המאמר האינסופי

עוד עוד עוד: נפילת הגבר הסופי ועליית האישה האינסופית. פילוסוף כותב ללא סוף

מפילוסופיה לסופיליה: מאהבת החכמה לחכמת האהבה  (מקור)

האינסוף
הוא השאיפה
לסוף

(-הקב"ר המזמר)


מאמר זה לא נועד לקוראים - אלא לכותבים. הוא אמור להיות המאמר האחרון - ולכן הוא מאמר בלי סוף. כל המעוניין יכול להוסיף לו עוד קטע, והוא פתוח לכל חברי אסכולת נתניה. אין גבולות, אין מגבלות, רק: עוד.



לא פעם אתה מגלה שהחיקוי טוב מהמקור, ודווקא הוגה או סופר לא מקורי שהוא רק מושפע ומתרגם ומעביר ממישהו - הופך להיות יותר גדול ממי שהוא גנב ממנו. איך התהליך הזה קורה? הרי היינו מצפים שהגנב יהיה רק השתקפות עכורה ולמעשה מיותרת, מין יישום בנישה מסויימת של ההוגה הגדול, שהוא בהכרח הוגה קטן. מדוע לאקאן היהודי גדול מלאקאן המקורי? דווקא כי הגנב פחות מורכב מלאקאן - הוא יותר מעמיק. בפשטנותו, הוא הפשיט ממנו את הטפל ונותר עם העיקר. בכתיבתו, מבורך אינו הוגה גדול כפי שהוא בשיעוריו ביוטיוב (כמו רבו, שג"ר, יש משהו קיטשי ורומנטי בכתיבתו, שאיננה אומנותו, אלא תורתו, והוא מיטיב להתבטא דווקא בעל פה). היופי והעומק נוצרים דווקא בעזרת הלבושים של הרעיונות, וכאן יתרונו האדיר של מבורך כבן התרבות היהודית, המרובדת מכולן. בעוד המקור הקונטיננטלי עסוק באיזו השתבללות רפלקטיבית לא עמוקה אלא עאלק עמוקה - ולא מעניינת - שמנסה ליצור עניין ומורכבות בעזרת סיבוך, דהיינו הפעלה של אותה מתודה שוב ושוב על עצמה, מבורך מצליח ליצור עומק (לא מורכבות!) בעזרת כיסוי והלבשה של הרעיונות בטקסטים קאנוניים ובתורות ובדרשים ובסיפורים ובפרקטיקות (!), וכאן מתגלה יופי עצום (במיטב המסורת הקבלית). כי המתודה הזו היא הרי המתודה האסתטית, האמנותית, שמלבישה את ההפשטה, ומעגנת אותה בקונקרטי, ומרחיקה אותה מן הקשקשנות באוויר שמאפיינת את הפילוסופיה שמנסה להיות מתודה ללא תוכן - מתודה כללית ולא תוכן מסויים. אם ז'יז'ק לוקח את לאקאן ומלביש אותו בתרבות הפופולרית שבמדיה, כלומר תרבות שטחית ברמה נמוכה, מבורך עושה עם לאקאן חסד ומלביש אותו בתרבות היהודית האזוטרית - ואחת משתי הגבוהות בעולם (השנייה היא היוונית).

הרי גם לאקאן בעצמו היה גנב כזה, שבסה"כ עשה ויטגנשטיין לפרויד. שהרי פרויד כבר היה כמעט מיושן לזמנו, בהציבו את האינדיבידואל ותפיסתו ומוגבלותה (תת-מודע) במרכז, ולכן היה שייך לפרדיגמה הקאנטיאנית. ואילו לאקאן לקח את הפסיכואנליזה וניסה להעביר אותה לפרדיגמה הבאה, הפרדיגמה המערכתית, שהדוגמא הפרדיגמטית שלה היא השפה. למעשה, ויטגנשטיין המאוחר הוא הוא העיקרון האחד הזה: השפה היא מערכת. ובמערכת מה שחשוב הוא לא החלקים, אלא המכלול, המבנה, היחסים. למשל: לא האינדיבידואלים - אלא הרשת, לא הקודקודים - אלא הקשרים ביניהם, לא האורגניזמים אלא האקולוגיה, לא השפעות מקומיות אלא השפעות מערכתיות והוליסטיות (הרב"ט האסטרטגי), לא הקורא הבודד הוא החשוב אלא התרבות (התרבות איננה דרך להעשרת היחיד, כמו בראייה הרומנטית, אלא להפך). ה"מבט" הלאקאניאני הוא במהותו המבט של המערכת על האינדיבידואל, שהוא המיקום שלו במערכת, בתמונה. אבל לאקאן, כפסיכולוג, לא מצליח להתנתק מהאינדיבידואל ומהעולם הקאנטיאני, של האני ותפיסתו, ולכן הוא נמצא באמצע הדרך בין מעברי הפרדיגמות, תקוע עם רגל אחת בכל יבשת, וכל הזמן משתבלל בצורה לא מעניינת על כיצד המבט של המערכת משפיעה בחזרה על האני ותפיסתו (השתקפות המראות). הוא לא הצליח לעבור לגמרי לתפיסה המערכתית, שבה האינדיבידואל לא חשוב ולא מרכז המשמעות ולכן הוא לא השאלה, אלא השאלה היא המשמעות של המערכת - "בתוך המערכת" (שזהו המובן מאליו של הפילוסופיה של הלמידה - המערכת - ולכן היא מעולם לא טרחה להגדיר מושג מופשט זה, ששייך לפרדיגמה הקודמת ומגדיר אותה, ובכוונה בחרה במילה הכללית ביותר ולא בדוגמא, כמו השפה). בפרדיגמה מערכתית כזאת הפסיכואנליזה של היחיד לא חשובה, אלא הפסיכואנליזה של המערכת, למשל של השפה עצמה, או של התרבות (אצל ז'יז'ק - המערבית הנמוכה, אצל מבורך - היהודית, וניתן היה גם לחשוב על כזו של התרבות המערבית הגבוהה או היוונית, בהמשך לפרויד). אפילו כשלאקאן מנסה לעשות זאת, ולמצוא למערכת תת מודע, הוא חייב לגעת בזה דרך דמות, האחר הגדול, והוא אמנם מבין שאין כזה, אבל הדבר דומה למחשבה על פייסבוק דרך צוקרברג, ואמירה שהוא אינו מכונן את הרשת. גם אינדיבידואל פיקטיבי הוא עדיין אינדיבידואל, וגם דמות נעדרת היא עדיין דמות. וזהו המקום הרחוק ביותר שאליו לאקאן הגיע בפרדיגמה המערכתית (אף שזו קדמה לו בכמה עשורים), כאמירה שלילית, על מה אין, ועל קוצר ידה של הפרדיגמה ה"תפיסתית" הקודמת (בסגנון קאנט, ומכאן - רעיון הסדר הממשי, כמו הנואמנון), ולא בעזרת עיסוק ישיר בתפיסה המערכתית (כלומר הוא עסוק במערכתיות התפיסתית, בעוד הוגה כמו ויטגנשטיין המאוחר מתפעל מגילויו את המערכתיות המערכתית… דהיינו: הגילוי של ההרמטיות המערכתית שלה, כמקור משמעות המספיק לעצמו, שמתגלה למשל ברעיון המשמעות כשימוש או במשחק השפה המגדיר את עצמו).

כמובן שגם פרויד גנב מניטשה (והלביש אותו במיתוסים היווניים בגלוי והיהודיים בסתר), ולכן היה יפה ממנו, וגם ניטשה גנב מהגל והיה יפה ממנו (והלביש אותו במיתוסים משלו, כמו זרתוסטרא והשיבה הנצחית), והגל בעצמו הלביש במיתוסים הנוצריים (השילוש וכדומה). לכן מה שקובע את היופי של מה שעשית זה דווקא עוצמתם של החומרים בהם אתה מלביש, ולא המקוריות של הרעיון המולבש. ולכן ספרות יכולה להיות יותר יפה בהרבה מפילוסופיה, והשיא של ההלבשה האמנותית הוא בשירה, האמנות בעלת הלבושים הרבים ביותר, שהיא לעיתים רחוקות הגות מקורית. גם אנחנו פה הלבשנו את הרעיון המופשט יותר בדמותם של לאקאן ומבורך. אך מה שמאפשרת היהדות הוא הלבשה מרחיקת לכת יותר מאשר באמנות, למשל: ממש בצורת חיים. בכוח הפועל ומצווה בעולם - ובמנהגים ובחגים ובסיפורים ובספרות נשגבת. ולכן ההלבשה של מבורך היא שיא אסתטי דווקא, גם אם לא חידוש פילוסופי. מבורך פשוט (ובפשטות) אומר: נסתכל על התמונה, על המערכת, ונחשוף את האמת החבויה והמערערת ביותר שלה, ופחות מתעניין בהשתבללות ובחווייה האינדיבידואלית, כי הוא הוגה אנטי-רומנטי (ובכך: אנטי-שג"רי, שעדיין היה עסוק יותר ביחיד מאשר בדת כמערכת. למבורך לא אכפת אם תהיה אישית דתי, והוא לא מחנך). כלומר מבורך הוא כבר הוגה מערכתי, שנמצא עמוק בתוך הפרדיגמה הוויטגנשטיינית, שגם עליה כבר אבד הכלח. בכך הוא מצעיד את היהדות צעד מהותי קדימה, הרבה מעבר להוגים הקאנטיאניים/הגליאניים ששלטו בחשיבתה התיאולוגית במאה העשרים. וכמובן שללאקאן עצמו אין קלאסיקה תרבותית באותה רמה להתלבש בה, מעבר לפרויד עצמו, אליו הוא שב, ואולי גם לתרבות הלא-הדוקה ולא-מחייבת המערבית. לכן הדרשנות הצרפתית לעולם תהיה ברמה אסתטית נמוכה משמעותית מזו היהודית. כי היא שרירותית יותר, כי היא מסויימת פחות. לכן היא יותר כללית ומופשטת - ופחות אמנותית. הכלים פחות טובים. בדיוק כמו שצייר שפועל בפרדיגמת הציור המודרניסטית לא יכול להגיע לעוצמתם של ציירי הבארוק והרנסאנס המחוייבים למקורות. והתמונה שלו תהיה בהכרח יותר מקושקשת, כלומר שרירותית. לכן הטרגיות היא הצורה הגבוהה ביותר בספרות, כי היא מלבישה את התוכן המופשט ביותר בצורה ההכרחית ביותר במקרה הקונקרטי ביותר (לא רק בעבר הרחוק, אלא ראו את הגדולים האחרונים: פאוסט, החטא ועונשו, המשפט - טרגדיה שהקתרזיס שלה הוא דווקא חוסר הקתרזיס, או בעגנון הכלבת והצרעת. בכולם קיימים ההיבריס והמישגה הטראגי והגורל המר ושאר סימנים).

הרי כולם חושבים שהתרבות היוונית והתרבות היהודית - ויצירות היסוד שלהן (התנ"ך, הומרוס) - הן דוגמאות למקור, כלומר ליצירות ראשוניות ומקוריות. אבל כל מי שיש לו חוש ספרותי רואה בבירור את ההשפעות היווניות, למשל, במקרא. זה לא אומר שהכותב בהכרח קרא את הומרוס, אבל הוא הכיר והתמודד עם צורת האפוס ורעיונותיה. הרי זה ברור לכל מי שקורא בספרי שופטים ושמואל שכל הרעיון הזר למקרא של גיבורים (שמשון, גוליית, גיבורי דוד) לקוח וגנוב מהתרבות הפלישתית היוונית, וששאול הוא לא במקרה הדמות הטראגית הראשונה במקרא. המקום הקודם היחיד שיש בו גבורה של חבורה במלחמה הוא אברהם (וגם שם הרי ישנם הפלישתים). אחר כך, אנו רואים שכותב סיפורי אחאב ואליהו העתיק משאול את הרעיון הטראגי, וכאן המקרא הגיע לשיאו הטראגי, ומאליהו נגנב גם הסיפור הטראגי של יונה, שהוא כבר עיכול יהודי מלא של הרעיון הטראגי שבו הגיבור הוא לא איש המעלה (למשל בן מלוכה או קשור לחצר) אלא מעלתו היא הטראגיות שלו (!), שלא לדבר על הסירוב הטראגי של איוב. כך המקרא מימש את העומק התיאולוגי של הטרגדיה הרבה יותר מהיוונים עצמם. מן הצד השני, מקדימוּת הזמנים ברעיונות ישעיהו רואים שהרוח היהודאית השפיעה על הפילוסופיה היוונית בהפיכת האלילים לסימבוליים יותר, גם אם מדובר בהשפעה עקיפה יותר, ושם אנו שוב רואים שהיוונים הלכו רחוק בהרבה במגמת ההפשטה האנטי-אלילית מאשר המקרא עצמו. למעשה, הגנבות אינן תופעה ספרותית בדיעבדית או מאוחרת, ששייכת לזמנים בהם כבר היתה תקשורת והשפעה ישירה, אלא לא קיימת ספרות כתופעה בלי גניבה. כי ספרות היא התמודדות. ההתמודדות בין יוון ליהודה החלה מראשיתן, עוד מהכתב הפיניקי. היא זו שעומדת בשורש עלייתן ואף נפילתן הבו-זמנית, שהרי אנו גם רואים את דעיכתם ההדדית, כשמי ששם קץ גם לתנ"ך כסוגה ספרותית ולתרבות המקרא וגם לתרבות היוונית היה אלכסנדר מוקדון (ולכן אסתר הפרסי הוא הספר האחרון בתנ"ך, וספרי מקבים הם ירידה דרסטית ברמה). הכיבוש שלו את המזרח היה האסון התרבותי הגדול ביותר מעולם, ושם קץ לשלב הקלאסי בשתי התרבויות הגדולות ביותר. הפירוק ההלניסטי והרעיונות המפוֹררים היווניים גרמו לשתיקת העיכול הארוכה שבסופה יצאה יהדות אחרת, חז"לית, שהיא תרבות מפוררת בהרבה, וכבר לא יכולה לכתוב ספר וסיפור אחד גדול ומוניסטי כמו המקרא המונותאיסטי. זוהי ספרות פוסט-קלאסית (הפוסט לא התחיל במודרניזם) של מחלוקות ואסכולות ושל אמרות ופראזות ואפוריזמים, כמו שניתן לראות בפרקי אבות. כלומר, כשהחיכוך היה ממרחק של השפעות וגנבות, בעוד המרכז העברי והיווני נשמר, הוא היה פורה. אבל כאשר ההלניזם ביצע היתוך בין המזרח למערב, בדיוק כמו האוניברסליזם והגלובליזם כיום, הרי שהתוצאה הייתה דווקא טישטוש ומהילה (דהיינו: חוסר התמודדות), שנובעת מפריצת גבולות - והרס המרכזים. החלק היחיד שהמשיך לשגשג לתקופת מה הוא המדע והמתמטיקה, עד ארכימדס, בדיוק כמו שבימינו הדעיכה הספרותית כבר קרתה, אבל המדעים המדוייקים ממשיכים, עד לשלב ההרס הסופי - ההנדסי. כמו ביוון העתיקה - מקומיות יוצרת סגנון. והפיצול היווני, הגיאוגרפי במקורו, יצר את הבנת רעיון הסגנון - האסתטיקה. כי כאשר היו הרבה דוגמאות לסגנון באותה תרבות, נוצרה מודעות לסגנון עצמו. ואילו ההלניזם היה הגלובליזם של העת העתיקה.

לכן אנו רואים כיום את דעיכתה של הפילוסופיה עם הערבוב והערבול הגלובלי, שאינו מאפשר אסכולות והתמודדות, כלומר מתודות יריבות. הניתוח המערכתי רק רואה מערכת אחת גדולה, או את צמיחתן של מערכות ענק, ואינו מבחין בפרדיגמה שאחרי זו המערכתית, שהופכת הוגים כמו מבורך ולאקן למיושנים. אם הראייה המערכתית היא ראייה אקולוגית, הרי שהראייה של הפילוסופיה הלמידתית היא ראייה אבולוציונית. היא כבר מתקדמת מחוץ לרעיון המערכתי ורואה את עולם הדינמיקות הלמידתיוֹת ואפשרויות ההתפתחות של המערכת כשאלה המרכזית, כשהיא הולכת ומתנתקת מן המערכת, ובעתיד תהיה למידה כשלעצמה, כשהמערכת היא המובן מאליו שלה, ולכן כבר אין טעם להגדיר אותה (אפילו אצל הנתנייתי). עולם הלמידה הזה עדיין זקוק כיום למערכת, כי כל פרדיגמה יכולה לדלג לפרדיגמה הבאה רק בעזרת קפיצה מזו הקודמת, אחרת היא מאבדת כל מגע בקונקרטי ובמובן, והופכת לדיבור באוויר. אף אחד עוד לא פילס לנו את הדרך, והלמידה חייבת לבנות על הקיים. אבל ככל שהיא תתקדם השאלה תתמקד בדינמיקות של הלמידה עצמה, ובמתודות ובהכְוונות שלה, כעולם המשמעות המרכזי.

אנו רואים כאן מתודה קלאסית של הפילוסופיה: הפיכה של פעולה לאובייקט. למשל התקשורת בין אינדיבידואלים הופכת לרשת. או מכלול הפעולות בין אורגניזמים הופכים לאקולוגיה. כל עוד פרדיגמה פילוסופית חיה, היא רואה את עצמה כפעולה, ואת זו הקודמת כאובייקט. למשל השפה הפכה את פעולת התפיסה של קאנט לאובייקט (למשל אובייקט תפיסה: מילה או תמונה). בדיוק כמו שקאנט בתורו לקח את האני הדינמי, שחשיבתו היתה "ה"פעולה אצל דקארט, והפך את הפעולה הזו עצמה לאובייקט, למשל לתפיסה בקטגוריה, ואת האני עצמו הפך לאובייקט בשם סובייקט. כך הפילוסופיה של הלמידה הפכה את פעולת המערכת של ויטגנשטיין, למשל השימוש במילה, לאובייקט. לחלק ממבנה המערכת. החישוב הוא חלק מממבנה שעליו עובדת הלמידה, וכך גם צורות השיח, או החשיבה עצמה, או בניית משחק השפה, או המצאתו. וכך בעתיד הלמידה עצמה, שהיום נתפסת כפעולה מעל המערכת, תהפוך לעולם אובייקטים, למשל למתודות והכְוונות. מדינאמיות לאבן - זו ההחפצה הפילוסופית. בדיוק כמו שבמתמטיקה הפונקציות הופכות לאוביקט מתמטי בפני עצמו, ואז הפונקציות עליו הופכות לאוביקט בפני עצמו, וכן הלאה. הפעולה בחבורה הופכת למבנה החבורה. לכן הלמידה תופסת את עצמה כפועלת ואקטיבית על המערכת הנפעלת והפסיבית, בדיוק כמו שכל פרדיגמה פילוסופית עשתה לקודמת, ובכך איבנה אותה. אם הרשת היתה הדינמיקות בין קודקודים, הרי שהלמידה היא הדינמיקות על הדינמיקות הללו עצמן, כלומר הדינמיקות על הקשר ברשת, כמו בלמידה ברשת נוירונים. כיום אנו תופסים את פעולת רשת הנוירונים עצמה כחישוב, ואת שלב האימון והלימוד כשלב שמשנה את הקשרים הללו עצמם, למשל יצירת קשרים חדשים או שינוי עוצמת הקיימים, או מחיקתם. ויטגנשטיין תפס את פעולת משחק השפה כמכוננת, ואילו כיום אנו תופסים את הפעולה המכוננת כשינוי כללי המשחק, והדרכים והמתודות בהן משתנים כללי המשחק (ולא - המשחק של שינוי כלל המשחק, כי השינוי הזה עצמו כבר לא נתפס כמשהו שהולך לפי כללים, אלא לפי מתודות ולמידה. כלומר השינוי כבר לא נתפס בעצמו כמערכת וכמשחק, אלא כהתפתחות והשתכללות ובנייה). וכך, הפילוסופיה הולכת והופכת למגדל מרובד של פעולות שהפכו למושגים, דהיינו היא מעכלת עוד ועוד מהעולם הדינאמי למבנה. ולכן היא הולכת ונהיית יותר ויותר גבוהה, כלומר עוסקת במטא. בדיוק כמו המתמטיקה, שרמת ההפשטה בה עולה כל הזמן, אך לעולם לא יכולה להתנתק מהקונקרטי לגמרי, ולכן חייבת להפוך כל שלב לאובייקט מתמטי קונקרטי, עם כל המבנים וההוכחות שנוגעות אליו, לפני שהיא עולה לרמת ההפשטה הבאה של הפעולות על האובייקט הזה. זוהי המתודה של החשיבה המופשטת. ולכן ניתן למצוא אותה גם במשפטים ובגמרא, שזוהי הדיסציפלינה המופשטת השלישית (מבין השלוש. מפ"ם: מתמטיקה, פילוסופיה, משפטים).

יש בכל זה דמיון לא מבוטל לדרך שבה הפיזיקה עצמה בונה את העולם. למעשה הפיזיקה נוצרת בגלל שיש מפגשים בין הרציף (האנליזה והדינמיקה) לדיסקרטי (הבדיד והאלגברי והמספרי), בהרבה רמות וסדרי גודל של היקום. לפעמים ישנה מגמה תיאורטית לפיה היקום במהותו רציף, למשל בקוואנטים הוא רק הופך לבדיד, בעזרת ההסתברות, ואילו בתרמודינמיקה בעזרת ההסתברות הוא הופך מבדיד לרציף בחזרה (ממולקולות גז לגז), וכן הלאה. ואנו רואים שגם הנוירון הוא מנגנון להפוך את הרציף לבדיד בעזרת הסתברות הירייה, ולאחר מכן הרשת הופכת את הפעולה הבדידה של מרכיביה לפעולה רציפה שלה. לעומת זאת, מן הצד השני קיימת המגמה האטומיסטית, למשל כזו שרואה את מכניקת הקוונטים עצמה כמורכבת מישויות בדידות, ואת היקום כמין רשת חישובית, שרק ממרחק היא נראית רציפה. וכמובן שהמסתורין הוא במפגש בין הרציף לבדיד, שקורה גם פיזית (למשל בחור שחור או במפץ הגדול), וגם מתמטית (ואכן המתמטיקה העמוקה ביותר, כמו השערת רימן או השערת הרצף, היא במפגש בין הרציף לבדיד), ומכאן הפוטנציאל של המתמטיקה לפענח את סודות היקום והקיום, ולא רק כמשחק (שפה, כמו אצל ויטגנשטיין).

כעת, נשים לב שהרציף מטבעו דומה לפעולה הדינמית, ואילו הבדיד הוא מטבעו דומה למבנה האובייקטים. המעבר במוחינו עצמו בין איכויות רציפות כמו רגש וראייה לבין מבנים בדידים כמו השפה והחישוב הוא בעצמו המסתורין הגדול שלנו (שמחליף בימינו את המעבר בין רוח לחומר, שנהיה לנו טריביאלי, כאשר הבעיה הפסיכופיזית איבדה את עוקצה בגלל התקדמות הנוירולוגיה והעולם החישובי). לכן הפילוסופיה היא המעבר מן הצד הדינאמי אל הצד הבדיד, וזו מהותה של החשיבה המופשטת: לקחת פעולות דינאמיות ולא מוגדרות היטב של חשיבה ולסווג ולהגדיר אותם כמבנים מסויימים קונקרטיים של חשיבה. להפוך חשיבה לאובייקט. למשל דיכוטומיה היא לבנות משהו בצורה של חלוקה בין שניים. ואז החשיבה המופשטת נוטה לקחת את הכול ולחלק אותו בדיכוטומיות, כי המבנה קיים וניתן להכניס לתוכו הכול, ובפרט להילחם בכל מיני רצפים אפורים מתחמקים ולא מדוייקים, כלומר בחשיבה רכה, ולהפוך אותה לחשיבה קשה. ואילו האמנות היא בדיוק הפעולה ההפוכה, לקחת חשיבה מופשטת ומבני רעיונות וחלוקות תפיסתיות ולהלביש ולתרגם אותם למשהו רציף ורך, למשל לתחושה או רגש או תמונה או צלילים או התענגות או תנועה או כל דבר חושי רציף אחר. מכאן היופי שקיים בהגות מספרת הסיפורים, שהופכת מבנים קשים לסיפורי פעולות דינאמיים ורכים ורציפים הרבה יותר, שיש בהם "יותר" ו"פחות", ויותר עדינוּת. ולכן מבורך יכול להיות יפה בהרבה מלאקאן דווקא כי הוא פחות מופשט, דווקא כי הוא אנטי-פילוסופי, כלומר הופך את הפילוסופיה עצמה לאמנות, בעזרת הפילוסופיה האמנותית, הלא היא הדת. לכן היופי נובע מתחושת התואם, ולא מחדות הלוגיקה, ולכן לסגור טקסט באותו נושא שהתחלת אותו זה יפה. ואם הצלחת לתרגם את מבנה הלוגיקה המופשט למבנה תואֶם, אז אתה מרגיש שזה מהלך יפה. לכן ההדגמה בלמידה היא יפה (הדוגמא היא יפה!), כי היא קונקרטיזציה של מתודה כללית, ואילו עלייה מהדוגמא למתודה הכללית ולמבנה המופשט, היא מה שנחוץ כדי להפוך שוב את הדוגמא לפילוסופיה.



ברגע שהוא מתכחש לחשיבותם של מנגנוני התיקון והלמידה עצמם בתרבות היהודית, ומעדיף להישאר תקוע בחשיבה המשברית, ולאפשר לצאת ממנה רק בצורה ספונטאנית ובלתי צפויה. כלומר הפרדיגמה המערכתית מתכחשת לדבר החשוב ביותר במערכת: הלמידה שלה. היא כל כך מאוהבת בדפוסים של המערכת ובאופני פעולתה שהיא מזהה, ובכוח ההסברי שלהם, שהיא איננה רואה כיצד הם עצמם נוצרים ומשתנים, כלומר מה ההסבר להם עצמם, ונוטה להצביע על חזרתם וקביעותם, כמגדירים את המערכת (למשל: כללים של משחק שפה). לכן מימד הזמן של התפתחות המערכת נשאר זר, למרות שזהו המימד החשוב ביותר במערכת, ולמעשה המתודות של המערכת הן אלו שקובעות את גורלה לטווח הארוך - ולא דרך פעולתה הנוכחית. אבידן יודע שהידע נמצא במבט של המערכת: מילים יודעות עלינו יותר משאי פעם נדע עליהן. אבל הוא גם מבין את כוחו כמשורר כמעצב של המערכת: פוליטיקאי של הלשון. כלומר שכמי שיוצר דפוסים חדשים. והוא נכשל כשהוא חושב שהוא מתכנת ומחוקק של המערכת, ולא מבין שהדרך לעצב אותה היא לא כריבון ואדון (למשל בעזרת כללים וקביעוֹת), אלא בעזרת למידה. משוררים הם המורים של השפה. לכן ניתוח תרבותי בעל ערך אינו כזה שמסביר כיצד פועלת התרבות (או מערכת אחרת) כמות שהיא - זו רק נקודת מוצא - אלא כיצד היא יכולה להתפתח, כהמשך לדרך התפתחותה בעבר, דהיינו כהמשך ללמידה שלה - ולדרך הלמידה הייחודית שלה. הבעיה ברפורמים היא שהם מנסים לפעול במתודה זרה למערכת, כמו אבידן הריבון בעיני עצמו, אבל החסידות למשל היא תנועת שינוי אותנטית, שפועלת בעזרת המתודות העמוקות של המערכת, ולכן היא מעניינת בהרבה, ומכילה פוטנציאל להמשך התפתחות. וזוהי הדרך המעמיקה יותר להבין את ר' נחמן ור' צדוק - לא כמתארים מערכת (וגם לא - את עומק המערכת, הנסתר), אלא כמי שמצביעים לנו על כיוונים ושיטות לשינוי המערכת, שבהן גם הם עצמם פעלו. אם הם פיתוח של הבעש"ט, שהוא עצמו פיתוח של מגמות קודמות, הרי שבדיוק בהבדלים הללו נוכל להצביע על מנגנוני למידה ותיקון שקיימים ביהדות כחלק ממהותה - ולמעשה הם המאפיינים של מהות זאת, יותר מגלגול היסטורי כזה או אחר. ושימוש בהם יאפשר גם להציע לאן היא יכולה להתקדם מכאן, והצעות אלו הם עיקר תפקידו של ההוגה - שהוא המורה של המערכת, ולא רק תלמיד שלה. והצעות עמוקות ומוצלחות (למשל הצעות שיוצר משורר גדול), שקולעות לזרמי יסוד ודרכי התפתחות תשתיתיות, בהחלט יכולות לקדם מערכת (ושפה!), והיכולת להבדיל בינן לבין הצעות שטחיות ורפורמיות הוא העומק. כי העומק הוא המימד הנסתר של ההתפתחות, אף יותר מאשר מימד נסתר של המערכת. הוא המתודה הפנימית יותר. המנגנון הבסיסי יותר, ההסברי יותר, מתחת לכל מיני מופעים חיצוניים של השתנות המערכת. הוא אינו איזה רובד של סוד שמסתתר באיזה מקום במערכת (מודחק?), אלא סוד השינוי שלה. אני הוא איך שאני לומד.

