מהי תיאולוגיה של דת של למידה של תורה, דהיינו תיאולוגיה יהודית? נתינת המשמעות הדתית העליונה ללמידת התורה, ולמידה איננה רק
(וגם לא בעיקר) שינון ופרשנות, אלא חידוש ויצירה, ומעל לכל - חידוש ויצירה במתודה עצמה. המעשה הדתי העליון הוא כתיבת תורה
חדשה - יצירת מתודה חדשה - ולכן משה הוא המייסד הגדול ולא האב (אברהם), הכובש (יהושע) או המלך (דוד). לפיכך עומק המתודה שמשה
לימד אותנו איננה הפרשנות (ללמוד את התורה) - אלא היצירתיות (ללמוד מהתורה): ללמוד לכתוב תורה
תיאולוגיה איננה פילוסופיה של הדת. כי בניגוד להטיה הפילוסופית (הפרובינציאלית) של תיאולוגים יהודיים של ימינו - תיאולוגיה
איננה פילוסופיה. הפילוסופיה עוסקת בתופעה הדתית הכללית, ואילו תיאולוגיה היא תמיד פרטיקולרית בתחומי דת ספציפית, ובמקרה
שלנו - היהדות. כלומר: תיאולוגיה היא למידה תיאורטית - בתוך המערכת, ולא המשגתה מבחוץ (ובוודאי שלא הסברתה, במקבילה היהודית
של ההסברה הישראלית, דהיינו אפולוגטיקה). במחצית השנייה של המאה ה-20, המאה של השפה, תפסה את עצמה לא פעם התיאולוגיה כעיסוק
בשפה הדתית (לכן, לא פעם היא היתה פרויקט תרגום שלה לשפות אחרות, ולהפך. למשל: השפה הפילוסופית הכללית, או השפה
האינטלקטואלית של ימינו, או השפה המדעית, או השפה הפסיכולוגית, וכן הלאה. והיו גם פרויקטי תרגום אזוטריים יותר, כמו ליבס
שתרגם את כל עולם הסוד היהודי ל-"יוונית", כאשר הזוהר הופך לארוס, המיתוס הוא הכל, וכו').
כמובן שפרויקטי תרגום ולשון כאלה היו מטבעם חיצוניים ללמידה הדתית עצמה, כפי שהשפה חיצונית למה שהיא מדברת עליו, ולכן יצרו
ניכור בין הדת לתיאוריה שלה, ובמקרה היהודי - בין הלימוד (של התורה) לתיאולוגיה. דבר זה התאים לדת היהודית הנוכחית כמו כפפה
ליד, או כמו מלבוש לפסל, כי מה יותר טוב מעיסוק חיצוני (ואם אפשר - אידיאולוגי) שמאפשר את המשך תהליכי ההתאבנות הפנימיים.
למותר לציין: המצב של היהדות כדת הוא בכי רע. גופים מרכזיים של התחדשות ויצירה נגרעו ממנה בשואה ובמודרנה, והיא בקושי שורדת
כדת חיה (בניגוד לאידיאולוגיה, לפלוקלור מסורתי, לסממן לאומי, לאובייקט למדעי הרוח, לתגית בפוליטיקת הזהויות, לסדין אדום
שמעצבן את העולם, לדוקטרינה אורתודוקסית, לצבא מסיונרי של שליחים, או סתם לפונדמנטליזם והקצנה - הסמן הברור ביותר למיתה
פנימית, לא לחיות - וכן הלאה. והקורא הרי כבר מבין לבד, ללא שום צורך בהסבר, מה שייך לאיזה זרם).
