האם יש חיים בירח?

כיצד מועילה ומזיקה האקולוגיה לחיים

יבשת שוקעת וירח עולה: הייתכן שיש באירופה משהו חוץ מהחיים?  (מקור)

בעוד רבים מודאגים כיום ממשבר האקלים, הרי שהוא רק פלוקטואציה קטנה ביחס להיסטוריה של כדור הארץ, וביחס לקטסטרופה האקלימית הצפויה וחסרת המוצא שנמצאת כבר לא רחוק מעבר לפינה, במונחים גיאולוגיים כמובן. האם האדם הוא הסכנה הגדולה לחיים בכדור הארץ, ובהיעדרו "גאיה" תחזור לעצמה, לאיזו אקולוגיה אידיאלית וירוקת-עד, או גן עדן קדמון? מסתבר שהחיים בכדור הארץ נמצאים לקראת סוף המערכה האחרונה שלהם, ללא קשר להופעת אדם ולפעולותיו, ושלמעשה התפתחו לחיים תבוניים יחסית לקראת תחילת הסוף. כי לא רק כדור הארץ מתחמם - השמש מתחממת.

ככל כוכב ביקום, השמש עוברת בהדרגה לאורך חייה לריאקציה של שריפת יסודות כבדים במקום קלים (והליום במקום מימן), ולכן הולכת ומתחממת, והתחממות זו תלך ותאיץ בהדרגה, עם שריפת יסודות כבדים ויותר ויותר - עד סופה. פעם נוגה היה דומה לכדור הארץ, ומתאים לקיום חיים. אך אם היו שם חיים מורכבים הם נכחדו מזמן, כי שילוב סינרגי של התחממות השמש ואפקט חממה הפך את הטמפרטורות לבלתי אפשריות. באותה מידה, בעתיד מאדים יפשיר ויהפוך לאפשרי לחיים, מתוקף אותה התחממות. ומה צפוי לכדור הארץ? גיהנום.

רבים סבורים שהחיים בכדור הארץ צפויים להכחדה בסוף ימי מערכת השמש, ושאנו נמצאים בפועל במחצית המשחק, אך התמונה הזו גם שגוייה וגם איננה משקפת את הייחודיות ו-"המזל" שביצירת חיים תבוניים לפני היכחדות החיים. בסדרי הגודל המדוברים, יכולנו בהחלט גם "לא להספיק", ולהפוך לפלנטה עם חיים לשעבר - שנכחדו (כפי שאנו חושדים בכמה פלנטות אחרות בסביבה). כדור הארץ והחיים קיימים שניהם לכל הפחות כמה מיליארדי שנים, אך עוד מאות מליוני שנים ספורות, כסדר גודל פחות, והתחממות השמש גרידא תעלה את הטמפרטורות בכדור הארץ לרמה שקשה להאמין שהיתה מאפשרת יצירת חיים תבוניים, ותכחיד בהדרגה את כל החיים המורכבים, ועוד כמה מאות מליוני שנים אחר כך - לרמה שקשה להאמין שתאפשר חיים על פני כדור הארץ. לבסוף, בעוד פחות ממיליארד שנה - כל האוקיינוסים כבר יגיעו למאה מעלות ולנקודת הרתיחה ויתאדו - ולא יהיו יותר גופי מים זורמים בפלנטה. וכל זה עוד בלי לקחת בחשבון בתהליך אפקטי חממה אקלימיים ומעגלי משוב הרסניים (הרי כל היערות ישרפו בשלב מוקדם בהרבה!), שכנראה יביאו את כדור הארץ לשם הרבה הרבה לפני כן: נוגה, על 400 המעלות שלה, היא כדור הבדולח המגלה את עתידנו.