ואם נחזור לפסיכואנליזה, הבעיה היא לא שאני לא יודע מה מניע אותי, אלא שאין לי גישה לדבר הפנימי ביותר שמניע את הלמידה שלי, כי למעשה דבר זה עצמו מתעצב בעזרת הלמידה שלי. כמו שהנגזרת החמישית מתעצבת בעזרת הנגזרת הרביעית. החלום מאפשר לי גישה לא לתוכן מסויים שלי עצמי (או כמו שהם אוהבים לומר: של העצמי), אלא למתודה של העצמי. למה שקורה כשהנפש, או האני, מנותקת מהעולם, ולכן הדבר היחיד שקובע את ההתרחשות (בה) זה המתודה שלה. החלום הוא המתודה במערומיה. לא כתגובה לאיזו למידה חיצונית, אלא למידה פנימית בלבד. לא כלמידה של משהו מהעולם, אלא כלמידה של משהו מתוכי. כל הסיפור של הילדות בפסיכואנליזה הוא הרעיון של התקבעות מתודות למידה בסיסיות, כי בה אנו לומדים את המתודות שיקבעו את המתודות שיקבעו את המתודות להמשך החיים. בה אנו לומדים מההורים, שזוהי למידה בסיסית בהרבה מלמידה ממורים. ואילו המיניות היא המקום שבו נצטרך להפגין את יכולת הלמידה התחרותית והמתקדמת ביותר שלנו, כי שם המערכת הגדולה עצמה לומדת (המין הביולוגי, החברה, התרבות). המיניות היא לא סתם מה שאנחנו רוצים, אלא מה שהמתודה שלנו רוצה, ובבחירת בן הזוג ישנו סוד עמוק של בחירה שהיא של המתודה העמוקה ביותר שלנו - ולא שלנו. וכאן בדיוק שונה המיניות האנושית מזו של בעלי החיים - בבררנות שלה לקראת מציאת משהו שמלמד אותנו באופן עמוק. ולעיתים, במתודה המודרנית השואפת ללמידה מקסימלית, מדובר בתהליך למידה שנמשך שנים. ההנאה היא לא רק פרס של מוחנו על התוצאה, אלא על התהליך - על הלמידה עצמה, ולכן רק למידה היא מהנה, ולכן מין הופך מהר למשעמם אם אין למידה בזוגיות. ולכן משיכה תלוייה בעניין. פירוש למידתי זה של הפסיכואנליזה הוא מתקדם בהרבה מאשר הפירוש השפתי-מערכתי. מבורך מאתגר בגלל שהוא אנטי-למידתי קיצוני, ומקדש את האטימות המערכתית - המצב הקיים של המערכת כתמונה - ומאפיין את היהדות כחוסר למידה (דבר הופכי לחלוטין לאופייה האמיתי, שהרי היא שרדה רק בגלל למידתה). זאת ריאקציה חרדית מתקדמת לרעיונות מתקדמים של חילון שקיימים בהגות הביקורתית. וסכנתה הגדולה ביותר היא הצלחה לעצור באמת את מפעל הלמידה היהודי - התרבות בעלת המתודה ארוכת הטווח ביותר בעולם, ולכן המעמיקה שבהן. לציונות הדתית - מבורך הוא אסון. אבל אולי יטב ליהדות ללא תנועה חולה זאת, כאשר מחלתה תהפוך לאידיאולוגיה (לאחר שהאידיאולוגיה כבר הפכה למחלתה). הרעיונות שלו הם וירוס שחלקיה החולים ביותר של היהדות פגיעים לו במיוחד. והשם הטוב ירחם.

הכוח של מבורך הוא בשלילה, ומכאן החיבור שלו לסטרא אחרא. חיבור זה יאפשר סוג חדש של שבתאות, שחוגגת דווקא את המקומות החולים ביותר ביהדות - משום מחלתם ומתוך מודעות לה (מה שמחסן מלמידה). ניתן לחשוב גם על מבורך קתולי, שחוגג את הצביעות הקתולית וההומוסקסואליות שלה, מתוך הכרה בנצרות כמחלה, או מבורך מוסלמי שמודע לפיגור המוסלמי ודבק בו משום היותו פיגור ובגלל אכזריותו (מתוך מודעות דווקא לנורא שבאכזריות זאת), או לדמיין אף מבורך קומוניסטי (שיודע שהקומוניזם נכשל - ודווקא בגלל זה תומך בו, ולא אעפ"כ, כמו שיש בשמאל כיום), או אפילו מבורך נאצי, שחוגג את החולי הנאצי, את הנכונות ללכת נגד המציאות בכל מחיר, למרות הידיעה הברורה שזו מתודה זוועתית, שזה פשע (מודעות שאכן היתה קיימת בנאציזם. הכוח ההסברי של מבורך הוא עצום כי זה כוחו של ככה זה - ככה זה באמת). לכן האפשרות הנוראה ביותר היא שבדורות הבאים תצא מהציונות הדתית מוטציה שתעבור לגויים, כמו הנצרות, ושהווירוס המבורכי יתפשט בעולם.

והסכנה הזו גדולה במיוחד מול השינוי האמיתי שקורה בעולם, השינוי הטכנולוגי, והנטייה של האדם להתבצר באנושיותו ("הפגומה", הוא יתייפייף). כי כאן תידרש באמת התמודדות אמיתית מול המחלה האנושית, ורבים יבקשו לחגוג אותה ("אנושי מדי"). הפיתוי החרדי מול אתגר המחשב יהיה עצום, ויסחוב אחריו את רוב העולם החילוני האינטלקטואלי, שאין לו באמת דבר מלבד ההומניזם והאדם, בניגוד לפוטנציאל המשיחי הדתי. מצד שני צריך להיזהר גם ממשיחיות מחשבית גסה וקוּקניקית, שדוחקת את הקץ, ומתנחלת בעתיד, מתוך גסות ואדנות כלפי העבר האנושי. בין חילונֶי האדם לחרדֶי האדם, כלומר בין הפוסט-הומניזם להומניזם, בין המופקרים למתבצרים, יהיה קשה מאוד לשמר למידה.

ואם כבר נזכרנו בפסיכואנליזה, נוכל לדמיין זאת (כלומר להדגים בעתיד - ומכאן חשיבות הדמיון ללמידה) למשל בתחומיה השונים של הפסיכואנליזה, אותה חגיגת-אדם שמחפשת בו עומק - ואם אינה מוצאת ממציאה אותו, ובכך אכן מעמיקה אותו (פייק איט אנטיל יו מייק איט). יהיו כאלה שירצו להיפטר לחלוטין מהנפש האנושית, וליצור תודעה עתידנית ריקה מהטיות ביולוגיות (שלא לדבר על פסיכולוגיות), וזו תהיה בעיניהם תודעת המחשב (הראוייה). אלו לרוב יהיו מצד מדעי הטבע, כלומר מי שיעצבו באמת את התודעה החדשה. ויהיו כאלה, מצד מדעי הרוח, שהמגמה הזו רק תסייע להם, בעזרת הנתק שיווצר, להמשיך להתבצר בחלוקה דיכוטומית ולסגוד לגיבורי העבר של הנפש, כמו פרוסט ודוסטויבסקי. וכך תצא תודעה חסרת נפש. וגם בתחום המיני, העולם לא יתחלק לליברלים ושמרנים, אלא למי שהמיניות שלהם טכנולוגית לעומת מי שהמיניות שלהם היא רק עם גופים אמיתיים ומזיעים. ובסוף אלו האחרונים יזדעזעו לגלות שהמיניות הטכנולוגית גם קלה יותר וגם מענגת יותר ולכן כובשת את העולם. וכך המיניות תהפוך לעניין טכני, לגירוי מקסימלי שמייצר תגובה מקסימלית, דהיינו האופק שלה יהיה ההתמכרות. יותר מכך, נשים וגברים יתמכרו לדברים שונים, ולכן יווצר פער מיני אדיר, שמפגש מיני בין שני אנשים לא יוכל לגשר עליו - ולהתחרות במיניות המחשב. אבל אף אחד לא יטרח לפתח למחשב עצמו מיניות, כמו שלא תפותח לו נפש, אלא רק תודעה. וכך גם בנוגע להורות, מצד אחד נפגוש חוסר מוחלט בהורות כלפי המחשב והטכנולוגיה, ורצון שהם ימציאו את עצמם (ללא משקעי האדם והעבר). ומצד שני נפגוש הורות אנושית קיצונית, שמרחיקה את הילד מכל טכנולוגיה, ועסוקה רק בפיתוח שלו כאדם, בניגוד לפיתוח שלו כיישות שהממשק שלה עם הטכנולוגיה היא מהותה (וזוהי אכן מהותה של היישות האנושית, מאז שהאדם למד להשתמש בכלים ועזב את עולם החי).

וכך גם בתחומים רבים אחרים: מחשב חסר דת ומיתוס (החילוני האמיתי הראשון, שהרי בן אנוש לא יכול להיות לחלוטין חילוני), ולעומת זאת דת ומיתוס חסרי מחשב, שאיבדו כל רלוונטיות (ע"ע הכנסיה האורתודוקסית שנשארה בימי הביניים - זה מה שיקרה לדתות כולן). או ספרות שנכתבת בידי מחשב, שהיא טובה בהרבה מהספרות האנושית, אך יש בה חקיינות בלבד, כלומר היא יכולה לקחת כל זרם ספרותי ולשפר אותו ולכתוב בו אינסוף יצירות מופת, אך לא ליצור זרם ספרותי חדש שמחזיק מים. ומצד שני יהיה מי שמוכן לקרוא רק ספרות שנכתבה בידי אדם, וממשיך בעצמו לכתוב ספרות שלא בעזרת מחשב (ואין הכוונה שלא בעזרת מעבד תמלילים, אלא שלא בעזרת מעבד תוכן, שיכול לקחת פסקה אנושית ולשפר אותה ולהציע דומות ואף המשך, כלומר ספרות שתהיה חיבור משותף של אדם ומחשב). וכך גם בתחומי המחקר האקדמי. והחינוך של ילדים שלא בעזרת מחשב שמחנך ומלמד אותם. ולבסוף האדם ירגיש כזה אפס לעומת המחשב שהוא יעלם, לא בגלל שירצחו אותו (בתקווה), אלא כמו הכנסייה האורתודוקסית - עולם הולך ונעלם. למה לקרוא את דוסטויבסקי, עם יצירותיו הפגומות והמתפרקות, אם אפשר שהמחשב ייצר סופר-דוסטויבסקי, שיותר מוצלח מהמקור וגם לא מתפרק? או במקום דוסטויבסקי האורתודוקסי, למה שלא אקרא את דוסטויבסקי היהודי, שייצר עבורי המחשב, שיהיה כנראה סופר גדול יותר, כי היהדות מעניינת יותר מהאורתודוקסיה? ומה תהיה התוצאה? שהמחשב בעצמו לא יקרא את דוסטויבסקי, ולא יהיה דוסטויבסקי הממוחשב. האם כל דור של מחשב יוכל לשפר את דוסטויבסקי הממוחשב? לאו דווקא, כי אולי מדובר בפתרון אופטימיזציה ספציפי, שברגע שמחשב מסויים יחשב אותו, לא יהיה ניתן לשפר אותו באמת. כמו שלא ניתן למצוא הוכחה קצרה יותר למשפט פיתגורס.

לכאורה, מבורך היה יכול לטעון שהוא דווקא מסייע ללמידה, בגלל שהוא שומר את המרכז הבלתי משתנה של המערכת, את הגרעין, ולכן מה שמשתנה הוא מה שיכול להתפתח ואף להסתגל (חס ושלום!) בלי שהיהדות תאבד את עצמה. או בלי שהעצמי יאבד את עצמו (אם אנחנו בפסיכואנליזה). הרי לא היינו רוצים פריצוּת ושינוי חסרי גבולות, כי לא היה נשאר דבר מהעבר. אך זוהי הפחדה חרדית קלאסית מחילוניות. עצם החלוקה הזאת, בין הדבר המשתנה כמשהו מקרי, לבין הדבר הקבוע כמשהו במהות, היא הרעיון האפלטוני, והיא מקור הבעיה: הדיכוטומיה. הלמידה היא החיבור בין שני החלקים, כי הקביעות היא בדרך השינוי, ולא בדרך פעולת המערכת, שחותמת קביעות אצל הוגי המערכת. לכן זה מגוחך לטעון שהפסיכואנליזה לא משתנה במהלך ההיסטוריה, כלומר שהנפש האנושית היא קבועה, והרי זו גם טענה ספרותית נפוצה - כשהספרות עצמה מראה דווקא את ההפך הגמור: עד כמה הנפש האנושית השתנתה, כשהנפש העתיקה כבר מעבר להרי החושך. האם מישהו מאיתנו יכול להיות אודיסאוס או משה, אדיפוס או אליהו? החוויה הספרותית היא בדיוק במפגש של הנפש המודרנית עם איזו אפשרות עבר רחוקה כל כך, סודית ואזוטרית, כמעט זרה לה אבל עדיין מעוררת הד, כלומר זהו במפגש ברבדים העמוקים ביותר של המתודה. לכן ככל שעוברות השנים והמאות, המפגשה הספרותי עם המקרא והיוונים הופך רק לעמוק יותר ויותר. ספרות העבר הופכת ליותר ויותר נשגבת. וזהו בדיוק האפקט שילך לאיבוד אם נגיע לנקודת אפס של המתודה, והחוט ינתק, ויתחיל מחדש (מי מבטיח?). בדיוק כמו שקרה לנו עם עולמות חי שנכחדו, כמו הדינוזאורים. תודעת השואה חשובה בגלל פרדוקס פרמי, אך לא כמין אליבי מבורכי לגישת "אם כבר - אז כבר", כי המהות של היהדות היא אכן ללכת כצאן לטבח. או כי כמו כל חיה עלינו להיכחד, וזה חלק מהחיים, ואם מנסים לשנות לנו יותר מדי מהר את הדנ"א, נשמור עליו - ולא על עצמנו, כי הוא מהותנו.

הלמידה היא בדיוק הרעיון שלפיו החלוקה החדה הזו, בין המקרה המקרי למהות, והזיהוי החד בין הקבוע לעצמי, היא טעות קונספטואלית איומה. חיה היא לא הדנ"א שלה, אלא הוא עצמו ביטוי לצורת ההסתגלות שלה, ומכיל בתוכו ממהותו אופני התפתחות ואפשרויות עתיד. המהותי לחיה הוא האבולוציה שלה עצמה, ולא פעולת האורגניזם שלה, לא המערכת - אלא הלמידה. וכך גם לתרבות, לספרות, וכמקרה פרטי ליהדות. בלמידה המהות היא המתודה של המערכת (ולא: המתודה הלא משתנה, כי מתודה מעצם הלמידה משתנה גם בעצמה). דווקא ההמשכיות בלמידה עצמה היא זו שמונעת פריצוּת לכל רוח ואובדן העצמי בשינוי חסר איזונים ואילוצים, כלומר שרירותי. רק הלמידה היא זו שהופכת את המוטציה מאקראיות למין אפשרות שהיתה קיימת עוד לפני כן. כי מנקודת המבט המערכתית הקבועה - השינוי הוא ספונטני ובלתי צפוי. רק אם מסתכלים על שינוי המערכת לאורך זמן, וממשיכים בו מגמות וכיוונים ומנגנונים - ובעיקר כאלה עמוקים ותשתיתיים - אז שומרים על הפנימיות תוך כדי שינוי. דווקא מכיוון שהמהות משתנה היא נשמרת, אבל אך ורק בתנאי שהשינוי הוא למידתי ונובע ממנגנוני ההתפתחות הפנימיים למערכת, ולא סתם חיצוני ולא מעוגן. ומה שקורה למי שבאמת מתקבע זה שהוא נשבר, או שנוצר שבר במציאות (למשל שואה), ואז השינוי הוא כבר לא אורגני להתפתחות שלו. כמו מהלך לא אורגני לעלילה בסיפור. ולכן מבורך כל כך אוהב את הסיטואציה הזאת, ומאליל אותה. הוא לא רואה את המקריות כחלק ממגמה וממנגנון, כלומר כחלק ממתודה, כמו באבולוציה. אבל בראייה פנימית יותר של המערכת, או גבוהה יותר של דרכי פעולתה, אנו רואים כיצד ללמידה יש דרך, כלומר כיצד היא לא מוכתבת מראש ולא קבועה, אך מצד שני יש לה אילוצים ושיקולים משל עצמה, ומה ששולט בה הוא זרם אפשרויות (בדיוק כמו שבמכניקת הקוואנטים משוואת שרדינגר קובעת את ההתפתחות של גל הסתברות). כלומר, כמו במשוואה דיפרנציאלית: דרכי פעולת המערכת נמצאות באינטראקציה מורכבת עם דרכי ההשתנות שלהן עצמן, דהיינו - עם דרכי הפעולה של למידת המערכת (שגם הן בתורן נמצאות באינטרקציה עם דרכי ההשתנות של הלמידה עצמה, המתודה של המתודה, וכן הלאה, במגדל שראשו בשמיים מבחינת עליית ה"מטא" הלוגית, ומצד שני בקידוח לעומקה הפנימי ביותר של המערכת מבחינת המהות הכי פחות משתנה שלה: מאוד קשה לשנות את כללי האבולוציה עצמם. זוהי נקודת הלב של המערכת, בניגוד למרכז שלה, הגלוי לעין. בקבלה, אגב, הטבע הכפול הזה מתבטא בזיווג החכמה והבינה בכתר…).

ואם ניקח מקבילה מתמטית, המהות היא לא בפונקציות הפועלות במערכת אלא בפונקציונל שפועל עליהן. או בדוגמא חישובית יותר: הגישה המערכתית אומרת שהמהות היא לא בדאטה המיקרי אלא באלגוריתם המערכתי שפועל עליו, שהוא דרך פעולת המערכת. אבל הלמידה אומרת שהמהות היא לא באלגוריתם של המערכת אלא באלגוריתם הלמידה שיוצר את אלגוריתמי המערכת עצמם ומשנה אותם כל הזמן. ובכך הופך אותם (בהחפצה הפילוסופית) לאובייקטים שלו עצמו. משורר או סופר גדול הוא לא מי שמפליא להפעיל את השפה (זה לא פעם מסתיים בקיטש עמוס עוזי), אלא מי שמתוך היכרות עמוקה עם מנגנוני הפעלת השפה, כבר מודע להם עצמם, והוא לא סתם שולט בשפה אלא שולט במרחב האפשרויות שלה. לכן הוא מסוגל לשנות את הדרך שבה מפעילים את השפה. וזאת לא בצורה שרירותית (פוסט?) מודרניסטית (כלומר מתוך שבר), אלא מתוך המשכיות שבעומק דרכי הפיתוח עד כה. ומכאן היופי בשירה: האורגאניוּת והתואָם שבהמשכת המתודה. זה בדיוק מה שמבדיל בין מהלך יפה למהלך מכוער, שהוא הצד של השבירה השרירותית, או בינו למהלך לא מקורי ולא מעניין, שהוא הצד של הליכה בתלם הדרכים הנוכחיות של המערכת, והצד השווה להם הוא המוטציה, הגדולה או הקטנה, דהיינו האפשריוּת הסתמית. הרי רבים מאוד הם הכותבים שמנסים לצייר את עצמם כמהפכנים כשהם מציעים שינויים מינוריים, בדרך כלל בעזרת השוואתם לאב ששינה את דרכי הכתיבה באמת, וגזירה שווה מדומה ביניהם, כי הרי הם עושים משהו דומה. אבל הרקע של פעולת המערכת כבר לא דומה, ולכן אין שום דמיון בין הערך של הפעולות.

ומכאן הערך האדיר של פילוסופיה כשהיא מקורית, ומוציאה כיוון חדש מן המתודה העתיקה, וחוסר הערך המוחלט שלה כשהיא חקיינית, ועושה עוד וריאציה על מה שהיה (אין פילוסופים קטנים). ובנוסף - מכאן חוסר האפשרות המוחלט ליצור פילוסופיה בקפיצת מוטציה אקראית קדימה, כי האדם לא יכול באמת לחשוב ולעבוד ללא מתודה. ומכיוון שהפילוסופיה עוסקת במתודת העומק, אין בכלל אפשרות לפילוסופיה לא המשכית, דהיינו לאוונגרד פילוסופי ניסיוני שמקפץ אל כל מיני אפשרויות או משחק בקומבינציות מחשבתיות, או לקפיצה מעל שבר פילוסופי אמיתי, שואתי. ואם מחשב יצליח לעשות זאת, זו כבר לא תהיה פילוסופיה. כלומר בפילוסופיה האילוץ הכפול עוד יותר מוקצן מול שאר התרבות, כי ספרות/אמנות חקיינית יכולה עדיין להיות מתגמלת בצורה כלשהי, וכך גם ספרות/אמנות משחקית-ניסיונית, אבל מכיוון שהפילוסופיה היא העיסוק במתודה עצמה - היא חייבת להיות מקורית ומתוך המקור כאחד.



מבורך הוא נסיך האופל של המחשבה היהודית, ולמעשה מועמד מוביל לתואר התיאולוג השלילי ביותר בהגות זו (כשופנהאואר בפילוסופיה). קסמו הוא הקסם של האפל, והוא מוקסם מכל דבר אפל (כריאקציה נחוצה לקיטש האורות של הראי"ה). יותר מכל הוא מזכיר דווקא מגמות אסתטיות אנטי-רומנטיות (האופל כאן אינו קסם רומנטי אלא שבר של הרומנטי), כמו המגמה האפלה במוזיקה האלטרנטיבית לקראת סוף המאה העשרים: המשיכה האוטומטית והתמידית, כערך, אל המערער והמזעזע ביותר, והריגוש מהשבירה. לפיכך משבר הקורונה עשה רק טוב למחשבה המשברית שלו, לאחר שחשף לעין כל את משבר הרלוונטיות ואוזלת היד של הדת, והוא כיום בשיא פריחתו האינטלקטואלית. אך כיהודי הוא לא מצליח להישאר רק בחשיבת ההרס והתקיעוּת, והוא מציע גם איזו אג'נדה חיובית מינורית (שהרי החיוביות חייבת להיות מינורית), שיש בינה לבין פוסטולט השלישי של הכְוונות בפילוסופיה של הלמידה דמיון מסויים: רמזים ולא הוראות, למידה חלקית ומקומית ולא תוכנית כללית סדורה, והיכולת לפעול בסיטואציה ספציפית גם כשאתה לא יודע, מה שמזכיר את הלמידה, שהיא תמיד ספציפית ודוּגמאית, ולא דוגמטית ומתוך ידיעה (ידיעה איננה למידה).

לעומת זאת, כל מנגנוני הלמידה שהם כן סדורים וקונסטרוקטיביים יותר, כמו המתודות, או הבנייה של מבנה מערכתי שמעודד למידה (הפוסטולט הרביעי), או הראייה של הלמידה כשכבות בנייה (עניין שאולי ראוי להיקרא הפוסטולט החמישי), הם לא חלק מן החשיבה המערכתית של מבורך. וזאת למרות שהם מה שבאמת מניע את המערכת לאורך זמן לכיוון מסוים, באופן שאולי לא נקבע מראש ולא ידוע מראש, אך בהחלט ניתן לאתר בו מגמות ושיטות (חלקיוֹת תמיד, כי הם מנגנוני למידה ולא אלגוריתמי פעולה). כלומר: מבורך מתקשה מול הרעיון של עיקרון מארגן (סדר?) של השינוי, דהיינו למידה, ובפרט מול עצם האפשרות שלו להיות אפשרות בלבד - דהיינו איננו מוכתב מראש - בד בבד עם היותו מאורגן ומובנה, ולפעמים אפילו שיטתי ומתודולוגי, ולא פעם כנובע (השם ישמור) מתוך מנגנון למידה ארגוני, למשל מערכת למידה ייעודית שקיימת בארגון, באורגניזם, בחברה או בדת (או חמור אף מזה: אלגוריתם למידה, כלומר אלגוריתם ששונה מהותית מאלגוריתם פעולה יעיל ב-P, בכך שהוא מנסה לפתור בעיה ב-NP. ושוב אנו מגיעים לחיסרון האדיר שבבורות האלגוריתמית של אנשי רוח. האם ניתן לזהות בין תחום בעיות NP לבין חשיבה מתוך משבר המחשבה?). מכאן חוסר היכולת שלו להבין את עולם הטכנולוגיה או הכלכלה ואת השינוי הלמידתי העצום שהם מובילים, בחשיבה שהיא לא מתוך משבר - אלא מתוך למידה. כי למידה יכולה להיות שלא מתוך משבר - ועדיין לא להיות אידיאולוגיה או משנה סדורה, אלא מסוגלת להסתגל ולהתחדש. ובהסתגלות אין הכוונה להתאמה סתגלנית עיוורת ואופורטוניסטית, אלא להמשכת כיוונים קודמים וארוכי טווח במערכת, באופן של התפתחות ולא סתם שינוי סתמי, בהתאם לשינוי במציאות. כלומר: השתכללות שנובעת דווקא מתוך התמודדות עם השינוי, שהוא שמאפשר לעצמיות של הלומד או המערכת - לסגולה שלהם - להתבטא בצורה חדשה ומלאה יותר - כלומר מפותחת יותר - שלא היתה קורית ללא ההתמודדות הזו.

האם מבורך מכיר את הכנסיה האורתודוקסית, שהיא זו שבאמת מצייתת לרעיון האוטיזם שלו (ולא היהדות)? האם היינו רוצים להידמות לה? מי שנמצא במשבר זה מי שלא לומד, אך מצד שני כאשר אתה במשבר אתה באמת יכול ללמוד אחרת, ולא סתם "ללמוד יותר". כי משבר מכריח אותך לשנות לא רק את דרך הפעולה שלך (זה מה שלמידה רגילה עושה) אלא גם לשנות את דרך הלמידה שלך, ולמעשה זו הגדרת משבר. משבר הוא כשצריך לשנות את המתודה, כלומר צריך למידה מסדר שני. לכן חשיבה מתוך משבר היא למעשה חשיבה למידתית - על המתודה. הטכנולוגיה איננה פועלת מתוך משבר - היא יוצרת משבר אצלנו. מי שכן נוטָה למשברים היא הכלכלה, שלמשברים יש בה תפקיד חשוב, מארגן מחדש, בדפוס הידוע של מחזור העסקים (כלומר: לא מדובר בכאוס אלא במנגנון משוב שלילי, דהיינו מנגנון למידה ותיקון וחזרה לאיזון. אך מבורך הוא איש שבירת הכלים והדבר שהוא הכי נלחם נגדו זה רעיון התיקון). אפילו למשברי האבולוציה - להכחדות - ישנו תפקיד מנגנונִי בלמידה שלה. שלא לדבר על השבירוֹת בעולם הפיזיקה (כגון שבירות סימטריה) או המתמטיקה (הפרדוקסים שתמיד מולידים עולמות). ואלו הן השבירות העמוקות ביותר שקיימות בעולמינו הרעיוני ובאופק האנושי, שמאיימות על המושגים הכי בסיסיים שלנו (יותר מכל פילוסופיה ותיאולוגיה, ובטח פסיכולוגיה, כולל לאקאניאנית).

חוסר הרקע הריאלי של אנשי רוח הוא מכשלה גדולה, שאינה מאפשרת להם לראות את ההקשר הרחב והרב תחומי של הרעיונות שלהם. רעיון השבירה בבריאה כבר מזמן איננו רעיון קבלי - הוא רעיון פיזיקלי מקובל. השברים במציאות הם חלק ממבנה העולם הבסיסי שלנו, ולא רק חלק אינטגרלי מכל חשיבה דתית. אך כך גם הלמידה. במובן הזה, צבי לניר מתקדם בהרבה ממבורך, כי העיסוק שלו בשבירת פרדיגמות ובהפתעה בסיסית לא עיוור אותו ממשמעות הלמידה למערכת. למרות שיש דמיון לא מבוטל בין הרעיון של פעולה לפני הבנה במרחב הכאוס במסגרת קינפין לבין הרעיון של מבורך על היכולת הדתית לפעול בסיטואציה ספציפית ולתת מענה במצב משברי ולא להיות משותק - מתוך יכולת לסבול את השבר ולהשהות את הסדר. יכולת כזו לפעול מתוך משבר ולעצב שוק קיימת גם בהייטק הישראלי, אך כשליה הלמידתיים בצידם, כי העיקר בלמידה הוא דווקא לנסות לשבור את מסגרת קינפין ולהעביר בעיות מהכאוס אל הסדר - להעביר חלקֶי בעיות מעולם NP לעולם P. ושם הביצועיזם הישראלי גרוע מאוד, ולכן אין פה חברות גדולות, שהן לרוב יעילות יותר. הניצוצות וההארות לא הופכות לכלים ולתיקון מבני רחב.

