יומן פילוסופי

אישי. נא לא לקרוא

הכתיבה היא מחלה (ולהפך)  (מקור)

הסובייקט של ימינו מבזבז את חייו. מדוע? כי הסובייקט הנוכחי הוא הסובייקט הכותב - שאין לו כישרון. לא בספרות (לכל הפחות). חמור מכך - אין יותר ספרות. כי בתקופות כאלה שהמערכת עצמה קרסה כמערכת, מורגש עוד יותר כמה זו פיקציה, שאין דבר כזה ספרות - יש מה שאנשים כותבים. האידיאה התמוטטה. כי ספרות אינה רעיון מופשט - אלא מערכת. ואם המערכת מתמוטטת גם האידיאה לא קיימת: האידיאה היא המערכת (לא המקרה הכללי או האידיאלי, כמו זה האפלטוני, או כלל המקרים, כמו באריסטו, אלא המערכת של כלל המקרים. המערכתיות היא שיוצרת את האידיאה, כדבר שלא נמצא רק בפרטים, וגם לא רק באינטראקציה ביניהם - שאף היא חלק מפרטי המערכת - אלא בפעולתה הכוללת, כמו בפעולת הלמידה, שהיא פעולה מערכתית ולא פעולה של חלקי המערכת. הנוירונים לא לומדים, אלא המוח). ומהי הטרגדיה של הסובייקט הנוכחי? שמה שהוא נהנה ממנו הוא מה שהוא לא טוב בו (ולהפך). אבל, אם נהיה כנים, נשאל: האם זהו באמת צחוק הגורל? או, שמא, אולי, זה לא מקרה כלל. כמו מישהו שמנסה למצוא חן דווקא בעיני האויב שלו, או בחורה שחוזרת שוב לנסות לשכב דווקא עם הבחור שהתייחס אליה הכי רע. מדוע הסובייקט הנוכחי נהנה דווקא ממה שהוא לא טוב בו, את יודעת? האם הכתיבה ממלאת אצלו צורך טיפולי? הלוואי. כמו בסקס אצל הגבר, סתם לפרוק זה הדבר הכי חסר ערך. ואילו מצבה של האישה שונה. כי אין אצלה סתם לפרוק. כלומר הגבר תלוי באישה למשמעות המינית, בדיוק כמו שהסופר תלוי בספרות - ובעונג של הספרות עצמה - למשמעות הספרותית, וכל כותב צריך לענג מערכת כלשהי, למשל הפילוסוף צריך לענג את הפילוסופיה. הסובייקט צריך לדמיין סובייקטית, על מנת שפעולתו לא תהיה כאובייקט בעולם האובייקטים. ללא אישה - אין סובייקט. היא מה שהופכת את האני לקיים (בראשית, א-ג). היא מה שהופך את האדם למערכת. לפניה הוא חיה ככל החיות. לא בגלל התקשורת האינטרסובייקטיבית ביניהם, לא בגלל השפה, אלא בגלל שהם מערכת. ורק מערכת יכולה ללמוד. כלומר: להיות תרבות. והבעיה של הסובייקט של ימינו היא שהכי קל להתפתות. כמעט כל מקש וכל כפתור שהוא לוחץ עליו הוא גם אות. אפילו את המין הוא מדמיין כמין תקשורת, שבו עצביו לוחצים על עצביה, ומעבירים לה מסרי עונג ממנו. לכן הניסיון לתקשר עם סובייקטית מדומיינת - הרבה יותר גרוע מסובייקט מדומיין - הוא הרגל רע, כלומר: השחתה, להבל ולריק, ולא רק שלו, אלא של הסובייקטית (לכן הספרות מתה). אבל הסובייקט הנוכחי נהנה מזה, ולכן זו התמכרות, וצריך גמילה. אבל למה הוא נהנה מזה, אם זה כזה לא מהנה? כי הוא מדמיין את הספרות - את הנאת הספרות, אבל היא לא נהנית. לא צריך עוד אידיוט. לכן הכותב של ימינו לא רק משחית את עצמו - אלא אותה, את הספרות עצמה, כי הוא זקוק לה כמושחתת לשם מימוש הפנטזיה הנרקיסיסטית שלו. הוא פוגע במערכת - יותר משהוא נפגע בעצמו, למרות שגם הוא כמובן נפגע, שהרי אף היענות או גניחה או חריקה שהוא מצליח לחלץ איכשהו מגופת הספרות הזקנה לא תספק את צרכיו, שהם הרי רצונותיו, ומכאן שהוא מדורבן לאבדונו בידי עצמו. ההנאה האסתטית היא האויבת של הסובייקט הזה, וגם זו האינטלקטואלית (אם הוא אינטלקטואל), והיא זו ששולחת אותו לקשקש. הוא חושב שמה שצריך לעשות עם הסובייקטית, ושמכונן את הקשר ביניהם הוא תקשורת, ולא למידה. כתיבה, ולא חשיבה (מהי פורנוגרפיה? תקשורת המין, ולא המין עצמו. ושיא ההשחתה הוא התפיסה שהמין הוא תקשורת, כלומר המין עצמו הופך לפורנוגרפיה, ולכן יש צורך לתעד אותו, כשהוא תמיד היה הדבר הכי לא מתועד בעולם, וזה היה ייחודו, כלומר מה שנתן לו ייחוד - שהוא פרטי ולכן תחום מיוחד אצל כל אדם, ולכן שונה אצל כל אחד, ולא משועתק בתרבות כמו תחומים אחרים. מכאן הקשר שלו ליצירתיות ולחופש - ומי שלא מבין את המרכיב המיני הזה בספרות, הפרטי כל כך, הוא מי שהספרות אצלו היא פורנוגרפיה, כי כל מטרתה היא פרסום המעשה הפרטי והתחום הייחודי הזה שבין אדם לספרות שנעשה ביחידות. המין הכי חזק ומגרה לפרסום הוא המין שנעשה דווקא מתוך חוסר רצון לפרסום, כי הוא המין האמיתי, כמו שלפעמים מה שבסוגריים זו המשמעות האמיתית, כי היא לא נכתבת כחלק מהסיפור, אלא מוספת בהמשך כמשהו שאי אפשר בלעדיו, כלומר כזה שלא רוצים לומר אבל כן נאמר. אבל צריך לקרוא בלי הסוגריים כדי להבין מה באמת נאמר והוסתר). לכן הכתיבה הנוכחית פועלת לפי ההגיון הפורנוגרפי, לא במובן הגרפי, אלא המקורי, הכותב, הגרפומני: כתיבה זונה. הכותב מנסה למשוך צומת לב בעולם שאיבד את הלב. אין ליבה יותר, ולכן הוא מכוון את מאמציו לאברי המין: למשל לעורך הספרותי, לפרסומים, לכתב עת, לעיתון, לפייסבוק, וכו'. ולא לספרות עצמה, שהוא רק מדמיין את העונג שלה, ומתענג על הדמיון שלו עצמו, ולכן נחוצה לו מחיקתה. הפורנוגרפיה איננה מקרה, אלא עיקר (כי הוא זקוק להשחתה, ומה יותר קל להשחתה מאסתטיקה? אפילו אישה צריכה לזייף. והיכן יש תחום שכולו זיוף ובדיון?). הבעיה היא לא שכותבים לא קוראים, זה רק סימפטום, אלא שהקוראים כותבים, כלומר שהקריאה עצמה הפכה לסוג של כתיבה, כי ההתענגות תלויה לחלוטין בעינוג - אך אין יותר את מי לענג. אין יותר נשים. רק גברים. לכן אין לכתיבה קוראים. ולכן מדמיינים נשים. אם פעם הספרות ברומן וברומנטיקה היתה דמיון ספרותי של נשים, דהיינו הלבשת הדמיון מהספרות על המציאות (מדון קיחוטה ועד נכדתו מאדאם בובארי), היום מדמיינים את הנשים עצמן - ואת הספרות עצמה. מדמיינים את הספרים - וזו המחלה החדשה של דון קיחוטה. אך כל הכתיבה הנוכחית היא לשווא, כי הרי אין מה שתוכל לכתוב שימשוך תשומת לב אמיתית, למידתית (בניגוד לצומי), כי מצב הסובייקט היום הוא של לומד ללא מערכת. אין לב, שהוא המאליו הפנימי של המערכת (אפילו את תשומת הלב המשיגו כקשב, דהיינו כתשומת לב תקשורתית, ככיוון ערוץ הקליטה, במקום כמכוֶון למידתי פנימי). מכיוון שהמערכות כולן מנסות לתקשר את הדבר הכי אינטימי שלהן (אפילו המודיעין כיום חושף את סודותיו, הפוליטיקה את שערוריותיה, וכדומה), כי הן חושבות שהן מערכות תקשורת (בעוד המיניות היא דווקא האתר של הלמידה, כלומר של החריגה של המערכת מעצמה, ולא של קונפורמיות לדפוסים, כמו בשפה), הרי שהמערכות כולן מאבדות את ליבן הלמידתי - ומושחתות מהר מאוד, כמו כל מערכת תקשורת פר-סה, שהופכת למערכת תחרות על רעש, ולא ניתן לשמוע בה יותר דבר (כי בתקשורת אין קריטריון ואין תכלית, בניגוד ללמידה, וכשאין שיפוט אז השיפוט פרימיטיבי מאוד - ולכן הדינמיקה פשוטה מאוד: תעשה גלים בביצה). כיום כל פרוזה שתכתוב כבר לא תשנה, וכך גם כל שירה, בגלל ההצפה בהן, והדבר היחיד שיש לו עוד משמעות ספרותית זו הצורה הקשה ביותר מכולן, ולכן הנדירה ביותר היום: פואמה דרמטית. שירה ארוכה המספרת סיפור. זו הצורה האחרונה שנשארה, כי לא זוהמה, כי היא באמת מצריכה עבודה סיזיפית, ולכן לא מתחנפת לסובייקט המושחת פילוסופית (דהיינו הרואה הכול מתוך עצמו) של ימינו, אלא מרתיעה אותו. זו הדרך היחידה עוד ללבה של המערכת, כי בה נכתבו היצירות הגדולות (כולל התורה בצורתה הקדומה, ספר הישר ומלחמות השם, ודרך דנטה ושייקספיר). ומה עוד נשאר לספר? היתרון היחיד של תקופתינו, מבחינת הפרמטרים שהיו קיימים מאז ומעולם, הוא היכולת לדבר על מיניות כפי שלא היה בעבר. וכאן ניתן ללכת בדגם היווני המימטי המפורט והארוך, ששואף לממשי. אם באיליאדה שתתאר כיבושים מיניים בעודפות, ובגבריות, תוך התייחסות לריבויים של הכיבושים לאינספור כמו ההמתות בקרב, ואת חוסר המשמעות, או התובנה שעולה מכך, בניסיון הכיבוש הגדול של "ה"אישה (טרויה), בסגנון שבתאי. או ביצירה שנייה שתהיה האודיסיאה של המיניות, שמתחילה ממערכת יחסים עם אישה שמתפרקת והופכת ליותר ויותר בלתי מושגת, בסגנון הקפקאי אל מול הטירה, והופכת לאובססיה חסרת סיכוי - ולכן חסרת סוף (כן, בשני הדגמים היווניים יבוא כישלון, כי האפוס חסום לנו, ואנו חייבים טרגדיה. ואילו האיליאדה איננה טרגדיה וסיפור אכילס לא מסתיים בכישלון ההיבריס, כפי שניתן לחשוב, אלא ברגעים המופלאים של חסד בינו לבין אביו של מי שהוא רצח, שבהם הוא בוכה בו על בנו והוא בוכה על אביו, כלומר הקתרזיס מפורש בטקסט בעלילות ההומריות, ולא רק בתחושת הצופה, כי הומרוס מפרש הכול, ובניגוד לכך הטרגדיה בתיאטרון היא כבר בעקבות המפגש הפלישתי-יווני עם הדי התנ"ך, ולכן מתומצתת. כי המימטי מתאר לנו את המערכת, כולה, כך שהלמידה עולה ממנה מאליה, ובניגוד לו המיתי הוא המינימום שבמינימום מהמערכת, ולכן דוחס אותה ומתמצת אותה. כלומר לפי התער של אוקהם, שהלמידה היא ההסבר הקצר ביותר למערכת, המיתי הוא תמצית למידת המערכת, שממנו ניתן להסיק את כל שאר המערכת. ולכן המיתוס היהודי חזק לאין שיעור מהמיתוס היווני, שאינו חי כיום, וכבר בעולם העתיק הובן יותר כאלגוריה, בגלל העודפות המימטית שלו למציאות, עם אלים אנושיים, רבּים ורבִים, ורבי עלילות שונות, ואילו המיתוס העברי מאופק ובקושי מוכן לומר משהו על האל, והפחד המקוצר הזה שמסביבו יוצר את תחושת הסוד, כלומר התחושה שיש עוד מה ללמוד, ושלא נאמר, שהניעה את הלמידה היהודית בהמשכה, גם כפרשנות, וגם כפירוט החוק, כאילו לא ניתנו מספיק מצוות מסיני. וכך גם היתה הטרגדיה המקורית, דאוס אקס מכינה, ומכאן ההקשר הדתי שלה, וכוחה התמצותי-מיתי העודף על הומרוס). אף בפואמה הדרמטית ניתן כיום גם ללכת בדגם העברי המיתי ולכן המקוצר, עם חומרים מיתיים חדשים שזמינים לנו כמו השואה (המיתיות עוד מתאפשרת בתוך העולם החסידי, אם במעשיות החסידים או במעשיות ברסלב או אצל קפקא, בדרך המשל המופשט שאין לו נמשל ספציפי, אלא אינספור נמשלים, ומכאן עוצמתו). בחומרים המיתיים הקודמים, התנכיים, ניתן עוד לגעת רק מחוץ לעולם הזה, כלומר בז'אנר הפנטזיה, למשל אולי בסיפור ההיסטוריה של גן עדן ("אלה תולדות גן עדן") או הגיהנום, לאורך ההיסטוריה. רק כך ניתן עוד לספר מיתוס בעבר, בחומרים הראשוניים, בזירה לא ריאליסטית. אין לנו יותר יכולת לכתוב משהו כמו מכות מצריים עם דם וצפרדע, או כל סיפור על טבעי או חורג מהטבע כלשהו, בבמה טבעית, אלא אך ורק בתוך במה על טבעית מלכתחילה, ורק כך ניתן עוד לכתוב מיתוס. כלומר, אם רוצים לגעת בלב של הספרות, למשל במיתי, או במיני… (שגם הוא מיתי, בבסיסו. חייבים "ספרות" בשביל ספרות. חייבים "אישה" בשביל אישה. הפגיעה החמורה של הפורנוגרפיה היא לא באישה - אלא ב"אישה". לא בספרות - אלא "בספרות". וכל הויכוח בין כותבים רעים אלה הם האם הכותב צריך לענג את עצמו - או את הקורא, כשהם לא מבינים שהוא צריך לענג את הספרות, ואם הם מבינים הם אינם יודעים כלל מהו ההבדל בין עינוגם, או עינוג השפה, לבין עינוג הספרות. כי עינוג מבחינתם זה דבר טכני, בעוד עינוג הוא חידוש המשמעות, שהרי מה שחוזר על עצמו לא מענג. וזהו בכלל הקשר של עינוג ללמידה, והסיבה שהעינוג בנוי ככה הוא בדיוק כי זה מה שיוצר למידה, כל מה שהמוח כבר צופה ויודע - עינוגו פוחת, ודווקא ההגדרה השלילית הזאת של עונג, יותר מכל הגדרה או מטרה או אידיאה חיובית, היא הכוח המניע העצום של הלמידה, וההבדל בינינו לבהמות המעלות גרה). כל אלו הם דברים שבליבה של הספרות, כי הם בליבה של למידתה, אך מה רב הפער בינם לבין הכתיבה כיום, כפער בין שיר השירים לפורנו. ומדוע הם בליבה? כי הם עוסקים בלמידה של הספרות עצמה. בלמידה שלה כמערכת. ולא בעמדתם של הלומדים ללא מערכת, שחושבים שלמידתם מחליפה את למידת המערכת, דהיינו הסובייקטים של ימינו שמרוכזים בעצמם, והמערכת היא סביבם, מבחינתם. ולכן הם בודים אותה כפנטזיה, שמשרתת אותם, ולא משרתים אותה כגבירה, ולכן הם גברים לא מענגים, שמסתירים את עינוגם העצמי בכך שטכנית זה סקס, וטכנית זה ספר, וטכנית זה טקסט. אבל האם זה באמת טקסט? וכבר למדנו (כלומר יש כאן חכמה), שאין דרך להילחם בשטפון, אלא להסיט אותו. לכיוון פחות הרסני. למשל: יומן פילוסופי. שהוא פחות מושך, ולכן אולי גם לא יקרה. וכך נוכל לדכא את מחלת הכתיבה. אני לא מאלה ש"ינצחו את הסרטן", אלא מאלה שיתכננו את מותם.