למעשה, אפילו האנטישמיות היום חיה יותר מהיהדות, ומראה סימני התאוששות מרשימים אחרי המכה האנושה שגם היא ספגה בשואה. היהודים
הם עם שרב הרבה עם עצמו, מתפלג ומתפצל, ובכלל אוהב להתחכך ולעשות דווקא ולהתחצף ולהתעמת עם כל העולם, ולכן תמיד עושים (גם
כיום) הרבה רעש, שכמובן מצליח לעורר אנטישמיות חיה. אך כל הרעש בעולם לא יוכל בטווח הארוך לכסות על מוות למידתי פנימי
(בניגוד ללהסיח ממנו). רעשנות וחיכוך חיצוני אינם יצירה וחדשנות פנימיים, אך הם יוצרים אשליה שמשהו קורה, שהגוף חי - למרות
שהליבה מתה (הרי יש מכות, לא?).
שמועת מותה של הליבה הפנימית של היהדות יכולה להתעכב גם מאות בשנים מלהגיע אל סופה הפיזית של היהדות כתופעה בעולם, אך ללא
רנסאנס יהודי, ואולי אפילו מהפכה תיאולוגית - גורלה נחרץ. תהליכי ניוון, קיפאון וגסיסה כאלה אורבים לכל תופעה תרבותית -
והיהדות איננה שונה מהם. כולנו מכירים תופעות מתות, כולל תופעות דתיות כאלה, שממשיכות להתקיים מכוח האינרציה, ללא כוחות
יצירה פנימיים משמעותיים, וכגורמים שמרניים בעולם - ולא מחדשים. האם זה גורלינו? האם יתברר בדיעבד, מפרספקטיבה עתידית,
שהשואה באמת היתה נשיקת המוות? האם הדת העתיקה בעולם לא הצליחה לשרוד את סיום העידן המודרני?
במשך חצי האלף האחרון, כור האנרגיה המרכזי של חידוש היהדות מבפנים היה הליבה של תורת הסוד היהודית. לכן ביהדות אי אפשר
להפריד את התיאולוגיה מליבת הסוד - אם רוצים לשמור את כוחות החיים וההתחדשות שנותרו בקרבה. שלוש התפתחויות חיצוניות ליהדות,
שליבת הסוד לא ידעה להגיב אליהם כלל (וכך גם היהדות בכללותה), גרמו לה נזק אדיר של אובדן רלוונטיות, אך גם מסמנים את כיווני
ההתחדשות האפשריים, במענה לאתגרים הפרדגימטיים שהם מציבים. כלומר - אלה לא רק בעיות, אלא גם כיווני למידה.
מצד שני, רמת האיום שהם מציבים היא גבוהה, כי פער רלוונטיות הוא משבר חמור בהרבה מסתם בעיה לא פתורה (או ללא פתרון). בבעיה
לא פתורה הלמידה לא הגיעה לסיומה או לפתרון מספק, אבל יודעת לעסוק בבעיות ואף עוסקת בהן. לעומת זאת בפער רלוונטיות, הלמידה
של המערכת - כלומר הדרך שבה המערכת לומדת, המתודה שלה - בכלל לא רלוונטית לבעיה. פער כזה מצריך שינוי במתודה עצמה, ולכן קשה
בהרבה (ואכן מערכות תרבותיות ואחרות הרבה פעמים לא מצליחות לחדש את המתודה - וזהו הגורם לאובדנן, ולא בעיות שהמתודה שלהן כן
היתה יכולה לפתור, וסתם נתקעה ולא הצליחה, שעליהן מתגברים אחרי מכה חיצונית חמורה יותר או פחות). במקרה היהודי, שינוי במתודה
מצריך שינוי במתודת לימוד התורה (ובפרט המתודה בעולם הסוד), ולא רק בתכנים שלה. העדות לעומק משבר הרלוונטיות הוא הפגיעה
התשתיתית והמפושטת בגופי ידע נרחבים: בתחומים שלמים ביהדות, שהם איברים מרכזיים בה. מוות הוא תמיד קריסת מערכות, כלומר פגיעה
קשה וסימולטנית ברבות ממערכות הגוף החולה, ולא רק במערכת אחת.