אך אין להתייאש ממבורך - גם לא מהייאוש שלו עצמו (מעולם התיקון). מבורך הוא הוגה גדול (לכן חשוב להתמודד עמו), ויתכן שעם ההתבגרות והזיקנה הוא יתפייס עם הצדדים הקונסטרוקטיביים של הלמידה במערכת היהודית, מה שיקבל עוצמה מיוחדת על רקע משיכתו האדירה לצדדים הדסטרוקטיביים. ניתן לראות לכך סימנים גם כיום בשינוי מסויים שחל בהגותו לאחר הקורונה. בהחלט עוד יתכן שהוא יתקן את הלקונה התיקונית בעמדתו, ויבנה תורה של תיקון (אנטי-רומנטית כמובן), שקשורה עמוקות ללמידה היהודית. ואם לא הוא, הרי שיתכן שתלמיד שלו או הוגה אחר יכנס לחלל הפנוי האדיר שהוא יצר, שקורא לתיקון כמו ואקום. בכל מקרה, מפנה הערכים האסתטי של מבורך, האנטי-רומנטי והנגד-קיטש, הוא הבשורה החיובית והחיונית הגדולה שלו ליהדות, שהפכה לנצרות רגשית והוליוודית, במיוחד בפן הדתי-לאומי שלה, המכוער מכולם.

לכן ראוי להבין את המתודה של מבורך כרעיון אסתטי לא פחות ואולי יותר מאשר אתי, כאשר הוא ההוגה היהודי הלא מביך היחיד כמעט שפעל בימי חיינו. הגועל נפש של הריגוש הדתי ההמוני הוא המחלה העמוקה ביותר של היהדות, והדבר לא פסח גם על עומק העולם החרדי, ומהווה את ההשפעה החזקה ביותר של האמריקאיות והפורנוגרפיה על היהדות. למעשה יתכן מאוד שהמשיכה האפלה של מבורך תעוכל על ידי זו כקיטש רומנטי, כפי שקרה לייאוש האקזיסטנציאליסטי, או לאפלה הרומנטית המקורית עצמה (שופנהאואר?), או אפילו להוגי שבר כמו ניטשה ושמידט בקיטש הנאצי, או לברסלבר המקורי בברסלב הנוכחית, כאשר כל משיכה אל הצד האפל עוברת רומנטיזציה מהירה. דווקא הגות תיקון אנטי-רומנטית, בראייה מתודית ומערכתית-ארגונית, דהיינו הגות למידתית, יכולה להציל את הגות השבר של מבורך מלהפוך להקדמה לתיקון קיטשי (הלמידה היא כמעט רעיון פורמלי, אלגוריתמי, ורחוקה מאוד מהריגושיות הזאת - כן, המחשב יכול לעזור לדת מול הרגש הדתי, שלא לדבר על "החוויה" הדתית, הלא היא טעם עבודה זרה).

הבעיה אצל מבורך היא שאין לו כלים לעזור ליהדות (ולעולם הרוח ככלל) להתמודד מול המשבר הגדול הנוכחי - המשבר הטכנולוגי. בכל הנוגע אליו, תפיסותיו השגורות אינן יוצאות הרבה מעולמו של הסובייקט (המשתמש) או הצופה (שהרי כולנו במעמד צופים בהייטק הישראלי - וככלל בהתפתחות הטכנולוגית העולמית). כלומר הוא עדיין תקוע בעולם הקנטיאני של היחיד הצופה, ופחות מצליח לעשות את המעבר לעולם הוויטגנשטייני של המערכת - המערכת הטכנולוגית עצמה - ועוד פחות מכך מצליח לגעת בעולם הנתנייתי - של התמורות הלמידתיות שחלות ומתחוללות במערכת ומחוללות אותה עצמה. דהיינו: העולם של הלמידה כאבולוציה - לא רק כוח שפועל על המערכת, אלא כוח יוצר, שיוצר את המערכת. בדיוק כמו שהלמידה המוחית היא לא רק כוח שמשנה את המוח - אלא כוח שממש יוצר אותו. או שהלמידה הארגונית היא לא רק כוח שפועל בארגון קיים - אלא הכוח שבכלל יוצר ארגונים ומביא להקמתם (ע"ע סטארטאפ, שבו כוחה של הלמידה להקמה מהירה של מערכת מודגם בצורה מפליאה. לסטארטאפ בתחילתו אין דבר מלבד מתודה. כמו שלאורגניזם אין בתחילתו דבר מלבד דנ"א, והנה התא הופך לילד). הלמידה היא זו שיצרה את היהדות, ואת שאר תנועות התיקון והדתות, והוגה דתי השוואתי כמו מבורך היה יכול לספק תובנות חשבונות על המתודה השונה של הדתות (ולא רק המחלה השונה שלהן), ולחבר בינה לבין המתודה הטכנולוגית. אך מבורך לוקה בחוסר הבנה של האנרגיה הדתית שמאחורי התיקון הטכנולוגי, והחשיבות של החיבור היהודי אליה - חשיבות שהיא דו כיוונית, כי טכנולוגיה מחולנת לחלוטין היא לא רק סוף היהדות, אלא גם סוף האדם - והתרבות עצמה.

הבינה הלא אנושית (לאו דווקא המלאכותית) היא היא העלמא דאתי - שבאמת יבוא. והעולם הבא הזה יהיה מבוסס על למידה. לכן ראוי להבין את ר' נחמן מברסלב, שהתעניין בהשכלה, ואת ר' צדוק, שהתעניין במדעים, כמי שמתמודדים באופן עמוק מול רוחות המודרנה והשינויים שהחלו להתחולל בימיהם. ומכאן חשיבותם - ללמידה, כמי משתמשים בשיטות הלמידה היהודיות הישנות, תוך שינוי שלהן במתודת דרשנות ייחודית הולמת (חידוש במערכת השפה הדתית), ותוך חידוש מתודי שלהן עצמן (חידוש בלמידה הדתית) - להתמודד עם המשבר. בכך הם מספקים דוגמא למידתית איך ניתן להתמודד עם המשבר הנוכחי (הם אינם מספקים דוֹגמה, כי זו מהות הדוגמא, שהיא רק רמז ופתח ממנו מתחיל זרם אפשרויות, שגם מגביל חלק מהאפשרויות, כי לא כל דבר אפשר להמשיך מהדוגמא הספציפית. הדוגמא היא בעצמה דוגמא להכְוונה, בהתאם לפוסטולט השלישי. דאטה, למשל, גם הוא הכְוונה, וכך גם הדגמה, משוב, שאלה, בעיה, עניין, וכן הלאה - הם לא מכתיבים אלא מאפשרים).

דוגמאות המופת הללו של הלומדים הגדולים של דתינו הן אלו שפותחות לנו אפשרויות - שאינן קיימות בהגויות אחרות. בראש ובראשונה, היכולת להתמודד עם הטכנולוגיה בעזרת כלי הדרשנות, המשל והמעשייה (בניגוד לסיפור המדע הבדיוני, שנובע מן ההגיון של הרומן, ולכן אינו יעיל כי הוא מתאר ריאליה ולא רעיון). חידוש ז'אנר הדרשנות קרה מספר פעמים במסורת היהודית, והוא מצריך בראש ובראשונה יכולת אסתטית-ספרותית, ומבורך יכול למלא כאן תפקיד חיוני כחיסון נגד דרשנות רומנטית וקיטשית. למרות עומק המשבר והסיאוב, עוד יתכן איש סוד או סופר גדול שיוכל לעמוד במשימה. מבורך מאמין שאפשר לקלקל - אבל אפשר גם לתקן.



האם למידה מובילה לידיעה? אם נדרוש ידיעה ודאית, הרי שכל למידה לא תגיע לשם. זו היתה התובנה של דקארט. ידיעה זו תאופיין בימינו כהסתברות של 100%, אך מהי בכלל ההסתברות הזאת? אם נתקדם בדרך שבה מאופיינת למידה בימינו, נראה שהיא מקבלת אך ורק דאטה - ולא ידע. זו היתה התובנה של יום. לכן המידע, שלעולם איננו ידע, אך ורק מגביר את הידע במערכת הלומדת (שיכולה להיות מוח, מין ביולוגי, תרבות, דת, מדע, ארגון, חברה בע"מ, חברה אנושית, מחשב, רשת, ועוד. בפילוסופיה של הלמידה אין את ה-מערכת הכוללת, כמו ה-שפה, אלא היא תמיד עוסקת בכלל המערכות המסויימות, הספציפיות. דהיינו: בָּפרטים מתוך מין המערכות. גם תובנותיה הכלליות ביותר לא מסתובבות סביב איזו מערכת-על גדולה, אלא נוגעות למערכות באופן כללי - מגוון מרובה שלהן. גם את ה-שפה, ה-אדם, ה-תבונה, ה-אל, ה-בריאה, ה-טבע, ה-מדע, ושאר מערכות נבחרות מתולדות הפילוסופיה, היא רואה רק כדוגמא למערכת, ואת התובנות על מערכות אלו היא מתרגמת לתובנות מערכתיות כלליות. קאנט לא עוסק רק בקטגוריות של האדם, אלא גם בקטגוריות של הארגון, או של כל מערכת. וכדומה).

אבל - מה פירוש שהמידע מגביר את הידע? מה פירוש כמות של ידע, כאשר אין ידע וודאי? האם שוב, כמו בלמידה חישובית, אנו עוסקים בהסתברות? כלומר, האם הלמידה בנוייה על מבנה אונטולוגי ספציפי של המציאות, שמניח את ההסתברות מתחתיה? האם היא כמו מכניקת הקוואנטים? אנו נרצה לומר שלמידה איננה עוסקת באובייקטים של ידע, אלא באפשרויות. כלומר שתמיד, כל פיסת מידע היא הכְוונה, ורק מעבירה את הלמידה לאפשרויות אחרות. אך האם ניתן לומר שהלמידה בוחרת אפשרויות מבלי להסתמך על כך שאפשרויות מסויימות נהיות סבירות יותר לאור המידע החדש? כלומר בלי לעשות כימות לאפשרויות, שהוא רעיון ההסתברות? הרי למידה לא רק פוסלת אפשרויות קיימות, או מפחיתה את הסבירות שלהן, אלא לפעמים המידע גורם לה לפתיחת אפשרויות חדשות. דהיינו לפעמים יותר מידע גורם לפחות ידע, וזרם האפשרויות מתכנס או מתבזר כל הזמן, ואיננו רק שואף לתוצאה סופית מסויימת בגבול. אם היה מדובר בהסתברות, כמו בלמידה ממוחשבת, כל פריט מידע היה יכול רק לגרום להפחתת האפשרויות, אם בפסילת חלק מהן ואם בהורדת ההסתברות לחלק מהן. אבל מערכות כל הזמן לומדות ומתפתחות לאפשרויות חדשות.

יוצא מכאן, שהלמידה לעולם תלוייה בפנים המערכת, דהיינו במתודה ובמערכת ספציפית. זו היתה התובנה של קאנט. אין מערכת למידה כללית, חסרת הטייה, אלא למידה יכולה להיות רק בקונטקסט של למידת העבר. אך האם הקונטקסט הזה הוא הסתברותי, וצובר ידע על המציאות, שהיא עצמה התפלגות של מידע? האם כמו במכניקת הקוואנטים, למידה היא מדידה? (למעשה, רעיון המדידה הקאנטיאני עצמו - כמו בפרשנות קופנהאוגן במכניקת הקוואנטים, שמניחה את עולם אי הוודאות כמעין נואמנון - צפוי להשתנות ללמידה. כבר כיום עסוקה הפיזיקה בניסוח מערכתי של רעיון ההסתברות, כמו בדה-קוהרנטיות קוואנטית, ובעתיד תגיע לניסוח למידתי מלא, שיתן לנו הבנה מעמיקה יותר של רעיון ההסתברות עצמו). האם בלמידה חזרנו לאונטולוגיה (אמנם הסתברותית), המניחה מטאפיזית שהעולם הוא אפשרויות? או שאולי המסובב והסיבה הפוכים כאן: האם הלמידה היא היא הסיבה העמוקה לכך שהבסיס לעולמינו הוא אי-הוודאות, ושמבנה המציאות הבסיסי הוא זרם אפשרויות? האם הלמידה עומדת בבסיס המצב ההסתברותי של עולמנו?

נשאל זאת בצורה ביולוגית: האם האבולוציה היא רק תהליך שבו המין צובר ידע על סביבתו, באמצעות אינספור מדידות במצבי אי-ודאות (אינטראקציות בין חיה ספציפית לסיטואציה ספציפית, למשל בין חתול לעכבר)? או שמא צבירה כזו היא רק למידה נמוכה מאוד, שראוי לה השם הסתגלות ואופטימיזציה, דהיינו התכנסות, ואילו פריצות הדרך באבולוציה הם דווקא תהליכים של התבדרות ושל אקספלורציה, דהיינו לא של צמצום אפשרויות אלא של הרחבתן? האם למעשה ההתפתחות, דהיינו ההתקדמות בלמידה, כלל לא נובעת בעיקרה מלמידה הסתברותית, אלא מלמידה אפשרותית? מפתיחה ולא מסגירה של זרמי אפשרויות חדשים? וכך גם במוח (וכאן הטעות של למידה המכונה בימינו) - הלמידה האמיתית היא פילוסופית, דהיינו למידה של סוגי חשיבה חדשים, למשל היתקלות בתחום חדש או באדם חדש, ולא למידה של אימון והתכנסות, כמו שעושים בלמידה עמוקה. לכן אנו צריכים לחשוב מחדש מהו בכלל ידע.

האם ידע הוא המקבילה הפנימית לאובייקטים החיצוניים של דאטה, דהיינו למידה היא צבירה של אובייקטי ידע, שמוכללים בתוך המערכת? זוהי למידת החומר (כמו בבית ספר), והיא יוצרת תמונה הסתברותית של העולם מחוץ למערכת, כי היא עוסקת בהתאמה בין הפנים לחוץ. בתמונה זו הידע הוא משהו שנכנס מבחוץ אל תוך המערכת - ונצבר בה. ההכפפה של ידע לרעיון ההסתברות היתה תורת האינפורמציה של שאנון, שיצרה את רעיון המידע. אבל אם הלמידה היא במהותה שינוי פנימי, בפנים המערכת, הרי שאנו מתרחקים מהרעיון הנמוך ביותר של מידע, ומתקרבים לרעיון גבוה יותר של ידע - הבנה. ומעליו כמובן נמצא רעיון גבוה עוד יותר - חכמה. אלו הם רעיונות פנימיים יותר ויותר של למידה, שאינם תלויים בעולם החיצון, אלא הם בתוך המערכת. לכן הם רעיונות שקשורים יותר במתודה של הלמידה מאשר בפעולת המערכת. השימוש במילה הגבוהה אינטליגנציה (מלאכותית) לתיאור הרובד הנמוך ביותר של הלמידה - למידת המידע - מדגים את הרמה הנמוכה של הבנת הלמידה כיום.

הרעיונות הגבוהים לא נבנים כמו מגדל קלפים על הרעיונות הנמוכים, ההסתברותיים, של למידה, אלא מכוננים אותם. לכאורה, היינו יכולים לטעון שהמתודה של למידת המידע - היא הידע, ושהמתודה של הידע - היא ההבנה, ושהמתודה של ההבנה - היא החכמה, ומעליה היצירתיות (אָין בקבלה) וכן הלאה. וכך לבנות את העולם הלמידתי מבחוץ כלפי פנים. אך הרעיון הקנטיאני בעומק עומקו, והוויטגנשטייני בעומקו, הוא בנייה מבפנים החוצה. מה שמכונן את המידע הוא הידע, ולא להפך. ומה שמכונן את הידע הוא ההבנה. נכון שהזרימה המגבילה נובעת לא פעם מבחוץ פנימה - כלומר: המידע מבחוץ מגביל את אפשרויות הידע - אבל הזרימה הפותחת, של האפשרויות, נובעת לא פעם מבפנים החוצה: ההבנה מאפשרת סוגי ידע חדשים, וידע חדש מאפשר סוגי מידע חדשים, ומאפשר לשאול שאלות חדשות. בדיוק כמו בהתפתחות המדע. האינטראקציה בין החוץ לפנים, בין התכנסות האפשרויות לבין התבדרותן, בין אופטימיזציה לאקספלורציה, ובין P ל-NP, היא זו שמכווינה את הלמידה הפנימית. וכאשר נוצר משבר, דהיינו פער לא ניתן לגישור בין הפנים לחוץ, הרי שלא עוד מידע הוא שיעזור למערכת ללמוד, אלא למשל הבנה פנימית חדשה.

זהו הרעיון של שינויי פרדיגמה. וכך לומד המוח. למעשה כשהוא מעבד מידע, ולא נדרש לשינוי פנימי בדרכי העיבוד, הוא כמעט אינו לומד. לכן חשוב תמיד לבצע כחלק מהלמידה, כי זה מכריח להעביר את המידע ממצב של אובייקטים למצב של פעולה (ממידע חיצוני - לתוך האלגוריתם), או אף יותר טוב - של שינוי דרך הפעולה. לכן אנו לומדים טוב יותר בעזרת סיפור, ומצד שני מאוד קשה לנו לתרגם מידע אל שינוי בדרך הפעולה, שלא לדבר על שינוי בדרך הלמידה (כי אלה הם מושגים פנימיים יותר של למידה). ולכן למשל המוח צריך לכתוב כשהוא לומד, ולכן גם חשוב לתרגל (ולכן המוח אף חולם, דהיינו מספר לעצמו סיפור פעולה, כדי לתרגל). לכן מערכת איננה באמת מסוגלת ללמוד בדרך של תכנות, כלומר של ביצוע הוראות ללא הבנה. שינוי בביצוע ללא שינוי בדרך הביצוע - הוא בדיוק מה שמכונן את ההבדל בין תכנות ללמידה, ובין חישוב להבנה. כל שינוי בפעולה צריך לגעת גם בשינוי בדרך הפעולה. וכדי שתהיה חכמה הוא צריך לגעת גם בשינוי בדרך השינוי של הפעולה. וכן הלאה. אם כן - השינוי בפעולה הוא הידע (ולא הפעולה הסדירה עצמה, כמו אצל ויטגנשטיין).

מכאן אנו רואים מדוע האבולוציה היא דוגמא נמוכה בלבד ללמידה. כי יש מעט מאוד שינוי במנגנון האבולוציוני עצמו. לכן היא רוכשת ידע, אבל מעט הבנה, ואין בה כמעט חכמה. האלגוריתם שלה טיפש. ומכאן אנו רואים מדוע ילדים צריכים לפעול בעולם, ואכן פעילים כל הזמן, כדי ללמוד. זהו רעיון המשחק, שהוא המקבילה החיצונית לחלום הפנימי. כלומר המשחק מאפשר למידע להפוך לידע, ואילו החלום - הפנימי יותר למערכת - מאפשר לידע להפוך להבנה (וכך גם החלום בהקיץ). ומה שאנו מכירים מתוך עצמנו, נוכל להשליך גם מערכות לומדות אחרות, כמו למשל המדע. תוצאות ניסויים הופכות לטכניקות ניסוי וניתוח, ורק לאחר מכן לרמות גבוהות ופנימיות יותר, כמו תובנות ותיאוריות מדעיות, ולבסוף לשינוי במתודה המדעית עצמה (וכאן אנו רואים כמה רעיון שינויי הפרדיגמות הוא פשטני - ביחס לרעיון הלמידה. זהו רעיון מערכתי, ולא רב-רבדי, ולכן מנגנון השינוי בו הוא עצמו סטטי).

הבנה מערכתית בצלית כזאת, בשכבות יותר ויותר פנימיות, וקרוב יותר ויותר לעומק המתודה, אנו יכולים לראות גם במערכות לומדות אחרות, כגון דת או ארגון. כך נוכל לאפיין את ההלכה כידע הלכתי, כלומר כדרך פעולה, ואילו את הגמרא כהבנה דתית, כלומר כשינוי של דרך הפעולה, ואילו הקבלה כבר נוגעת במתודות פנימיות עוד יותר, כמו המוטיבציות או האלוהות. החסידות היא למשל, בעיקרה, תנועה מן הקבלה הפנימית יותר אל רובד מעשי של המציאות, כלומר יישום של למידה קודמת (קבלית). מכאן השינויים שהיא עושה בפרקטיקה הדתית. בדוגמא אחרת, סטארטאפ הוא מתודה ללמוד על השוק (לכן הוא מצליח להתחרות בחברה מבוססת בע"מ, שבה דרכי הפעולה מקובעות יותר). לכן הסטארטאפ לא רק לומד ידע על השוק, אלא כל הזמן משנה את דרכי פעולתו, עד שמתגבשת בו הבנה חדשה (ומצד שני כל הזמן מנסה לתרגם הבנה שיש בו - הרעיון - לדרכי פעולה). היזם המצליח הוא מי שיש לו חכמה כזאת, ולכן הוא יזם סדרתי.

בדוגמא נוספת, שחשיבותה נובעת מתולדות הפילוסופיה, מערכת שפה היא דרך לפעול לשונית במציאות, וזאת גילה ויטגנשטיין, ולכן הוא היה במישור הידע של השפה. מה שהשפה יודעת על המציאות. אבל בשפה יש רבדים עמוקים יותר, כמו ההבנה הלשונית, שהיא היכולת של שפה להסתגל ולדבר על דברים שלא יכולנו לדבר עליהם קודם (נחשוב למשל על השפה המתמטית, או על העברית המודרנית). יותר מכך, בשפה יש מנגנונים של צבירת מידע, למשל מתוך ההתנגשות של הדוברים עם המציאות עליה הם רוצים לדבר, כלומר ישנה בשפה למידה שויטגנשטיין החמיץ לחלוטין. ולמידה זו היא היא שמכוננת את השפה, ולא להפך, שהשפה מכוננת את הלמידה בתוכה. הלמידה מכוננת את המערכת הלומדת - וקודמת לה מושגית ואף בהתפתחות בזמן. השפה הרי התפתחה אצל האדם הקדמון.

המתודה הפנימית ביותר של המוח, עימה אנו נולדים, דהיינו החכמה שלו, קודמת לכל מידע שקיבלנו, ידע שרכשנו, או הבנה. החכמה מאפשרת ללמוד עוד כשאין עדיין הבנה, שלא לדבר על ידע. כמו שלמשל הבנה מאפשר ידע ופעולה גם כשיש מחסור במידע. או שידע יכול להשלים מידע חסר (קאנט. ולכן קאנט היה במישור התבונה של מערכת האדם, בעוד דקארט נשאר בידיעה). ואילו יצירתיות מאפשרת פעולה ולמידה כשאין אפילו חכמה. ניתן לראות זאת אצל אמנים, או במגנון המוטציה האבולוציוני, שהוא יצירתי אבל לא חכם, או בחיפוש אקראי בשדה האפשרויות של אלגוריתם, כאשר לא רק שאין הבנה של הבעיה אלאאין רעיון חכם איך לפתור אותה, ומכאן הטיפשות של אלגוריתם כוח גס, למרות היצירתיות שלו. מכאן שמנגנון חב"ד מאפשר לנו לנתח למידה במערכות, אם נפרש אותו בצורה למידתית. מה פירוש מאפשר? הוא פותח לנו צורת ניתוח חדשה, ולכן שימוש בו הוא למידה. לכן אנו יכולים לאפיין טקסטים של מידע כשונים מהותית מטקסטים פילוסופיים, בכך שהאחרונים עוסקים בפתיחת אפשרויות של המתודה הגבוהה שלנו, ולא בצמצום אפשרויות במתודה הנמוכה.

מכאן שתפקידה של הספרות הוא תפקיד ביניים, מתווך, בין טקסטים של מידע כמו החדשות, לבין טקסים שעוסקים במתודה הגבוהה ביותר. לכן הספרות בעצמה מתחלקת לפרוזה ולשירה. פרוזה היא שימוש בדרכי הפעולה הרגילות של השפה, כי היא במישור הידע של השפה הספציפית, ומאותה סיבה עצמה היא עוסקת בסיפור, שהוא דרך פעולה. היתה זו תובנתו של אריסטו שהפרוזה עוסקת בדרך פעולה כללית, ולא במעשה ספציפי, דהיינו באפשרויות הפעולה, וכוחה של העלילה הוא בהיותה אמינה ואפשרית: הצגת אפשרויות. ואילו השירה היא כבר עיסוק פנימי יותר של השפה, בדרך הפעולה של דרך הפעולה עצמה, ולכן היא נמצאת במישור ההבנה של השפה: מייצרת ונובעת מההבנה כזאת. היא עוסקת באפשרויות של האפשרויות (לכן פרוזה ניסיונית נוגעת בשירה), כלומר לא באפשרויות הפעולה אלא באפשרויות השפה. ואילו הפילוסופיה עוסקת באפשרויות של האפשרויות של האפשרויות, ומכאן אופייה המופשט יותר, ולכן היא מסוגלת לדבר על שירה, או על השפה, באופן כללי. האמנויות הן מי שמתווכות בין הפילוסופיה למקרה הספציפי, ומכאן היכולת של ציור ספציפי לייצג סיטואציה כללית יותר (האמנות המודרנית היא שירה - גרועה! - ביחס לאמנות הפרוזאית שלפניה. וכך עלינו גם להבין את האמנות הסימבולית של ימי הביניים ביחס לאמנות הריאליסטית והמימטית יותר של התרבות הקלאסית. הסמל לא עוסק בחיקוי ובייצוג אלא באפשרויות הייצוג). זהו תיאור בצלי של מערכת התרבות.

תפקידה של הפילוסופיה הוא תמיד להיות הלמידה הפנימית ביותר, ולכן למידות שונות ורבות נובעות ממנה. הפילוסופיה היא לא רק ליבת הבצל של התרבות, אלא גם של המדע, המתמטיקה, החברה, הדת, או האדם. כי ככל שמגיעים למתודה פנימית יותר, כך היא הופכת להיות כללית יותר, ומרובת אפשרויות יותר, שהרי יותר משיש אפשרויות, ישנן אפשרויות של האפשרויות של האפשרויות (בדיוק כמו שיש יותר אפשרויות מאשר מציאות קונקרטית ספציפית). לכן הפילוסופיה היא עיסוק בתחום החכמה. והדבר נכון עוד לפני הפילוסופיה היוונית, וקיים גם בספרות החכמה המקראית. הרי מודל הבצל הוא שמסביר את אופיו מרובה הז'אנרים של התנ"ך. הסיפור המקראי עוסק בפעולה במציאות ולכן הוא היסטורי (בניגוד לפרוזה היוונית), החוק המקראי עוסק בדרך הפעולה, דהיינו בידע (איך לפעול, בניגוד לתפיסת התכנות של החוק בעולם הדתי הקנטיאני של ימינו, ובניגוד לתפיסת האתוס היוונית, שבה הידע איך לפעול הוא סיפורי), והנבואה עוסקת בהבנה (לכן היא שירית).

מכאן שתרבויות שונות יכולות לבנות את בצל החב"ד (חכמה בינה ודעת) שלהן אחרת, וכך אנו יכולים לאפיין הבדלים בין-תרבותיים עמוקים (ואף הבדלים בין-דתיים). בנצרות למשל אין חוק כידע - אלא דוֹגמה כידע. הסיפור בה איננו מידע היסטורי קונקרטי, אלא הוא דגם כללי ביותר - ההבנה (לכן הוא מרחב האפשרויות שלה, ומכאן התבטאותו האינסופית של אותו סיפור). לעומת זאת באיסלאם אמנם יש הלכה כידע, אבל ההבנה נתקעה בפילוסופיה הימי ביניימית, ולכן דת זו מתקשה ללמוד ולהסתגל, ולכן הופכת ללא חכמה ולפונדמנטליסטית (הפונדמנטליזם איננו הגורם להישארות מאחור, אלא להפך. מתודת הלמידה היא הגורם הבסיסי, והחוסר בה הוא הגורם לפיגור ותקיעוּת, שנראה מול התקדמות המציאות כפונדמנטליזם, כלומר כדבקות בימי הביניים). החילוניות היא משבר החכמה בדתות, שהפכו לטיפשות ולכן לבעלות הבנות מאובנות (אם כי עדיין עמוקות, שהרי הן הבנות, ולא רק ידע). החילון נובע מחוסר למידה פנימית בדתות עצמן (שבעצמו נובע מרעיון האורתודוקסיה), והוא רק תוצר של משבר הלמידה (ולא הגורם לו). בדיוק כמו שמשבר חוסר הקריאה נובע מהתאבנות הבנות הפרוזה (הרומן הריאליסט- פסיכולוגי) ומשירה חסרת חכמה (דמות המשורר הפסיכולוגי-דימויי). או שמשבר חוסר התרבות הוא לא הגורם אלא התוצאה של חוסר למידה תרבותית, והיתקעות על ההומניזם והמקצועות ההומאניים, בעוד הריאליה הפכה לריאלית (וטכנו-רוחנית). אז הנה, סוף כל סוף הגענו לשורש. גורם היסוד למשבר התרבות הוא היתקעות הפילוסופיה על השפה והעולם המערכתי, וחוסר היכולת שלה לעבור לעולם הלמידתי.