גם אם האדם לא היה מתפתח, כדור הארץ היה הופך מעצמו מגן עדן לגיהנום - והחיים היו נכחדים. האינטואיציה המיתית, הרואה אותנו כסוף הבריאה, לא מאוד רחוקה מהמציאות. אלוהים באמת ברא את האדם ממש ביום השישי לפני השמשות - לא הרבה לפני שיִכלו השמים והארץ וכל צבאם. האם תמונה זו לא משנה את התמונה? אנו רואים את ההרסניות של עליית מעלה אחת (!) למערכת האקולוגית, ואת אפקט החממה המעגלי שיכול להיווצר ממנה, עם תסריטים של מעגלי משוב שיכולים לגלוש ולצאת משליטה ולהגיע עד עלייה גיהינומית של 12 מעלות (תסריט יום הדין של "מות העננים"). האם מופרך לשער שרק בעוד מאה או אולי מאתיים מיליון שנה (יום-יומיים במונחים גיאולוגיים, וחודש-חודשיים במונחים אבולוציוניים), מצירוף של עלייה קבועה ויסודית של כמה מעלות (10?) מהאנרגיה הבסיסית שנכנסת מהתחממות השמש, בצירוף עם כמה מעגלי חממה כאלה, היינו חוזים במות החום של החיים בכדור הארץ, ובתהליך מואץ של נוגה-זציה? כמה קשה יהיה לבעלי חיים יבשתיים לתחזק מוח בטמפרטורות כאלה, או בכלל לקיים גופים גדולים? האם החיים לא יחזרו בסופו של דבר למקום ממנו הם יצאו - לים, עד לבישול הגדול - גם שם?

למעשה, אם צריך לשער איפה נפוצים חיים ביקום על סמך מערכת השמש, הרי שזה כלל לא בפלנטות. גופי מים ונוזלים על פני הפלנטות פגיעים למגוון רחב של פגעים רעים ונפוצים ביקום, ולכן להיעלמויות והכחדות, וכך גם האטמוספירה, ומעל לכך - כל מה שנמצא מעל פני שטח: אם מדובר בקרינה קוסמית (שהיתה מחסלת גם את החיים על פני כדור הארץ וגם את האטמוספירה עצמה ללא השדה המגנטי הייחודי שלו, וע"ע מאדים), אם מדובר בפגיעות מטאורים והתנגשויות אחרות, או בפעילות סיסמית, או באפקטים אקלימיים הרסניים (אפקט החממה הוא רק דוגמה - האקלים לא יציב וכאוטי מטבעו, ויש גם תקופות קרח), ועוד. האם יתכן שהמקום הנפוץ ביותר לחיים ביקום הוא לא כוכבי הלכת, אלא דווקא הירחים?

בירחים במערכת השמש יש הרבה יותר נפח של גופי מים זורמים מאשר בפלנטות (כלומר בכל האוקיינוסים בכדור הארץ), ויש גם פשוט הרבה הרבה יותר ירחים כאלה (וחיים הם בסופו של דבר תופעה סטטיסטית). חיים אורגניים מצריכים מים ומצריכים יציבות, שמאפשרת התפתחות ארוכת טווח, ללא אירוע הכחדה שאין ממנו חזרה (וכדור הארץ חווה כבר כמה וכמה "כמעט" כאלה, והכחדת הדינוזאורים רחוקה מלהיות החמורה שבהן). הירחים יכולים להקיף ענקי גז, שהם הרבה פחות מסוכנים משמשות, וגם יכולים לחיות תקופות יותר ארוכות (ובוודאי מכדור הארץ). הירחים הקפואים מבחוץ והנוזליים מבפנים - וכאלה מקיפים אצלנו גם את צדק וגם את שבתאי (ואולי גם ענקי גז רחוקים יותר) - גם אינם תלויים באיזון הפעילות הסיסמית או במקור אנרגיה מתכלה ומשתנה, והאנרגיה בתוכם נוצרת במחזורי גאות ושפל שיוצר הענק אותו הם סובבים, שמפשיר את המים באוקיינוסים תת קרקעיים ענקיים גם כשפני השטח קפואים לחלוטין (ומגינים על הפנים מכל פגע רע). האם רחם ענק ומגונן כזה איננו מקום מתאים יותר לחיים מאשר פני פלנטה, החשופים לכל פגעי היקום? ועוד לא דיברנו על התפרצויות סופר נובה קרובות בשכונה, שימחו את כל החיים ע-ל-י אדמות במכה אחת של קרינה, ושנפוצות מאוד בריכוזי כוכבים (אנחנו רחוק בפריפריה של הגלקסיה...).