מה ההבדל בין מסובך וסבוך, קומפליקייטד וקומפלקס? האם זה כמות הקשרים במערכת, או איכותם, שהיא איכות של סיבוך? כלומר האם המערכת מוגדרת בצורה שפתית, בעזרת הקשרים בתוכה, שאם הם לא לינאריים ורבים מדי למוח אדם, כמו המוח עצמו, הרי שהם סבוכים, כי הם כאוטיים והכול משפיע על הכול, ואין דרך להתיר את הפקעת? הרי אם מסתכלים על הקונקטום של מוח כלשהו, אפילו של זבוב, ואפילו כמה נוירונים, הדבר הראשון שרואים הוא שזה לא מסובך במקרה, אלא הדבר הזה נועד להיות סבוך, זה לא באג זה פיצ'ר, זה מה שרצו מלכתחילה - סבוך בצורה שלא יאומן. הגדרה שפתית כזו אינה דיכוטומית אלא רכה, ולא לוכדת באמת את ההבדל החד בין מסובך לסבוך, שמהותו השאלה: מה ניתן ללמידה מסודרת. המסובך ניתן ללמידה מסודרת, כלומר כזו שהיא יעילה ביחס לסיבוכו, ומסודרת על קו ישר של התקדמות ובנייה, דהיינו המסובך הוא ב-P. ואילו הסבוך הוא ב-NP, ולא ניתן ללמידה מסודרת, או מובנית, ואין בו שום כיוון חד משמעי של התקדמות. לכן המוח סבוך, כי הוא נועד להתמודד עם בעיות NP. ומחשב שמתמודד עם בעיות ב-P מספיק לו להיות מסובך, ואכן התופעה המרכזית שאנו רואים במערכות מחשב, מהצי'פ ועד מערכות הפעלה ותוכנה ענקיות, הוא תופת המסובך, בניגוד לסבוך. האם המוח לא מתמודד עם בעיות ב-P? בוודאי שזה רוב מה שהוא מתמודד איתו, אבל הוא מתמודד עם בעיית הלמידה של פתרונן של בעיות ב-P, שהיא כבר בעיה ב-NP. המוח סבוך כי הוא לומד. האם היקום שלנו סבוך או מסובך? בכל התחום מעל הקוואנטי, מלבד הביולוגי, היקום מסובך, ולכן פיזיקה היא אפשרית. בתחום הקוואנטי וקשרי המיתרים - השאלה פתוחה, האם היקום במהותו סבוך או מסובך, והאם הוא פותר בעיות ב-P, או ב-NP, או לומד לפתור בעיות ב-P, שזוהי עצמה בעיה ב-NP. הביולוגיה והמתמטיקה הן תופעות סבוכות (כן, המתמטיקה לא מסובכת, היא סבוכה!), והביולוגיה שנמצאת מעל הפיזיקה מראה שזה לא שאלה של כמות הקשרים, כי עובדה שמשהו סבוך יכול להיות בנוי מכמות גדולה בסדרי גודל של דברים שהם נשארים רק מסובכים, למרות שיש בתוכם הרבה יותר קשרים (כמו הביולוגיה מעל הכימיה, או רשת נוירונים מעל המעבד). ולהפך, הסבוך הקוואנטי בונה את הכימיה המסובכת, כלומר ניתן גם לרדת מסבוך למסובך. האם התרבות היא סבוכה? זוהי בעצמה בעיה סבוכה, כלומר כנראה שבעבר התרבות היתה מסובכת, אבל עם ריבוי העוסקים בה כיום, היא הפכה לסבוכה, ולכן לעכורה ולכן לא ניתן יותר לראות מה קורה בה. אבל בעבר, במבט אחורה, ניתן להסתכל עליה למידתית ולראות את תהליך בנייתה, ולהסכים על יצירות מופת (אבני דרך בלימוד). כלומר ייתכן שזו בעיה של פרספקטיבה, ושהתרבות תמיד סבוכה בזמן אמת ומסובכת בזמן עבר. כלומר נקודת הסביכות המקסימלית שלה היא המגע שלה עם העתיד, שם מתבצעת הלמידה שלה. אם כן יש לה איפיון של מערכת לומדת. מצד אחד היא פותרת בעיות מסובכות, כלומר אפשריות לפתרון (P), אבל מציאת הפתרון הזה עצמו הוא בעיה סבוכה (NP). הלמידה היא הבעיה הסבוכה של פתרון בעיות מסובכות, או המעבר מסבוך למסובך. מי שמסתכל על האישה כמסובכת הרי שהוא הפורנוגרף שחושב שניתן למצוא לה אלגוריתם, ואילו מי שמסתכל עליה כסבוכה, הרי שהוא הרומנטיקן (שכידוע גרוע במיטה). ואילו הלמדן הוא טיפוס המאהב שהופך בעיה סבוכה למסובכת, ולכן בונה מערכת יחסים, שזו פעולת הלמידה החשובה ביותר לאושרו של אדם בחייו: לבנות מערכות יחסים. לא כי אתה חושב שאנשים הם סתם מסובכים (זו דרכו של המניפולטור, שמפרק את המערכת היריבה למנופי השפעה), אלא מתוך זה שהם סבוכים, אתה לומד לבנות אתם משהו (רק) מסובך. כלומר משהו שעובד. מטרת הספרות הריאליסטית היא לפיכך לא לספר לנו כמה העולם סבוך, שהרי זו חכמה קטנה מאוד ונדושה מאוד, אלא להפוך אותו מסבוך למסובך - זוהי פעולתו של רומן טוב, ומכאן ערכו בפרשנות המציאות. אבל כמובן שדרך המלך בלמידה היא ללמוד מתוך המציאות, ולא לפרש אותה, שזהו עניין שונה לחלוטין. זוהי לא עבודת משמעות, אלא עבודת למידה. הפילוסופיה כאן עברה כברת דרך ארוכה, מתפיסות אונטולוגיות שחיפשו במציאות גורמים, כמו סיבות ותכליות (גורם הפוך, מהסוף), דרך דיבורים אפיסטמולוגיים, שחיפשו תפיסות של המציאות, ולבסוף חשיבה שפתית, שחיפשה איזו משמעות שטמונה בה או שעולה מתוכה או שהיא נמצאת בתוכה (מערכת השפה) - וזו היתה הגישה שלהן לעולם. אך החשיבה הלמידתית היא אחרת: לא מהי הסיבה, התכלית, התפיסה, המשמעות, או אפילו המערכת עצמה, אלא מה אתה לומד מזה. מה הלקח שבדבר. לא כי הוא מחוייב (זו לא לוגיקה, שהיא סיבתיות רעיונית). אלא כי זה הדבר שאתה יכול להוציא מזה. אנחנו לא באים לשכנע אותך למה (למשל למה לקיים מצוות), או לקבוע בשבילך מה התפיסה או מה המשמעות של זה, או אפילו לא מהו המקום של זה בתוך המערכת, אלא לחפש מה ללמוד מזה. וזה חזק דווקא כי זה לא מחוייב, ולכן זה דווקא מחייב, כי דווקא זה, מצד שני, מאפשר להתקדם (למרות שאפשר ללמוד מזה הרבה דברים, אתה יכול ללמוד מזה רק משהו ספציפי, ולא את כל הדברים. וללמוד בכל הכיוונים במקביל, כמו במכונת טיורינג לא דטרמיניסטית, הרי שזה הסבוך, שגם אותו אינך יכול להתיר, למרות שהוא כדור צמר, אלא בעזרת משיכת חוט ספציפי, או אסטרטגיה אחרת שיכולה להיות מסובכת מאוד, אך לא סבוכה. כי בסבוך כל האפשרויות מתערבבות עד ללא גבול, ואילו הלמידה היא בחירה אפשרות. גם אם יש הרבה אפשרויות, כמו במסובך, עדיין הלמידה היא אוריינטציה. סוגיא יכולה להיות מסובכת, אבל אם היא סבוכה, סימן שלא הבנת את הגמרא והכול התערבב אצלך במוח - סימן שלא למדת. אם הטקסט הזה מסובך לך - סבבה. אם הוא סבוך - לא הבנת. החיים שלך יכולים להיות מסובכים, אבל אסור שיהיו סבוכים. חברה מסובכת היא חברה מתקדמת, ואילו חברה סבוכה היא כאוס ואנרכיה. אז נפסיק להסתבך בסוגריים, ונחזור לקו, שהרי רעיון הקו נובע מן ההכְוונה: יש לו כיוון). מדוע? כי בניגוד לאובדן המשמעות, שהוא "בגלל שזה לא מחוייב" ואז יכולה להיות כל משמעות, כאן הלמידה משמעותה שאתה מתחייב לכיוון מסויים וממשיך ממנו הלאה, ולא יכול להישאר תקוע בעמדת כל הכיוונים שווים ואפשריים כמו חמורו של סוקרטס. לכן זה שהלמידה לא מחוייבת לא משתק כמו הרעיון שהמשמעות לא מחוייבת, כי ברגע שבחרת לקח ולמידה מסויימת, כלומר ברגע שלמדת משהו מסויים מהדבר, הרי שאתה (בהגדרה, אם באמת למדת) כבר המשכת הלאה. ולא נתקעת בו. זה לא משחק, כי זה נגעת נסעת, ולכן חופש הבחירה אינו מתרגם לשרירותיות. אל תמחוק את מה שכבר כתבת. כי זה מעיד על תהליך למידה מסויים. וכך תוכל לכתוב. אחרת תתקע תמיד במילה הראשונה, כי ברור לך שהיית יכול ללמוד אחרת, כלומר שהטקסט הזה היה יכול להסתיים אחרת ולהגיע אולי למסקנות אחרות, אך עצם עובדה זו לא מבטלת את הלמידה שנעשתה בו, את תוקפה או את ערכה, כי הנה נעשתה פה למידה. היה מהלך. וככה זה החיים. את מבינה? וגם המוות הוא מהלך כזה, מהלך אין חזור, ולכן הוא מהלך הלמידה האולטימטיבי, למרות שרירותיותו (בגללה!), למרות שאין הוא מחוייב - כי אין ממנו חזרה. הוא מחייב. מוות טוב הוא מהלך הסיכום של הלמידה, שלא ניתן לחזור ממנו, כמו צוואה, ואילו מוות רע הוא רק הסוף של הלמידה, בלי סיכום שלה. ככה אנו מבינים למשל מוות פתאומי, או חסר משמעות, או מוות של אדם צעיר, או של אדם שלא סיים את מפעל חייו (כמוני). לכן חכמה גדולה היא לסכם את חייך על מצבתך, באפיטף. או בהייקו אחרון. או במילים אחרונות. כמו שמקובל אצל הפילוסופים. אמור להם שחיי היו נוראיים.