ואלו שלושת ה-"פערים-כיוונים" המרכזיים בהתפתחות התיאולוגית העכשווית, המסודרים לפי עבר, הווה בעתיד:
-
בעיית העבר: השואה - ההיסטוריה סידרה לדת נקודת אפס תיאולוגית. למעשה, אפשר פחות או יותר לזרוק את כל התיאולוגיה שטרם השואה
לפח, וכך גם זו שנוצרה בדור שאחריה, שעדיין לא עיכל אותה לעומק. אין אפשרות ואי אפשר להמשיך את היהדות כמו שהיא לפני השואה -
באף תחום. המכה של השואה (אפילו המילה מכה כאן אינה במקומה) היא מכה דתית אנושה ושבר תיאולוגי טקטוני שאף דת לא הצליחה
להתגבר עליו מעולם - כי מעולם לא נדרשה לכך. העיכול של השבר הזה בכל תחומי היהדות עדיין לא התחיל כלל, ובניגוד לדעתם השוטה
של מכחישי השואה שהם חסידי הנורמליזציה שבתוך היהדות, השבר הזה לא יאוחה מעצמו עם הזמן, אלא כמו סדק רק ילך ויתרחב עד שיבלע
את היהדות בתהום שבתוכו, אם לא תתעשת.
הניסוח של השבר יכול להיות די פשוט, כי אם נמשיך את רוב מושגי היהדות הקלאסיים (כמו השגחה, אמונה, שכר ועונש, האל, וכדומה)
נגלה שהם - כמות שהם - כולם איבדו רלוונטיות לחלוטין: אי אפשר להאמין אחרי השואה. אי אפשר להתפלל אחרי השואה. אין שום מענה
לשואה באף טקסט שהיה קיים לפניה, ובאף תפיסה יהודית שהיתה קיימת לפניה, באף תחום מתחומיה. והתחום שאיבד רלוונטיות לחלוטין
בשואה הוא הקבלה, שהיתה כאמור הליבה המחשבתית של היהדות (ולא מחשבת ישראל). כל העיסוק שלה באלוהות, בסטרא אחרא, בעולמות,
בזיווגים, בשכינה, בעולם הבא, בגן עדן ובגיהנום, וכו' הפך באחת לבדיחה. המתודה הקבלית, כמות שהיא, לא יכולה להתמודד עם השבר
השואתי כמו שהתמודדה עם החורבן, או גירוש ספרד, או אפילו המודרנה. המתודות המרכזיות שלה, כמו יצירת הסמליות, בניית המיתוס,
השיקוף בעולם העליון, ההפנמה לתוך האלוהות, או ההבנייה בנשמת האדם - כל אלה לא יכולים לה לשואה, שחורגת מכל ייצוג, וכל שיכוך
אינטלקטואלי או פסיכולוגי. לקרוא על העלאת ניצוצות מקליפות, על "תיקון" ועל מידת הדין והגבורה אחרי אושוויץ? האותיות פשוט
נושרות מהדף.
-
בעיית ההווה: המיניות - המהפכה המינית כיסחה להלכה את הצורה. אי אפשר להמשיך יותר עם כמעט אף אחת מההבניות המיניות
הנורמטיביות (כגון איסורים למיניהם) שקשורים למיניות הסטרייטית וההומוסקסואלית כאחד (זה לא בעיה רק של הומואים או רק של
מתבגרים או רק רווקים או רק רווקות או רק גברים או רק נשואות לא מסופקות או רק פמיניסטיות - כלומר נשים - או רק גרושים או
רק...). למרבה הצרה, הבניות אלו הן מאושיות החוק ההלכתי (לא איזה מנהג שולי), והשבר הוא בחזית רחבה מאוד. כל הכחשה של המצב
הזה סופה אבדון של ההלכה, ושל התוקף הנורמטיבי של היהדות, אם לא בתיאוריה - אז בפרקטיקה (כלומר תיווצר צביעות איומה, שתמוטט
את זה מבפנים, בקתוליזציה של היהדות, מצד אחד, ובפונדנטליזציה שלה, מהצד המוסלמי של המומנט הדתי).