ואולי, החיים בתוך הירחים אכן יציבים - אך אולי יציבים מדי? לולא אירועי "כמעט ההכחדה" בכדור הארץ, יתכן שלא היו מתפתחים פה חיים מורכבים, כי הרי כל אירוע כזה הסתיים במורכבות גבוהה יותר. האם נמצא חיים מורכבים (שלא לדבר על תבוניים) רק בסביבות שנמצאות תמיד על גבול-הכחדה, כלומר לא יציבות וכמעט עוינות, ולכן הם כל כך נדירים, הרבה יותר מהחיים עצמם, שסתם משגשגים בסטגנציה אופיינית למערכות אקולוגיות? האם תופעת ההיתקעות במקסימום מקומי היא הבעיה המרכזית של האלגוריתם האבולוציוני, ולכן הוא זקוק כל הזמן לשיבוש ולניעור חיצוני? האם הירחים פשוט סובלים משמרנות, וממחסור קטסטרופלי בקטסטרופות, ולכן במהפכות, שהן אלו שיוצרות מורכבות (ואולי סוד התקדמות המערב הוא דווקא סף הכאוס וחוסר היציבות, לעומת סין היציבה וחברות שמרניות אחרות)? האם יתכן שלולא השואה והפוגרומים ומסעות הצלב והרדיפות - החיים על גבול השמדה - היהודים לא היו יהודים, כלומר ללא הכחדות הם לא היו מגיעים למורכבותם התרבותית הגבוהה ולהישגיהם, והיו הופכים לעוד עם לאומי שמרני ומקובע (בנחלת אבותיו)? האם החיים זקוקים ליציבות, אבל האבולוציה זקוקה לחוסר יציבות, ולכן רק סביבות על גבול-כאוס הן פוריות באמת? הרי אם ירחים כל כך טובים ויציבים לחיים, מדוע אנחנו בעצם בכדור הארץ, ולא על ירח, שהוא סביבה אקולוגית יציבה בהרבה (החיים טובים בירח!)? האם אקולוגיה זה בעצם לא טוב לאבולוציה? אולי שימור החיים לא טוב להתפתחותם - ונמצא בניגוד מובנה לה?

הרעיונות של מערכת-אקלים ושל מערכת-אקולוגית צוברים יותר ויותר פופולאריות ב-"אקלים הרעיוני" הנוכחי, וגם סביבות ממוחשבות ועיסקיות כבר נתפסות לא פעם כ-"אקו-סיסטם", כלומר: כמין מערכת מורכבת מאוד, שיש בה המון חלקים הנמצאים באינטראקציה (מורכבת מאוד, כמובן!), ולכן צריך מאוד להיזהר מכל שינוי, שלא לוקח בחשבון כמובן את המורכבות מאוד הזאת. בקרוב אפילו האדם יתחיל להמשיג גם את עצמו כמערכת אקולוגית, שהרי הוא מורכב מאוד (חכו לטרנד הבא בפסיכולוגיה אמריקאית), ובמערכות יחסים הרי זה ברור ש-"זה מורכב!" (הזוגיות כאקוסיסטמה - הנה, תיקון השגיאות של גוגל כבר עלה על הגל! ניסיתי לכתוב אקוסיסטם), ולא יעבור זמן רב וגם המשפחה תהפוך להיות אקו-מערכת (כי צריך לגוון, לא?). הרי לא יעבור זמן, וטרנד האקו-אדם יעבור להמשיג מבנים חברתיים (אל תפריעו לאקלים הכלכלי! לאקלים התרבותי! לאקלים המדיני! לאקלים היחסים הבינלאומי!). שלא לדבר על גידול ילדים ב-"אקלים" הנכון, ויצירתיות ואינטלקטואלים שפורחים רק ב-"אקלים" האקדמי או הרוחני הנכון, ושחשוב לטפל בהם כמו פרחים נדירים. עתידות: באקלים אקדמי כזה, אחרי שהנאציזם כבר הומשג כתנועה אקולוגית, אפילו השואה תיתפס בקרוב כשואה אקולוגית, ומחקרים היסטוריים ינתחו מעגלי משוב שליליים ואפקטי חממה באקלים האנטישמי שהתחמם עד ליציאה משליטה וגרם לשרשרת תהליכי קריסה של המערכת האקולוגית היהודית - שלפיכך הסתיימו באופן טבעי בהכחדה.