באיזה מובן אנחנו נעשים חכמים יותר עם השנים? היווני האונטולוגיסט היה אומר שאנו נפגשים עם יותר ישים, כמו אודיסאוס הגבר רב הניסיון. האפיסטמולוגיסט יגיד שזה לא שאנו מחליפים את התפיסות שלנו, אלא שהתפיסות שלנו מתרחבות, אנחנו מסוגלים להסתכל על דברים מיותר פרספקטיבות, יגיד קאנטיאניסט. לא שאנו מבינים יותר טוב, אלא יכולים להבין את העולם ביותר דרכים, למשל מנקודות מבט של גילאים שונים, תרבויות שונות, גם מהימין וגם מהשמאל, גם מהדת וגם מהחילון, וגם של אנשים שונים. ואיך זה קורה? בגלל שנפגשנו עם יותר אנשים ולא בגלל שנפגשנו עם יותר ישים, וגם לא בהכרח בגלל איזו התפתחות פנימית, כמו איזה שעון ביולוגי של בשלות, אלא פשוט כי נפגשנו והתנגשנו ונאלצנו להתמודד עם הפרספקטיבות השונות הללו בניסיון חיינו. וכך לכל תקופה בפילוסופיה יש המשגה אחרת של ההחכמה, כלומר של אותה זיקנה של קהלת, שהיא שונה מאהבת החכמה של הפילוסופיה, כי היא החֹכמה אלא החְכמה, שזה מושג חכם בהרבה, בשל בהרבה. לא "התבונה" אלא תבונת חיים, ובה היתרון הוא לפילוסוף הזקן, לעומת הפילוסוף הצעיר, שהוא מבריק אבל לא חכם בכלל. הנה הלוגיקן, למשל, ידבר על התקדמות המתמטיקה, שהיא לא במהותה התקדמות בפתרון בעיות מתמטיות ישנות, אלא להפך, מציאת בעיות מתמטיות חדשות, כלומר ההתרחבות של המתמטיקה איננה התקדמות קדימה בציר הבעיה, בכיוון ההוכחה, ברצף לוגי, אלא הבשלות המתמטית עיקרה היא דווקא בקשרים רוחביים בין בעיות רחוקות במתמטיקה, והרחבת המרחב המתמטי, כלומר זו לא התקדמות של קו, אלא של שטח, ואפילו נפח, כלומר התקדמות במימדים (ומכיוון שכל פיצ'ר הוא עוד מימד, הרי שזו התקדמות במימדי המימדים, ומימדי מימדים המימדים - זה העומק עליו מדובר). ואילו הפילוסוף של השפה יגיד שזה לא שהשפה שלנו הופכת ליותר טובה ונכונה (זה מושג לא נכון של שפה), אלא שהיא מתרחבת, כלומר אנחנו לומדים לדבר יותר שפות, למשל לומדים מחדש את שפת הילדות כשנולד לנו ילד, או לומדים את שפת הזיקנה, או שפת התפילה, אם קורה לנו משהו, למשל מחלה. שפות שלא היינו מסוגלים לדבר בהן ואפילו להבין אותן - הופכות לשגורות על שפתינו. ההתקדמות בתורת המדינה היא לא בהגעה למדינה האידיאלית אלא בשכלול של רעיון המדינה ביותר מסגרות קונספטואליות, והכרת יותר סוגים אפשריים של מדינות ושל תהליכים מדינתיים - הרחבת האופק המדינתי. לכן זו חכמה של אפשרויות, לא של כורח. ההתקדמות האסתטית איננה בכך שהאסתטיקה יותר יפה מבעבר, אלא הרחבת היופי עצמו, ולכן הבשלות הזו נרקבת מהר לדקדנס אם היא מובנת לא נכון, דהיינו כהכלה, כלומר שהיופי משתנה לכלול כל דבר, כאילו היינו אומרים שהשפה משתנה לומר כל קשקוש ולאבד את משמעותה, או התפיסה ל"כל דבר הולך". לא, אלא מדובר ביכולת להסתכל על דברים מתוך כמה אידיאלים שונים של יופי במקביל, שכל אחד מהם אחר, כמו היכולת לתפוס את אותו הדבר מכמה נקודות מבט, ששונה מהשאיפה לתפוס אותו מאינסוף נקודות מבט או מכל נקודת מבט אפשרית, שזה רעיון שמאיין את עצם נקודת המבט. כאילו אודיסאוס מרוב שלמד דברים והתנסה כבר לא יודע כלום - לא, להפך. הוא יודע המון. כי הוא לא יודע הכול. ומי שיודע הכול הוא שלא יודע כלום. אין משמעות לידיעה שלו, כמו שאין משמעות לשפה שבה כל מילה קיימת וניתן לומר כל צירוף אפשרי של מילים שמונה ארנב מערכת ללכת מי חשדלךחך. והנה, לעומת כל ההיסטוריה של הפילוסופיה, הפילוסוף של הלמידה ממשיג זאת אחרת: אין משמעות ללמידה שבה ניתן ללמוד כל דבר. ההתבגרות והבשלות וההחכמה שלנו אינן התקדמות בלמידה מסוימת, ספציפית, בהמשכתה, אלא ההתרחבות של הלמידה, שהיא זו שמרחיבה את המערכת יותר מכל התקדמות של המערכת. זוהי היכולת ללמוד בצורות שונות, במתודות שונות, ומעבר להן - להכיל אינטרסי למידה שונים, דהיינו להתעניין בהרבה כיוונים. הבגרות היא הסקרנות העמוקה שיוצרת עומק לא מתוך מהלך במרחב אלא מפרספקטיבה בתוכו, אלא מהפרספקטיבות שלו עצמו שנפתחות, מהאופקים שלו, מהמימדים שלו הסקרנות היא היכולת להתעניין מהמון כיוונים להמון כיוונים, ולהתפתח בעניין בתחום שלא התעניינת בו בעבר, למשל מוזיקה, כפתיחת אופק חדש למערכת, ולא כתוספת עוד אגף או חלק בה, אלא כתוספת של כיוון למפה ולא של יבשת נוספת. זה לא שהלמידה מקדמת אותנו בכך שאנו יודעים יותר ומגיעים למסקנות נכונות יותר עם הגיל, אלא החכמה שאנו צוברים היא דווקא היכולת להגיע ליותר מסקנות (לא - כל המסקנות, מה שהיה מאיין את הלמידה). לכן החכמה קשורה ליכולת ללמוד - ולא ללמוד יותר מהר ויותר נכון - אלא ביותר חופש. למשל ביותר מתודות שונות שנפגשנו איתן בחיינו, למשל מתחומי דעת שונים, או מעולמות שונים. זו איננה למידה פנימית שמתרחשת בתוכנו, ולכן היא תלויה בלמידה מהעולם. לא כי אנו לומדים מהעולם משהו ספציפי, נוסף, שלא ידענו (או אפילו הרבה דברים כאלה), לא בצבירת חומר - אלא בצבירת רוח. לא בלימוד העולם אלא במה שהעולם מלמד אותנו. כלומר בהוספת דרכי למידה. והעניין הוא האופק של כל דרך למידה, הוא מה שמונח בסופה שלא ניתן להגיע אליו אבל הולכים לאורו. דהיינו בניגוד להכְוונה, שהיא כיוון מקומי, עניין הוא כיוון גלובאלי, שנמצא בסוף הלמידה או בתחילתה - אין כבר הבדל, כי מה שחשוב זה הכְוונתו ליצירת הדרך בכללותה, בניגוד למהלך או צעד ספציפי בה. ולכן הלמידה נעה בין ההכוונות לעניין, כלומר היא גרף הפונקציה, שנמצא בין הנגזרות שלה לאינטגרל שמסכם אותה. לכן, אם יש לאדם הרבה יכולות להתעניין, הוא רואה כיוונים יותר רחבים, והוא יכול להסתכל ממקומו להרבה אופקים - הוא גבוה, משקיף. וזוהי רחבות האופקים. ואילו האדם הצר הוא מי שלכוד בוואדי בהתקדמות בלמידה אחת, בשפה אחת, בהסתכלות אחת, ולפעמים אפילו גם באובססיה ליש אחד. זהו למשל הקפיטליסט שכל עולמו כסף, ההדוניסט שכל עולמו הנאה, האידיאליסט שכל עולמו אידיאה מסויימת, או הפונדמנטליסט, וכן הלאה. גרוע ממנו מי שמחליט לא להתקדם אפילו בכיוון אחד, את מבינה? מי שבוחר באפס, לקטוע את שרשרת הלמידה, את מהלך הלמידה שהתחיל הרבה לפנינו ויגמר הרבה אחרינו, כלומר מעבר לאופק שלנו, בדברים שאיננו יכולים להתעניין בהם כלל, שלא לדבר על לדבר עליהם, או להבין אותם, אבל הלמידה תגיע אליהם. וכך גם דברים שהלמידה עברה, שאיננו מסוגלים להתעניין בהם כלל, כי הם מעבר לאופק שלנו מאחור, כמו כל ההיסטוריה שלנו מתא בודד ועד לאדם. איננו מסוגלים להבין את הדחף הלמידתי שמפעיל חיידקים. כי למרות שאין לחיידקים מוח, יש להם דבר אחד משותף איתנו - וזה הלמידה. לכן הלמידה קיימת גם מעבר לתחום הבנתינו, שלא לדבר על תחום שפתינו, ששם אנו עוצרים כבר בקופים, שעולמם אילם לנו. אנחנו יכולים להבין חיידקים רק מבחוץ, לא מבפנים, ואף אם ננסה לדמיין את עצמנו בתוך חיידקים, הרי נוכל רק לדמיין אותנו מדמיינים אותנו בתוך חיידקים. אך אנו - המשך למידתם. כך גם איננו מסוגלים להבין את העתיד, אך אין זה אומר שלא תהיה שם למידה (ושהיא תהיה המשך למידתנו!), גם אם כבר לא תהיה שם הבנה, כי לא תהיה שם אינטליגנציה במובן שלנו, אלא אולי במובנים אחרים, כלומר גם שם השפה שלנו אילמת. הלמידה רחבה הרבה יותר, לכל כיוון, מרעיונות אפיסטמולוגיים אלו, ורק האונטולוגיה רחבה אף ממנה, כי יתכנו ישים שאינם לומדים. למעשה, השאלה האם הלמידה רחבה אף לעבר הפיזיקה היא השאלה החשובה ביותר בפיזיקה. האם יש למידה בפיזיקה? אנו יודעים שישנה למידה במתמטיקה, ושזו מהות המתמטיקה וגם הביולוגיה. האם סביר שביניהם, בסנדוויץ', יש תחום מת ללמידה? ועוד דווקא בפיזיקה שהיא כל כך קשורה במהותה הפנימית ביותר למתמטיקה, ולמדעי המחשב, שגם הם למידתיים מטבעם כמו המתמטיקה, למרות שלמידתיות האלגוריתמים היא הבעיה הפתוחה החשובה בהם (P שונה מ-NP), ולכן נדמה (בגלל שעוד אין פתרון לבעיה זו) שהם עוסקים במכונות טיורינג, בעוד המושג הבסיסי שבהם הוא הלמידה, כאשר אלגוריתם הוא למידה מנוונת, או סופה של כזו. האם תיתכן לקונה למידתית כזאת בטבע, באמצע עולם שכולו למידתי? היינו מהמרים שלא. כלומר שיתכן שהלמידה מגיעה אפילו מעבר לאונטולוגיה. מעבר ליש. והמתמטיקה - היא הרמז, היא מראה שם איזה אופק שעוד איננו מבינים, כלומר למידה שמעבר להבנתנו. ואת כל זה, את המשכיות הלמידה שאיננו מסוגלים לתפוס, את רוצה לקטוע? תתבגרי.