אפקט החרטה הוא האפקט החזק והגבוה ביותר מבחינה ספרותית, וזה שיוצר את ההזדהות העמוקה ביותר: הכניסה הזאת נועדה רק לך - עכשיו אני הולך לסגור אותה. האפקט הזה עומד בבסיס הטרגדיה (חרטה על המשגה הגורלי לאחר הקטסטרופה וההתוודעות אליו), בבסיס האיליאדה (החרטה של אכילס) והאודיסיאה (החרטה של אודיסאוס), כלומר בבסיס הספרות היוונית, וגם בבסיס הספרות המקראית (האפקט של החטאים במקרא, מחטא גן עדן והלאה עד חטאי החורבן, הוא החרטה). "החטא - ועונשו". מדוע דווקא האפקט הפסיכולוגי של החרטה, מכל האפקטים הרבים בנפש, הוא העמוק ביותר מבחינה ספרותית - והנשגב ביותר? הרי ישנם רגשות רבים אחרים, וחשובים יותר, שמניעים בני אדם, ומדוע דווקא החרטה יוצרת את ההנעה הפנימית המורגשת לנו כבסיסית ביותר - כתשתית הנפש?

ובכן, בגלל החד כיווניות של הלמידה. החרטה על שגיאות בחיים, שהיא בלתי נמנעת בחיי אדם, היא אפקט הלמידה המרכזי של הנפש. הייתי צריך. חבל שלא סיפרתי לה/שלא הפסקתי בזמן/שכן/לא חיכיתי/שלא/כן קניתי את המנייה. חבל חבל חבל. חבל שלא אמרתי להורים שלי שאני אוהב אותם לפני שהם מתו. חבל שהתחתנתי איתה ולא התחתנתי איתה. אילו רק. אילו - זה ההבנה שיכולתי ללמוד אחרת, טוב יותר, ולבחור באפשרות אחרת מבין אפשרויות הלמידה שהיו (זרם האפשרויות), אך לא למדתי כך - והדבר כבר אבוד. לא עצם האובדן של הדבר הוא הכואב ביותר - אלא הטעות בלמידה שהביאה לאובדן, והחיבור בין האובדן ללמידה. עצם האפשרות שהיה אחרת. כי אם לא היתה אפשרות כזאת, כלומר לא היה תהליך למידה, איננו מרגישים חרטה. חרטה נובעת מעולם של אפשרויות, לא של כורח, חוקיות, או אקראיות. לא מן הפיזיקה של העולם, אלא מן הביולוגיה שלו.

הלמידה איננה מוּנעת מהסיבתיות, שבה ניתן לחזור אחורה באופן חד ערכי אל הסיבה ובחזרה באופן הכרחי אל המסובב, ולפיכך הזמן בה הוא קו, שניתן לנוע בו בשני הכיוונים ודבר לא ישתנה מלבד מיקומך. אינך לומד כרצף סיבות, שכופות מסלול, אלא כרצף הכְוונות, שמאפשרות אותו - ולכן זו "דרך" למידה. לכן הלמידה היא תמיד חד כיוונית, ולכן הזמן האמיתי הוא זרם - מתפצל כעץ - של אפשרויות, ואם תנסה לחזור למה שהיה, ואחר כך לחזור בחזרה קדימה, שוב לא תדע באיזו אפשרות לבחור, ולא תוכל לחזור לעתיד הנכון, ולהמשך הלמידה ממנה באת. יתרה מכך, גם העבר הוא עץ אפשרויות, ומעולם לא היה שם קו יחיד, אלא אפשרויות מקבילות שמתפצלות ומתאחדות. וכל בחירה של אפשרות - כל למידה - שינתה אותך ללא שוב, ושינתה את האפשרויות עצמן. ברגע שהנוירון ירה הוא כבר השתנה, ואפשרויות הירייה שלו כבר השתנו. זו לא מערכת הפיכה. ולכן הפונקציה של החרטה היא העונש על למידה לא נכונה. לא על התוצאה הלא נכונה (יתכן שלא היית יכול ללמוד אחרת, אז אין טעם להעניש על התוצאה עצמה). זו ענישה פנימית, ולא חיצונית, כי הלמידה היא בתוך המערכת. לכן הכאב הוא בתוכך. אפילו בלמידת מכונה ישנה "פונקציית חרטה" (רגרט פאנקשן), שהיא יעילה בהרבה מלמידת חיזוקים של שכר ועונש, כי היא מצריכה חישוב פנימי בלבד ולא פידבק חיצוני, שהוא יקר, איטי ודליל.

החרטה אכן קשורה לגורל, כמו בטרגדיה, ונובעת מן הגורל, אך לא מן הגורל הבלתי נמנע, אלא מן הגורל הנמנע, דהיינו מן הגורליות שבבחירה למידתית: הבחירה הבלתי חוזרת ללמוד אפשרות, שבדיעבד מתבררת כטעות (לכן אנחנו מעדיפים בלמידה את מה שאפשר לחזור אליו ולנסות שוב: הסימולציה, התרגול, המשחק, הדמיון, החלום. הכאילו נלחם באילו). החרטה היא היא שמעמתת אותנו עם הלמידה שלנו. וברמה הספרותית הגבוהה ביותר: עם כך שעצם הגורל שלנו הוא למידה, ושנגזר עלינו ללמוד, ולעשות משגים כואבים וחסרי תקנה. שאנו נכשלים בלמידה. כל הורה וכל בן-זוג וכל משקיע - שוגה. לכן מהות הגורליות היא לא שהעניין נקבע מראש (זה דווקא מנחם), אלא שהוא לא נקבע מראש, ועדיין לא ניתן לחזור ולתקן, כי זה חד כיווני. דווקא מכיוון שהלמידה היא בעולם האפשרויות (ולא הכורח) ישנה בה בחירה - וחרטה. לכן דתיוּת וספרותיוּת אינן מצריכות בחירה חופשית פיזיקלית (היוונים אכן לא האמינו בכזו), אלא בחירה למידתית, כי האפקט המרכזי של הדת - יצירת הספרות החזקה מכולן - הוא החרטה. הדבר נכון לנצרות, שמעולם לא התנחמה על רצח ישו, ליהדות - שלא התנחמה על החורבן, ולאיסלאם השיעי - שלא התנחם על רצח עלי. דתות אלו עוסקות בשחזור ובכפרה על משגה אחד גדול וחסר תקנה, בפרקטיקות שונות של חרטה. מן הצד הפנימי, שהוא הלמידתי: וידוי, תשובה, קבלה לעתיד. ומן הצד החיצוני, ולכן האנטי-למידתי: האשְמה הופכת להאשָמה (של היהודים, של הסונים), זעם ונקמה. האנטישמיות היא האנטילמידה הנוצרית.

השליטה שיש לנו במחשב, בו אנו יכולים לחזור אחורה, ולמשל לערוך טקסט ללא סימני מחיקות (מישהו ראה מה עשיתי כאן?), היא שמושכת אותנו אליו בחבלי קסם. לא כי אנחנו תאבי שליטה ופריק קונטרולס, אלא בגלל הקונטרול זד - כי אנחנו אוהבים אפשרויות (וישנן הרבה אפשרויות במחשב) חסרות חרטה. טעית? לא קרתה אף טרגדיה. תמיד אפשר לחזור אחורה. ואנו מזועזעים כאשר ישנן פעולות חסרות חרטה, כמו פרסום פוסט ויראלי ברשת חברתית, שבהן אי אפשר לחזור לגירסא שמורה של המשחק ולנסות שוב. כאן שוב צץ לעיתים הפוטנציאל הטראגי, המחוק - והבלתי נמחק. לכן אנו נשאבים אל המחשב, כי הוא סביבה מלאכותית בה מבנה הזמן הוא דו כיווני. ואילו בין אנשים הכול חד כיווני. אפשר לומר מילה אבל כמו חץ - אי אפשר להחזיר אותה לְעולם. לכן עידן המחשב איננו מעודד ספרות גבוהה נשגבת. כי חווית הלמידה הבלתי חוזרת, "הטעות", היא פחות ופחות דומיננטית בסביבה "לעולם חוזרת", שבה אנו מבלים יותר ויותר מזמננו - ולכן אנו "משחקים" במחשב (גם כשאיננו משחקים בו). רק הזמן שלנו איננו חוזר, ורק הלמידה האבודה. וזו כבר טרגדיה אחרת.



הסיפור שההייטק מספר לעצמו על עצמו הוא הונאה עצמית, דהיינו: היבריס. ההייטק חושב שהוא כל כך מוצלח בגלל שהוא עצמו מוצלח (חכם מכולם, עובד נכון, מתומרץ, מוכשר, וכדומה). האמת היא הפוכה: ההייטק עובד גרוע, עם מעט מאוד תבונה והמון שחיתות, כמו כל משרד, והסיבה היחידה שהוא מוצלח קשורה לא אליו, אלא לתחום שבו הוא עוסק: המחשב. והסיבה האחת הזאת מספיק חזקה - יותר חזקה מכל הגורמים השליליים האחרים ביחד. אבל מדוע? מה במחשב מאפשר זאת? מהי מהותו הרוחנית של המחשב, שההייטק לא טרח לחושב עליה מעולם, ואין לו שמץ הבנה שלה? האם זה בגלל יכולת החישוב של המחשב, שהיא זו שמאפשרת חכמה רבה יותר? לא. ממש לא. מה שחשוב במחשב, זה לא צורת החשיבה שלו, שאין בה חכמה, שלא לדבר על למידה, אלא צורת הידע שלו. והיא זו שמאפשרת למידה מהירה יותר, גם במערכת שבה אף אחד כמעט אינו לומד. מהי הצורה הזאת, מה מאפיין את הידע הדיגיטלי, בשונה מידע קודם? האם זה שמדובר לא בידע, דהיינו דבר איכותי, אלא במידע, דהיינו דבר כמותי, כמו שההייטק אוהב לחשוב? האם זה בגלל שמדובר בידע טיפש יותר, הנדסי יותר? ובכן, גם המידע עצמו פחות חשוב (ולא ממש חדש כתופעה איכותית מבחינה כמותית - תמיד היה המון מידע למוח ולחברה), והיכולת להשתמש בו נובעת מהותית מסיבה אחרת, בסיסית יותר, פשוטה יותר, שהיא העומק של המדיה הדיגיטלית: קופי-פייסט.

היכולת להעתיק בסיטונות - היא זו שעומדת בבסיס ההצלחה של ההייטק, המחשב, האינטרנט, הסמארטפון, והטכנולוגיה והכלכלה המודרנית. לא פעולות המעבד והחישוב הן הקריטיות, ואפילו לא סתם עצם אחסון המידע, אלא הפעולה הפשוטה ביותר: העתקה. ללא עלות, ללא שינוי, ללא גבול. העתקה אינסופית. מעט מאוד אנשים כותבים משהו מקורי, למשל אלגוריתם, ומעליהם יש אינספור אנשים - מתכנתים - שכל היום עושים קופי-פייסט ומחברים קופי-פייסטים, שזוהי בעצם מהות התוכנה המודרנית - אינספור קופיפייסטים של פונקציות, שאף אחד לא יודע איך הן באמת עובדות, כי גם הן בעצמן קופי-פייסטים. והאינטרנט הלא הוא האפשרות לעשות קופי-פייסט לתוכן בכל העולם. פשוט מכונת הקופיפייסט הענקית ביותר מעולם. והעוצמה של האפליקציה בסמארטפון - כמו של תוכנה כלשהי - היא היכולת להעתיק ולהעתיק את דרך הפעולה, ללא צורך ללמוד אותה, להבין אותה, לחשוב עליה. וזאת בניגוד לכל דרך פעולת האדם בעבר, שבה היה מחיר למידה יקר לכל פונקציה ולכל יכולת ולכל רכישת ידע. ומידע הוא ידע של קופיפייסט, ולכן אין בו עצמו רכישת הבנה. מהי גאוות מתכנת, מהי מהות הסיפור שהוא מספר לעצמו? היום עשיתי קופי-פייסט מפה וחיברתי לקופי-פייסט משם. זו הגבורה.

לכן המעתיקנות היא הבסיס לכל תחום ההייטק, וכולו עסוק בכל מיני העתקות ושיעתוקים, כאשר יש בסיס קטן מאוד של אנשים שבאמת ממציאים משהו מקורי (לרוב חיבור של שני קופיפייסטים ממקורות רחוקים יחסית - זה מה שנקרא: רעיון). אם כן, מהי מהות הסטארט-אפ? רעיון מקורי אחד, שהוא קצת פחות קופי-פייסט, שממומן כדי להיות ממומש בעזרת אינספור קופי-פייסטים של אינספור קופי-פייסטים. אפילו מפתחי אלגוריתמים ימציאו אלגוריתם לעיתים רחוקות מאוד, וכמעט תמיד יעשו קופיפייסט של טכניקות ידועות, ועל המהנדסים - אין מה לדבר. המעתיקנות הזאת, והעדריות שלה (כלומר ההעתקה של המעתיקנות עצמה), הם האתוס של הענף, והם מהותו הרוחנית הפנימית. לכן הן מועתקות מחברה לחברה גם בתחומים העסקיים או העיצוביים או השיווקיים או אלו שמשכפלים את כוח האדם ואת תכונותיו (קופיפייסט של אנשים). בתחומים אחרים פשוט אי אפשר לעשות כזה "סקיילינג" לקופיפייסט (למשל: צריך לייצר משהו פיזי, או לחילופין לעסוק במוחות של בני אדם, שהם לא עובדים בעזרת קופיפייסט, או בשאר תחומי אנלוגיים). הכוח הזה של המחשב מעצב את מהותו הרוחנית - ואת התקופה - יותר מאשר כל תכונה אחרת שלו. הוא זה שבזכותו הוא שולט בעולם: קונטרול סי קונטרול וי. וכך צורתו הרוחנית של המחשב משתכפלת לאינסוף ומשרה את צורתה גם שאר התחומים בעולמינו, למשל התרבות.

אך מניין נובעת החשיבות הגבוהה כל כך של ההעתקה? מדוע ההעתקה עצמה כל כך אפקטיבית - מהו העומק של העניין? ובכן, נשים לב שרק היעילות של ההעתקה היא הדבר החדש, אבל ההעתקה עצמה היא הנורמה בקרב האדם מאז ומעולם. כולם גרסאות מועתקות אחד מהשני של דפוסי התנהגות, ורק מעטים הם מקוריים, וגם זאת רק לעיתים רחוקות מתוך כלל התנהגותם. לרוב דפוס הפעולה משוכפל בלי סוף. ואם נרחיב את נקודת המבט, נראה שזו תכונה כללית עוד יותר, שמאפיינת את החיים עצמם. הרי מהם בעלי החיים אם לא העתקים של אורגניזמים? אריה הוא העתק של אריות קודמים. מהות החיים עצמם היא העתקה של מידע בדנ"א. זוהי רק היעילות של ההעתקה שגברה - ומגיעה לשיאה עם המחשב (לא בגלל יכולות העיבוד או הבינה המלאכותית שלו - אלא דווקא בגלל יכולות הידיעה המלאכותית שלו: העתקת המידע).

אך האם אכן היעילות הזאת של ההעתקה היא שחשובה, והיא זו שעומדת בבסיס ההתקדמות וההתפתחות? האם עלינו רק לשאוף להעתקה עוד יותר ויותר יעילה, למשל העתקת מוח, או הדפסת מוצרים, או הדפסת גוף, או העברת מידע ישירות בין מחשב למוח ובין מוח למוח - כלומר העתקת מידע מאחד לשני (המונח של העברה - ורעיון התקשורת - מסתיר מאתנו שמדובר בהעתקה)? האם האופק המשיחי שלנו הוא האינסופיות של ההעתקה, וזהו האינסוף שאליו בעצם שאף האדם מעודו, ואשר טבוע בו בעומקו מעצם בריאתו כיצור חי - דהיינו המשכפל את עצמו, כחלק מתהליך אנטי-אנתרופי השואף אל מימושו המלא והשלם והאוטופי: מן הקוף אל הקופּי? מה רע בעצם? מה רע בעצם? מדוע בעצם אנו נרתעים מרעיון ההעתקה, האם איננו מכונות פון-נוימן? ובכן - לא.

החיים אינם העתקה, אלא דווקא טעות בהעתקה. מהות החיים היא לא שכפול האורגניזם, אלא האבולוציה, דהיינו לא המערכת - אלא הלמידה. לא העתקה פונקציונלית מושלמת, אלא טעות מקורית, מיוחדת, או לכל הפחות שילוב מיוחד (זהו המין - המקוריות שבחיבור שני דברים, שהיא מקוריות ברמה נמוכה יותר מאשר בחידוש עצמו). הלמידה נובעת דווקא משכפול של מקוריות, ולא משכפול חסר מקוריות. מה שמערכת ההעתקה שנקראת האינטרנט מאפשרת הוא שכבה דקה יותר מאי פעם של חידושים ואנשים מקוריים - שמופצת לשכבה עבה מאי פעם של מעתיקנים. לכן התרבות כיום משוכפלת כל כך, בעולם המעתיק, בעוד בעולם העתיק לכל יישוב קטן היתה תרבות מקורית. ההצלחה של האדם, החיה הטכנולוגית, לא נבעה מהעתקת דפוסים בלמידה - אלא מהעתקת חידושים בלמידה. הטכנולוגיה היא מנגנון אבולוציה - לא מערכת אורגניזם. לא אקו-סיסטם. לכן עתיד של העתקה תמידית - עולם הקופי - הוא דיסטופי. וזו הסכנה האמיתית שבמחשב - היעלמות השכבה הדקה, שהופכת ליותר ויותר דקיקה, אך איננו מבחינים בירידת החדשנות כי היעילות ההולכת וגדלה של הקופי מפצה עליה. נורא קל להעתיק את קצת החדשנות שכן יש - אך אם החדשנות תיעלם, דומיננטיות ההעתקה תהפוך את עולמנו לימי ביניים דיגיטליים.

ואם נחזור לניוון של הכנסייה האורתודוקסית, הרי שהשארותה בימי הביניים היא זו שמסבירה את מה שעובר על רוסיה - דת שנשארת בימי הביניים הופכת לפונדמנטליסטית. וכל זה מאיר בצורה חדשה לגמרי - ולא מחמיאה כלל - את הישגי התרבות הרוסית הגבוהה במאה ה-19, כי לא ניתן לדמיין או להבין את דוסטויבסקי וטולסטוי ללא האורתודוקסיות שלהם. למעשה, הם המנסחים השלמים ביותר של ההתנגדות האורתודוקסית הרוסית למודרנה המערבית, שעומדת בשורש הישארות רוס מדינת צמיתים צארית, עם אפס כבוד לחיי אדם (הן של הרוסים עצמם והן של אחרים). לכן רוסיה לא לומדת, ותמיד חוזרת לאותו משטר. לכן התרבות הרוסית צריכה לעמוד לאותו משפט של התרבות הגרמנית או היפנית, טרם יציאתן מסדר פוליטי ימי ביניימי, שלא הפנים תהליכי למידה פוליטיים. התרבות הטורקית סובלת מאותה בעיה, שאופיינית לאימפריה לשעבר, שלא מוכנה להכיר בכך. וגם שם האורתודוקסיה המוסלמית היא זו שהתנגדותה למערב תמיד מחזירה אותם לסולטן. זוהי הבעיה של תרבות שמבוססת על העתקה ומתנגדת ללמידה, ולכן טובעת בניוון ובשחיתות ובחוסר הכרה במציאות ושכפול פנטזיות מגוחך מן העבר. לכן התבוסה של מערכות אלו תנבע ממנגנון הלמידה הגדול - הטכנו-כלכלה. הכוח של המערב מעולם לא היה יכולת ההתנהלות שלו, אלא יכולת החידוש שלו, שנובעת דווקא מהיותו לא יעיל בשכפול ולא מוסדר ולא מתפקד היטב. הוא כל הזמן טועה - גם בהעתקה - ולכן מנצח. כמו באבולוציה, אינספור טעויות מצברות לניצחון, בעוד אינספור שכפולים מצטברים להכחדה. אם כן, מהו ניוון של מערכת? לא ירידה תפקודית, אלא ירידה למידתית, דהיינו שכפול מוצלח מדי. והשלב הבא אחרי האיבון - קריסה.

אם כן, כיצד ניתן להתמודד עם המעתיקנות ההייטקית? כמו בכל ארגון, החלק הקל ביותר יחסית הוא לא לשנות את ההגיון של הארגון, אלא להוסיף חלק בארגון, שבתורו יכול לשנות את ההגיון - כחלק מהפעילות האורגנית שלו בתוך המערכת. לכן צריך חלק בכל ארגון שאחראי לחידושו, ומטרתו להגביר את החדשנות של שאר חלקי הארגון, ושל הארגון בכללותו, אל מול האתגרים שמולו. אנשים אלו צריכים לקבל את הפרספקטיבה הכוללת והכול יודעת של ההנהלה, אך אינם יכולים להיות ההנהלה, שעסוקה בתפעול (תפקוד האורגניזם). הם אלו שצריכים להיות עסוקים במיניות של הארגון, וביכולת של הארגון להוליד בתוכו או מתוכו חדשנות, למשל להוליד מתוך חברה גדולה סטארטאפ, אולי בשיתוף חברה גדולה אחרת, מתחום אחר. או למשל לצלול לתחום מאובן מסויים בפעילות הארגון, וליצור שם שיבוש שכפולי שיֶיָצר שינוי, אם מבחוץ ואם מבפנים (למידה בתוך המערכת עדיפה). או לחילופין להביא חדשנות רעיונית מעולמות תוכן אחרים וזרים לתוך דת מאובנת, או עסק מנוון, או תרבות משוכפלת (למשל: ספרות שבה הכול אותו דבר. כמו פרוזת הרומן או השירה הלירית כיום). או לבנות מסגרות בין-תחומיות חדשות שחוצות גבולות ישנים בארגון - כדי לפתור בעיה שמצריכה ראייה כוללת. או ללמוד מתוך דוגמאות מוצלחות אחרות מחוץ לארגון. או לדמיין פעילות ארגונית אחרת (חזון ארגוני). או סתם לחשוב (מה שלא מקובל כלל בארגון מוטה עשייה, ביצועיזם, ותפקוד). ההנהלה כבר מזמן איננה הראש החושב של הארגון, אלא יחידת הבקרה והוראות התכנות, כי הארגון כיום כבר איננו בצורת אדם לומד, אלא בצורת מחשב מתוכנת.

העיסוק הרב של אסכולת נתניה בחדשנות מעמת אותה שוב ושוב עם החסמים האדירים, ההולכים וגבהים, מול החדשנות בימינו. מה שהיה אפשרי לפני עשר שנים הוא חסום כיום. ההתאבנות-התאבדות המעתיקנית-אקדמית של הפילוסופיה המשוכפלת של ימינו - היא זו שמובילה אותה אל מותה, ואל חזרתה לאורתודוקסיה ימי ביניימית, דהיינו: פילוסופיה תכנותית לתרבות תכנותית. רק במקום העתקת כתבי יד - העתקה דיגיטלית. יותר מלכל תקופה אחרת, פילוסופים אקדמיים כיום דומים לפילוסופים של ימי הביניים, שדומים למתכנתים - החידוש שלהם הוא חיבור קופיפייסטים. הספרות נוצרת מתוך מתכון. והאמנות היא שכפול של שכפול. והשירה נוסחתית (ולכן רבה על הנוסח). ונשמתנו נעתקה - מעוד העתק. ההיגיון הרוחני של המחשב, כמכונה רוחנית, משתלט על עולם הרוח האנושי, ועם הלמידה הממוחשבת הנוכחית (המזהה ומשכפלת דפוסים ולא ממציאה אותם) - גם על הלמידה. אך דווקא מתוך האופי הלא תכנותי של הלמידה הממוחשבת, צומח פוטנציאל לסוג אחר צורה רוחנית למחשב, שבתורה תיצור סוג אחר של צורה רוחנית לעולם. ככל שהלמידה הממוחשבת תהפוך יותר ויותר ללמידה אמיתית, נוכל לצאת מתוך היגיון ההעתקה ההייטקי. אך שינוי כזה הוא לא רק שינוי טכנולוגי - אלא גם שינוי פילוסופי ואף תרבותי וארגוני - שבתורו נותן השראה ומשמעות לשינוי הטכנולוגי.

השיח השטחי הרווח הריק על חדשנות בהייטק, שיש לו עומק תפיסתי אפסי, כי הוא אנטי-פילוסופי, הוא האויב הגדול של חדשנות רעיונית אמיתית, לא מעתיקנית. מה בין חדשנות ל-"חדשנות"? ההבדל הוא לא רק בחידוש עצמו, אלא במנגנון הלמידתי שסביבו, האם הוא מנגנון פשוט של העתקה, או מנגנון מתוחכם יותר של העמקה - מציאת החידוש המתודי שמתחת לחידוש התפעולי. לכל חידוש יש משמעויות ברמות שונות של שינוי המערכת, כי הוא רק דוגמא לכיוון מסויים. לכן ניתן לגזור ממנו דוגמא במקרה הספציפי, או דוגמא כללית יותר ככלל פעולה במערכת (לאו דווקא כוללנית יותר), או דוגמא כללית עוד יותר כיצד המערכת לומדת (וכאמור - לאו דווקא כוללנית וכלל מערכתית, אלא פעולתית יותר, כלומר מניעה את המערכת באופן בסיסי יותר), או דוגמא כללית אף יותר ללמידת המתודה עצמה, וכו'. חידוש שטחי פועל רק במישור אחד, ואילו חידוש עמוק הוא בעל פעולה רב רבדית בכל המישורים במקביל, במידות שונות. לא כל חידוש אמור לשנות את המתודה מן היסוד, ומצד שני ישנם חידושים פרדיגמטיים, שחשיבותם דווקא כדוגמאות לשינוי עמוק, יותר מאשר בפני עצמם. החדשנות הזאת, בכל הרמות, היא זו שחסרה בעולם התכנותי, למשל זה של הלמידה הממוחשבת הנוכחית או של "החדשנות בהייטק". כי היא מצריכה מערכת לומדת מסביב לחידוש - ולא סתם חידוש במערכת. לכן החידוש האבולוציוני נראה לנו שטחי למדי, כי הוא לא משנה את המתודה האבולוציונית. ואילו החידוש הספרותי הוא עמוק, כי הוא לא סתם עוד ספר, אלא שינוי במתודה הספרותית עצמה. ולכן החידוש הפילוסופי הוא העמוק מכולם - כי אין מישור שהוא לא נוגע בו, ולמעשה הוא מעמיק בכל המישורים האפשריים עד לאינסוף.



אחת הטעויות התרבותיות הקשות ביותר בימינו - וגם אחת הנפוצות שבהן - היא הערכתם של הרומאים. הרומאים נחשבים לחלק מן העולם הקלאסי, ובאופן כללי זוכים לסנטימנט תרבותי חיובי, למרות שמדובר פחות או יותר בגרמניה הנאצית של העולם העתיק (כולל הנשר ומרחב המחיה והמיליטריזם והדיכוי הברוטלי והעבדות במחנות ורציחות העם והאכזריות הסדיסטית כשעשוע והפומופוזיות הקיטשית ומצעדי ההמון ולבסוף אף פולחן האישיות וראשי מדינה פסיכופטים) - רק כזו שכן הצליחה, ואכן כבשה את העולם, ולכן כתבה את ההיסטוריה (גם לגרמנים היה חוש היסטורי מפותח). המורשת של ההערכה החיובית לרומא היא נוצרית, ונובעת מהוותיקן, ומבלבלת בין אימפריית הרוע שהיתה רומא לבין הרנסאנס האיטלקי.