ההמשגה הריקה הזו (ולכן המזיקה), של מערכת כמערכת, שמוסיפה אקו-לכל-דבר, באקו-המשגה בעלת אקו-משמעות של אקו-כלום, נובעת ישירות מהאקו-פילוסופיה של המאה ה-20, הלא היא הפילוסופיה של השפה. הקידוש של מערכת-אופפת-מורכבת-מאוד, שמהותה היא אינטר-אינטראקציות רבות-מורכבות מיכולת התפיסה-ההמשגה אך גם-ובעיקר מממבו-ג'מבו, ושמגדירה את החלק מתוך השלם (שגדול מסך חלקיו...), היא עיקר אמונה בעולם שנטש את האמונה במערכות המשמעות הגדולות. במקום תורה - אקו-סיסטם (ומתי יקום החכם שימשיג את התורה כאקו-סיסטם? כבר היה?). את מקום מערכות המשמעות התרבותיות הגדולות - ובוודאי האוניברסליות - של העבר, תפסו השפה והרשת, שהומשגו בעצמן, באופן מעגלי, כאקו-סיסטמות של משמעות, שחיה בתוכן (ולא הן שנותנות משמעות לחיים). כלומר - כמין מערכות שבהן המשמעות נובעת משאר חלקי המערכת, ולא משום עוגן או מקור חיצוני. מטרת השפה היא בסך הכול לשמר משמעות ולהעבירה, ולכן ההמשכיות והשמרנות הם מטבעה. המשמעות תלויה בה במשמעת - דהיינו בציות לכללי השפה ובשחזור דפוסיה - כי צריך לשמר אותה, ולא בהתפתחות ובחידוש (שהרי משמעות נשחקת עם הזמן, ולכל מילה, מושג או רעיון יש אורך חיים של משמעות, מרגע לידתם כחידוש רענן, יעיל ומתפשט ועד למותם כקלישאה חבוטה. אך מי יטען שהמשמעות נובעת דווקא מתהליך השינוי הזה, שהוא תהליך למידה, ושללא התפתחות לכיוון מסוים המשמעות פשוט מתה?). הרי אין לשפה מטרה חיצונית לה, בניגוד ללמידה. היא מערכת אקולוגית - ולא מערכת אבולוציונית. מה הפלא שכשההתפתחות מתרחשת - נוצר משבר אקולוגי?