באהבה, הנוסחא היא המרווח הצר - שבין האישה רוצה לאישה מרוצה. והתכווצות המרווחים הזאת היא אינטרס של הזכר. מדוע? מדוע זה פייר שזה לא פייר? מדוע הוא שואף לרצות אותה, ולענג אותה אף יותר מאשר להתענג? מדוע זה בנוי ככה? בגלל הלמידה. זה לא בשבילו, ולא הגיוני בשבילו, ואפילו לא הגיוני בשבילה (ומכאן האבסורד שביחסים הטרוסקסואליים, שהם - אבולוציונית, סליחה - מנוע הלמידה הקלאסי, כלומר זה שיש לו הכי הרבה שכבות, בניגוד ליחסים הומוסקסואליים שמוותרים על השכבה הביולוגית הכי יסודית הזו, לטוב ולרע, לטובת גבוהות ממנה, חלקן ביולוגיות וחלקן תרבותיות). אז האם הטבע מנצל את האדם, כמו במרקסיזם - רק ביולוגי, ושוטף אותו בתודעה כוזבת (אהבה), עד שהאדם נהיה מנוכר מן המין שלו עצמו? כלומר: הרי זוהי בדיוק הפרוידיאניות, ומכאן הקשר ההיסטורי שלה לרעיון המרקסיסטי, והמשותף לשניהם הוא הקונספירציה. עובדים עלינו, ואנו עבדים לא לנו, והגילוי של האמת החבויה (התת מודע או מלחמת המעמד) הוא השחרור. גברי כל העולם התאחדו, נשי כל העולם התאחדו (ומכאן - הפמיניזם. אך היתה כמובן תנועה גברית מקבילה, של שחרור מיני, שהצליחה לא פחות אך לא קיבלה אידיאולוגיה, כי מי ידבר בשם הדיכוי הגברי, הרי נחזור להתחלה - העונג שלו הוא בהתענגותה. וזה הדיכוי הגדול ביותר שהוא בטבע, בטבע הגבר, וזוהי הטרגדיה שלו, שהוא תלוי בה, וגם שלה. כי התלות הזאת, הילדותית, היא דווקא לא קונספירציה, אלא אספירציה. היא לא פסיכולוגיה אלא ביולוגיה. אז אין ממה להשתחרר, כי זה הרצון האמיתי, שמתחת למלאכותי, כלומר בתוך הסוגריים, זה גורלם האכזר, שאם יורידו את כל הקליפות, עדיין הוא מתענג מעונגה, ולא מעונגו ישירות, ולכן "לעונג הוא לו" לשרת את עונגה, ולא ניתן להתיר את התלות הזאת, שנובעת דווקא מחוסר הסימטריה ביניהם, כלומר "הטרוסקסואליים והשטויות שלהם". והתלות הזו היתה קיימת בצורה מפורשת מאוד גם בחברות הפטריארכליות ביותר, שלמעשה היו מבוססות על האבא הדואג לילדה, ועל האבירות והכבוד, ועל הרצון לשלוט במה ששולט בך באמת, בדיוק כמו החקלאות במזון, כך במין, ומכאן הקשר, אך האיכר תלוי בגשם, ולמעשה תלוי נואשות בגשם הרבה יותר מאשר הנווד, ואנשים בנו את חייהם סביב השגת האישה. כלומר - התלות הנואשת של גברים בנשים, שניסתה לאזן את עצמה בתלות נואשת כלכלית, ולמעשה, היה זה עניין כלכלי של היצע וביקוש, שלא תוכנן בקונספירציה, אלא ביד נעלמה של היצע וביקוש וברור מי המבוקש, פשוט כי צריך לבקש את ידה, את חיוכה, את הנאתה, לִרצות את הרצון שלה, להתענג מהעונג שלה). בקיצור, המרד באמת הזאת, החבויה במין (ולא - בפסיכולוגיה, אלא במשגל גופו), הוא התסביך של "גילוי האמת" שמתחת לפני השטח, כאשר באמת היא לא מתחת לפני השטח אלא בחדרי חדרים, כלומר לא מתחת אלא בפנים (לכן המקרסיזם, הפרוידיאניזם והפמיניזם חובבים את צורת ההיררכיה: מעמדות, תת מודע, למעלה ולמטה, פירמידה, פטריארכיה, תקרת זכוכית. והם אלו ש"חושפים" אותה, ולכן מפנטזים - מדובר הרי בפינטוז משיחי - שחשיפתה היא העלמתה. ודמיון זה אפשרי רק אם מדובר באמת קונספירטיבית שם למטה, כלומר רק סוד אם מגלים אותו - נעלם. מה רבה ההפתעה שלא - ואז מנסים לשנות את התודעה, כי הנה, זה לא סוד, זה רצון. זה לא ידע, זה מוטיבציה. זה לא למטה - זה בפנים. בתוך המערכת, לא מתחת למערכת. ומדוע? כי מסתתרת בתוך זה למידה עתיקה). אין שחרור, לא היה שחרור, ולא יהיה שחרור, ולא יכול להיות שחרור, ואין טעם בשחרור, ואין משמעות לשחרור, ואין שחרור בשחרור. אבל אולי אולי נוכל להגיע (וזוהי מטרת הפילוסופיה) - לשחרור מהשחרור עצמו. כאן הגילוי לפני השטח לא ישחרר אותנו מהאמת העתיקה, אלא יאשר אותה. זהו הגילוי הטרגי. תאמר לעצמך - זו טרגדיה. תסתכל עליו ותבין שאין דבר אחר לומר, לא שזה לא נכון, לא שזה לא היה צריך להיות, לא שזה יכול להיות אחרת - אלא שזוהי טרגדיה. להכיר בגורל. נידונו ללמידה. והפער הזה בין ההערכה למוערך, והרצון הנואש להערכה, לעונג של השכבה מעליך ממך, שהוא אותו רצון נואש של אדם להיזכר בידי הדורות הבאים, האדישים, או של סופר באנחות העונג הכבושות של הספרות (לא של הקורא), הוא המצב האנושי. כי הוא המצב הלמידתי. זה חייב להיות לא סימטרי. זה חייב להיות לא פייר. אתה תמיד משרת, לעולם לא אדון. ואל תנסה להיות אדון. גם היא לא אדונית, אלא הילד הוא האדון שלה. וכן הלאה. הדורות הבאים הם האדונים שלנו. ואיננו יכולים למרוד בהם, כי השכבות מעלינו הן לא במרחב של המערכת, אלא בזמן. הם אחרינו. הם יחליטו. אנו נתונים לחסדם ולשיפוטם. הם יקראו אותך או לא יקראו אותך. וגם הם בעצמם יקָראו או לא. לא הטבע הוא האכזר, לא הביולוגיה אכזרית, לא האבולוציה אכזרית - אלא הלמידה אכזרית. אכזרית בהרבה מהם וממנה נובעת בכלל אכזריותם (הרי מה בכלל אכזרי באכזריותם?). אבל היא כל מה שיש לנו.