מוסד הרב עצמו נמצא בפער רלוונטיות אדיר מהעולם, והוא אינו נותן כל סיבה לחשוב שהוא יכול להשתקם ממנו. אם היהדות תדבוק במוסד
הזה - הרי שיקרה לה בדיוק מה שקרה לכנסייה הקתולית. תופעות חוזרות ותוכפות של מי_טו ושל שחיתות מינית של רבנים כבר מהדהדות
את שערוריות הפדופיליה וההומוסקסואליות הקתוליות, והם מסמרי הקבורה הסופיים של הרעיון הרבני. ואם היהדות תמשיך איתו - היא
תיקבר יחד איתו, שערוריה אחר שערוריה, עד לאובדן אמון מוחלט.
ההתנגשות של היהדות עם הסובייקט של ימינו, שהמיניות היא שורש נשמתו, לא תצליח להפוך אותו לסובייקט אחר, ואם תנסה (והיא אכן
מנסה) הוא יחסל אותה - ולא להפך. וכאן דווקא היהדות נמצאת במצב הקשה ביותר מבין הדתות כולן, כולל הנצרות והאיסלאם, בגלל תוקף
מגבלותיה הפרקטיות על סטרייטים דווקא, ובגלל הקשיחות הנורמטיבית שלה (גם הרב שפרבר לא יכול להתיר הומוסקסואליות), שעולה
אפילו על האיסלאם השיעי (שדווקא מראה גמישות מפתיעה מבחינה מינית: נישואים מוגבלים ללילה אחד, ניתוחים לשינוי מין, ועוד). יש
שסוברים שהטכנולוגיזציה שתעבור המיניות תאפשר להקהות את עוקץ האיסורים - אבל התפתחות כזאת רק תרוקן אותם עוד יותר.
המהירות שבה הצד הלגלי של היהדות מאבד לגיטימציה, לעומת האיבון שלו, יחסלו את ההלכה כולה, והיא תהפוך לחוק הקתולי. בכל
מערכת: כשאין הסתגלות - נוצר שבר. כשאין למידה, ומתחילים התירוצים בשפה, הרי שהשלב הבא הוא העברת הלמידה מחוץ למערכת, וסופה
של המערכת כמערכת למידה חיה. הביזוי והחיסול המתמיד של כל אופציה חוץ הלכתית, כגון "רפורמית", "מסורתית", "אנטינומיסטית
כיתתית", וכן הלאה - לא מחזקים את ההלכה, אלא מחסלים את היכולת שלה עצמה להשתקם מבפנים. ובניגוד לקבלה או לתורת הסוד, שם
גאון אחד יכול לעשות מהפכה, הרי שאין לצפות לשינוי החוק בתוך מערכת משפטית ענקית, מנוונת ומסורבלת כמו ההלכה.
למשל, אחת מצורות ההכחשה הנפוצות של הבעיה במערכת היא ראייתה כ-"בעיה הפמיניסטית" שנובעת מהמהפכה הפמיניסטית (ולכן אם רק
יהיו רבניות, או תורה נשית יותר, יהיה בסדר) - לא, מדובר בבעיה המינית - שנובעת מהמהפכה המינית (הפמיניזם עצמו הוא רק מומנט
אחד שלה). האם היהדות תחוסל בגלל יחסה למין? האם אפשר בכלל לדמיין יהדות לא רבנית, אחרי שליטה כל כך דומיננטית של ההלכה
והאופציה הרבנית ביהדות במשך כמעט אלפיים שנה (כן, תמיד היו וישנן עוד אופציות!), עד כדי כך שהיהדות כמעט מזוהה עם דמות הרב,
שהוא האויב הגדול ביותר שלה (מבפנים)?