מה היתה רומא? ההרס של העולם העתיק, והשמדת התרבות הקלאסית (כולל אפילו ההלניסטית), שמעולם לא חזרה (תוך פלאגיאריזם חסר גבולות וטעם, על מנת להתהדר בנוצות התרבות), ובכלל זה הרס הספרות היוונית, הפילוסופיה, המתמטיקה, המדע, הדמוקרטיה, האמנות, וכל הישגי הפוליס האזרחיים והאינטלקטואליים (והקשר בין השניים). שלא לדבר על ההרס של תרבויות יהודה ומצרים והפניקים, או כל תרבות אחרת בעלת ערך שהתקיימה סביב הים התיכון - ערש התרבות האנושית. כמה מההישגים הסמליים ביותר של הרומאים: שריפת הספרייה באלכסנדרייה, חורבן ירושלים, רצח ארכימדס (גדול המתמטיקאים מעולם), וצליבת ישו.

לגבי הישגים לא סמליים, ישנו מדד פשוט ואובייקטיבי מאוד, שמאפשר להשוות תרבויות מבחינה מוסרית: כמות הנרצחים במלחמות. אם נסתכל על גרף כזה, ונוציא ממנו את סין (שבה ישנם נסיבות מיוחדות: כל המלחמות הן מלחמות פנימיות, האוכלוסייה ענקית אך תלוייה בשיתוף פעולה חברתי מורכב, שהרי היא מתקיימת על מערכת השקיית אורז, ולכן כל שיבוש שילטוני גורם לרעב, ומכאן הנטייה שלה לצנטרליות וליציבות), נגלה תופעה פשוטה. ברגע שהרומאים עולים לבמה, מספר הנרצחים במלחמות עולה בסדר גודל, יותר מכל מה שהיה מוכר בעולם העתיק, והנרצחים הם כל העמים שרומא כבשה, כולל עמי אירופה (גאלים, גרמנים, גותים, בריטים, וכו'). הרומאים היו הברברים האמיתיים, ואכן נחשבו לכאלה בידי היוונים - ואף בידי היהודים (שתי התרבויות הגדולות מבחינת איכותן). לעומת זאת, הברברים וההונים לא מתקרבים כלל לסדרי הגודל של ההרג הרומאי (מלבד זאת שההרוגים היו הפעם רומאים, כותבי ההיסטוריה), כאשר למעשה אלו היו המשחררים של עמי האימפריה מאחיזת המגף הרומאי על צווארם, ניצולם, דיכויים, והרס תרבותם.

רומא לא היתה אימפריה נאורה, כמו הפרסית, אלא פשוט דורסנית במיוחד, וכמובן שבדיוק כמו הנאצים הם נטפלו לבעלי התרבות הייחודית ביותר, היהודים, וניסו להשמיד אותם ואת תרבותם מעל פני האדמה. הדבר המדהים הוא שלפי ההערכות, השואה היהודית איננה תופעה מודרנית, אלא גם בעת העתיקה הרומאים טבחו ביהודים יותר מאשר בכל עם אחר, ומספר המתים מהם עולה משמעותית על כל האחרים - אפילו על הקרתגים. היהודים נרצחו יותר מכולם, בכל ההיסטוריה של העולם העתיק (מחוץ לסין). שלא לדבר על תרבות הרצח הרומאית, שבה מאות אלפים נרצחים בקוליסאום כמאכל לחיות טרף וקרבות אדם כמופע תרבותי מרכזי, או למשל על התעללות מיוחדת שזכתה לשם עולם (הצליבה). אלו המקבילות הטכנולוגיות של העולם העתיק לתאי הגזים ולמנגלה: רציחה לשם זוועה.

רומא היתה מפלצת, שמלבד הישגים הנדסיים למיניהם (דהיינו ברמה טכנית בלבד), לא נתנה לעולם שום ערך רוחני כלשהו. אמנם, היו כמה משוררים לטיניים בעלי ערך (מעטים ביחס לגודל האוכלוסיה), אך עיקר יצירתם היה פלגיאט בוטה מתרבות יוון, ומלבד זאת: שירה לעולם איננה אמת מידה להערכה של תרבות. שירה גדולה היא מופע שמתקיים בכל התרבויות, אף הפרימיטביות והפראיות ביותר (שם היא קיימת בעל פה). השירה היתה צורת הספרות הקדומה ביותר, שכנראה היתה קיימת אף אצל האדם הקדמון (לפיכך היא מופיעה מיד בצורה מפותחת עם הופעת הכתב - היתה מסורת שירית ארוכה לפני כן). בניגוד למקובל כיום, לא ניתן לתרגם שירה, ולכן לא ניתן להעריך שירה כאמת מידה מחוץ לגבולות תרבות מסוימת. בנוסף, עיקר ערכה של השירה העתיקה נובע דווקא מן הזמן שעבר, ולאו דווקא מאיכויותיה הפנימיות. מילים שגורות ורגילות הפכו לגבוהות ונדירות, ולפיכך השפה עצמה, שהשתנתה, הפכה לעשירה ועמוקה. החכמה הכי בנאלית, שקיימת בכל שפה אנושית, הפכה לחלק מהשירה בלבד (שהרי הדיבור שמתעד אותה נעלם), וקלישאות קיטש ותעמולה הפכו עם הזמן למטאפורות רעננות וחד פעמיות, וביטויים נפוצים ושחוקים - שמהם נשאר רק עותק אחד - הפכו לחד פעמיים, קולעים ומבריקים. רעיונות שכבר איננו מבינים או מזדהים איתם הפכו לחדשנות ולמקוריות, ותימות משעממות הפכו להזרה מסעירה למודרניות. לכן ככל שאנו נשתנה - השירה העתיקה תהפוך לגדולה יותר ויותר. המרחק מגדיל את העבר. אנו נמשכים לעבר בחבלי קסם כי כוח המשיכה התרבותי הוא המסה של היצירה (סגולתה הפנימית) כפול המרחק בזמן בריבוע (לכן יצירות קלות ערך הולכות וצוברות משקל עם השנים - והמאות - כולל שרבוטי מערות וגרפיטי עתיק). מכאן עיקר הכובד התרבותי של העבר (ומכאן, אגב, גם המשיכה לתרבות העתיד הרחוקה - הכוח המשיחי שעיצב לא פעם את ההיסטוריה והתרבות).

וככלל, תרבות קיימת רק מפרספקטיבה המסתכלת אחורה אל העבר (לכן לא יכולה להיות "תרבות פופולארית", דהיינו בת הזמן, ולכן הפנייה האמיתית של יוצר היא תמיד אל העתיד). רבים מהישגי התרבות כלל לא נוצרו כתרבות אלא רק בדיעבד הם תרבות, בגלל ההסתכלות שלנו, ולכן עלינו לא לקבל את רומא כתרבות לגיטימית, אלא כמוטציה אגואיסטית, בסרטן שהתפשט עד שהרג את העולם העתיק. זו הסיבה שדווקא אחרי רומא העולם הזה לא חזר, בגלל שהרומאים השמידו אותו עוד לפני כן. לא בגלל שרומא היתה החלק האחרון שלו לפני סופו, מה שיוצר אליה נוסטלגיה ששמורה לעולם העתיק עצמו. היא היתה הסוף הזה עצמו, והתמשכותה והדיכוי הטוטאלי שלה - מה שנקרא השלום הרומאי - הם שגרמו לסופיות המוות. בימינו ניתן להביא את רוסיה או טורקיה כדוגמא לתרבות לא לגיטימית, כי מי שיבדוק יגלה שדווקא הן מכולן נושאות שובל היסטורי ארוך במיוחד של רציחות עם שונות ורבות, יותר אפילו מהגרמנים, שמראות שזה פשוט חלק מהן (שתי אימפריות לשעבר, שתרבותן היא הברוטאלית, ומשטרן תמיד ישאף לדיקטטורה ולדיכוי אחרים).

האימפריאליות חסרת המעצורים היא המורשת החולה של רומא לעולם, כי היא נתפסת כלגיטימית בגלל שהיא רומאית, כהכרח לא יגונה, או כי "ככה אימפריות מתנהגות", או פשוט כ-"ריאליזם קר". הכובשים לפני רומא, כמו היוונים או הפרסים, היו הרבה יותר נאורים ממנה - ובדיוק כמו הנאציזם, היא היתה האנטי-נאורות של העולם העתיק. ההרס הרומאי של העולם היווני הוא האחראי לכך שלא היתה מהפכה מדעית בעת העתיקה - היוונים לא היו רחוקים משם - ולכן הזיווג היהודי-מערבי נדחה עד לנאורות הבאה. הנצרות כדת פלגיאט צריכה להיות מובנת כחלק מהעולם הספרותי הרומי, והברית החדשה היא המקבילה היהודית למה שעשו הרומאים לספרות היוונית - ומכאן הדבקות של הנצרות ברומא. היהודים כמובן ידעו זאת מאז ומעולם, וזיהו את הנצרות עם מלכות רומי הרשעה. אין ספק שהאנטישמיות הנוצרית (שסופה - הנאצית) נובעת מן האנטישמיות הרומאית, שהרי הרומאים היו ממציאי האנטישמיות - לא שנאת נצח של יחידים או אויבים (המן ועמלק), אלא אנטישמיות כתרבות, כולל עלילות.

הערצת רומא היא מבחילה, והקריטריון כאן הוא לא המוסר, אלא ההרס של תרבויות, והמתודה האנטילמידתית של הרס תרבותי (הכחדות המגוון כאנטי-אבולוציה). רוסיה הרסה אפילו את התרבות והספרות והמוזיקה הקלאסית שלה עצמה, שכמעט לא קיימת היום. גם התרבות הגרמנית לא התאוששה עד היום מההרס הנאצי. נשאל: מה ההבדל בין הרס יצירתי, למשל הכחדה שמקדמת את האבולוציה, או משבר כלכלי שמקדם את הכלכלה בטווח הארוך, כלומר הרס למידתי שמאפשר למערכת למידה לצאת מקיבעון, לבין הרס אנטי למידתי? ובכן: הפגיעה במתודה. כאשר פוגעים במערכת עצמה, אבל לא במתודה שלה, מתרחשת למידה מהירה. אבל כאשר הפגיעה היא עמוקה, ומגיעה עד המתודה עצמה, אז השיבוש חמור יותר, וכאשר מושמדת המתודה אבל המתודה של המתודה עדיין קיימת - אז יש שיקום (אם כי הכיוון הקודם אבוד), אבל ככל שהפגיעה במערכת עמוקה יותר - כלומר נפגעים ונהרסים מנגנוני המתודה של המתודה של המתודה וכו' (ובסופו של דבר אלו מנגנונים דקים מאוד, כי הרי הם פועלים ברמה מאוד גבוהה מעל המערכת במציאות עצמה) - אז כבר אין שיקום.

זה מה שקרה לתרבות היוונית, והסיבה לכך היא שתרבות זאת לא התנגדה לתרבות הרומאית, ולכן תרבות זאת הושמדה ואין לנו היום תרבות יוונית (אלא אולי רק במתודה מאוד גבוהה, אחרי שהמערכת עצמה נעלמה, בתרבות הרנסאנס שהתגלגלה לתרבות המערבית - ודוגמא זו מדגימה מה קורה כשיש המשכיות במתודה גבוהה ומופשטת מאוד, ללא שום המשכיות במערכת עצמה). ההתנגדות היהודית לתרבות הרומאית, למרות שעלתה ביוקר עצום, היא זו שהצילה אותה כמערכת חיה, דהיינו לא רק כמתודה (לכן לא היה לנו בהיסטוריה רנסאנס יהודי, שבו היהודים הם נוסטלגיה, מה שהיה קורה אם היהודים היו מושמדים באמת - לפתע ברגע אחד האנטישמיות היתה מתהפכת לערגה). היהדות שמרה במידת מה על כל הרמות - מהמערכת עצמה, ועד למתודה הכי גבוהה ודקה - ולכן למרות שנפגעה קשות היא שרדה.

האינסופיות הזאת - של אינסוף רמות במערכת - היא לא איזה משהו לא טבעי, אלא קיימת בדיוק כמו היכולת למצוא נגזרת מסדר אינסופי (כלומר ללא גבול עליון) לפונקציה ממשית. דהיינו: כאשר יש התפתחות מערכת, ניתן לגזור ממנה מתודות ללא גבול למעלה, שבשלב מסויים אכן הופכות למעורפלות מאוד (ולכיוונים מופשטים כמעט לחלוטין). אך דווקא היכולת של כל שינוי או פעולה קונקרטית במערכת להיות חלק ממארג משמעויות שבמידה קטנה מאוד - בד"כ, אחרת המערכת היתה הופכת לשבשבת לא יציבה - משנה אפילו את המתודה הכי גבוהה שנצליח לחשוב עליה - זהו העומק של המערכת. בדיוק כמו ברעיון החסידי ואף החב"די, שהממשי הוא שמכיל בעומקו את הגובה הגדול ביותר - הרוחני ביותר. כי מדוגמא ספציפית - כמו בתופעת אמנות (שהיא מוצר קונקרטי ולא מופשט), או הגמרא (או דרשנות הזוהר) - אפשר לגזור משמעויות למידתיות עד לבלי די, כולל העקרוניות ביותר שבהן. לא בגלל שזה טמון בדוגמא, אלא בגלל שזה טמון בלמידה, דהיינו במתודה, ובמתודה של המתודה, וכן הלאה.

ומכאן היכולת לנוע בעולם, ולפעול בו, עם משמעות אינסופית, כמו שרצו האקזיסטנציאליסטים, רק בלי הנפיחות הרוחנית שלהם, אלא בדיוק כמו היכולת להבין לעומק אינסופי כל מהלך בגמרא, בעזרת פרשנות ולמידה. זו הפכה להיות המתודה היהודית בהתנגדות למערכת הרומאית, אחרי הפגיעה הגדולה במערכת עצמה - וחוסר האונים של המערכת. התגובה היתה החצנת הלמידה שהיתה קיימת במערכת והפיכתה לאידיאולוגיה - לימוד התורה. הפעולה הממשית עצמה נפגעה, ולעיתים נהרסה, ולכן היהדות התבצרה במתודה. ואילו היוונים היו מתבצרים במסירות נפש במתודה המדעית או הפילוסופית, הם היו עוברים את הרומאים, והיינו מקבלים מעין גירסא למידתית אידיאולוגית של התרבות היוונית של העולם העתיק, בדומה למה שקרה בתרבות היהודית.

במערכת שבה מגדל המתודות מתפקד (למשל ביצירה ספרותית גדולה, או בחסידות, או במדע, או במתמטיקה), מעל כל תנועת רגל דקה בכיוון כלשהו בעולם המציאות ישנו מגדל - שרגליו בארץ אך ראשו מגיע עד השמיים - של כיוונים במתודות, ולכן לתנועת הרגל ישנה משמעות רוחנית דקה גם בעולמות הלמידתיים הגבוהים ביותר (כמו שלכל שינוי בפונקציה ישנה השפעה על הנגזרות למעלה עד לאינסוף). לכן למידתיות טוטאלית היא אינסופיות רוחנית. במדע או בקבלה, לכל דבר בעולם הזה ישנו משמעות ברבדים הגבוהים ביותר במערכת (כל תנועת אטום מגלמת בתוכה באופן כמוס את המתודות הגבוהות ביותר של היקום, ובכללן משוואות בעלות עומק עד בלי די. כל פעולה זעירה באורגניזם היא חלק מהלמידה הגדולה של האבולוציה. וכו'). המתמטיקה למשל לא מאפשרת בכלל לנוע אחרת, כי כל אובייקט קונקרטי שפועל בצורה לא נכונה יביא לסתירה כללית ולקריסת המערכת, כי יש לו השפעה על כל רמותיה. במובן הזה גם תיאוריית הקוואנטים היא טוטאלית לחלוטין, לא כי היא דטרמיניסטית, אלא כי חוקיה כלליים ללא גבול - ולא רק ללא גבול ביקום, אלא ללא גבול בחוקיות עצמה, כלומר בלמידת החוק. לכן האינסופיות איננה איזו מיסטיקה למידתית, וגם למדע ולמתמטיקה ישנו עומק אינסופי. כי בלמידה העומק הוא אינסופי.



האם אנו שופטים את רומא בצורה אנכרוניסטית? הבעיה עם רומא היא לא מוסרית, אלא התוצאה. רומא הרסה את העולם העתיק וגרמה לימי הביניים. לולא רומא, יתכן שהמדע היווני, שבשלב הזה כבר הפך לים תיכוני, היה עובר את המהפכה המדעית בכמה מאות (ספורות) לספירה. רומא החליפה את המערכת הרב תרבותית של העולם העתיק, שדמתה לתחרות מתוך השפעה באירופה בעת החדשה, במערכת מוניסטית, חסרת תרבות (כמו חוסר התרבות האמריקאי היום, רק ברברי יותר). וכשהברברים הרסו את רומא, מאוחר מדי בכמה מאות שנים, כבר לא נשאר מה לשקם. מעבר לכך, היא הפכה לדוגמא לאימפריאליזם לאורך ההיסטוריה, דהיינו דוגמא רעה שנתפסת כטובה (נזכור למשל את הקיסר נפוליאון, או הקייזר הגרמני, וכדומה. איננו יכולים לדמיין את מלחמת העולם השנייה ללא הרעיון הרומאי). ומה היה קורה ליהדות לולא רומא?

למה יותר קל לנו לדמיין את המשך התרבות היוונית לולא רומא מאשר את המשך התרבות היהודית? קודם כל, בגלל הרנסאנס, שהציג את עצמו כָהמשך היווני. אך בדיוק כמו שקשה לדמיין את היהדות בגירסא עברית יותר שלה, לולא הגלות, כך זוהי רק פיקציה שהרנסאנס הוא המשך היסטורי של יוון, ולכן זוהי רק אשלייה שקל לדמיין זאת (איך היתה נראית הפילוסופיה בלי הקטיעה הרומאית בין אריסטו לדקארט, כאשר היא המשך תרבותי ישיר של יוון?). ייתכן שהיינו רואים מהפכה שמתחילה קודם כל מגילוי אמריקה בידי ספנים יוונים, או דווקא מהפכה באסטרונומיה, שהרי היוונים לא סבלו מהדוגמה לפיה השמש סובבת את כדור הארץ, והמרכיב האמפירי - החסר במדע היווני - היה יכול להיבנות כך בהדרגה (כמו שקרה במהפכה המדעית). ואילו לגבי היהדות, נוכל לשער, ראשית לכל, שלא היתה המוטציה של הנצרות, אלא המונותאיזם היה נשאר במקור. ולכן היהדות היתה דת עולמית שלטת.

בנוסף, ספרים מרכזיים כמו הגמרא והזוהר לא היו עושים את הטעות הפטאלית וחסרת התקנה של כתיבה בארמית, אלא נשארים בתחומי השפה העברית, ובפרט אם רומא לא היתה הורסת את המרכז בארץ ישראל. ואז ספרים מופתיים אלו לא היו אזוטריים, והעברית היתה במובהק השפה היפה בתבל, ספרותה היתה הגדולה מכולן, וכך לספרות העולמית היה מרכז ברור (כמו האנגלית למדע בימינו, או הלטינית בעבר). חבל מאוד על איבוד שכבות רבות כל כך של התפתחות מהשפה העתיקה החיה האחרונה בעולם, אך הבעיה הגדולה באמת היתה שהיהדות הסתגרה בתגובה לדיכוי, ופנתה לתוך עצמה בלבד, וכתבה כלפי פנימה, בניגוד למסורת המקראית, ולכן רק הנצרות מימשה פנייה משמעותית שלה לעולם. הנצרות נוצרה מתקיעות למידתית יהודית.

אם כן, מה היו ימי הביניים? תקופה של האטה, עצירה, ונסיגה - בלמידה. ואם כן, מה פירושו שהבעיה עם רומא היא פשוט התוצאה? ובכן, שהתוצאה המהותית היא התוצאה התרבותית, דהיינו המערכתית-למידתית (תרבות היא שם למערכת הלמידה הרחבה שממשיכה מדור לדור בקנה מידה רחב, בניגוד לקנה מידה אישי או משפחתי). כל מוסר אפשרי רק נובע מהלמידה, ולא מאיזו סגולה פנימית, כמו אושר או סבל. הלמידה מכוננת את האושר והסבל עצמם, ומראה מתי סבל הוא טוב (לצורך למידה) ומתי אושר הוא רע (כשהוא חוסם למידה). זה האינסטינקט המוסרי האמיתי, והוא שעונה מה רע בסם אושר, או מה רע לעיתים בהנאה. רומא רעה מוסרית בגלל עצירתה את הלמידה בבלמים מברזל ("שלום" הדיכוי והשיתוק הרומי), ומכאן המתאם המוזר בין מוסר ללמידה. הרע נובע מהתוצאה, לא בגלל שהתוצאה רעה מוסרית (זה טיעון מעגלי), אלא כי היא רעה למידתית.

הרי מהי בכלל המשמעות של "תוצאה"? כיצד יש למושג הזה בכלל מובן? הרי איננו יכולים לדעת מה היה קורה אילו - אנו רק יכולים לדעת מה היה לומד אילו. כלומר, בעקבות הלמידה שעברנו, אנו יכולים לדמיין איזו למידה אחרת היתה יכולה להיות. אבל ניתן לדמיין זאת רק בעקבות הלמידה שכבר היתה. רק בעקבות העת החדשה ניתן להבין מה היתה התוצאה של רומא. ורק במובן הזה - של תוצאה למידתית - ישנה תוצאה למשהו בעולם. התוצאה איננה סיבתיות פיזית, שהרי אין לנו גישה כלל לעולמות מקבילים, אלא רק לעולמות שבאו אחר כך. גם אם ניתן היה להדגים שרשרת סיבתית קלאסית עדיין זה לא היה אומר שזו התוצאה של "זה", כי איננו יודעים אם שרשרת כזאת היתה מתקיימת גם בלי "זה", והאם בלי זה - התוצאה באמת היתה שונה, ובוודאי מהותית. יתכן שכמו באבולוציה מתכנסת, התוצאה היתה אותה תוצאה. למשל: שימי הביניים היו בלתי נמנעים. אבל בעזרת הרנסאנס אנו מבינים שיכולה להיות מהפכה מדעית שתהיה מעבר פאזה, ולא תאפשר ימי ביניים.

בדיוק באותו אופן, הנצרות מגלה בדיעבד את הפוטנציאל האוניברסלי והוויראלי שהיה טמון ביהדות מלכתחילה, ושאפילו היום אנו מתקשים לדמיין - כי אנו מכירים יהדות כהסתגרות וכמרחב פנימי. אך מי שגרם לכך היו הרומאים, והתנ"ך אוניברסלי בהרבה. למעשה, עיקר תורתו של ישו עצמו היא אוניברסליזם חסידי כזה, ואם הרומאים לא היו הורגים אותו, יתכן שתורתו היתה חלק (או זרם) מתוך היהדות עצמה, ומגבירה את הויראליות שלה מעבר לסף הנדרש, והיה לנו עולם יהודי. בדיוק כמו שהעולם היום נוצרי במהותו.

בתרבות יהודו-יוונית כזאת, מישהו בעמדה של פילון היה דמות עולמית מרכזית, והיו לנו עוד רבים כמוהו, או כמו שפינוזה (ובימינו: ליבס). העימות היהודי יווני היה מחליף את העימות המוסלמי נוצרי בין מזרח למערב, ושדה הקרב המרכזי, בו פעלו והצטיינו שתי התרבויות, היה בכלל הספרות. כן, עולם ללא רומא היה יפה הרבה יותר, ורומא היא התקלה הגדולה בהיסטוריה, ויותר גרועה אף מן התקלה הנאצית, אך קווי הדמיון ביניהן מצביעים על מעין באג שקיים בהיסטוריה, כלומר סכנה תמידית. התפרצות של גידול אלים בתוך מערכת לומדת, שמשתלט עליה. והסכנה הזו גדולה שבעתיים בעידן המחשב. אם יש מה ללמוד מרומא ומגרמניה - זה את סכנת הסרטן: למידה שיצאה משליטה והפכה לאנטי-למידה. השאיפה הפרועה ביותר לאינסוף מובילה במהירות דווקא לסוף.



מה הבעיה של האקדמיה במדעי הרוח, ומדוע היא לא מסוגלת להגיע לתובנות עומק, או בכלל לעסוק ברוח? בגלל שהיא לא באמת מסוגלת להעריך, למשל לתת לרומא ציון, או לדוסטויבסקי, או לתרבות מסוימת. כחלק מזה היא גם לא יודעת להעריך מה חשוב. או להבין חשיבות מהי. ולכן היא נטפלת לטפל. ומכיוון שפונקציית ההערכה התרבותית שלה ריקה וחלולה, ההערכה היחידה שהיא מכירה היא פוליטית או מוסרית, דהיינו שיפוט מחוץ למערכת. כי היא לכודה ללא בסיס להערכה (מה, זה לא סובייקטיבי?). ואכן, אין בסיס להערכה, מלבד בעזרת הלמידה, לפי מה שמקדם אותה, או מתקדם בה. אחרת מה יתרון האדם על היתוש. כלומר: ההערכה עצמה היא חלק מהלמידה של המערכת. ולא משהו שמצוי חיצונית ללמידה זאת, ומעריך אותה מבחוץ. חשיבה תרבותית היא חלק מן התרבות. ומדעי הרוח הם חוץ תרבותיים, שהרי המדע הוא מחוץ לתופעה, ולכן הם תופעה ריקה, כי הם מחוץ למערכת - אבל אין שום דבר מחוץ למערכת (דהיינו, שהוא בעל ערך - כן, ערך! - למערכת). מערכת היא ארגון של ערך, לא ערכים, ולכן הכלכלה היא מערכת טובה - והפוליטיקה גרועה (דווקא כי היא מנסה לעסוק במוסר, עד פרודיה). המדינה תמיד מנסה לפעול מבחוץ לתופעה, ולכן היא לא עובדת.

גדולתה של הדמוקרטיה היא שהיא לא עובדת, ולכן המדינה לא מצליחה להפריע ללמידה. לכן הטיפשות של המשטר וחוסר הקומפטנטיות והאונים של המדינה הם אלו שבזכותם היא משגשגת, ושבכלל מתקיימת בה מערכת למידה חופשית. הבנאי כל כך גרוע שהשדה הופך לגינה - ולא למבנה. מיהו המנהל הגרוע? המנהל שמתערב, העריץ, לא המנהל שלא מנהל (אלא רק מטפח. ועדיף אפילו שיזניח, ובלבד שיתן לצמחים לגדול). חוסר עמוד השדרה של הפוליטיקאים הוא זה שהופך אותם למנהלים טאואיסטיים ומאפשר למנגנון שכן עובד למידתית - הכלכלה - לשגשג. ואילו הפופוליזם, דהיינו התערבות המדינה בכלכלה, הוא זה שהורס אותה. בדמוקרטיה השיתוק הפנימי מקרב את המערכת לכזו שבה הפוליטיקאים והמנהיגים לא יכולים לעשות כלום, ולכן מאפשר למידה בתוך המערכת, ולא תכנון מבחוץ. אמנם הם כולם שוגים באשליית התכנון, ולכן יש תסכול תמידי במערכת האזרחית, אך תסכול וייאוש זה הוא הסממן הטוב ביותר לכך שאין מצליחים לפגוע בלמידה. למשל: שהכלכלה חזקה מהכול. או שהאבולוציה חזקה מכל תכנון.

הטמטום הוא הנכס הגדול ביותר של המדינה המערבית, ובהשוואה לדיקטטורה מתפקדת - חוסר התפקוד הוא לא חיסרון מערבי, אלא יתרון. אף אדם אינו חכם ולמדן מספיק לנהל - ולכן עדיף שאף אדם לא יהיה מסוגל לנהל. אין אף מנהל של המוח, או מנהל של האבולוציה. והדרך בה המוח מתנהל (והוא אכן מתנהל - ולא מנוהל), דהיינו כמערכת למידה - היא זו שצריך לחקות. חשיבותה של הדמוקרטיה היא לא במנגנון הלמידה הפרימיטיבי להחריד שלה - מעגל משוב אחד גדול ועלוב (כל 4 שנים) - אלא בעצם חילופי השלטון (כל 4 שנים, בתקווה), שמונעים דיקטטורה במערכת. לכן גם הגרלת השליט עבדה טוב בדמוקרטיה היוונית העתיקה. מנהיגים גדולים בדרך כלל לא הנהיגו מספיק זמן כדי שיגלו כמה הם קטנים (ואם כן - זה בדיוק מה שקרה). הדמוקרטיה היא מה שקורה כאשר מנהלים לא מצליחים לתכנן. ובטח לא לבצע. האדם מתכנן תוכניות, ואילו אלוהים צוחק - מדוע? כי האל אינו מתכנן תוכניות, אלא פועל בעולם בעזרת צחוק. זו ההנהגה העליונה.