העורך והאוצר - זו אותה תופעה בדיוק. אי אפשר להגזים בנזק שהפרופסיות הללו (דהיינו: קיומן כפרופסיה, עם גילדה, ותואר שכזה באקדמיה) גרמה לספרות ולאמנות, כלומר לתרבות. החיבור של שני אלה לכוח ולמוסדות תמיד בא על חשבון הסופר והאמן, ובפרט - זה המקורי. היכן ששני אלה נמצאים - תמצא בינוניות בכול. אך מדוע זה תמיד קורה כך? האם לא חשובה פונקציית ההערכה בלמידה? האישה היא חובה, לא? באותה תופעה בדיוק, בתרבות הפופולארית, עלה כוחם של המפיקים בקולנוע (שהרסו את הקולנוע מרוב קלישאות ומסחור) ומפיקי המוזיקה, על חשבון הבמאים והמוזיקאים. וגם האדריכלים הפכו לטכנאים של מנהלי המשרדים (שעדיין נקראים "אדריכלים", אך הם אדריכלים רק של יחסי ציבור, ולמעשה אנשי עסקים לכל דבר). האם לא תמיד היו קיימות הפונקציות המעריכות הללו? האם לא תמיד הן היו מחוברות לכוח יותר מהיוצרים? מה קרה לנו? מדוע מתה מערכת הלמידה (והתרבות חדלה להתקיים כמערכת, דהיינו כתרבות)? האם אין מבקרים וקהל כשכבות הערכה מעל אלו? יש, וגם כשהם מדירים את רגליהם מהמוזיאונים ומפסיקים לקרוא ספרות יפה - שני אלו בכוחם עומדים, ומעמדם אף מתחזק. ואילו בתחומים פופולאריים בהם הצריכה איתנה - הקהל מיטמטם לחלוטין. אדם לא גר בבניין יפה מימיו, וחושב שסדרה בנטפליקס היא יצירת מופת, או שזמר זו מילה נרדפת לאמן (והלה אף חושב זאת בעצמו, והורס את המוזיקה הפשוטה אך לפעמים היעילה שלו במילות שיריו המביכות). מדוע פונקציית ההערכה (שבעבר היתה נשית במובן הטוב של המילה) גילתה את צידה הדמוני, שהזוהר המשיג כדין, אך בימינו היא דומה לאין דין ואין דיין? כי היא הועתקה למימד הלא נכון. ההערכה חושבת שהיא במרחב של המערכת ולא בזמן שלה, דהיינו בהיררכיה של שכבות שליטה ולא בהיררכיה של שכבות זמנים, כלומר נמצאת בכוח - ולא בהתפתחות, כלומר היא שיפוט ולא למידה. לכן גם מימד הזמן לא מעניין אותה, כלומר אין לה עניין בחידוש שאינו חקייני (בניגוד לחקיינות של חידושים, כי היא מתחפשת למי שכן מקדמת את הזמן ונמצאת ב-"חזית" וב-"דבר הבא", שנמצא תמיד באותו מרחב כמו הדבר הקודם, כי זה מרחב משחקים - ולא זמן. הדרך לזהות חידוש אמיתי זה שהוא לא באותו משחק, למשל משחק שפה, אלא שפה אחרת, ומזה ויטגנשטיין, שהמציא בעצמו משחק שפה פילוסופי - היה חייב להתעלם. חידוש אמיתי הוא מרחב חדש, כלומר כשהזמן משתלט על המרחב, ולא להפך, כמו ב"שדה" התרבות היום). אבל מדוע זה קרה דווקא עכשיו? מדוע מת הזמן? מדוע המרחב שולט על הכול? האם זה בעצם תמיד היה ככה, ורק הזמן שעבר, ושהשאיר את המרחב מאחור, מסתיר מאתנו את דומיננטיות המרחב בכל זמן נתון, שהיא גם תבוסתו הנתונה מראש, לאחר מעבר הזמנים והתקדמותם, ממרחב למרחב - קדימה? האם תמיד שלטו בנו שכבות מושחתות ומאובנות ומטמטמות ואנטי-תרבותיות, אך אנו כבר לא זוכרים זאת, שהרי הן נשארו בעבר, והדבר שנשאר ושנצבר הוא דווקא שכבות הזמן - שכבות הלמידה - ולא הכוח? האם הלמידה היא הדבר הכי חלש בעולם, ורק כשעובר הזמן היא הופכת לדבר החזק ביותר העולם, כי היא מָעבר הזמן עצמו - ונצחונו על כל מלכי העבר? והאם יתכן שבכלל לא קיימת תרבות בת הזמן, אלא היא תרבות רק בדיעבד? תרבות היא תמיד רק בדיעבד, כן. ורק שם היא קיימת. אבל האם תמיד הושחתו יכולות ההערכה ואמות הטעם הטוב? האם ליוונים, ממציאי רעיון הטעם, לא היה טעם טוב? האם תמיד שלטו בנו עורכים ואוצרים? האם זהו העורך, או שמא הכותב, שהוא שאחראי ליופיו של הטקסט ההומרי, הזוהרי, האפלטוני או המקראי (וכמה מתאימה לרוח הזמן התרכזות המחקר בעורך, ולא בכותב)? האם יופיו של הפרתנון נובע מהאוצֶר המוצלח של התערוכה הזאת - מעין מפגן כוח אתונאי מוזיאלי (דהיינו של המוזות) - או שמא אולי הפָסלים, והעדרו של אוצר כזה? מה השתנה? ובכן, כמו תמיד בלמידה, הזמן השתנה. וכמו תמיד במערכת, הוא השתנה במרחב המערכת. כי המערכת פשוט נהייתה גדולה מדי. כן, זו אמת מאוד פשוטה, מאוד ידועה, אבל קשה להפנים אותה, ועוד יותר מכך את משמעותה, כי היא שינוי בסיסי. הרי היינו רוצים להאמין שאלגוריתמי הלמידה שלנו אינם תלויים בסקייל, והמתודות שלנו אינווריאנטיות לגודל, ושהלמידה פשוט תעבוד אותו דבר רק גדול יותר, טוב יותר, מהר יותר. הרי מה ההבדל בין מערכת קטנה, נגיד ביהודה או באתונה, לבין מערכת כמו התרבות היהודית או המערבית של ימינו? מה, יתכן שרק בגלל שהגודל השתנה השיטה הפסיקה לעבוד? כן, כי הגודל כן קובע. למה לא ניתן פשוט להרחיב את השיטה? כי דינמיקה במערכת גדולה שונה ממערכת קטנה, וכך גם הלמידה. ככל שמערכת גדלה, הלמידה זזה לאט יותר, לא כי היא איטית יותר (להפך, אנו מאיצים), אלא כי היא איטית ביחס לגודל המערכת - שאותה היא משנה. יותר קשה לשנות מערכות גדולות, ויותר קשה להן להתקדם ולהתפתח, בדיוק כמו הארגונים הגדולים שכולנו מכירים. אנו חיים בארגון הגדול ביותר אי פעם, ואם לא נשנה את המתודה שלנו, אזי הלמידה הישנה לא תעבוד, ונקבל את המקבילה הלמידתית של הארגון הביורוקרטי המקובע - הביטוח לאומי של התרבות, ומשרד הפנים של האמנות, וצה"ל של התיאטרון, וארגון המורים של הקולנוע. הכוח יגבר יגבר - והלמידה תקטן ותחלש. האינרציה פשוט תנצח, ואז כמו בנפילת האימפריה הרומית, המערכת פשוט תושחת ותקרוס. התרבות גדולה מדי ודווקא לכן היא לא מתקדמת. וזהו הדבר שהכי מפחיד אותנו - לא שהבינה המלאכותית או המוח העתידי, הגדולים בהרבה מכל מוח אנושי בודד, יהיו יותר חכמים. אלא שנגלה האלגוריתמים והשיטות שבהן אנו לומדים כיום (ושהם מי שאנו) אינם בכלל יעילים באינטליגנציה מפותחת וגדולה יותר, ובסדרי גודל אחרים, בדיוק כמו בשאר ארגונים. וכשארגון החשיבה הענק והעצום, החכם מכל אדם כי הוא לא אדם (ובטח לא אחד), יתנהל כמו האוצרים והעורכים של ימינו - אנחנו כבר לא נצא מזה. התרבות באמת תמות. והזמן יפסיק להתקדם. וזה יהיה באמת סוף הזמן וההיסטוריה - ויום הדין שמחכה לנו, בהשתלטות צד הדין - המבנה הבירוקרטי ההיררכי המוסדי השופט והמעריך - על הצד הזורם מעצמו של החסד, דהיינו צד הזמן, הלומד. ואז נחיה במרחב ללא זמן, דהיינו בדיסטופיה שהיא היא "יום הדין". היום האחרון. ואילו השתלטות הזמן על המרחב היא האופציה השנייה הפתוחה לנו, הפתוחה, המשיחית. מה צריך לקרות, אנו כמובן מבינים: השתלטות מחדש של אתוס הלמידה והחידוש, ובניית מנגנונים תומכי למידה ולא תומכי הערכה בלבד. אך איך זה יכול לקרות? אנחנו כמובן לא מדמיינים. כי זה כשלעצמו מצריך למידה, וזהו תהליך הלמידה הגדול של דורנו. וכל אחד צריך עכשיו לבחור צד: האוצר או האמן, העורך או הכותב, המעריך או היוצר. לא כי זה טוב לכתוב בלי פונקציית הערכה (זה לא), אלא כי צריך להתנגד להערכה הקיימת הממיתה והמרעילה, ולהחליף אותה בהערכה חדשה. ולא בתוכן הספציפי של ההערכה, אלא במבנה שלה, באיך שהיא בנוייה. לא בקביעת טעם אחר, אלא בעצם ההתנגדות לקביעת קביעת הטעם - כעריצות טעם הבינוניות ההמוני, וכשמירת סף כשאין יותר סף, ולא בית - אלא מוסד. המוסדות הנוכחיים צריכים לעבור מן העולם. הפרופסיות של האוצר והעורך צריכות להיעלם, להימחק. כי אלו הפכו להיות שכבות ביורוקרטיות במקום שכבות למידה, ולכן יש להחליף אותן ישירות בשכבה שאמורה להיות מעליהם, של המבקרים והמעריכים שאין להם עמדה מוסדית, לא אקדמית ולא עיתונאית. רק לאחר ההרס של שכבת ההערכה הנוכחית, שהיא מעבר ליכולת תיקון, תוכל לצמוח שכבה חדשה ובריאה יותר במקומה, שבאמת מחפשת את עתיד התרבות, ולא תקועה בעבר שלה, אותו היא חיה כמהפכה כבר כמה דורות, כשהיא משננת כתפילת שחרית את החדשות שנכתבו בעיתון הבוקר לפני עשורים. צריך להיות בושה להציג במוזיאון, משהו שאף אמן שמכבד את עצמו לא עושה, ובושה להוציא ספר בהוצאת ספרים - משהו שמעיד שהספרות היא לא רצינית. צריך להיות בושה לפרסם בעיתון. משהו שמעיד על זילות וזולוּת. צריך להיות בושה ללכת ללמוד באקדמיה תרבות, ולא בעצמך, למשל לעשות תואר באמנות בבצלאל כדי להיות אמן (הגיחוך!), או להיות חוקר ספרות כדי להיות סופר (הנלעגות של עילגות הז'רגון!), או בכלל להתרפס לפני מפרנסים ופרנסים ופרסים למיניהם, שפשוט יש להחרים, ולסרב להם - הדבר האחרון שנותר הוא לומר לא. ואת כל זה בהחלט יכולים לעשות היוצרים הרציניים. הם לא זקוקים לאישור המוסדות ועדיף שיפסיקו להתחנן אליו, להיכנע אליו, ולחיות בעמדה שמשפילה לא רק אותם אישית, אלא את השכבה שלהם. אבל בשביל זה הם קודם כל צריכים להבין את זה, והרי הם לא רציניים. למזלנו, קיימת הרשת, ויש מרחב אלטרנטיבי, וניתן לפרסם, ומה שצריך זה לא לצרוך את מה ש"מפורסם" רשמית (תרתי משמע), ולהתגודד (אבל לא להתאגד) במסגרות אינטרנטיות רופפות, אנטי חברתיות, עצמאיות (לא פייסבוק). להחליף את המרחב. וזאת, כדי לקדם את הזמן. הרי (איזה עולב) מהי הבעיה של כל אותם יוצרים? הכסף. אך יוצר אמיתי לא זקוק לכסף, והיום אפילו לא לקולנוע, בעידן המצלמה הזולה. ההפרדה בין כסף ליצירה היא שתאפשר גם יצירה וגם כסף. יצירה זה לא מקצוע. בשלב הנוכחי, זה צריך להיות מגעיל שיקראו לך משורר, סופר, אמן. עדיף כותב, מחבר או צייר. כל עוד משתפים עם המערכת פעולה - אין לך סיכוי מולה. כותב רציני מוציא קובץ פידיאף, או מפרסם באתר, ולא מוציא ספר. אמן רציני מוציא קובץ תמונה ענק ורציני, ומי שרוצה לראות - שיבקרו בבית. קולנוען רציני מצלם באייפון עם חצובה. כן, לפעמים כלים פחות מקצועיים מוציאים תרבות יותר גבוהה. זו לא תופעה חדשה. מה שחדש הוא ההתרפסות של היוצרים, אך גם זה למעשה לא חדש. הזמן כמו תמיד פשוט שכח וישכח אותם ואת שכמותם. אך האם הוא יזכור את אלו - שלא?