-
בעיית העתיד: הטכנולוגיה - ללימוד התורה אין כמעט דבר לומר (שהוא לא טריביאלי וחסר ערך) על ההתפתחות החשובה ביותר בעולם -
מעולם - שלא לדבר על כך שזו ההתפתחות המשיחית. כן, "ה-"התפתחות המשיחית. ככה כנראה זה נראה. לעומת מערכת הלמידה הענקית של
העידן המודרני עם הישגיה האדירים, לימוד התורה - ועוד יותר מכך מרכזו: לימוד הגמרא - פשוט איבדו רלוונטיות. לגמרא אין יכולת
להתחרות עם ההתפתחות האינטלקטואלית והקוגניטיבית של עידן המידע, ושל עידן האדם ברשת, שלא לדבר על העידן הנוירו-טכנולוגי הקרב
ובא. זה לא רק חוסר יכולת (וחוסר עניין) להתרכז בספר כזה בעידן הסמארטפון, זה עניין של רישות הידע, שבו אי מבודד ומסתגר של
ידע, כמו הגמרא, מאבד קשר למציאות, לעולם, להתפתחות, לעתיד, כלומר מאבד רלוונטיות כלשהי, וכבר לא יכול לעמוד בפניה, כי היא
חודרת כל. אין יותר חומות, אין יותר גטו, אין יותר התבצרות בפנים המערכת. אם לימוד התורה ישאר לימוד הגמרא - הוא יחטוף מכה
אנושה לעומת הלימוד הכלל-אנושי וההתפתחות הרעיונית-טכנולוגית המשולבת שהיא מרכז הכובד של העולם בימינו.
ישנו גבול לכל מיני מומנטים כמו גמרא כהתרסה נגד הטכנולוגיה, והעתיק כאופציה רדיקלית מול החדש. זה נחמד, אבל זה לא יחזיק מים
לטווח ארוך, כשכל החדשנות רק בצד אחד (והשני נגרר אחריו מתנגד וצורח ורוקע ברגליו). ה-"חידושים" העצומים של ימינו כבר מזמן
אינם בתחום הגמרא, וכך גם העילויים וגדולי הדור. חוסר העניין בגמרא של רבים מלומדיה הוא רק הסימפטום, כי העניין הוא
המוטיבציה של הלמידה. לכן אם רוצים תורה חיה ומחדשת, יש להתגבר על רעיון לימוד הגמרא כמרכז לימוד התורה. אך מה בכלל יוכל
להחליף את הגמרא? אלה כבר לא הדיונים על "תורה ומדע", כי המדע היה תיאורטי ומבודד בעצמו ונגיש ליודעי ח"ן, בדיוק כמו הגמרא,
ובפרקטיקה הגמרא היתה יותר חזקה ממנו (דרך ההלכה ז"ל). לעומת זאת, "תורה וטכנולוגיה" זה כבר הפרקטיקה - אחרי המעשים הולכים
הלבבות - והטכנולוגיה כפרקטיקה חזקה יותר מכל הלכה, למשל.
הטכנולוגיה, לדוגמא, משמידה את הספר. האם התורה היא לא ספר? יתכן, אבל הגמרא היא בהחלט ספר. יום ולילה משננים: הלימוד, הו
הלימוד, לימוד התורה… מישהו בכלל יכול לטעון שהיהדות למדה משהו משמעותי (כלומר באמת למדה תורה) משלוש המהפכות משנות סדרי
העולם הללו? חוסר למידה מוחלט זה הסימן הבדוק להתאבנות פנימית ולמוות, ולא לחוסן ועוצמה, כי למידה היא החיים והחיוניות של
תופעה תרבותית, כולל דתית. למעשה, האידיאולוגיה של היהדות הפכה להיות אי-למידה. שימור עצמי. עמידה בפרץ. להחזיק מעמד.
להתנגד. להתנגד ללמידה. וכך דווקא האובססיה לשרוד בכל מחיר - תביא לכיליון. מי שלא יכול לוותר על דבר מעצמו, ולא יכול
להשתנות באופן עמוק, הוא לא שומר מסורת - אלא שומר על עצמו. כי המסורת של היהדות היא דווקא כן למידה - ואפילו כזו מהפכנית.