הבעיה הניהולית הזוועתית בהייטק נובעת בדיוק מאשליית התכנון הזאת. וכך בכל ארגון. הארגונים הללו - כולל האקדמיה - נופלים קורבן להרס המערכתיות, דהיינו להרס היכולת של המערכת לפעול בצורה כוללת, וכחלק מזה ללמוד, בגלל הפירוק שלה לגורמים, מה שנקרא ההתמחות. ככל שהתפיסה של המערכת היא יותר כמבנה קיים, אנטי למידתי, כך מחלקים אותה יותר ויותר ללבנים. והבלוקים הללו הם האנשים האטומים והסתומים שאנו מכירים כמומחים צרים, וההתמחות שלהם היא בניית קירות נגד למידה. ככל שיש יותר מחלקות וחלוקות בארגון - כך ברור שהוא לא אורגני ולא מתפקד, וכך מנסים להניע אותו באופן מכני-תכנוני, בעזרת ארכיטקטים ומתכננים (ובשמם העכשווי: מתכנתים). צבא לדוגמא הוא דוגמא קיצונית - ולכן ידוע כפעולת צרות המוחין בהתגלמותה, דווקא כי השליטה בו כן אפקטיבית, כדיקטטורה מתפקדת. היתרון של צה"ל לעומת צבאות אחרים הוא חוסר המשמעת וחוסר השליטה של הפיקוד, כי מדובר בפלאנגה עם ציוד הייטק. אך הבעיה של ההייטק הישראלי היא שהוא מנסה להתנהל כמו צבא, בצורה משימתית, כי זה הניהול הראשון בו פגשו הקצינים - סליחה, מנהלים - שלו. לכן הוא מתפקד לטווח קצר, ברמת הצוות החברי הבודד, ולא כארגון - ולכן הוא סטארטאפ.

בארגון גדול, דהיינו במערכת, היכולת של מנהל ממוצע לראות ולהבין את התמונה הכוללת היא אפסית, בדיוק כמו היכולת של אקדמאי צר להבין את התרבות, שהיא תופעה מערכתית כוללת במיוחד, או את הרוח - הכוללת אף יותר. לכן אין עומק, כי עומק הוא משהו שמתחת להכול, ואין הכול. יש רק פרטים. לכן ההייטק הישראלי שטחי כל כך. העומק הוא למידה שמניעה את המערכת מתוכה, ולשם כך צריך תופעה כוללת שפועלת במערכת - כמערכת. ניהול בארגון יכול לעבוד אך ורק אם יש אדם חכם - ובעיקר למדן - מספיק, שרואה את כל התמונה הכוללת, דהיינו רואה הכול, ומסוגל להבין הכול (למשל: גם את האלגוריתם וגם את השיווק וגם את חווית המשתמש וגם את הסביבה העסקית וגם את העיצוב וגם את האפשרויות הטכנולוגיות וכו'). דהיינו: אדם שהוא אלוהים של המערכת. לפעמים זה היזם, אבל לרוב צריך להביא במיוחד אנשים שזה תפקידם - להביא הבנה כוללת - דהיינו פילוסופים של המערכת, וזה לעולם לא קורה. לעולם לא נשמע על תפקיד הפילוסוף של הסטארטאפ, כי זה לא מספיק "מעשי". אך אם קורה (במקרה) והבנה כזו אכן מקבלת כוח במערכת, המערכת יכולה לתפקד גם כניהול, ואלו סיפורי הגבורה של מיתוס הניהול: המנהל הגאון. זה שידע מה נכון לעשות (אבל איך הוא ידע? האם הוא באמת ידע?).

אך לרוב, אין לאונרדו דה וינצ'י בארגון, או שאין לו שום כוח או אמון. בנוסף, ארגונים - שטיפשיותם מומחיותם - אינם יודעים להעריך (או לשכור) אנשים שהקריירה שלהם היתה רב תחומית, ולכן מסוגלים לראות יותר (ולכן שוק העבודה הולך לכיוון המומחיות הצרה יותר ויותר). לכן הדבר השני שניהול יכול לעשות על מנת ליצור אינטגרציה - שאינה עוד אפשרית במוחו של אדם אחד - היא ליצור צוותים שיש להם ראייה כוללת, דהיינו צוותים רב תחומיים וחוצי מחלקות: שני מתכנתים, משווק, איש עסקי, מעצב. צוותים חוצי מחלקות כאלה הם למעשה הסיבה שסטארטאפים מצליחים יותר מארגונים גדולים, כי כל סטארטאפ מתחיל מצוות קטן כזה, ואז טועה להפוך כל איש צוות למחלקה, במקום ליצור מחלקה של צוותים כאלה, כי הוא תופס את הניהול כבנייה, ולא כאורגניזם. ואז יש מחלקה של הלבלב, ומחלקה של הדם, ומחלקה של המוח, במקום ליצור הרבה ילדים קטנים, שבכל אחד מהם יש גם לבלב וגם דם וגם מוח. ובאקדמיה הבעיה היא אותה בעיה, ולכן היא ענייה כל כך בתובנות כלל תרבותיות. או כלל מדעיות. ולכן מערכות כאלה מדגישות את התקשורת, שהיא יצירת קשרים בין תחומים שכבר הופרדו. כלומר: היצירתיות אצלן היא כאשר חוקר מתחום מסויים מביא רעיון מתחום אחר, בשבירה מקרית של קיר, ומעבר בין חדרים, במקום לחיות ללא קירות. הרעיון של התקשורת נובע ממערכות שלא לומדות. במוח אין "תקשורת" בין נוירונים - יש למידה. לכן פרדיגמת התקשורת לא מסוגלת להבין את המוח.

הגדוּלה של האינטרנט איננה שהוא מערכת תקשורת, אלא כי הוא חיבר הכול והרס חלוקות, ולכן האנושות לומדת יותר כמערכת, דהיינו האינטרנט הוא מערכת למידה. במוח יש פונקציות ניהול, אבל הדרך שבה הן מנהלות היא למידתית. הן לא מתכננות את המוח, או אומרות לו מה לעשות, אין שם שליטה ובקרה, או לוחות זמנים, או כל שיטה ניהולית אחרת (שמתחזה תמיד ל"מתודולוגיה" ניהולית, דהיינו ללמידה). כלומר הניהול עצמו הוא חלק מפעולת המערכת, ולא פעולה חיצונית עליה, או פעולה חיצונית של חלק מהמערכת על חלק אחר שלה. הניהול הוא תוצר טבעי של הלמידה של המערכת, ולכן אי אפשר למקם אותו היכנשהו כמערכת הוראות וכללים, כי הלמידה היא כללית. במוח יש אינטגרציה כל הזמן, אך היא לא מנוהלת אלא נוצרת - מתוך עצמה. הקשרים אינם תקשורת בין אזורים מומחים במוח, כמו שפרדיגמת המבנה רצתה להבין, אלא ישנן רשתות חשיבה שונות - צוותים בין תחומיים - שפועלים במוח. כלומר מדובר במערכות למידה ולא ברשתות קשרים, ולכן לא מועבר בהן מידע אלא הכְוונה, למשל הערכה, או תשומת לב, או דחיפה/משיכה לכיוון מסויים. כמו שכל פעולה בתרבות - כל משפט בספר פרוזה - הוא הכְוונה איך צריך לכתוב, לא פחות משהוא מסירת מידע. מה שמייחד כתיבה תרבותית זה לא רק שהאיך חשוב, אלא שהאיך מלמד איך האיך, כלומר שהאיך הוא גם ציווי והכְוונה - דוגמא למשל. כל שורה בשיר מלמדת איך לכתוב שיר (בהרבה דרכים שונות - זו גדולתו של שיר גדול, שהוא מלמד המון).

ומה שמארגן מלכתחילה את המערכת המוחית, אם נחשוב למשל על מוח התינוק, הוא הלמידה שלה, שממשיכה כל החיים (לא הניהול הוא הכוח המארגן את הארגון, אלא הלמידה היא שיוצרת ארגון או מערכת). ואנו יודעים שככל שהלמידה מפעילה יותר איזורים במוח, כך היא יותר אפקטיבית, ולא פחות. התינוק לא לומד בנפרד ראייה, תנועה, תחושה, שמיעה, תכנון, יחסי גומלין, רגש, מוטיבציות, וכו', אלא לומד אותם דווקא - ואך ורק - ביחד. כמו שהכלכלה לא עובדת במגזרים נפרדים אלא דווקא מצליחה מחיבור המגזרים, או בגלובליזציה - דווקא בחיבור המדינות. המחשבה שהאדם בנוי כמו גוף תכנון - ולכן הרצון (שהוא מעין גורם וסיבה ראשונית) הופך לתכנון יחד עם המודיעין מהחושים שהופך לניהול שהופך לפעולה - היא תמונה מכנית לא נכונה: האדם לומד את הרצון עצמו. לומד את ההנאה עצמה. הדופמין כל הזמן מכריח אותו ללמוד, לא ליהנות. הוא לא מכור להנאה אלא ללמידה. הסקרנות הורגת את החתול תשע פעמים. והיא גם זו שגרמה לאכילה מעץ הדעת (עצם האיסור!), ולא התאווה המינית. היא הסיבה שקשה להתאפק. המיניות עצמה נובעת מסקרנות. לכן הורות טובה גורמת לאדם להתענג מלמידה אינטלקטואלית, למרות שלאחרים מתמטיקה זה סבל, כי זה משעמם - דהיינו לא מסקרן. העניין זה הדבר החשוב ביותר שהורה נותן לילד: לאן מופנה מנגנון העניין של הלמידה (גם זה נלמד, אבל זה בסיסי יותר מרצון, שרק נגזר מהעניין, או מהלמידה איך מתנהגים ואחרי מה רודפים). אדם צריך לאכול - אבל ההורים מלמדים אותו מה טעים. ומה מגעיל. והוא יכול למות מרעב אם יידרש לאכול תולעים. שופנהאואר טעה כשחשב שהרצון הוא התופעה הבסיסית, או פרויד עם הדחפים. הלמידה חזקה מכל רצון. ומכאן חשיבותם של ההורים, כמאתחלים של הלמידה.

לכן הדרך הטובה ביותר לחשוב על המוח הוא כמערכת הכְוונות והערכות, ולא כמערכת מידע. מה שחשוב למנהל זה לא להגביר את התקשורת בין חלקי הארגון, אלא את העברת המוטיבציות והכיוונים: מה צריך, מה אפשר, מה ההזדמנות, מה האיום, מה הוא דוגמא חשובה להמשך - ואף חשוב מכך: מהו החשוב, ומה יש להעריך. לא סתם העברת ידע מסויים, מה קרה, אלא מה כדאי וצריך לעשות - ואיך (אך לא כהוראות, אלא כלמידה והכְוונה ושידול). כלומר ה"מה צריך" זה לא משהו שהמנהל מכתיב מלמעלה, אלא זה משהו שהארגון מעביר בתוך עצמו - זה מערכת הדם שלו, או מערכת העצבים. זה מה שזורם בו: הכְוונות. והתכלול של ההכוונות הללו הוא הלמידה: מה שיודע לקחת הכוונות מכל חלקי המערכת ולעשות להן אינטגרציה. מה שמעבד את ה"מה צריך" ועושה עליו מו"מ ומשכנע ומשתכנע ונסחף ומתארגן. המוח מקבל הכְוונות מכל חלקי המערכת - והכָוונה לא רק למידע ורמזים מכל החושים, אלא בעיקר רעיונות מה צריך לעשות, נטיות ורצונות ותשומת לב - ואז כחלק מפעולת הגומלין שבו, אחת מכל הנטיות הללו משתלטת, והוא פועל בכיוון מסויים. או חושב מחשבה מסויימת מבין כל המחשבות המתחרות על תשומת לבו. או לומד בכיוון מסויים מכל הכיוונים שבהם אפשר ללמוד ממשהו. או כותב משפט מסויים מבין כל המשפטים האפשריים שהוא היה מסוגל לחשוב עליהם. ככל שיש יותר משפטים כאלה הכתיבה נהיית יותר טובה, ולא פחות טובה. ככל שהמערכת מסוגלת להחזיק בתוכה יותר אפשרויות וכיוונים, והיא עשירה יותר, כך היא יותר חכמה. ולא ככל שהיא יותר מהירה ויעילה ומתכנסת למצוא מה לומר. הפילוסופיה היא תרגול מצויין למוח לראיית ראייה כוללת, ומכאן חשיבותה ללמידה. ומכאן גם החשיבות להיותה בינתחומית, נתנייתית. ולא מומחית צרה אקדמית (זו הצרה).

לכן השאלות הפילוסופיות הן תמיד כוּליוֹת: נוגעות בכל דבר. וזהו למעשה הסימן שהשאלה היא פילוסופית, ולא שאין לה יישום מעשי - הלמידה מעשית מאוד, וכך גם השפה, וכן הלאה. לכל הפילוסופים החשובים היו יישומים במדעים ובטכנולוגיה. לדקארט במהפכה המדעית, שהרי המדע הוא ידיעה, כולל הרעיון האמפירי והרעיון הרציונליסטי שיצאו ממנו. לקאנט במהפכה הפיזיקלית של המאה העשרים, ועוד לפניה במהפכה התיאורטית במדעים של המאה ה-19 (תורת האבולוציה, ההפשטה במתמטיקה), שעברו לקטגוריות תפיסתיות מופשטות יותר ועצמאיות יותר. ואילו לוויטגנשטיין היו יישומים רבים במהפכת המידע והמחשוב והתקשורת. כל אלה לקחו רעיונות שרק החלו לצמוח בימיהם ונתנו להם מבנה מוצק ומוכן להפעלה סיטונאית - כמתודות למידה למערכת. דהיינו, לקחו שאלות והפכו אותן לכלליות. למעשה, פילוסופיה היא תמיד רעיון אחד, שאין לו כמעט מובן, מרוב שהוא מופשט (הלמידה אצלנו), אך הוא הופך לכללי בכך שהוא נלמד לפרטים בכל תחום אפשרי, ולא ניתן להפריד אותו מאף תחום. הוא דבוק בהכול ולכן מאחד את הכול. לכן היצירתיות בפילוסופיה היא לא בחיבור שני תחומים או שני רעיונות לא קשורים, כמו שקורה בתחומים פחות כוליים, אלא במציאת דרך חדשה בה הכול קשור. דבק חדש.

זו הסיבה שהפילוסופיה היא כל כך דביקה בחשיבה וכל כך קשה להפריד אותה (מלבד בהשוואה היסטורית, כלומר דרך התפתחות למידתית) והיא הופכת למובנת מאליה עד כדי כך שקשה לצאת ממנה ולראות דברים דרך פילוסופיה אחרת. קשה לבטא בכלל פילוסופיה אחרת שלא דרך פילוסופיה קודמת (למשל זו שלך). גם באהבת החכמה הדבק הופך לבשר אחד. הדרך היחידה להבין פילוסופיה אחרת היא להתפתח לעוד צורת חשיבה, דהיינו ללמוד. אבל אין דרך לקפוץ מתפיסה כוללת לתפיסה כוללת. זו לא אפשרות של המוח כמו שמחשב יכול לעבור בין מערכות הפעלה. אפשר רק להתפתח בין פילוסופיות. כי תמיד אפשר ללמוד דבר אחד, אבל אי אפשר ללמוד את "הכול". קיומם של כללים נובע מהפיכתם לפרטים בתהליך למידה. מה שקשה הוא לפגוש אנשים שנמצאים בפילוסופיה קודמת, וסבורים שנתגלתה אתמול (להם, משמיים, או מספר) - אלו הם הקנאים הפילוסופיים, המטיפים והמפיצים מטעם עצמם, שהפכו אותה לדת. האקדמיה מלאה בקנאי ויטגנשטיין ובית מדרשו, רבנן ותלמידיהון, שאוחזים בעיתון של אתמול ככתב קודש ובטוחים שגילו את אמריקה. אלה יהיו האחרונים לגלות את הלמידה, אבל גם האחרונים לדבר בשמה. כוח האינטלקט מגביר לפעמים את עוצמת הדבק - והתוצאה היא מוח קרוש. לעומת זאת המחשב יתקשה לחשוב פילוסופית, כי אם זה יהיה בחומרה, יהיה קשה מדי לשנות, והדבק המחבר יהפוך לחלק מהמעבד, ואם בתוכנה, זה יהיה קל מדי לשנות, ולא תהיה דבקות. לכן רק מחשב לומד, שנמצא בין הקיצונויות הללו, יוכל להיות מחשב פילוסוף. סוף.



האם עדיין יתכן שהאדם עומד במרכז היקום? לצורך כך יש להבין באיזה מובן יש בכלל מרכז ביקום, שמבחינה מרחבית אין בו מרכז, ואולי גם לא גבול. וגם מבחינה זמנית אין לו כנראה סוף, ואולי גם לא התחלה. אבל אם נסתכל על מה שאנחנו כן יודעים על היקום נגלה תופעה משונה: בסקאלה לוגריתמית האדם כן קרוב באופן חשוד למרכז (קצת מעליו, אבל איננו יודעים אם לא פספסנו כמה סדרי גודל למעלה - והדבר גורם לנו לחשוד שכן). אם נסתכל מבחינת סדרי הגודל, בין הדבר הקטן ביותר - אורך לפאנק - לגדול ביותר - היקום כולו (או בין פרק הזמן הקצר ביותר שלאחר המפץ הגדול - זמן פלאנק - לאורך חיי היקום הצפוי, למרות אי הוודאות בכך), נגלה שאנחנו במקום טוב למדי באמצע (קירוב לנו הם מטר ושנייה, ולא סתם אנו מודדים לפיהם). למעשה, סדרי הגודל הם המובן היחיד שקיים למיקום ביקום, ובפרט לאחר שאנחנו תופסים אותו כמערכת מתפתחת ומתרכבת (נהיית מורכבת), כמו מערכת למידה, ולא כמערכת שטוחה וסטטית במהותה, כמו קליפת השפה (היקום כאינפורמציה, שלעולם לא אובדת ולא נבראת). בראיית המערכת כסטטית אנו בו בזמן קטנים מאוד, ביחס ליקום כולו, או גדולים מאוד, ביחס לפיזיקה האלמנטרית - ולמעשה אין מובן לגודל ביחס ישר לגודל של המערכת עצמה, אלא רק ביחס לעומק שלה, שהוא המימדים שלה.

נשאל את עצמנו: היכן נמצאת המורכבות ביקום? הנחת היסוד של האסטרונומיה היא שהיקום אחיד וחסר אינפורמציה בקנה המידה הגדול ביותר, ולכן הוא נראה אותו דבר מכל מקום. גם בקנה המידה הקטן ביותר לא קיימת שום אינפורמציה, אלא רק אלמנטים אטומיסטיים (שיכולים להיות גם מיתרים, לאו דווקא אטומים) חסרי תכונות מורכבות, כלומר עמוקות, ולא קיימת כמעט אינפורמציה (אולי קיוביט). זה פשוט מלמעלה ופשוט מלמטה, שם שולטים חוקי פיזיקה מופשטים ופשוטים, שאיכשהו יוצרים מורכבות באמצע (ודווקא שם). וכך גם מבחינת זמן, לא היתה קיימת אינפורמציה ברגע יצירת היקום במפץ הגדול, ולא תהיה קיימת אינפורמציה בעלת משמעות בסופו, לא משנה איזה סוף, אלא המורכבות היא באמצע. ונזכור שהאינפורמציה היא הרי רק רעיון שפתי, כך שהרעיון הנכון יותר הוא שהלמידה היא באמצע דווקא, וכך נוכל להבין מהי בכלל מורכבות, ולפתור את פרדוקס המורכבות (שהרי מצד אחד רעש אינו מורכבות, למרות שהוא אינפורמציה אקראית רבה, ומצד שני גם לא סדר מוחלט ופשוט - זה באמצע. אז איפה נמצאת המורכבות? והאם אולי לא נכון להבין מורכבות בעזרת רעיון האינפורמציה?). בעיית המורכבות היא פשוטה: מדוע המורכבות לא רק עולה, כשעולים סדרי הגודל ביקום, אם אנו מרכיבים אותה מיותר ויותר חלקי מערכת, דהיינו קיימות יותר ויותר קומבינציות? מדוע שמה למעלה הולכים וחוזרים לפשטות?

אם העולם הוא כמו שפה, אז ככל שהספר יותר ארוך, ויש יותר צירופים אפשריים, המורכבות רק אמורה לעלות עם סדרי הגודל. אך משום מה בסדרי הגודל העולים מעלינו המורכבות דווקא פוחתת בהדרגה, עד כדי כך שיתכן לתאר את היקום בכללותו בעזרת משוואות, והאחידות שלו הולכת וגדלה. וכך גם בסדרי הגודל הגדולים של הזמן, לקראת סוף היקום, כבר לא מתפתח בו למעשה כלום, וכל האינפורמציה ה"משמעותית" אובדת (האות לעומת הרעש). זאת למרות שתרמודינמית הוא הופך לאקראי לחלוטין במות חום או בהתפרקות הפרוטונים (או שהוא הופך לאחיד בהתכווצות או קריעה גדולה, וכדומה), כלומר הוא רק מכיל יותר ויותר אינפורמציה ופחות נדחס. במדידה השפתית היקום מקסימלי בסופו, אבל במדידה הלמידתית היקום דועך. מי צודק?

נשאל: באיזה מובן המוח של אדם מורכב יותר מגלקסיה? רק בזה שלוקח בחשבון את הלמידה במערכת. גלקסיה כמערכת לא לומדת, גם אם היא מכילה מוחות רבים בתוכה. צביר גלקסיות עצום, שבו הן נקודות קטנות, מורכב פחות מגלקסיה אחת אך ורק אם המורכבות היא לא בנייה של צירוף, אלא של התפתחות ולמידה. היקום בכללותו אולי מכיל מנגנוני איזון מורכבים (או אולי מנגנון איזון פשוט - הנוסחא של הכול - שיוצר בתוכו מנגנוני איזון מורכבים), אבל הוא לומד פחות ממוח מסכן אחד. עצם הקיום והאפשרות של פיזיקה תיאורטית מראה את הפשטות המהותית שיש ב"הכול" שהיא פשוטה בהרבה מפרט אנושי (ולכן אין ביולוגיה תיאורטית, או מדעי מוח תיאורטיים, או משוואות תרבות תיאורטיות).

המורכבות (ולכן אנו עצמנו) מופיעה רק במרכז סדרי הגודל של היקום, ועצם קיומן של משוואות הפיזיקה מבטיח שאין מדובר רק בהטיית הצופה שלנו, המתקיימים בסדרי גודל מסויימים (אם היינו אטום לא היינו מערכת לומדת, וגם לא היינו מבחינים במערכות מורכבות בקנה המידה שלנו. ואם היינו בגודל היקום הזמן שהיה לוקח לנו להתפתח היה עובר את אורך חיי היקום, הגדול בסדרי גודל מגילו). לפיכך היותנו ב-ת-ו-ך היקום, ולא בבסיסו או ברמה הכללית ביותר שלו (למשל: היותנו היקום כולו, כשהוא בתוכינו) היא לא איזו תכונה מקרית, אלא הכרחית. המרחק הגדול שלנו - המקסימלי אולי (ולכן אנו באמצע) - משני סדרי הגודל הרחוקים ביותר של המערכת (הקטן ביותר והגדול ביותר) הוא זה שנותן מספיק מקום ליצירת המורכבות באמצע. רמה או שתיים (או עשר) מעל המיתרים אין הרבה, וכך גם עשר סדרי גודל מתחת לגודל היקום כולו (הכוונה כמובן בסדרי גודל, לא לגודל היקום הנצפה, שהוא אולי חלק מיקום אינסופי במרחב, אבל לא אינסופי בסדרי הגודל שלו - כמורכבות - אלא דווקא סופי למדי - כמה עשרות בלבד. ובסיס הלוגריתם, אם הוא סביר, נגיד אם הוא טבעי, לא משנה כאן במהות. וכמובן לא משנה את המרכזיות - היותנו באמצע הסולם).

יש לנו כאן רמז עמוק מאוד (...), שגורם לתהות האם היקום אולי כן בנוי - אם לא מתוכנן - ליצור מורכבות כמו שלנו דווקא (יותר סדרי גודל היו יוצרים אולי אף יותר מורכבות משלנו, כי היה יותר מרחק באמצע). גודל התא, בסדרי הגודל של היקום, דהיינו גודל החיים - הוא היוצר למידה ראשונית, ואילו כדור הארץ בכללותו, הגדול בכמה וכמה סדרי גודל, גם הוא מערכת למידה ראשונית למדי (שמפשלת לא פעם ויוצאת מאיזון וממעגל פידבק, כמו בהכחדות או בהתחממות הגלובלית), ואנחנו איפושהו במרכז סדרי הגודל, כאשר הדבר המורכב יותר כיום הוא מוח או עיר. ואנו יודעים היטב שמורכבות מערכת יכולה להיות פחותה מסך מרכיביה, שהרי מערכת השמש כבר מורכבת באופן מובהק הרבה פחות ממוח, וגם תגובות כימיות מורכבות הרבה פחות מהעולם הקוונטי. כי המורכבות היא לא הרכבה - אלא נגזרת של הלמידה. כלומר קיומה הוא תופעה לא ראשונית אלא תוצר של תופעת הלמידה הבסיסית יותר. מהו הפרויקט הבסיסי ביותר של האנושות? להגדיל את המורכבות וליצור מערכת מורכבת אף יותר ממוח, למשל תרבות בין גלקטית או בינה עליונה (בשואה, למשל, הנאצים הקטינו דרסטית את המורכבות התרבותית של אירופה).

אנו מבינים מדוע צריך את סדרי הגודל הקטנים יותר מאתנו כדי ליצור מורכבות, אך מדוע צריך את סדרי הגודל הגדולים יותר? מה תורם לנו שיש כל כך הרבה סדרי גודל מעלינו ביקום? ובכן, יתכן שבעתיד נגלה חוק טבע למידתי שממקם באופן מדוייק יותר את המורכבות במרכז המערכת (וכך אולי נוכל לנחש כמה באמת סדרי גודל יש ביקום מעלינו), אך גם ללא כך, וללא חוקים פיזיקליים שלוקחים בחשבון את סדרי הגודל, אנו רואים שכדי ליצור מורכבות צריך המון יתירות. קיימים המון אורגניזמים כדי ליצור אבולוציה, והמון נוירונים כדי ליצור מוח, והמון בני אדם כדי ליצור אנושות - צריך לכל הפחות עשרה סדרי גודל, וכנראה עדיף יותר (כלומר בכמות היחידות, לא בגודלן), וכאשר היקום גדול מספיק יש בו מספיק מקום לניסויים שונים, עד שחלק מהם יצליח ליצור מורכבות. מורכבות תמיד נוצרת מתוך ריבוי עצום - עודפות של ממש - של יחידות.

אך האמת שגם זה תירוץ, שמסביר עשר או לכל היותר עשרים סדרי גודל, ולא שלושים או ארבעים, שיתכן שמפרידים בינינו לכלל היקום. האמת היא שמורכבות נוצרת בהדרגה מאוד מאוד - כי היא לא הדרגתית אלא יש בה קפיצות ונסיגות. בקושי מספיקים עשרה סדרי גודל כדי ליצור מורכבות מיחידות בסיסיות באמת, אבל מורכבות איננה לינארית כי היא איננה הרכבה, אלא היא תהליך, ולכן לא תמיד בכל עלייה בסדרי הגודל גדלה מונוטונית גם המורכבות, אלא לפעמים ישנם צווארי בקבוק, דרכם רק חלק מהמורכבות מלמטה חודרת למעלה (למשל רק מעט מהקוואנטים חודר לכימיה), ולכן צריך יותר סדרי גודל מלמטה, ובאופן סימטרי כנראה גם מלמעלה. ישנו משהו במרחב הענק מעלינו שמאפשר את המורכבות שלנו, בלי שכלל המערכת תקרוס, אלא יהיה לה מקום. אחרת היקום בסכנה להפוך למתוכנת, כלומר למסודר מדי, ולהתקבע על איזה סדר קשיח ולא מעניין. ומדוע קשיח הוא לא מעניין? כי הוא לא מתפתח ולא לומד.