הכחדת האליטה לא נובעת מהתרחבות ההמון, אלא מהתפוררות האליטה - בתוך ההמון. לכאורה, אם ההמון מורחב, אז האלפיון העליון יותר רחב, בראש הפירמידה. אבל אם המשולש הופך לעיגול, אז אין ראש. הבעיה היא השוויון, שנובעת מכך שההוצאות והמוזיאון פונים להמון (שלא לדבר על מוסף הספרות בעיתון). מה שקרה זה שהכלכלה השתנתה, והפכה לכלכלת צריכה, של ההמונים, ולא לכלכלת ניצול של העשירים. אך אסור לאמנות להפוך למיזם כלכלי של צריכה, באותו הגיון, שהוא ההגיון של ההמון. תרבות גבוהה, בהדרגתה, חייבת להיות אליטיסטית, ולא לשאוף להיות תרבות פופולרית (שהרי אז, כלומר היום, היא גם לא פופולרית וגם לא תרבות). איננו רוצים שכולם יקראו, זה למעשה האסון הנוכחי (אז הם גם כותבים). אם כמות האנשים מתרחבת צריך דווקא לצמצם את האחוז באוכלוסיה שמתעסק בתרבות, כי תרבות לא פורחת במספרים גדולים, אלא במספרים קטנים, ועכשיו אין לנו לא מספרים גדולים ולא מספרים קטנים - לא כמות ולא איכות. לא צריך יותר מכמה אלפי או אפילו מאות קוראים - שבאמת קוראים, וכמה עשרות כותבים - שבאמת כותבים, והקוראים כותבים על מה שהם קוראים, והכותבים כותבים על מה שהם קוראים וקוראים על מה שהם כותבים. ואז יש ספרות (כרגע אין). אז יש מערכת. מערכת לא צריכה להיות ענקית, או דמוקרטית, אבל היא צריכה להיות מערכת. ולא רשת חברתית. היא צריכה לקיים קשרים בין חלקיה שאינם קשרי חברות וחנופה, אלא רשת קשרים תרבותית. לכן ההוצאות המסחריות הרגו את הספרות (זה לקח כמה עשורים) והפייסבוק חיסל את התרבות (זה לקח עשור). מה נותר? האסכולה הנתנייתית. וכמחווה לחבר אחר באסכולה, אצטט בהקשר זה את אחד מפזמוניו של הקב"ר המזמר:


ירידה בקריאה


שלא יקראו!