ואת מהפכות אלו - כמו המהפכה החז"לית, או המהפכה הזוהרית - יש להעלות על נס (ולא אידיאולוגיה כוזבת של כל התורה מסיני). האם
ישנו מישהו שמשלה את עצמו שבגמרא יהיה ניתן למצוא את הלמידה העתידית הזו? כלומר שהגמרא היא עתיד הלמידה היהודית - ולא עברה?
אך האם היהדות בכלל בנוייה להיפרד מגופיה המרכזיים שהעבירו אותה את הגלות ואפילו (בהצלחה חלקית הרבה יותר) את העידן המודרני?
ביי ביי קבלה? ביי ביי הלכה? ביי ביי גמרא? מה נשאר בכלל? ובכן - התורה עצמה, התורה שבכתב, עדיין חזקה, וכיצירת ספרות וכיסוד
התרבות אין עליה עוררין. ולא רק בקרב הדתיים, אלא גם בקרב החילונים. ולא רק בקרב החילונים, אלא גם בקרב הגויים. גם השואה היא
לא רק שבר, אלא גם מגדירת זהות בעלת עוצמה אדירה. לא נעים להודות, אבל לגוף גווע כמו היהדות - השואה היא גם נכס. גם החגים -
עדיין חזקים. זו מערכת ריטואלית שלא נס ליחה, וכך גם המערכת הריטואלית של מעגל החיים עצמם וטקסי החניכה והמעבר והאבלות,
ובמידה לא מעטה גם השבת כמערכת ריטואלית שבועית. התפילה, לעומתן, מתה בצורה די דרמטית עם השואה. והאינטנסיביות שלה כמערכת
ריטואלית (דהיינו: הרבה יותר בזבוז זמן יומי מאשר בנצרות ובאיסלם) היא רק בעוכריה, ורק מגבירה את המועקה ממנה. כלומר: נשארנו
עם מערכות ריטואליות ארוכות טווח יחסית, עם השואה, ועם התנ"ך. כמעט זהה לזהות החילונית (שהיא הסיסמוגרף האמיתי לחיים
היהודיים, כלומר למה שבאמת חי ומושך בהם). איפה הדת?
למעשה, ניתן למקם את המשבר במערכת הדתית בצורה הרבה יותר מדוייקת, אם נסתכל על המתודה של ההתחדשות היהודית. תמיד צריך ללכת
אחרי הלמידה. מהי בעצם המתודה שאיפשרה ליהדות לשרוד ולהתחדש בכלל? ובכן, פעם בכמה מאות שנים, כסדר גודל, נכתבת ביהדות יצירת
מופת, שהיא יצירת ענק (גם כמותית), ומהווה מזון רוחני לדורות אחריה, שמפרשים ולומדים אותה, עד ליצירה הבאה, שגם היא מייסדת
תחום ומתודה משלה. כלומר: כל פעם נכתבת תורה חדשה, כחלק מלימוד התורה. תורת משה. הנביאים. ספרות הכתובים. המשנה וספרות חז"ל.
הגמרא. הזוהר. ו… אופס, זהו? בפשטות - המשבר היהודי (ואולי אפילו השואה עצמה! שנבעה גם מחוסר ההסתגלות והלמידה היהודית) נובע
פשוט מכך שלא נכתבה תורה חדשה יותר מדי מאות שנה. ולכן התורה איבדה רלוונטיות. אם הדבר הכי חדשני ומערער בעולם היהודי הוא
עדיין הקבלה, דהיינו תוצר של ימי הביניים - הרי שאנחנו בבעיה (ובפיגור עצום). היינו מצפים שהמצב יהיה הפוך, דהיינו שכמו
בספרות המודרנית, או כמו במפגש של היהודים עם התרבות המודרנית, המודרנה תייצר אינפלציה של יצירות מופת. למעשה, מוזר היה בכלל
לצפות שהיהדות תשרוד ללא המתודה עתיקת היומין שלה: ללא כתיבת יצירת מופת גדולה של רוח האדם, של הנפש הלאומית, של הגניוס
היהודי - ושל דת משה.