הראייה האקו השמרנית של העולם, שמקדשת את דפוסיה הקבועים ואף המקובעים של המערכת, היא ראייה שפתית מובהקת, שגרמה נזק עמוק להבנת האינטרנט למשל (לא מעט דרך רעיון הקיברנטיקה, שהמשיג את אפילו את הפעולה כתקשורת, דרך רעיונות מעגלי השליטה והמשוב והבקרה ה-"אקולוגיים"). היא תרמה לכינונה כמסגרת שפתית-תקשורתית אימפוטנטית, אנטי-למידתית, כלומר לרשת-קשקשת שכל פעולה בה היא פעולת שפה, ולכן מעוטת רלוונטיות באופן יחסי בעולם האמיתי, ולכן מנותקת ממנו ו-"וירטואלית" (רק בהדרגה רבה האינטרנט מתגברת על המשגתה ובנייתה כמערכת תקשורת ולא כמערכת למידה ופעולה, ואכן היא הופכת לפחות "וירטואלית"). התפיסה האקולוגית-השפתית גרמה נזקים חמורים גם למערכות לומדות חשובות רבות אחרות, כמו המדינה או הדת או התרבות, שכולן הפכו למוסדות ולקופסאות שימורים - במקום לעציצים. אך יותר מכל הראייה האקולוגית גרמה נזק להמשגת החיים עצמם, ולזיהוי האווילי שלהם - ולכן של "הטבע" וה-"טבעי" - עם שימור, ולא עם למידה וחדשנות. כל הנודניקים מצאו סוג חדש וחילוני של מוסר, כלומר של מערכת ממשטרת, שיחליף את הנודניקים הדתיים (אך לא את הנודניקיות הנצחית עצמה): הלא הוא מוסר השימור והאקולוגיה. מוסר הטבע. כאילו מערכת אקולוגית יציבה היא האידיאל (האידיאליזציה...) של הטבע (האידילי...) - ולא מה שבעצם קורה כאשר האבולוציה נכשלת, כלומר נכשלת בדבר היחיד שיכול להיתפס כמטרתה: להתקדם, לחדש, להגדיל מורכבות - כל מה שנכנס תחת מושג הלמידה.

מקרה מבחן משעשע במיוחד לחוסר ההבנה של "אידיאליסטים" אלו את החיים (תרתי משמע) הוא צורת העיסוק שלהם בשאלה המעניינת והחשובה ביותר הנוגעת להבנת החיים כיום - שמתבטאת דווקא בעיסוק בחיים מחוץ לכדור הארץ. התמונה השפתית שלהם של העולם גרמה להם לנסות לתקשר עם החוצנים, אם בשידור ואם בהאזנה, מתוך אמונה שהמניע הראשון של יצור תבוני הוא התקשורת, ושיצור תבוני חי בשפה. זה שסביר שאפילו אנו נוותר על השפה ברגע שנוכל להתאחד למערכת מחשבה וחשיבה מאוחדת, כלומר למערכת למידה אחת גדולה - זה כנראה לא מחייב תרבויות גלקטיות (החייזרים עדיין תקועים בויטגנשטיין). למעשה, גם לו היינו מגלים משום-מה אותות של חוצנים שמנסים לתקשר, עצם המרחק הנמדד בקבועי זמן אדירים היה מסכל כל תקשורת, והיה רק דבר אחד שאנו יכולים לעשות: ללמוד מהם. סביר להניח שגם לו אי פעם יווצר מעין קשר כזה, הוא לא יהיה שיחה, אלא קשר של למידה הדדית, וסביר בהרבה - למידה חד צדדית (בגלל פערי ההתפתחות, דהיינו הלמידה). לכן עלינו לשנות בכלל את ההגדרה: לא חיים מחוץ לכדור הארץ אנחנו מחפשים, אלא אבולוציה: למידה מחוץ לכדור הארץ. לא איזו אקולוגיה תקועה ופרימיטיבית עמוק בתוך ירח קירח (יתכן שמדובר בחזון נפרץ). הזמן הקצר להפליא, ביחס לאורך האבולוציה, שלקח לעצם היווצרות החיים בכדור הארץ, בתנאים לא ייחודיים במיוחד, מלמד שכנראה החיים הם בזול ביקום - והאבולוציה ביוקר.