לא צריך שהכול
יקראו
צריך קול
קורא
במדבר

צריך כל קורא
במדבר
שהקול
נהיה בדברו

ויקרא
במדבר
דברים

ירידה בקריאה -
הכול דיבורים
קול קורא -
למאמרים

שלא יקְראו,
שלא יקָראו!



האם כתיבה היא תקשורת? זה כמו לשאול - האם טקסט הוא שפה. כשאתה רואה את אנשי התרבות הנוכחיים, ואת הפילוסופים (?) הנוכחיים (ומצבה של הפילוסופיה חמור מן הספרות, כלומר הפילוסופיה היא תמונת העתיד של הספרות - מוות אקדמי חנוט של ספֶרה שכבר לא קיימת, כמערכת, מלבד בהתגנבות יחידים, בבדידות) - אוי, העליבות. האם אתה מדבר למי מאלה? האם יש אחד מהם, ולוּ אחד, שאתה מסוגל לחשוב עליו, כפרט, שאתה מדבר אליו? העליבות - היא המענה. זוהי התשובה. אז למי אתה כותב? גם "משהו בשביל מישהו" - זקוק למישהו. האם אתה כותב לאיזה קהל? המחשבה מביסה את עצמה. האם אתה כותב לעצמך? התבוסה מביסה את המחשבה. והאם עוד פתוח לנו האופק הרומנטי, לפיה הכתיבה היא לשם כתיבה? בעידן בו כולנו מחוברים ברשת - לא. היומן הפרטי, החשוף והעטוף בעור, הנכתב בדיו או בעט, מת. אין עוד מחשבות ושרעפים סודיים בעידן המחשב. אין יותר אינדיבידואל, רק אינטרנט. אנחנו לא מאמינים בו יותר, ולא בנשמתו, ובוודאי לא בהישארותה. האם אתה כותב אל הרשת? ובכן, מיהי הרשת. האם אתה מכיר אותה, האם באמת פגשתהּ? האם יצור אנושי בכלל יכול להיפגש עמה, בהתחשב בשונותה, כשונות הגיאומטריה מן המשולש (אפילו המישור אינו הגיאומטריה, ואינו מתקרב אליה, הרשת אינה רק מרחב, היא מערכת). הרשת, הרשת, הרי אינך אפילו העכביש. האם מישהו בעולם יודע מיהי בכלל (היא, שהיא העולם)? יכולנו, אולי, לנסות רומנטיקה חדשה. רומנטיקה למידתית. דהיינו: למידה לשם למידה. הרומנטיקה היא הרי המעגליות הלוגית, הלא תכליתית (קאנט הרומנטי, ב"כוח השיפוט"). אמנות לשם אמנות. אהבה לשם אהבה. אמונה לשם אמונה. מה ששונה, לוגית ומהותית, מהאבסורד, שהוא הרעיון של אמונה לשם כלום, אהבה לשם שומדבר, חיים עבור (מה?), פעולה חסרת תכלית. מעגליות לוגית היא הופכית לקצר לוגי. אך שניהם פרימיטיביים מהלמידה, שבה אנו לא מחברים את משבצת המטרה לזנבה, כמו ברומנטיקה, או לקבוצה הריקה, כמו באבסורד, וגם לא מחברים אותה לאיזו תועלתנות אחרת, אלא - מחליפים את רעיון המטרה ברעיון העניין. כלומר: במקום משהו שאנו רודפים אחריו - משהו שמושך אותנו מעצמו. המאמץ ההירואי שבלדחוף את עצמנו קדימה לעבר משהו - מת כאן. זה קורה לנו מאליו. כמו מין. אך בניגוד ליצר, שהוא פנימי, כלומר דוחף אותנו מבפנים, העניין הוא חיצוני, כלומר מושך אותנו מבחוץ (ולכן: היצירתיות). וזהו אגב גם ההבדל בין יופי מיני - ליופי אסתטי. כדי להיאבק ביצר נאלץ להיאבק בנו עצמנו, וכדי להיאבק בעניין הלמידתי נאלץ להיאבק בעולם. לכן למרות שהעניין יותר חלש מכל מטרה או יצר, הוא מניע אותנו הרבה יותר (ביותר אחוזים) מחיינו, כי הוא מגיע אלינו מהעולם. אמנם מה שבא מבפנים חזק יותר, אבל בסופו של דבר אנו עצמנו חלשים, ולא תמיד רוצים, ואילו העולם לעולם לא נחלש, ותמיד ממשיך, מושך. ובכלל, לא פעם הרי הסקרנות המינית חזקה בהרבה מהיצר המיני, והיא זו שמכוננת אותו, ולא להפך. מכל זה עולה, שהאופציה הרומנטית כלל איננה פתוחה לתודעה הלמידתית, דווקא כי זו פתוחה לעבר העולם, ולכן לא מעגלית. היא באמת חייבת אופק, חייבת אי-שם. לא מספיקה לה התשוקה. היא לא סיבת עצמה הכל יכולה. הסיבתיות המעגלית, או זו חסרת התכלית - זרות לה בתכלית. לכן למי אנו כותבים? אולי, יכולנו לומר, שאנו לא כותבים לאף אחד, כלומר לא לאף אחד ספציפי, אלא - עבור הלמידה עצמה. האם הכתיבה היא תקשורת עם הלמידה, והטקסט הוא שפה של למידה - האם ללמידה עצמה יש אישיות? האם, למערכת למשל, כמו למלכות (השכינה), יש פרסונה? האם אפשר לכתוב למען הספרות, לא כמטרה (למען), אלא כנמען? ובכן, רק אם אתה רומנטיקן קטן. או מקובל גדול. וזו למעשה העמדה המיסטית. כתיבה אל השפה עצמה, למשל כאישה (והעברית הרי מגלה זאת במיניותה: המנייה, האונייה, נבחרת הכדור-בחר-את-הטלף-הנבחר, שלא לדבר על הגמרא), או על כל פנים כיישות אנושית, בעלת פנים. המיסטיקן אינו מי שרואה את האל בכל דבר, אלא מי שרואה את הנשמה, כלומר את האדם, בכל דבר (כולל באל). היקום מונפש עבורו, כלומר יש לו נפש. ואז המושגים הם אנשים, והספירות הן צדיקים. המיסטיקן מדבר אל הטבע, ושומע את הטבע, מכיוון שהטבע הוא עבורו אדם. ולא בגלל שהוא מסוגל לדבר אל הדומם. הדומם אצלו מדבר. למשל, למתמטיקאים רבים עמדה מיסטית כלפי המתמטיקה - היא בחורה, ולרובם עמדה רומנטית כלפיה - מתמטיקה לשם מתמטיקה, כי הרי זוהי אהבה (והיא יפהפיה. להיות אשת מתמטיקאי זה קצת כמו להיות אשת מקובל). אך תמצא מעט מאוד מתמטיקאים שמחזיקים בעמדה אבסורדית כלפי המתמטיקה, וחווים את הסתימות שבמשמעות שלה, אולי אפילו בצורה טרגית, כמתמטיקה לשם כלום ושום דבר (למרות שרבים מצהירים שזוהי עמדתם הרשמית, הלוגית, זוהי אינה עמדתם הלמידתית). מדוע זה כך? כי זוהי עמדתם הנפשית - כלפי משהו שקשה בכלל לתפוס מהו ומיהו (מיהי בכלל המתמטיקה? מהו היצור הרוחני החייזרי הזה?), ולמי ולשם מה אתה עושה אותו, בשביל מה המאמץ המפרך העצום בבניית הפירמידות האינטלקטואליות הנישאות ביותר שבנה האדם - כי כך ואך ורק כך המאמץ הופך להנאה, כלומר הנעה שאין צורך להסביר. בטח לא בעידן ההדוניסטי שלנו (אני נהנה ממתמטיקה - וזהו, אני נהנית מלשכב עם כולם, ומי אתם שתשפטו. כלומר ההנאה הופכת לתירוץ הקל ביותר לכל דבר, ולכן הרי כולם כל הזמן כל כך נהנים, נכון?). אך כל התפיסות הנפשיות הללו (שגם יוצרות מציאות נפשית ממשית, בל נכחיש) מקורן באי יכולת להמשיג, להבין ולהכיר במשמעות הלמידתית, שהיא הדבר האמיתי שבאמת בגללו עושים מתמטיקה. כלומר: האינטרס הלמידתי, שידוע לכולנו בשם: העניין. הם פשוט סקרנים, כי "ככה המוח עובד", כי ככה המוח עובד. הסקרנות היא שיוצרת את הסוד והמיניות, ולא להפך. היא כמו שדה כוח שיוצר את החלקיקים (בניגוד ל: החלקיקים שהיו קיימים שם לפני כן, והשרו את שדה הכוח). אז האם שדה הכוח הזה, המשיכה הזו אל העניין, תספק אותנו כסיבה מדוע לכתוב - ולשם מה (שיחליף את הלשם מי)? האם זוהי הסיבה עבורינו לכתוב פילוסופיה, ספרות, וכו' (כשה"מעניין אותי" מחליף את ה"מהנה אותי"…ושטחי כמוהו)? לא. כי המשיכה הלמידתית הזו אל העניין, אל מה שמחוץ לה, היא משיכה של המערכת, ולא של האינדיבידואלים - שמרכיבים את המערכת. אנו לא עושים כל זאת "לשם המערכת", כתורה לשמה. העניין עצמו מציע שאנו עצמנו המערכת, כלומר שהאינדיבידואל הוא החשוב (מה שמעניין אותי!), אך לנו חשוב מה שמעניין את המערכת (מה שמעניין את הפילוסופיה, או הספרות, או המתמטיקה, ולא כפרסונות - כי איננו מקובלים), ולכן אין בכך משמעות עבורינו. איננו המערכת ולעולם לא נוכל להבין אותה או להזדהות איתה (נוכל להרגיש הזדהות כזו, זה כן, אך לא להבין אותה, כי איננו זהים איתה, או מזוהים עם המין שלה). זוהי בדיוק הבעיה בעמדתנו הנוכחית: אנו מ-ח-ו-ב-ר-י-ם לרשת. מצד אחד, כבר איננו יחידים, ולא נוכל להזדהות עם האינדיבידואל האוטונומי כמקור משמעות אוטרקי, שאיננו זקוק לאיש (וזה נראה לנו רומנטי: האינדיבידואל לשם עצמו). ומצד שני, איננו