עד כמה היהדות רחוקה מלכתוב יצירה כזאת? מאוד מאוד. ההתנגדות בתוכה לכל חידוש בסדר גודל כזה היא עצומה, ואף אחד מאף זרם לא
מתחיל להעז לקחת על עצמו מפעל כזה (שכנראה, ועד כה כך היה, לא יכול להיות בכלל מפעל אינדיבידואלי, אלא תנועה ספרותית שלמה).
חמור מכל - אין בתוך היהדות הנוכחית כלל שום מתודה יצירתית מהסוג הזה, מה שמתבטא באפס ניסיונות כאלה בדורות האחרונים: 0.
והרי רק אחרי הרבה ניסיונות ותעיות אפשר בכלל לחשוב בכלל לנסות בכלל להצליח במשימה בסדר גודל תרבותי כזה. אף אחת מהיצירות
הקודמות לא נוצרה ביום אחד. גם לא בדור אחד. ואפילו אם רמד"ל אולי כתב את הזוהר לגמרי לבד, הוא היה תוצר של תנועה קבלית
רעיונית שלמה, כולל נסיונות חזקים קודמים (כמו ספר הבהיר, ספר יצירה, ועוד). אין ביהדות הגוססת כוחות כאלה, שדוחפים לכיוון
הזה, או איזושהי תובנה על דחיפות המפעל הזה, על נחיצותו, או אפילו היתכנותו. אי אפשר לוותר על הגמרא, ההלכה, הקבלה והתפילה
אם אין מה שיחליף אותם. נישאֶר בלי כלום. עם זהות חילונית, רפורמית, מסורתית, וכדומה, כלומר לא עם דת חיה אלא עם פולקלור.
רוח רפאים.
אם כן, על התיאולוגיה היהודית בעת הזו לא לצדק את הדת ולנסות להחזיק או לחזק אותה באופן מלאכותי במבנה אידיאי (חיצוני).
אנחנו לא בימי הביניים, והצדקות לחוזרים בשאלה/תשובה הן עניין פתטי ואפילו הרסני מבחינה אינטלקטואלית ולמידתית (דווקא
להצדקות טובות יש השפעה אנטי למידתית). ברגע שתהיה בתוך היהדות למידה, התחדשות ויצירה, ממילא כח המשיכה שלה יגדל, כמו כל
תופעה תרבותית (בדיוק כמו שריח הגופה הנוכחי מבריח ממנה יהודים, עד להתבוללות. אבד עליה הכלח). מה שתיאולוגיה אחראית - שהיא
תיאורטיזציה דתית כנה - צריכה לעשות בעת הזאת הוא להפוך לתיאולוגיה ביקורתית (בניגוד לביקורת הדת החילונית) ולהצביע על עומק
המשבר הלמידתי של המערכת, על קריסת המערכות והמתודות הפנימיות, ועל המחלה הפושה באיברים - בגופי התורה. לאחר מכן עליה לאפיין
את מחלת הלמידה, להראות את הסימפטומים של מתודות תקועות ולא רלוונטיות, ולנתח מה גורם למה (שלא נתעסק רק בסימפטומים במקום
בבעיות העומק: הבעיות המתודיות). ולבסוף - עליה להציע כיווני רפואה קונקרטיים: מתודות דתיות חדשות ורלוונטיות (ולא: מתודות
חילוניות שמטפלות בדת, כי אותן הדת תדחה כשתל זר, כפי שעשתה עד כה). כי תיאולוגיה של גוף דתי-תרבותי חולה הופכת לרפואה
תרבותית.
אך על התיאולוגיה, דהיינו הרופאה, לזכור שלא היא החולה. לא בה אמורים לעלות סימני החיים. לא היא תחום היצירה והחידוש, אלא
הדת עצמה. היא רק גנן שרוצה צמיחה (דהיינו: למידה) בגן, ומספק דשן ומים, ומטרתו גדילת ענף חדש בעץ ונתינת הפירות. שלוש
הבעיות שהעלנו הן גם שלושת כיווני הפתרון, כלומר: כל יצירת מופת של הדת כיום - כל תורה חדשה (תורה משיחית? תורת ארץ ישראל?