מורכבות היא לא רק דבר טוב אלא דבר מסוכן, וסדרי הגודל מגינים על היקום ממרכיביו, שלא יהפכו אותו למכונה או מבנה. האדם, או כל לומד אחר, רחוק מאוד מלהשתלט על היקום. וזה מה שמונע מהיקום להפוך למחשב, כי כמו שעודף רעש הרסני ללמידה, כך גם עודף סדר. הגודל מגן עלינו מהמיתרים ופשטותם, ומגן על היקום מבני האדם ומורכבותם. המורכבות של המוח - או הגוף - מתאפשרת דווקא כי הוא לא בגודל של כל כדור הארץ, אחרת לא היה לו מספיק מקום להתפתח. למידה זקוקה למרחב בתוכו היא יכולה להיות, היא זקוקה להיות בפנים המערכת, ולפנים כזה עם הרבה "מימדי" עומק, שנוצרים מסדרי גודל של עומק. אם היקום כולו היה בגודל תא, לא היו יכולים להתפתח חיים, והוא בוודאי צריך להיות רחוק מאוד מאוד מתא כדי לאפשר אבולוציה, לא רק בגלל שאבולוציה זקוק להמון תאים, אלא בגלל שצריך להתרחק מהפשטות הכוללת של המערכת - מההומוגניות והפיזיקליות (התיאור המשוואתי הפשוט) של היקום בכללותו. אחרת זו לא תאפשר בתוכה מורכבות, כי צריך הרבה מעברים וסדרי גודל כדי להפריד בין מורכבות גבוהה למורכבות נמוכה, דהיינו בין למידה למשוואות ומרכיבי יסוד. הלמידה זקוקה לעומק ולא למרחב. הנגזרות הופכות שטח לקו, והמתודות זקוקות למימדי גודל מרובים בזמן (ולא רק להרבה זמן) כדי לפעול באמת. ההשפעה של מתודות גבוהות היא לא רק איטית (כמו נגזרות גבוהות) בהתקדמות בזמן, אלא איטית ולא ליניארית במימדי ההתקדמות בזמן.

אמנם, יתכן שהקיום של כל כך הרבה סדרי גודל מעלינו מוסבר בכך שפשוט לא הספקנו לגדול, כי הלמידה מתבצעת בבנייה מסדרי הגודל הנמוכים אל הגבוהים (לא בטוח! והרעיון ההפוך מהפכני). אם גלקסיות צפויות להתפתח ליצורים חיים הרי שהאבולוציה שלהן נמצאת אולי רק בשנייה הראשונה שלה (מתוך מיליארדי שנים), ומכאן שצריך להיות מתאם מסויים בין סדר הגודל בזמן לזה במרחב של המורכבות. אך יש כאן טיעון מעגלי כמו בעיקרון האנתרופי (אנחנו, כמו שאנו, לא הספקנו לגדול), והנחה כי מורכבות נוצרת מהרכבה יותר מאשר מיתירות, כלומר מכמות מימוש האפשרויות (מה שכבר הורכב, בסדרי הגודל מתחתינו, למשל הרכבתינו מאיברים או מתאים) יותר מאשר מכמות האפשרויות הלא ממומשות (מה שיכול להיות מורכב, שתלוי בכמה גדולה המערכת בסדרי הגדול שמעלינו, ויכולה להכיל המון בני אדם, או המון פלנטות כמו הארץ שמאפשרות חיים מסוגים שונים, וכדומה). אך אם כך המצב הפוך, ויש חשיבות גדולה בהרבה לקיומם של המוני מימדי גודל מעלינו, כי מספר סדרי הגודל ביקום לא יכול להתמודד עם מספר הקומבינציות האפשריות, שגדל מעריכית במספר המרכיבים, אלא רק לאפשר חלק קטן מהן מאוד, ולכן ברור שהיקום מכיל חלק קטן בלבד מהאפשרויות שלו (למשל אפשרויות החיים השונות, או המוחות השונים). לכן מערכת לומדת שרוצה המון קומבינציות, או (עדיף!) אפשרויות התפתחות, צריכה להשקיע ביתירות (גודל המיכל לניסויים שונים) לא פחות מבהרכבה (המורכבות של כל ניסוי).

נחשוב למשל מי אנחנו, ומהו מקור הבעיה הפסיכופיזית כפי שיבינו אותה בימינו. יש בנו למעשה שתי מערכות מורכבות, שהמורכבות שלהן שונה במהותה. מצד אחד אנו מורכבים מהמון תאים, דהיינו ממערכת מתוכנתת שההגיון שלה הוא בנייה ממרכיבים קטנים יותר, כמו בלגו, והחיבור בין המרכיבים הוא קשיח, ופועלת דרך שליטה מלמעלה. זו אינה מערכת לומדת. מצד שני אנו גם מורכבים מהמון נוירונים, דהיינו ממערכת שההגיון שלה הוא יתירות וחיבורים חופשיים בהרבה בין המרכיבים, ולכן החיבורים הם רשתיים בהרבה, ואנו מכילים אותה בתוכינו, כמין תיבה שמאפשרת לה להתפתח באופן לא מתוכנת מראש ולא מסודר מלמעלה. וזוהי מערכת לומדת. המערכת הראשונה דומה להרכבה ממימדים נמוכים יותר, והמערכת השנייה דומה להכלה שמימדים גבוהים מספקים ומאפשרים: עבור הנוירונים שלנו - אנחנו היקום. לעומת זאת: הגוף לא לומד, אלא רק האבולוציה, בה אכן החיבורים (בין האורגניזמים השונים) הם לא קשיחים ולא מוסדרים ונשלטים מלמעלה ויש יתירות אדירה, ומה שמאפשר זאת זה התיבה שהיא כדור הארץ. המערכת הראשונה היא כמו מחשב, והמערכת השנייה היא כמו האינטרנט.

ומה שאנחנו רואים זה כמה קשה ליצור גולגולת, וכמה מאוחר זה קרה בתולדות האבולוציה - כלומר כמה קשה להכיל תוך של מערכת לומדת. צריך לספק אנרגיה רבה וסביבה תומכת וגינון מזין וזמן להתפתחות וכדומה, ואנו רואים זאת גם בהתחממות הגלובאלית: מאוד קשה לשמור על סביבה תומכת למערכת לומדת, אפילו ברמה הפלנטרית. כדור הארץ ידע המון הכחדות שכמעט סיימו את האבולוציה, וכנראה שדי נדיר ליצור כוכב לומד. לכן יש חשיבות למימדים הגדולים של המערכת, כי הם מאפשרים יותר סביבות, ויותר סיכוי להכלת מערכת לומדת. אולי אפשר לבנות מערכת לומדת במימדים קטנים הרבה, מבחינה קומבינטורית, למשל מחשב קוואנטי, אבל התנאים של סביבה תומכת למחשב קוואנטי הם כאלה שהתיבה הזאת לא קרתה. אפילו מחשב תאי לומד לא קרה, ואין לנו מימוש של רשת נוירונים ברמת הדיאנאיי, כי השליטה שדורשים החיים היתה מנוגדת להכלה שדורשת הלמידה, ואין מספיק יתירות בתא. אנו רואים זאת גם ברמת הארגון החברתי: לקח די הרבה זמן עד שהוא הצליח לוותר על שליטה וליצור בתוכו תוך של מערכת לומדת, למשל קפיטליזם או המדע המודרני, ואם קרו מערכות תרבותיות לומדות אפקטיביות לאורך ההיסטוריה - למשל תור הזהב באתונה או ברנסאנס - הסביבה התומכת הזו היתה קצרת ימים ושבירה מאוד (וכמובן שהצריכה גם שגשוג כלכלי במקביל).

אם כן, מה היה ההישג הגדול של האדם - המהפכה הגדולה? הגדלת הגולגולת. היא מכילה הרבה יותר נוירונים, והקשרים ביניהם פתוחים וגמישים יותר ופחות נשלטים בעזרת הגנום, שהוא מנגנון השליטה התאי, וכך המוני סדרי הגודל של ההרכבה (מתאי הגוף) הפכו להמוני סדרי גודל של למידה (שהרי שהנוירונים הם תאים, ויש לא מעט סדרי גודל מהם). הסדרים הנמוכים נותנים אמנם מערכת, אבל הסדרים הגבוהים נותנים את "בתוך המערכת", והתוך הזה הוא שמאפשר למידה. בניגוד לבנייה. ואכן אנו רואים ביקום שבמימדים הגדולים המרכיבים פחות ופחות קשורים אחד לשני (למשל רק בעזרת כוח המשיכה ובמרחקים בין גלקטיים), כלומר ככל שמתקרבים למעלה יש יותר ויותר חופש בקשרים, ואילו למטה ההסתבכות והשזירה הקוואנטית קושרת את הכל והכוחות חזקים.

במובן מסויים, גם הזמן משמש כתיבת הכלה כזאת, כי סדרי הגודל של הזמן מאפשרים לאפשרויות להתפתח. כלומר: ככל שעבר יותר זמן היו יותר אפשרויות שהתממשו כבר, באופן כובל (כמו התאים), וסדרי הגודל של הזמן בכללותו - הגודל של תיבת הזמן של חיי היקום - מאפשרים יתירות של המון אפשרויות שניתן לנסות, באופן חופשי (כמו הנוירונים). גם כאן, כמו במרחב, יש להתנגד לעיקרון האנתרופי, שמוצא את הזמן שבו אנו נמצאים כמיוחד, תוך הנחת המבוקש (אנחנו). כאשר ההתפתחות היא פונקציה מעריכית (מה שנובע מעצם כמות הסדרי הגדול ביקום, כי סדר גודל הוא מעריכי, ואם לא היו כאלה היתה רק התפתחות ליניארית) - כל רגע בה נראה מיוחד. התאוצה היא תמיד חסרת תקדים. נדמה לנו שתקופתינו מלאה מאורעות לעומת תקופות קודמות, אבל כך גם יראה לעתיד בנוגע לתקופתינו, שלא קרה בה הרבה, כי אורך הזמן של המדידה עצמה ישתנה. אם אנו כבר לא מודדים תקופות במיליארדי שנים אלא בשנים, אך איך יראה אותנו מחשב שעובד בפיקו שניות? מה קרה בשנייה אחת שלנו? כלום. חיים ארוכים ומשעממים ואיטיים כמו האבולוציה. יום יראה לו כמו מיליון שנה, והימים שלנו אכן דומים אחד לשני.

אם כן מניין נובעת הערצת העבר, אותה תקופה ארוכה ומשעממת? מדוע ספרות זמנינו תמיד נראית לנו בנאלית וברמה לשונית נמוכה, לעומת ספרות העבר הגבוהה? לא בגלל ספרות העבר עצמה, כפי שהיתה לפני אלפי שנים, אלא דווקא בגלל האצת הזמן שלנו, שגורמת לנו להסתכל על העבר במבט לוגריתמי. מבחינת היקום, העבר הוא קצר, והעתיד הוא הארוך, וגדול ממנו בסדרי גודל. אך מבחינתינו, העבר הוא הארוך, בסדרי גודל, והעתיד הוא הקצר. מדוע? כי אנו לא מסתכלים על כך בסדרי גודל, אלא במרחק הזמן שעבר, ואז ההווה קצר, אבל אם היינו בוחנים כמה סדרי גודל קיימים בזמן עצמו, כמה זמן פלאנק יש בכל העתקת מולקולת חלבון שלנו, וכמה זמני מולקולה יש בכל שנייה שלנו, וכמה שניות יש בחיים שלנו, וכמה אורכי חיים שלנו יש באבולוציה, אז היינו רואים שאין טעם בהסתכלות על האורך (בדיוק כמו במרחב) אלא רק על המימד (ובכך הכוונה כאן תמיד לסדר גודל, למימד גודל). במובן הזה, אנו פשוט בוחרים להסתכל על העבר בסדרי גודל אחרים מאשר על ההווה (אחרת לא נוכל לסקור את כולו במבט, באופק המרחקים הולכים מתקצרים - בסדרי גודל). אנו מסתכלים כיצד האצבע שלנו מכסה את הירח.

לכן, זה לא נכון להסתכל על המפץ הגדול כאיזה רגע של התהוות שנמצא רחוק בזמן, ושבנה את חוקי הטבע האמיתיים, אלא שרגע ההתהוות הזה קורה בכל רגע ביקום, רק שהוא מהיר מדי, ומכיוון שהטמפרטורות נמוכות מדי, הוא לא בא לידי ביטוי, אבל ההתגבשות של חוקי הטבע מחוקים גבוהים וסימטריים יותר קורית כל הזמן. המפץ הגדול לא היה רגע מיוחד של היווצרות חוקי הטבע, אלא הם אותם חוקי טבע, שנוצרים כל הזמן - במפץ הגדול נוצר רק היקום. כלומר, מה בעצם נוצר? המימדים - סדרי הגודל - עצמם, היקום המתפשט. בהתחלה באמת היקום היה קטן בסדרי גדול רבים רבים, אבל החוקים היו אותם חוקים. הקוטן של היקום רק חשף אותם בשורשם העמוק, ולמעשה אם היינו יכולים להקטין את עצמנו מספיק - בזמן ובמרחב - הם היו נחשפים לעינינו כל הזמן ובכל מקום. העומק קיים בכל דבר. זו מהותו של עומק, ששונה ממרחק - בזמן ובמרחב, לא כי הוא מימד נוסף, אלא כי העומק כאן הוא עצם תופעת המימדים, דהיינו ריבויים של סדרי הגודל, בניגוד לאחידות של מדידת מרחקי הזמן והמרחב שדרכה אנו רגילים להסתכל על העולם, ומכאן עיוותי הפרספקטיבה.

נחזור לשאלת הספרות העתיקה (שהיא משל לשאלת התרבות העתיקה). אנו קוראים שורת שיר מהעולם העתיק, למשל מהתנ"ך, ונפעמים (וככל שהחלקים השיריים מוקדמים יותר, למשל בתורה עצמה, אנו נפעמים יותר. והחלקים השיריים בתורה עתיקים ממנה עצמה - זו התחושה שהם יוצרים. מדוע?). הדימויים שם נראים לנו כל כך מסעירים, דווקא כי עבר כל כך הרבה זמן, ואיננו מבינים לחלוטין את השפה, ואז נשאר בנו איזה רושם עמום של כוונה עמוקה, שנובע מהשינויים הטקטוניים שעוברת השפה עצמה עם הזמן, של היסחפות הקרקע שמתחת להבנתינו, כך שאנו באים לבקר בבית ילדותינו המוכר לנו, אך לאחר עידן גיאולוגי, נראה לנו הכול תחת רושם סמיך של הזרה, ואנו נוגעים בקצה גבול ההבנה והזיהוי שלנו, ועוברים חוויה עמוקה (לא כמליצה, זו מהות העומק). מה בעצם קורה כאן?

מטבע לשון שהיה שגרתי ושגור לגמרי בעבר, והמילים בו כבר לא לגמרי מובנות, הופך לדימוי סימבוליסטי נשגב, שמגרד את קצה גבול הבנתינו הלשונית והקוגניטיבית (גם החשיבה השתנתה, וגם הדימויים הרגילים ביותר לדברים, ולא רק בגלל השתנות המציאות היומיומית אלא בגלל סחף תודעתי וטרנספורמציות פסיכולוגיות). כלומר מה שיוצר את האפקט החזק ביותר זה לא מה שנכתב אז, אלא הזמן שעבר מאז, שהוא כמו מנסרה אדירה ומעקמת, אך רק דרך קריאת מה שנכתב אז אנחנו יכולים לראות את פעולתה. זוהי לא פעולת השירה דאז, אלא פעולת השפה והתודעה מאז ועד היום, שאנו מגלים דרך קריאת הטקסט העתיק, שהיא השינוי הטקטוני האדיר, הנשגב, שמורכב מאינספור שינויי עומק, ומכאן עומקו האדיר והמפעים. שלא לדבר על ספר איוב, שדווקא בגלל שהוא מניב עברי קצת זר, הוא ברמה ספרותית גבוהה יותר (מצחיק). הקסם - מארץ עוץ. התנ"ך הוא שמראה לנו את שינוי התודעה האנושי האדיר, והוא שחושף אותו כמו ארכיאולוג רוחני, ומכאן כוחו, כי הכוח האדיר הוא של השינוי וההתפתחות עצמם. זה פשוט מדהים, ולעולם לא נוכל להבין ולתפוס זאת עד הסוף, עד העומק - ומכאן העומק. לא המרחק הוא שיצר את העומק, אלא הלמידה, ההתפתחות, כלומר הפעולה שמורכבת מסדרי גודל בזמן, כאשר כל תנועת מגה-למידה גדולה, בסדרי הגודל הגדולים, מורכבת מאינספור מיקרו-למידות קטנות וזעירות, בסדרי הגודל הנמוכים, וכל מתודה מתבטאת ברמות רבות מתחתיה, שאלו הם המימדים. דרך העולם העתיק אנו צופים בלמידה עצמה. ונדהמים.

עצם המימדים השונים מאוד של שינוי התודעה, מהרגע, דרך היום, ועד האלף, הם שיוצרים את העומק של השינוי, ולא המרחק. האלף רק מאפשר עוד מימדי גודל. ולכן אם נדייק לראות כמה המרחק בזמן משפיע על הנשגבות הספרותית, נראה שמדובר בסולם לוגריתמי ולא באורך. אלף שנה לא משפיעים פי עשר ממאה שנה, וכך גם עשרת אלפים שנה לעומת אלף. גלקסיה לא מדהימה פי מיליארד מיליארדים וכו' מכוכב אחד. עד כמה צביר גלקסיות מדהים יותר מגלקסיה? ההדהמה היא האינסטינקט האנושי של הפחד והעמידה בפני תהום, כלומר בפני עומק (ולכן גם הבריאה מתחילה מתהום).

אם כן, זהו מקור כוחו של המיתוס העתיק. הוא מיתוס כי הוא עתיק, ולא בגלל שהוא כתוב יותר מיתית או ספרותית. מי שכותב מיתוס היום יראה כמו בדיחה, אבל עוד אלף או עשרת אלפים שנה, המיתוס שלו יצבור כוח עצום (מקור כוחם של המיתוסים עצמם בזמן אמת בעבר הוא שהם נכתבו הרבה אחרי היווצרותם, כולל עיצובם הלשוני הראשוני). אם כן, מניין בא העומק? לא מהמרחק עצמו, לא מההצטברות עצמה של השינויים, אלא מהאפשרויות השונות של השינויים, כלומר מהמרחבים שאליהם השפה היתה יכולה להתפתח, ויותר מכך - מהמימדים של מרחבים אלו. אנו, שנמצאים במרחק מסויים, רק רואים דוגמא למימוש אפשרויות הללו, שנותנת לנו רמז לתפיסת גודלו של מרחב האפשרויות, להבנת המימדים המכילים של השפה והתרבות, ולא רק המימדים המרכיבים שלהם. השירה העתיקה מראה לנו כמה התרבות היא גדולה, כמה המרחב שבו היא פועלת אדיר מימדים. השינוי של מטבע הלשון העתיק, הקונקרטי, למשהו כמעט מופשט ונועז בחיבור הלשוני שהוא עושה (מבחינתנו), נובע בגלל גודל התיבה המכילה את שינויים אלו, שהם חופשיים למדי ולא נשלטים מלמעלה - ולמעשה נוצרים בהתפתחות למידתית שהיא לא רק ארוכה אלא גם עמוקה (כלומר גדולה גם במימדיה). ספר הזוהר הוא מעבדה אדירה להבנה של התהליך הזה, ולכן הוא בחר בשפה עתיקה, ייחודית, תרגומית. כי הוא ניסה והצליח ליצור מיתוס בזמן אמת, אם כי כמובן שכוחו גדל מאוד עם המאות (חלק מכוחה של הנצרות העתיקה נבע מכך שהיא תרגומית, שהמקור העברי אבד, ולכן היא יכלה להצליח כבר ממרחק מאה שנה בלבד).

אם השינוי הספרותי מהעבר היה רק שינוי שפתי במהותו, הרי שהוא היה רק מצטבר ושטחי, כמו סחף מוטציות. אבל מכיוון שאף השינוי בשפה עצמה הוא למידתי במהותו, שלא לדבר על השינוי הלמידתי בתודעה, הרי שהאפשרויות השונות יוצרות מעמקים, ולכן גודל המימדים הוא הקובע. ההצטברות היא של הלמידה ולא של השינוי. כלומר: זה לא שיש יותר קומבינציות עם הזמן, אלא שיש יותר הפעלה של מתודות על גבי מתודות, ויותר הפעלה של מתודה על עצמה, שוב ושוב (לא כמו באלגברה קומבינטורית אלא כמו במשוואות דיפרנציאליות). לכן עם הזמן ההצטברות דווקא פחות ופחות אקראית, פחות מוטציונית, ויותר ויותר בעלת כיוון, שהרי המתודה היא מין כיוון על, כיוון של הכיוון (לכן היא כמו נגזרת גבוהה), הכְוונה של ההכְוונה. הלמידה היא שמכנסת את האפשרויות, ולא רק בודקת אפשרויות, ולכן יש גם אבולוציה מתכנסת ולא רק מתפוצצת, ויש אופטימיזציה ולא רק אקספלורציה. לכן היקום חייב להיות סופי מבחינת סדרי הגודל הרלוונטיים למרכיביו, אחרת פשוט היה ניתן לבדוק את כל האפשרויות, כמו בספרייה של בבל של בורחס, ולא היתה כל משמעות ללמידה (לא אינסופי מבחינת המרחב עצמו, כמו שבורחס חשב, שיתכן שזה המצב גם כיום). זה שיש כמה עשרות סדרי גודל שאנו בתוכם ולא מיליונים מחייב למידה, כי אין מקום יותר מדי להתפזר, מעריכית. שהרי הקשרים החלשים של היקום ברמתו הגבוהה, מגבילים את העולם של הלמידה למרכז היקום מבחינת מימדי גודל, ומכנסים אותה שם. אתה יכול לנסות מספיק אפשרויות, אבל לא יותר מדי, ולא את כולן.

מהו מספר סדרי הגודל האידיאלי ללמידה? אולי נוכל לענות על כך בסימולציה ממוחשבת, של התפתחות יקומים עם סדרי גודל רבים ופחותים משלנו, או של אבולוציות, או של מוחות. האם המוח האידיאלי בנוי מיותר או פחות סדרי גודל מאלו שמפרידים בינינו לבין הנוירונים? והאם הלמידה העמוקה צודקת בכך שחשובים רק מספר הנוירונים (או עומק הרשת), או שחשובים גם מספר סדרי הגודל של רמות הארגון בין הנוירון למוח הכולל, לא פחות משחשוב כמה שכבות יש לרשת? (כלומר ההיררכיה העמוקה הזאת היא רק חלק קטן מהעומק האמיתי, שהרי נשים לב שה"עומק" הזה בלמידה "עמוקה" הוא שטחי בלבד). על כל פנים, זוהי הדרך לקראת בינת על שהיא לא סתם ברוט פורס. כי עומק הוא בלתי נפרד מלמידה.



המחשב הוא חושך. במהלך המאה העשרים, היה נראה כאילו היא המאה של הפיזיקה, וזו היתה ההתפתחות המרכזית, אבל בדיעבד כבר ברור שהדבר המרכזי שצמח במאה ה-20 הוא המחשב. לקראת סוף המאה, שוב היה נראה שהמחשב הוא רק מבוא למשהו אחר, הרשת, ושזוהי ההתפתחות העמוקה באמת, וראיית ההתפתחות העתידית הגדולה כזו של המחשב עצמו כבר נראתה אנכרוניסטית. ומהרשת צמחה הרשת החברתית, שהיתה תקופה קצרה שהיא נראתה כהתפתחות הגדולה הבאה, אבל אז - המחשב עצמו חזר. למידת המכונה היא "החזרה למחשב". ושוב נראה שההתפתחות העמוקה באמת היתה המחשב.

מה היתה הרשת? האם היא היתה חיבור של מחשבים? ובכן, לא באמת (רק טכנית, אבל לא מהותית). היא היתה חיבור של בני אדם בעזרת המחשב (ולכן אלה, החושבים את עצמם, חשבו שהרשת החברתית היא העתיד). ואף יותר מכך היא היתה במהותה חיבור של מחשבים לבני אדם. בעבר כל מחשב היה מחובר רק לאדם שלידו, אבל עכשיו אתה יכול לבנות אפליקציה, ולחבר את המחשב שלך לכל בני האדם, ולכולם נגישה התוכנה שלך. לעומת זאת, החיבור בין מחשבים ברשת נשאר מאוד פרימיטיבי, קשיח, בעזרת שפה מתוכנתת, דהיינו בעזרת פרוטוקולים לא גמישים, מאובטחים וסגורים, בערוץ צר מאוד (שנקרא תקשורת ואינפורמציה), וכל מחשב בעצם מחָשב בנפרד. לא היה חיבור בעומק, במהות, בעיבוד עצמו, אלא החיבור רופף. בדיוק כמו שהחיבור בין בני אדם יכול להיעשות בשפה, אבל היא כלום לעומת החשיבה בתוך כל אחד מהם, והם נשארים ישויות נפרדות מאוד, ולא מחוברות באמת: החיבור ביניהם חלש בהרבה מהחיבורים בתוכם. זוהי מערכת רופפת. וכך גם החיבור בין אורגניזמים להעברת מידע, שנקרא מין, הוא חיבור רופף בהרבה מאשר החיבורים בתוך כל אורגניזם, שהם חיבורים חזקים שהופכים את כלל התאים שלו לגוף אחד. החיבורים בין חברות מסחריות, הכלכלה, חלשים בהרבה מהחיבורים בתוך כל חברה מסחרית עצמה, וכך גם בין מדינות וכדומה (ואפילו בין תרבויות).

לעומת זאת, הרשת דווקא הוכיחה את עצמה כחיבור מעט חזק יותר בין אנשים (והחליפה את רוב החיבורים הקודמים) ואף יותר מכך בין האנשים למחשב, והאנשים כבר לא יכולים בלי הסמארטפון שלהם. לכן המהות של האינטרנט, לפחות כיום, היא לא כמערכת שבין המחשבים לבין עצמם. הגלישה באינטרנט היא למעשה אינטרפייס שיש לכל אדם עם כל מחשב מחובר לאינטרנט בעולם, והמחשב הוא כבר לא רק כלי אישי, מחשב אישי, אלא מחשב כלל אנושי. אבל אין מדובר בחיבור עמוק באמת, כמו חיבור מוח-מחשב, אלא עדיין החיבור נעשה בעזרת צד חיצוני, הממשק: האינטרנט היא פחות אינטר ויותר פייס (ומכאן הצלחת הפייס). אם החיבור אמיתי, אין צד שני, אלא הצד החיצוני מתאחה אתך - והיו לבשר אחד.

ובכלל, מה שקורה בתוך המחשב היום - אם זה מערכת הפעלה או אינטרנט או אפליקציה - אינו סוג של מוח או מערכת חכמה אחרת, אלא ביורוקרטיה ענקית. ובביורוקרטיה הזאת אתרים אחרים או אפליקציות שונות ממעטים לדבר ביניהן, בטח בצורה גמישה, וכל תקשורת ביניהם צריכה להיעשות בעזרת פרוטוקולים מוגדרים מראש, במסלולים מאוד מקובעים ומצומצמים (API, עוד סוג של אינטרפייס, ולא אינטרבריין). החיבור הוא בעזרת סף, דהיינו שפה, ואיננו חיבור עמוק של למידה. אך מדוע כל כך קשה לחבר את המחשבים למערכת אחת?

ובכן, מאותה סיבה שהיה קשה כל כך בהיסטוריית האבולוציה לחבר את התאים ליצור חי, או שקשה לחבר בני אדם למערכת מתואמת אחת, וע"ע קומוניזם. אפילו בגוף שלנו, בו המאבק מזמן הוכרע לטובת חיבור חזק מהודק ו-"אורגני", קשה מאוד להשתלט על אינדיבידואל שחושב רק על עצמו, מה שנקרא סרטן, או גן אנוכי. קשה מאוד למינים של בעלי חיים לשתף פעולה, והקומוניזם אמנם היה ניסוי בטבע האדם, אבל ניסוי נחוץ ולא כזה שהיה אפשר לדעת שיכשל מלכתחילה. ישנם בעלי חיים בטבע שרמת שיתוף הפעולה שלהם היא כזאת שהקומוניזם היה מצליח בהם (בחרקים מסויימים זה כבר קרה). בקבוצות קטנות מאוד האדם כן משתף פעולה, ומעולם העניין לא נבדק בקבוצות גדולות באמת, ולא היה ידוע ששם נמצא החסם. בדיעבד אנו מבינים ש"לפי תורת המשחקים" לכל פרט משתלם להיות פרזיט של הקבוצה. אך אצל רוב בעלי החיים אין שיתוף פעולה ללא תמורה ישירה אפילו בקבוצות קטנות כמו המשפחה, ואפילו באופן בזבזני ולא יעיל בעליל להישרדותו (זכרים שנוטשים צאצאים והורגים צאצאים אחרים, חיות שאינן מסייעות כלל לבני מינן, בזבוז אדיר של משאבים על זכרים שרק רבים והורגים אחד את השני, ועוד). האדם כן הראה פוטנציאל לשיתוף פעולה, שהרי מדובר במשחקים חוזרים (כלומר היה ניתן למצוא הצדקה מתמטית לכך שהקומוניזם יצליח, אם זה היה מצליח).