הרשת, ולא נוכל להזדהות גם איתה (או להעמיד פנים שאנו מדברים איתה - ושיש לה פנים). אנו אינדיבידואלים לשם הרשת. אך הרשת איננה מתעניינת בנו, ואינה מדברת איתנו, וזה מקור הכאב. בכך המצב שלנו שונה ממצבים היסטוריים קודמים, שבהם הכפילות הזו לא היתה קיימת. או שכולנו היינו אריג (אריג משמעות, או אריג מערכת), או שהיינו מספיקים לעצמנו (כלומר היינו המערכת). ההיקרעות שלנו מהמערכת התבטאה בעמדה הקפקאית של המשפט, שבו המערכת מנוכרת, ביורוקרטית, אך זוהי עוד עמדה קלה יותר לעיכול מזו של הטירה, בה אנו רודפים אחרי המערכת הזרה לנו. אך מצבנו החמיר עוד יותר - כי המערכת בינתיים גָדלה עוד יותר, ואין דבר מבלעדיה, ולמעשה אנו חלק ממנה וכבר איננו רודפים אחריה. אנחנו כבר בפנים - בתוך הטירה, אך לא הגענו אל הנחלה, להפך. כל עוד רדפנו אחרי הטירה מבחוץ, היא היתה עבורינו מקור של עניין, מסתורין ומשמעות, כלומר מושא ללמידה, אך בתוכה - איבדנו את כל אלה. הרשת איננה מסתורית עבורנו, ואיננו מסוגלים ליישב בין העניין שלנו - לעניין שלה כמערכת. אם הלמידה היא של הרשת, כלומר של המערכת, מה מכל זה עבורינו? מה הנחמה לחיה - בלמידת האבולוציה? אם אתה רעב או נטרף או מיוחם, האם תמצא משמעות בכך שסייעת לאלגוריתם הלמידה הגדול? אל מי אנו פונים (למשל בכתיבה, למשל במשפט זה), הרי אנו אנשים, וזקוקים לפנים שאליהם נפנה. כתיבה היא אולי למידה עבור המערכת, אבל עבורינו - האם איננו זקוקים לתקשורת? והאם הלמידה עצמה, של המערכת, איננה זקוקה לתקשורת? הרי מה עוזר שכתבנו והמערכת לא ידעה ולא נודע כי בא אל קרבה. האם מתמטיקאי שמגלה הוכחה ביער, ואיש לא שמע או ישמע, הוא מתמטיקאי (ובדומה - פילוסוף)? האם אין התקשורת חלק מתפקידנו בלמידה, והאם הרשת אינה תשתית הכרחית ללמידה, כלומר שחשובים קשריה (הם מהותה!) ותקשורתה הפנימית - וקריסת התקשורת מאיימת לא רק על המערכת כמערכת, אלא גם על הלמידה (שהרי למידה זקוקה למערכת - היא בתוכה). כלומר זו לא רק בעיה אישית אנושית שאיננו מתקשרים - זו בעיה למידתית מערכתית. ואולי זהו מקור המועקה, שהרי התקשורת איננה מעניינת אותנו באמת, אלא חוסר הלמידה, שהוא חוסר הטעם והעניין שיש בכל פעולה אמנותית או אינטלקטואלית נוכחית (ושהיא - הלמידה - גם מקור הערך האמיתי של כל תקשורת). ובכלל, כשמפעל החיים של אדם יָרד לטמיון, מה תעזור לו ה"למידה"? זוהי הסיבה שאנו זקוקים לאופק שמחוץ למערכת הנוכחית, ולא כזה שנמצא במרחב שלה. ומהו עניין זה, מהי הגדרה זו, אם לא - הגדרת העתיד? זהו העניין שמשותף גם ליחיד המשתתף במערכת, וגם המערכת עצמה - העתיד שלה. העניין של מתמטיקאי הוא הרי לא (או לא בעיקר) במרחבי המתמטיקה, שהרי מרחבי המתמטיקה הנוכחיים מספיקים ללימוד עבור עשרות ומאות תקופות חיים שלמות. אך אנו לא רואים הרבה מתמטיקאים נודדים במרחבים אינסופיים אלו, שאך ורק מסתובבים ולומדים עוד ועוד תחומי מתמטיקה, ובכך מכסים מרחבי מתמטיקה גדולים בהרבה מאשר כל מה שאדם יכול להשיג ולגלות במחקרו. העניין של המתמטיקאי איננו, בעיקרון, במתמטיקה הנוכחית - אלא במתמטיקה העתידית. לכן הוא מעדיף להתקדם מעט ולאט בתחום מצומצם מאשר להתפרש ללא גבול. העתיד הוא האופק שמשותף לנו עם המערכת, כי הוא נמצא מחוץ לשנינו (אנו והמערכת), ומולו אנחנו דווקא ביחד. הוא הטירה האמיתית, אליה לא הגענו, ולכן יש בה עניין, משמעות ומסתורין. הוא המושך הגדול, מחוץ למערכת, ומחוץ לנו. המוח שלנו הוא מכונת עתיד. והעתיד הוא גם מי שאיתו אנחנו מדברים, כי הוא קיים בכל הרמות של המערכת. ישנו העתיד של המערכת, אך ישנה גם האליטה של העתיד (אנא, אל תהיי כמו זו של ההווה), וישנם גם האנשים - אנשי התרבות והאינטלקטואלים של העתיד. הכתיבה היא לפיכך תקשורת עמם, עם בני אדם. מי נמצא בצד השני של הטלפון? מי הנמען של המכתב? הדיבור הוא עם אנשי העתיד, וזוהי משמעות הכתיבה. היא פונה אל האליטה של העתיד (ולא - לא! - אל האליטה של ההווה). זוהי התשובה לשאלה: מיהו הקורא? אינדיבידואל שקורא טקסט זה בעתיד. הקורא הוא תמיד אתה (או את), ולא אני, או הוא, או זה. וזוהי הסיבה שהלמידה זקוקה לעתיד. וזהו, מצד שני, גם החיסרון של למידה לשם למידה. כמו למשל לימוד התורה לשמה, החרדי, שאין לו את אופק העתיד (ולכן הקורא שלו הוא האל - בהווה. וזו הגדרת האל. לא סתם "כל-יודע", אלא ההשגחה הפרטית, "כל-קורא"). מטרת הטקסט היא למצוא את הקוראים העתידיים שלו, שאינם הקוראים של היום, או "אנשי הספר" וה"הוגים" הנוכחיים, המוכרים בשמותיהם, אלא צעירים מוכשרים מהעתיד, שיחפשו משהו אחר. לכן העניין שלו הוא תמיד העתיד, למשל עתיד הפילוסופיה. לפיכך מה שחשוב הוא לא הפרסום בפייסבוק, אלא עליית הדירוג בגוגל. כי פייסבוק היא הרשת של ההווה, רשת השיכחה, ואילו גוגל היא הרשת של העבר, רשת הזיכרון. לכן חשוב להיות חלק מן "העבר" - כדי לתקשר עם העתיד. אך לא חשוב להיות חלק מן ההווה. האם ישנו עוד גוף עבודות נרחב ומקיף כזה, שמפורסם ברשת בעברית, כמו זה של אסכולת נתניה? מפעל הנצחה הינו מפעל שמבקש לדלג על ההווה, ולהוות מייד עבר, כלומר: משהו שיש לו עתיד. לכן המוות דווקא אינו מאיים עליו כלל (להפך) - אלא השיכחה. והשלב הראשון נגד השיכחה הוא הכתיבה, כשכיום חסר לנו השלב השני, הפרסום (דווקא בשל עודף יכולת פרסום, הצנזורה הטובה ביותר היא ההצפה - הצנזורה הדמוקרטית). אבל מי יודע, בעתיד. אולי השלב השני, ההערכתי, שוב ילבש צורה שהיא פנים, ולא דמונית, כלומר ללא פנים. ואל הפנים הללו אנו מדברים. פעם היה צריך להעיר פילוסוף אחד מתרדמתו הדוגמטית, היום צריך להעיר עולם שלם מתרדמתו הדוגמטית - לעבר הלמידה. אך עוד יתכן, אולי, שיספיק להעיר אדם אחד, כמו פעם. כשמתה ההערכה, אזי החיפוש אחרי הערכה יכול להיראות פתטי, כרודף הכבוד שהכבוד בורח ממנו (ומהו הכבוד אם לא הערכת ההווה, במקום הערכת העתיד, או הרצון בריצוי ההורה, במקום בלימוד הבן. הרצון לשמוע, לא להשמיע: ילד שלי מוצלח!). אך צריך לזכור שהערכה היא חלק ממעגל הלמידה, מאופק העניין שלה המוצב מולנו (כמו גבר שמתעניין באישה), ולכן בלעדיה אנו לא יכולים להיות חלק מהלמידה. כלומר: לא נהיה חלק מזו של ההווה. אך השאלה אם נהיה חלק מהלמידה לא תלוייה בנו, או בו, אלא בעתיד. הוא המלאך שעמו אנו נאבקים, בכל משפט ובכל רעיון, ולא עם עלובי ההווה, הרחוקים, העסוקים, הבלתי רלוונטיים. כי הוא הוא הרלוונטיות. בו נסגר המעגל. הוא החצי השני של הלמידה, ולכן אליו מופנה הארוס. אנו הופרדנו מהחצי השלנו - שבעתיד, שלא נזכה לפגוש. כל רעש בהווה מטרתו רק להישמע, ולו כהד קלוש-חלוש, בעתיד. אך הרעשה ארטילרית זו רק מבטיחה שהעתיד לא ישמע ממנה דבר, ולכן לא כדאי להיות חלק ממנה. דהיינו, העתיד מעניין אותנו, ללא ספק, אך מה שאנו רוצים הוא גם לעניין אותו. להיות חלק מהעניין שלו, מהלמידה שלו, ולא רק שהוא יהיה חלק מהלמידה שלנו. הטעות היתה המחשבה שזה אומר שהלמידה שלו תהיה בנוייה כשלב הבא מעל הלמידה שלנו, ולכן אנחנו צריכים להיות (מראש) בעברה, כלומר להצליח בהווה. אך מטרה חשובה הרבה יותר היא דווקא לאתגר את העתיד, כלומר להיות חלק מלמידה עתידית כלשהי, כשהוא יפגש בנו כעבר, כלומר: כדבר שכבר מת.