ לשני כאי הגיון, אבל כזה שאין בו משמעות (כי המשמעות היא בתוך מישור היגיון מסויים). לקיחת משהו והוצאתו מההקשר שלו, או היפוכו, הן טקטיקות הומוריסטיות, אבל הפילוסופיה והספרות הן אסטרטגיות. לכן ההומור, שמאופיין בספציפיות למידתית ו-"יציאה מהשיטה", מתאים ללמידה דווקא. אין קריטריון להומור, והוא נטוע מאוד בהקשר (ולפעמים אפילו באינטונציה) - כלומר הוא מצחיק רק בתוך המערכת (בנגיעתו בקצה שלה). הפילוסופיה של הלמידה, יותר משהיא פילוסופיה, היא למידה, ולכן היא לא מפחדת להיות מגוחכת - ודווקא לכן היא לא מזוהה כפילוסופיה רצינית. היא תמיד קצת פארודיה על הפילוסופיה. אבל לא רק פארודיה. כי היא קוראת תיגר על ההנחה הבסיסית ביותר של הפילוסופיה: מי אמר שפילוסופיה צריכה להיות רצינית?