תורה שלעתיד לבוא?) - אמורה להתמודד בתחומים אלה ממש ולצמוח לכיוונים חדשים. יתכנו אפילו כמה פתרונות של ממש (חזון אחרית
הימים) שיתחרו ביניהם, ויפרו את היהדות כולה לפריחה רוחנית - וכך תהיה לה תחיית המתים. יותר מכך, סביר מאוד שכל פתרון אמיתי
יעסוק בכל שלוש השאלות, ויתן להן פתרון שקושר ביניהן באופנים עמוקים. כיצד יכול להיראות פתרון כזה?
קודם כל, אנו עומדים בפני בעיית הז'אנר (נבואה זה כבר לא רלוונטי, נכון?). אחת הסיבות שאין שום ניסיון כתיבה רציני "בכיוון"
היא שפשוט לא קיים הז'אנר לכתיבה כזו. לא קיים המצע לכתיבת תורה בעידננו, לא מבחינה תרבותית וסוציולוגית, וחמור מכך - לא
מבחינה ספרותית. לכן זו תאלץ להיות יצירה שהמציאה את הז'אנר של עצמה (ז'אנר אינטרנטי?) - בדיוק כמו כל היצירות הגדולות
הקודמות. אך בגלל הניוון שפושה בעולם הדתי עצמו, אין סיכוי ליצור יצירה כזו בתוכו. פשוט לא ידפיסו אותה (ולא יתייחסו אליה).
אין הווה אמינא. לכן הדרך הסבירה ביותר בה ניתן לנקוט במצב הנוכחי היא דרך הספרות דווקא. אם ש"י עגנון היה כותב יצירה כזו,
אולי בכוח גאוניותו הוא היה מצליח להיות לא רק בכיר סופרינו, אלא יותר מכך. כך גם קפקא, וודאי. דהיינו: נחוץ לנו קפקא דתי,
או רמד"ל של ימינו, או נחמן מברסלב שחי בתקופתינו עד גיל 83 ולא 38, או פרויד קבלי משלנו, או משה של עידן המידע, או (אולי)
אליהו (שיצר את עולם הנבואה המקראי המקצועי בכוח הכריזמה שלו). בעיה נוספת היא שבימינו אדם בודד, או אדם בשר ודם, כנראה לא
יכול לעמוד מאחורי יצירה כזו. זו חייבת להיות יצירה של קבוצה - קול המון כקול שדי - או של פסבדונים.
בכל מקרה, מענה תיאורטי-תיאולוגי גרידא לבעיות, או מענה הלכתי-גמרתי כזה, איננו מענה שיתן מענה. כי הבעיות הן עמוקות מצמצומן
לבעיות בפרקטיקה בלבד או בתיאוריה גרידא - אלה בעיות עומק. וכאן היתרון הגדול של טקסט מיתי-ספרותי: הוא יכול לגעת ברבדים אלו
(המעשה והמחשבה העיונית) מתוך כל הרבדים כולם - דהיינו: הוא יכול להיות עמוק. הוא יכול שלא להפריד בין התיאורטי, הפרקטי
והנרטיבי. לכן הוא יוכל לעשות הרבה יותר מאשר טקסט שמוגבל לאחד מעולמות אלה (שולחן ערוך חדש, למשל, לא יתקבל). ואם הוא יהיה
טקסט גדול - היהדות תקבל אותו, בסוף. אולי בחוסר ברירה. אולי בהתלהבות. אולי תוך התנגדות ארוכה (כפי שקרה לזוהר). אך אם
השפעתו תהיה עמוקה - הוא יהפוך לחלק מליבת הסוד שלה, ויצור בתוכה חיים חדשים.
לחלק א’