המחשבה שלנו שחיים פירושם בהכרח מעין דנ"א ואבולוציה היא מוטעית ומוטת. מה שאנחנו באמת מחפשים זו אבולוציה משמעותית, או מנגנוני למידה אחרים (אולי דווקא לא אבולוציוניים!), שקרו במקומות אחרים ובזמנים אחרים ביקום, והגיעו למורכבות מתפתחת באופן שיטתי (בניגוד ליציבות). לא חי-זרים - אלא למדן-זרים. ולא אינטליגנציה חוצנית היא הגביע הקדוש - אלא למידה חוצנית (שהרי מי אמר שלמידה מובילה לאינטליגנציה? או שאינטליגנציה היא התוצר הסופי של למידה? ומה המשמעות בכלל של אינטליגנציה מחוץ ללמידה שלנו?). החיים עצמם, כפעולה של שכפול עצמי, אינם מעניינים ואינם ייחודיים ואינם בעלי ערך. ישנן תופעות רבות כאלה ביקום. ההאלהה של החיים, אחרי אובדן האלוהים, הביאה לאינסוף פרקטיקות שימור עצמי: שימור הגוף הבריא, שימור הנפש הבריאה (ע"ע פסיכולוגיה), שימור הגנים (כערך חברתי!), שימור הזוגיות, שימור התרבות ושימור חמוצים (גם את התורה כבר לא שומרים - אלא משמרים). ובראש פירמידת השימור עומד כמובן הערך העליון והצו הקטגורי - שימור החיים. צו זה משמש כקו המצפן המוסרי היחיד (והאחרון) בעולם המערבי, עולם שאיבד את תודעת הלמידה שלו ולכן את כיוונה, מה שמביא לא פעם לחוסר היכולת להקריב חיים למען מטרה כלשהי, ולפשיטת רגל מוסרית (סוריה כמשל). שלא לדבר על אפקטיביות הטרור - כוירוס של דת החיים עצמם (דת שמשותפת גם לשמאל וגם לימין). אולי הגיע הזמן לרפורמציה? האם הגיע הזמן לחפש משהו מחוץ לחיים בכדור הארץ?

במקום להחליף אלוהים חיים בצלם האלוהים של חיי האדם, כלומר להחליף בתחליף את האובייקט הדתי הקדוש (עבודה זרה?), מוטב היה למצוא מקבילה חילונית דווקא לתהליך הדתי הקדוש: לימוד התורה. את קדושת החיים מוטב היה להחליף בקדושת האבולוציה - קדושת הלמידה. כי קדושת החיים במובנה העמוק אין פירושה סתם שימור החיים, אלא שימור ההתפתחות. עוקץ האובדן הנורא שבשואה איננו אובדן החיים - אלא אובדן התנופה התרבותית-יהודית-אירופית בשיאה: שואת הלמידה. לא שואה אקולוגית היא שצריכה להפחיד אותנו - אלא שואה אבולוציונית. זו הסיבה לפחָד מהבינה המלאכותית: אנחנו לא מפחדים שהיא תתקדם הרבה מעבר לנו, תרבותית ומדעית, אלא שהיא לא תתקדם, ותגיע לאיזה שיווי משקל פרימיטיבי נצחי, לאיזה "אקו-סיסטמה", ותייצר מהדקים. מה שאנחנו מעריכים בעצמנו זה לא החיים עצמם (אנו יכולים בקלות לדמיין חיים חסרי ערך), אלא את דחף הלמידה וההתפתחות האינסופי, שהאבולוציה חיווטה בנו עמוק, ושאנו חוששים שלא נצליח לחווט בבינה המלאכותית (או שלא נצליח בכל התחומים, וניצור מפלצת למידה מתמטית ומדעית שיש לה אפס למידה תרבותית ואמנותית, או אולי להפך!). כלומר, מה שמדאיג אותנו הוא שלא נעביר את מלוא עומק הלמידה הלאה. החילון תמיד לעג לרעיון הדתי של החיים אחרי המוות, כאילו מדובר באיזו פנטזיה ילדותית-פרימיטיבית "לא למות". אבל משמעותו של הרעיון הזה מעולם לא היתה המשכיות החיים במובן הארצי - אלא המשכיות הלמידה: המשכיות הרוח והחיים הרוחניים (ובפועל, גם חילונים אדוקים מאמינים בו, ודואגים מאוד, באופן לחלוטין לא רציונלי לכאורה, להמשכיות המורשת הרוחנית שלהם אחרי מותם). מאחורי החיים שאחרי המוות עומד מושג אחר, בוגר יותר, של אדם, שאיננו החיים שלו - אלא הלמידה שלו. למידה זו היא שמאפשרת לאדם להגיע לעולם הבא - ולא רק לירח.