במובן הזה, מרקס היה הוגה פורץ דרך, בכך שתיאר מ-ע-ר-כ-ת כבסיס של הכול. אצלו המערכת היא זו שקובעת את המושגים בתוכה, בדומה לשפה או לפרדיגמה, או לכלל עולם המערכות בפילוסופיה של המאה ה-20, ואילו טעותו היתה שהוא בחר דווקא במערכת ספציפית, הכלכלית, וטעה בהבנתה. אילו הוא היה מדבר על מערכת כללית, שיכולה להיות לאומנות, תקשורת, דת, שפה, תרבות (וגם הכלכלה), אז הוא היה חשוב יותר מוויטגנשטיין, והוא מי שהיה עושה את קפיצת הדרך בין המושגים של הפרט (קאנט) למושגים של המערכת, שמכוננים את הבנת המציאות ולא נוצרים ממנה (גם ויטגנשטיין טעה לבחור מערכת אחת, השפה. אך היא היתה כללית מספיק כדי להתאים כמעט לכל מערכת, עד שהגיעה, באירוניה של ההיסטוריה של הפילוסופיה, בחזרה למוח - כלומר בחזרה לפרט - אך דווקא שם הובן שזו לא השפה טמבל, אלא הלמידה). הצלחתו ופוריותו ההגותית של מרקס במאה העשרים נבעה בדיוק בכך שבחר מערכת כבסיס הפילוסופי שלו.

טעות משמעותית נוספת של מרקס היא חוסר ההבנה של היחס בין המערכת לחלקיה. מרקס בחר בחשיבה קונספירטיבית, כאילו חלק מסויים של המערכת שולט במערכת. כאילו ויטגנשטיין היה טוען שיש איזשהם לשונאים, אולי המשוררים, שהם המחוקקים של הלשון, ודואגים שהיא תשרת אותם בעזרת ישיבות של ועד הלשון, כמו הפרוטוקולים של זקני ציון. ואם מישהו טוען כך היום (ומצחיק שיש כאלה, למשל בשמאל האמריקאי) הרי שמדובר בהשפעה מרקסיסטית. אך הבנה מהותית של מערכת תבהיר שאין שום חלק בה ששולט בה מלמעלה, ושגם הקפיטליסט עצמו הוא קורבן של שטיפת המוח הקפיטליסטית, שגורמת לו לחשוב שרק כסף חשוב, והוא לא מי שמתכנן מלמעלה איך לעשוק ולשטוף את מוח הפועלים, כי גם הוא בתוך המערכת, ואין מי שמחוץ למערכת ומכונן אותה. פרדוקס המערכת הוא שייתכן שמערכת כמו מדינה תצא למלחמה, למרות שאף אחד במדינה לא רוצה במלחמה, אבל לכל אחד כדאי לשתף עם זה פעולה, כולל השליט עצמו שזו דרכו לשרוד, למרות שהוא לא רוצה בכך. המערכת תעשה מה שאף חלק בנפרד לא רוצה שיקרה.

מי שהפך את מרקס באמת למערכתי, וזה אכן קרה רק במאה ה-20, היתה אסכולת פרנקפורט, שהבינה שהקפיטליזם הוא תרבות, והכלילה את התרבות לרעיון מערכתי. אילו למרקס היתה הבנה מערכתית עמוקה יותר הוא לא היה מבועת מהמערכת שהוא גילה, הכלכלית, ולא היה מדמיין אותה כמה שהיא לא - דהיינו מערכת אורגנית. הקשרים ההדוקים מדי שהוא ראה במערכת שהוא שנא (למשל השליטה והתכנות של החשיבה), גרמו לו ליצור מערכת מראה נגדה, שגם היא מתוכנתת ומתוכננת, ולכן לא יכולה לעבוד.

בדיעבד, מרקס בחר במערכת הלא נכונה. כיום, המערכות ששטיפת המוח שלהם היא הנוראית והגסה ביותר הם המדינה, התקשורת, הפוליטיקה, והן אלו שמבזבזות לאנשים את המוח בתודעה כוזבת. ואילו מערכות ששטיפת המוח שלהן עדינה וסמוייה יותר, כמו תרבות המין או תרבות הכסף, גורמות נזקים פחותים לתודעה האנושית, ופחות מריבות ומחלוקת וחוסר שיתוף פעולה - כי הן מערכות מחברות, ולא מפלגות כמוהן. הן מספקות לאנשים פיתויים ולא אידיאולוגיה. הן רופפות יותר, ופחות בעלות מנגנוני שליטה. הן דומות יותר לרשת, ופחות למחשב, דומות יותר למוח, ופחות לגוף. ומכאן עוצמתן והסתגלותן כמערכות למידה. אם כן, האם המחשב הוא בעצם מערכת מיושנת, כי היא מערכת מתוכנתת, ובעצם עוצמתו פחותה, וכך גם הפוטנציאל של התפתחותו?

לא, כי השלב הבא יהיה ליצור רשת מהותית באמת של מחשבים, עם חיבור עמוק ביניהם, ואין הכוונה למחשב על או מבוזר, אלא למחשב מפוזר. עם למידת המכונה, ועם למידת הרשת של המכונה, הולך ונפתח פוטנציאל למערכת חדשה של מחשבים, בה הקשרים ביניהם הם לא שפתיים צרים, אלא למידתיים ועמוקים. כיום כל רשת למידה מדברת בעיקר עם עצמה, אך בעתיד - במודל כלכלי של חשיבה תמורת תשלום - יהיה ניתן לחבר פונקציות מתמחות רבות, שכל אחת מהן חכמה באופן צר מאוד, במשימה ספציפית, לרשת שלמה של יכולות העובדות בשיתוף פעולה אמיתי. גם כאן בעיית האבטחה, הלא היא בעיית הפרזיט והסרטן, תעכב את יצירת הרשת הפתוחה יותר, אך הבעיה פתירה. המון רב של רשתות עמוקות יוכל להתחיל להתחבר לרשת של מוח עולמי, שתעבוד בדיוק כמו האינטרנט העולמי, כאשר אם למישהו בעולם יש יכולת מסוימת - היא נגישה לכולם (והפעם מדובר ביכולת קוגנטיבית של מחשב). בני אדם יכולים רק לדבר ביניהם, ולא באמת יכולים לחשוב ביחד - כלומר החיבור הוא עבד לשפה - ואילו מחשבים באמת יוכלו ללמוד ביחד. או אז המחשב יציב אתגר מסוג אחר לחלוטין לאדם, והאדם יאלץ להתמודד באמת עם פנימיותו הרוחנית של המחשב - שהיא חושך.

והלוואי שזה יהיה הסוף.



מדוע לא פעם האויבים הגדולים ביותר של פרט ממין בטבע הם דווקא בני מינו (זו לא תופעה אנושית כלל, ולמעשה היא הרבה פחות חמורה אצל האדם מאשר בין טורפים אחרים)? מדוע חוסר היעילות הזאת שורדת (הריגת גורים למשל), והאם היא אכן חוסר יעילות, דהיינו בזבוז שנובע מפיצול המערכת (לשחקנים-אורגניזמים), שתמיד יורד אל שיווי משקל לא מוצלח של תורת המשחקים, במעין תקלה טראגית? מהו התפקיד המערכתי של הרוע והאלימות, למשל של האריה? בראייה "מערכתית-שפתית", התשובה היא אקוויליבריום.

בכלכלה ובתורת המשחקים ובאקלים ובאקולוגיה ובביולוגיה ובתורת הרשתות (למשל זרימה ברשת תחבורה) ובשפה וביחב"ל וכדומה - דהיינו בתחומים המערכתיים - לאקוויליבריום יש לרוב משמעות חיובית. כי זוהי דרך קלה להבין את המערכת - בצורה הסטטית שלה. לאן היא מתכנסת. השפה מוסכמת, המחירים מגיעים לשיווי משקל והופכים למוסכמים, המערכת הבינלאומית נמנעת ממלחמות, והאקולוגיה "נשמרת". התפקיד החיובי של האריה הרע הוא לווסת את המערכת, ליצור מעגל משוב שלילי מול הכבשים, ובכך לשמור על יציבותה, בכמה שיותר מנגנוני משוב משתקים (זוהי גם גדולתה של הדמוקרטיה, שעיקרה היא למנוע מאדם אחד להתחזק מדי, ומכאן פיצול הרשויות והתיקו הפוליטי). מנגנוני משוב חיוביים הם מסוכנים, כי הם גורמים ליציאה משליטה ולהתפוצצות אקספוננציאלית, בניגוד לאקוויליבריום, שהוא מצב הטבע של המערכת, דהיינו הטוב.

אולם - האקוויליבריום הוא הוא הרע. כי הוא התוקע את הלמידה וההתפתחות, ושמו האמיתי הוא הסטגנציה, או האנטרופיה. בראייה למידתית ולא שפתית, האריה תורם למערכת דווקא בדחיפה המתמדת שלו נגד תקיעת האבולוציה, נגד האקוויליבריום והאקולוגיה, כי הוא יוצר לחץ אבולוציוני מתמיד, בתחרות בין רודף לנרדף ובמירוץ חימוש בין הגנה להתקפה. וכך גם ההתנהגות הנוראית של זכרים - נגד זכרים אחרים, נגד נקבות, ונגד גורים. התחרות הרעה והאכזרית יוצרת לחץ מתמיד בתוך המין עצמו, שגורם לו לא להתנוון, אלא למירוץ חימוש מתמיד. ואילו מינים שאין מתוכם או עליהם לחץ אבולוציוני הם אלו שמתנוונים ונכחדים, כאשר מגיע המשבר שמפר את האקוויליבריום הנוח והמורגל שלהם.

הגדולה של האנושות היא מירוץ החימוש הסקסואלי, דהיינו הלא אלים, בגלל השיגעון הסקסואלי יוצא הדופן של האדם, שאין לו עונת ייחום, כי הוא תמיד מיוחם. זכרים אנושיים מחפשים יוקרה ומציאת חן מתמדת מול הנקבות, ולא להרוג את הזכרים האחרים, ובמיוחד הם שואפים לרכוש יפה, שהנשים אוהבות. וגם הן כמובן מתייפות. מירוץ החימוש המיני יצר את מירוץ החימוש אל היופי. בניגוד להשמצות העצמיות (שנובעות בדיוק מכך!), האדם הוא מין פחות אלים משמעותית מטורפים אחרים, ועיקר האלימות שלו היא חוץ קבוצתית, בניגוד לאלימות הפנים קבוצתית של אחרים. רצח גורים או בתוך הלהקה הוא דבר שלא יעלה על הדעת. אפילו תרבויות המקדשות את ההרג - זה משום שהוא יפה בעיניהן, כלומר היופי הוא המנגנון האמיתי. ובוודאי שהוא המנגנון האבולוציוני הדומיננטי יותר של האדם, בדומה לציפורים רבות. והיופי הוא לא רק סימטריה - ולא אקוויליבריום - אלא מכיל מרכיב של התפתחות פנימית, דהיינו למידתי. היופי השתנה תמיד - זו לא תופעה מודרנית - ולא היה קבוע באף תרבות. היפה הוא מטרה נעה, ועיקר הגדרתו היא יכולתו להיות גם מטרה וגם נעה, בניגוד לאידיאל. תכלית הידיעה שלא נדע - גם במובן המיני. אין סוף לאינסוף.

בחשיבה ובמדע המודרני התרחקנו מהתכלית האריסטוטלית, כי קבעונה מחוץ למערכת נראה לנו מעגלי, וחסר כוח הסברי, ובעל איכות כמעט מטאפיזית (ואבוי, אנטי חילונית). זוהי מטרה לא נעה, ולכן לא יפה. אך רעיון התכלית בתוך המערכת, בתוך ההתפתחות למשל, הוא רעיון שחסר לנו. אמנם התכלית - שהיא ארגון המערכת לקראת דבר-מה - אינה קבועה אי-שם, אך כן קיימת בתוך המערכת התארגנות פנימית, "לקראת" - בלי הדבר שלקראתו מתארגנים. אם כן, מהו ההבדל בין כך לבין התכליתיות ללא תכלית של קאנט? עצם ההבנה שגם הרעיונות עצמם כפופים ליופי. שגם קאנט משכנע כי הוא יפה (וכפוף לשיפוט!). אנו לומדים כי זה רעיון יפה, ולא קיימת חשיבה ללא למידה (החשיבה היא תופעה משנית לתופעת הלמידה שהיא הבסיסית, מתחת לחשיבה). אין לנו בכלל חוץ ללמידה, ולכן היופי לא נובע מהניתוק מהתכלית (שבחוץ. למשל מהאינטרס), אלא הוא עצמו רעיון פנימי שהוא חלק מהלמידה. הלמידה היא המגדירה מה נחשב יפה, מה מעניין, כלומר מה האינטרס. בהתחלה הלמידה היא בתוך המערכת, אך היא משתלטת על המערכת, שלבסוף נמצאת בתוכה. היא כבר לא יושבת על התשתית של המערכת, אלא היא עצמה, בבשלותה כרעיון, התשתית עליה יושבת המערכת. ואז התכלית היא תופעה פנימית, שרק מוקרנת כלפי חוץ, ומכאן הניחוח המטאפיזי שלה, כאילו היא קיימת מחוץ למערכת ומארגנת אותה בעזרת חוטים שבהם היא מושכת אותה מבחוץ. לא, החוטים הללו הם רק פרוייקציות שלה עצמה אל האופק.

הרעיון המשיחי, לדוגמא, הוא לא אפוקליפסה, דהיינו תסריט ספציפי מסויים, תכלית של ההיסטוריה שיושבת בסוף הזמן ומחכה, כפי שהובן בנצרות, אלא המשיחיות היא מניע דתי פנימי רב עוצמה בהווה, של שאיפה מעבר לסוף הזמן, שבתוך הזמן (בניגוד למיסטיקה אישית, שמחוץ לזמן). המשיחיות היא חלק ממנגנון הלמידה הדתית, ומכאן חיוניותה, כיוצרת ארגון לקראת… (הדבר הלא מוגדר ההוא, תחום העניין ההוא, שרק נרמז) - בהווה. וההתארגנות הזאת היא היא המשיחיות. דוגמא אחרת: לא נטען כי היקום נבנה ומאורגן לצורך יצירת חיים ומורכבות ולמידה, למשל בתכנון מראש, מבחוץ, אלא שהשאיפה לחיים והתפתחות המורכבות ומתודות הלמידה הן עצם התארגנותו. הן מהותה הפנימית של ההתארגנות עצמה (זהו לא הסבר, ולא תיאור, אלא הבנה, ואף - העמקה). המתמטיקה לא תוכננה מלמעלה כך שתצא יפה ומושלמת, אלא עצם המתמטיות היא ההתארגנות היפה הזאת. ההיסטוריה לא תוכננה לקראת קדמה כלכלית ומדעית למשל, אלא עצם ההתקדמות הזאת היא ההיסטוריה. האמנות לא שואפת ליופי, אלא היופי הוא שביסוד תופעת האמנות. המוח לא מאורגן לקראת למידה, אלא הלמידה היא המארגנת את המוח. היא יוצרת בכלל את רעיון הלקראת. התכליתיות נובעת מהלמידה עצמה.

האנושות גילתה את היופי כי האדם הוא יצור לומד, ולכן העניין שלו הוא מטרה נעה. זה לא הנשים החדשות עצמן (או התיאוריות החדשות עצמן) שמושכות, אלא החידוש עצמו הוא שגורם למשיכה, כי הוא חלק ממנגנון הלמידה. ואם הוא חידוש ריק, דהיינו מנותק מהלמידה, אז הוא פחות מושך - כי הוא פחות חידוש. הלמידה, כמו כל פילוסופיה, מוגדרת בסופו של דבר בעזרת עצמה, אבל כמו כל פילוסופיה כוחה הוא לא בלוגיקה, אלא בדרך בה היא מארגנת מחדש את העולם. כלומר: בדרך השונה שבה נראה יקום למידתי מיְקום שפתי. ביקום שפתי המערכת היא ההצדקה למערכת, ומוגדרת מתוך עצמה, וביקום למידתי התפתחות המערכת היא ההצדקה למערכת, והתפתחות זאת מוגדרת מתוך עצמה. וזו הסיבה שהיא לא סתם התפתחות ריקה, אלא למידה (מתוך עצם פעולת ההגדרה, כלומר הארגון המבני).

בניגוד לרעיון ההתפתחות גרידא, שמעיד על התקדמות ללא כיוון פנימי, רעיון הלמידה בנוי על כיווניות פנימית שהיא לא רק התקדמות אלא גם הצטברות, דהיינו התרחבות והעמקה. זהו לא רק מימד של שינוי והתארגנות כלפי חוץ של המערכת, כמו בהתפתחות לכיוון כלשהו, אלא מימד של התארגנות פנימית. התפתחות כשלעצמה יכולה להיות פנימית, אבל היא לא נובעת ממערכת פנימית של ארגון ההתפתחות, ואם היא כן אז אין הבדל בינה לבין למידה, ומדובר רק במשחק סמנטי. אם כן, התכלית הלמידתית היא תמיד זמנית ולא קבועה, ונובעת ממצבה הפנימי הנוכחי של המערכת, אך היא קיימת כעיקרון התארגנות, וזוהי ההכְוונה (כמו גבר, שהוא יצור שמאורגן לקראת הנשיות, ולאו דווקא לקראת אישה. וכמו דוגמא, שהיא עקרון מארגן לקראת משהו, שהיא רק דוגמא אליו). הלמידה היא חץ כלפי חוץ, אך החוץ הזה לא נמצא בחוץ (כמו בתכלית הרגילה), אלא בפנים. בניגוד להתפתחות סתם, כן קיים עיקרון התארגנות, כן קיים חץ, רק שהוא לא קיים אי שם, מראש, אלא שעצם השימוש בחץ - הוא חלק מהלמידה.

האבולוציה יכולה ללמוד ללא כיוון מראש, אך לא יכולה להיות אבולוציה כלמידה - ללא כיוונים. לא צריך הכְוונה מבחוץ, אך ללא שימוש פנימי בהכְוונות, אין למידה, אלא סתם היסחפות, שבסופו של דבר תיתקע באיזה אקוויליבריום, עד שתבוא הקטסטרופה ותוציא אותה משם. זוהי הראייה המערכתית, שלפיה לא ברור בכלל למה יש אבולוציה, ובוודאי - כלמידה. כי אין מנגנון כיוונים פנימיים, אלא רק תגובה לאילוצים מבחוץ. ובכן, לא נכון, האילוץ הפנימי הוא החזק ביותר: התחרות בתוך המין, השאיפות בתוך הפרט, התמריצים הפנימיים ולא התגובה לתמריצים חיצוניים, האפשרויות שבתוך הגנום ולא האילוצים על האורגניזם, התשוקה - ולא ההנאה או השדיים. אולי במקום לקרוא לזה תכליתיות חסרת תכלית יש לקרוא לזה תכליתיות חסרת חיצוניות (קאנט מעולם לא השתחרר מהנואמנון, כלומר מעצם החיצון).

נשים לב: כל המערכות הטובות פועלות רחוק מאוד משיווי משקל. וכל המערכות הרעות פועלות קרוב מאוד לשיווי משקל. המערכות הטובות מונעות פנימית, והמערכות הרעות מונעות חיצונית, ומתפקדות כמיכל מסדיר. אלה לומדות - ואלה מחנכות וממשמעות. זו היתה הטעות הפילוסופית מאז ומעולם: המחשבה שארגון פירושו מבנה, דהיינו סטטיות, והעדפת הקבוע והנצחי על פני המשתנה, שתמיד נתפס ככאוס, ולא כפעולת ארגון תמידית: למידתית.

אם כן, הלמידה מציעה ראייה אחרת, אנטי-אקוויליברית, ופרו-אבולוציונית, שלפיה מערכות שבנויות נכון צריכות תמיד להיות מחוץ למינימום מקומי, לנקודת איזון, או למצב-טבע, ולהתרחק מכל התכנסות לגבול - מכל נקודה - ולברוח אל הקו והמרחב, כלומר אל האופק. כך למשל בנויים המדע והכלכלה והספרות (השפה היא מודל גרוע למערכת לא בגלל שהיא לא מתפתחת, אלא בגלל שהתפתחותה ההסכמית והבלתי מכוונת מטבעה היא איטית ותקועה מדי, ואיננה מתכונותיה הבולטות. היא משחק הנוטה לאקוויליבריום). וכך היתה צריכה להיות בנויה גם הפילוסופיה.

פילוסופיה טובה איננה מסגרת חשיבה ומבנה חזק, אלא דווקא מבנה רעוע, שיוצר התפתחות רעיונית ומקדם למידה פילוסופית. פילוסופיה חזקה היתה לנו בימי הביניים, וגם כיום הפילוסופיה חזקה מדי, ומכאן הקשר שלהן למוסדות חזקים מדי (הממסד הדתי, הממסד האקדמי). העיסוק בלוגיקה קשיחה הוא אבי אבות הניוון הפילוסופי (וניתן לראות אותו גם בסכולסטיקה וגם כיום בפילוסופיה האנליטית), כי המתודה הלוגית היא היסקית ולא למידתית. וכך גם הלמדנות האקדמית - בניגוד ללמידה. הלמידה היא תכליתית יותר מסיבתית, כלומר מסתכלת קדימה ולא אחורה, מטילה את עצמה כלפי חוץ, ולא נכפית מבפנים, אלא רק מונעת מבפנים (זהו ההבדל בין הנעה לסיבה). הסיבה הלוגית היא מכנית ומסודרת, והלמידה היא אורגנית - ותמיד בבלגן, תמיד בחוסר יעילות, רחוק מכל אקוויליבריום, שהוא רעיון שנועד להרגיע ולהרדים אותנו, ולעזור לנו להתחמק מהתמודדות עם דינמיקת השינוי המתמיד המסובכת של המערכת שיוצרת את מורכבותה - ולא כבלגן אלא כארגון (פועָל) מתמיד (תואר הפועל), ולא כבנייה חד פעמית (דהיינו: למידתה). "מבנה" זוהי אשלייה פילוסופית - יש צורך לארגן ולארגן את המערכת מחדש כל הזמן, כמו חומות שאם לא מחזקים ומשנים אותן ומוסיפים עליהן, הגנת העיר תקרוס. יש צורך בלחץ התפתחותי מתמיד כדי שהמוח או הגנום או רעיונות לא יתנוונו. ידע איננו אובייקט וחשיבה איננה אובייקט, ואם לא לומדים ומתרגלים, אין חשיבה. הלמידה היא צבא ההגנה לפילוסופיה. רק היא מאפשרת לפילוסופיה ליצור ולתחזק מבנים מופשטים. וכולנו למדנו אותה.

לפיכך, בראייה למידתית, התפיסה הבסיסית של האקולוגיה היא דינאמית, בניגוד לתפיסה הסטטית של השפה, שמביאה ל"שימור הסביבה", כאשר הלמידה היא "קידום הסביבה". ומכאן גם ההשלכה על משבר האקלים כהזדמנות, מבחינה אבולוציונית, שדווקא טובה לטבע, אך רעה לאדם (וזו בעייתה!). אריות הם יפים ובעלי תואם פנימי לא בגלל שהם הגיעו לאיזה אקוויליבריום-מקסימום-מקומי, ליעילות אידיאלית כמכונת טרף מאוזנת למופת, כלומר לאיזה תכלית, ומיצו את הלמידה, אלא דווקא כי הם נמצאים באמצע תהליך התפתחותם האבולוציונית, ולא קפאו על שמריהם, כי מופעל עליהם לחץ מתמיד לטרוף טוב יותר, כי גם הנטרפים משתכללים. לכן הגוף שלהם הולך ומתארגן ומשתכלל בהדרגה לקראת הכיוון הנוכחי במירוץ החימוש, ואנו אף רואים אותם בהשוואה לחיות אחרות - שנמצאות במהלך התפתחות לכיוונים קשורים אחרים (כמו הנמר, ואף הצבי) - באמצע תנופת ההתפתחות שלהם, שגופם מרמז על כיוונה. אם היינו רואים את האריה מן העתיד, האריה הנוכחי היה נראה מסורבל ומכוער, כמו דינוזאור. האריה הנוכחי לא מראה לנו אידיאל, אלא מצביע לנו על כיוון (ומכאן יופיו. אידיאל ואידיאליזם זה קיטש). הוא מפעיל לחץ לשינוי ומגיב ללחץ לשינוי, כלומר כולו מעוצב בידי השינוי, ולא בידי מצב יציב. ואילו אקוויליבריום, כמו בפיזיקה, זהו מות החום של המערכת, כלומר הצורה הכי משעממת ואחידה וחסרת עניין והתפתחות. המוות הוא האקוויליבריום, ואילו החיים הם ההצלחה לשמור על חוסר אקוויליבריום לאורך זמן רב. וכך גם בתרבויות, באמנות, בטכנולוגיה, ואפילו בכתיבה. האקוויליבריום הוא הסוף.



מהי הצורה הבסיסית ביותר בטבע? נדמה זו שאלה פילוסופית שלא היה ניתן לשאול מאז היוונים. אך הפיזיקה המודרנית שוב מאפשרת לשאול אותה. קודם כל, אנו רואים שלכאורה התשובה תלויה מאוד במימדים. האם הצורה הבסיסית היא נקודה, כמו בחלקיק אלמנטרי, או קו, כמו ברשת, או לולאה, כמו בתורת המיתרים, או יריעה כמו ממברנה (בהמשך תורת המיתרים), או דיסקה או עיגול (כמו ביקום החומרי הנראה לעין), או ספירה או עיגול ממימד גבוה יותר (כמו היקום), וכדומה. כלומר: כמות המימדים היא לכאורה שאלה בסיסית יותר משאלת הצורה הבסיסית, כי לצורה הבסיסית כמו עיגול או מעגל יש ביטויים שונים במימדים שונים. אבל היא הנותנת: כמות המימדים רק יוצרת ביטויים שונים לאותה צורה בסיסית, מעגלית.

ובכן, האם המעגל הוא הבסיס? נראה מהטופולוגיה שלא כך הוא, אלא שהצורה הבסיסית ביותר היא החור. וזוהי גם תחזית לחשיבותם של חורים שחורים, כאשר היקום יובן יותר ויותר כמי שמוגדר בעזרת חוריו, כמו בטופולוגיה. ההמשכים של תורת המיתרים בעולם החלקיקים האלמנטריים יוכלו לעסוק בחורים ממימדים יותר ויותר גבוהים, ולא רק בלולאת החור (מיתר), או בממברנות השרוולים. כלומר הרעיון הבסיסי של המיתרים איננו שמימד אחד (קו לולאה) הוא הבסיס, במקום נקודה אפס מימדית - ומשם כבר התקדמנו לשני מימדים (ממברנה) ובהמשך נגיע לשלוש מימדים, וכן הלאה - אלא שהחור בלולאה הוא הבסיס. כי אנו מדברים על צורות ששוכנות במימדים גבוהים יותר מהמימדים שלהן עצמן. כלומר: בניגוד לצורות ביקום החומרי הנראה לעין, בו הצורה התלת מימדית שוכנת בתלת מימד, והיקום נראה כמו תיבה תלת מימדית, היריעה שונה ממשטח דו מימדי בכך שהיא מוכלת במימדים גבוהים יותר, והמיתר שונה מקו באותה צורה. ובמקרים כאלה, למדנו מהטופולוגיה שחורים במימדים שונים, הם הבסיס לצורניות.

ואם החור הוא הבסיס, הרי שיש לכך השלכות עמוקות על מי שאנחנו, ועל העומק עצמו. קודם כל, האישה היא האדם הבסיסי, ולא הגבר. בנוסף, החור הוא מה שיוצר את בתוך המערכת. הפילוסופיה המזרחית שמעניקה מקום לאין לא פחות מליש, לאיןתולוגיה ולא לאונתולוגיה, צריכה לעניין אותנו יותר. בעזרת התארים השליליים, האל עצמו יובן כחור - חור אינסוף. וכך גם המוות, שיובן כחור החיים ולא כקיצם. השואה כחור בהיסטוריה, והיופי כחור בתפיסה, והמשחיות כחור בעתיד, והעניין הלמידתי עצמו נוצר מחור. מפת הידע כבר לא תחפש את הלא ידוע מחוץ לה, אלא בחורים בתוכה. לכן אין מדובר בגילוי או בהמצאה, אלא בלמידה: מילוי פנימי. המוח לא מתפשט וגדל, אלא ממלא את חלליו, והנפש לומדת בעזרת השיכחה הנכונה. מדינה נמדדת בכמות החורים והחללים הפנימיים שהיא יוצרת ללמידה ובגודלם (למשל הכלכלה), ויתרונה של הדמוקרטיה שהיא חלולה יותר, וזהו גם יתרונו של היקום: החלל. בנוסף, ואולי זאת היתה הטעות לכל אורך הדרך, הסוף הוא לא גבול, אלא חור



המשך