ההבטחה

אל הנער הזה התפללתי

חלמתי שהוא ילד בלתי רגיל, עם ריכוז יוצא דופן, וכולם מסתכלים ומתפעלים: הלוואי על הילד שלי לשבת ככה, ועוד בגיל כזה. אפילו השכנות באות לראות. כל הספרים שקראתי וקניתי לו סופסוף נותנים אותות בתלמיד חכם הקטן, ולבן התינוק שלי מתחילה, כבר בגילו הרך, מעין אובססיה לספרים. ואני מתחיל לראשונה לחשוב שהאדמו"ר המשיגנע זצ"ל אולי צדק בנוגע לסוד שקיים בנוגע לילד. ודם צפרדע, החברותא החדשה שציוותו לי צמוד, אומר: אתה לא מבין? הילד גאון. ואני לא יכול להכחיש את המבטים הגאים של אשתי. פעם ראשונה שהיא מסתכלת עלי ככה. ואני מחייך אליה בחזרה. התינוק נולד זקן. נולד איש - ספר. מתמיד עצום מבטן ומלידה. לא מתפתה לשטויות של שאר הילדים, זה הקטן גדול יהיה. ושנינו מביטים מהמטבח בצאצא ורווים נחת, מי היה מאמין שדווקא משני כאלה יצא אחד כזה - ואולי זה הסוד. הוא מת על מילים ואותיות, אפילו יותר מבובות וחיות, והוא מעביר עמוד ועוד עמוד, הוא עוד לא מדבר מילה אבל הוא כבר קורא המון, אפילו יותר ממני. עשרה, עשרים, אולי עשרות ספרים ליום. האם הוא כבר מבין, ומה הוא כבר מבין? ואולי הוא מבין משהו שאני לא מבין?

האר"י שאהב תות

חלמתי שברור למנתחים ולמיילדים, שמה שתוקע את לידת התורה החדשה הוא לא הסיפורים למבוגרים, לזה יש פתרונות. אבל אף אחד לא יודע איך עושים תורה לילדים. סודות: לילדים בלבד. וגדולי הצדיקים לא מצליחים לכתוב - סיפור ילדים. איך לעשות תורת סוד חלבית לתינוקות, בניגוד לתורה הבשרית שעשויה מפרה? ואם אין מה לקרוא למשיח בילדות, המשיח לא גדל, או שלא גדל משיח. והדוקטורים צועקים על האדמו"רים שכבר יש חשש לנזק מוחי, משיח מפגר, משיח חמור, והם מחליטים להוציא את הגאולה בוואקום, וללדת אותו פג, ושיגדל ברחם מלאכותי - אינקובטור. ונולד משיח תינוק, איזה מוישל'ה שיורד מהמגלשה עם תורה מקרטון, שזה מה שהמשיח הזה בינתיים הצליח להוריד, וניזון מאיזה תחליף תורה לתינוקות. ואני מצייר חמור עם כיפה ופאות - וקורא לבן שלי בלילות:

פעם אחת היה חמור רבי, שקראו לו חמורבי. חמור לבן וקטן, קצת מסריח, שרצה להביא את המשיח. הלך חמורבי לישיבה הקדושה, קרא לו המשגיח לפגישה. נער חמורבי: משגיח משגיח, האם ראית את פני המשיח? אמר המשגיח: לא רוצים כאן חמור, אין פה משיח. לך מפה לפח, חמור מסריח. הלך חמורבי לפח הצפרדע, פה החתול ירמיהו, אולי הוא יודע? חתול ירמיהו שחור וצדיק, אוהב ליילל, אוהב להתפלל, ושותה רק חלב ישראל. האם ראית את פני הגואל? צחק החתול לחמור השואל, ושלח אותו ישר לעזאזל. הלך חמורבי לעזאזל, שם ראש השעיר מתגלגל. שאל חמורבי: איפה הגוף? אמר השעיר: חמור חצוף. הרכין חמורינו ראש ונער: ראית אם עבר פה בן ישי היום? גלגל הראש עיניו ואמר: פה במדבר? תלך לגיהנום! הלך בגיהנום חמורבי הקטן - פגש שם את השטן. אמר חמורבי הנעלב: אף אחד לא רוצה עליי לרכב. אמר השטן: חמור לבן, חמוד קטן! אני ארכב עליך, בוא לכאן. בוא נצא בחושך לטיול, אני אוהב גם את ריח החיתול. לילה טוב חמוד, עיניים עצומות, ברוך הבא לארץ החלומות.

ביקור חולים

חלמתי שהבן שלי הינוקא הפלאי חולה. ואשתי בפאניקה שזו אשמתי, כל הספרים שלא מתאימים לילדים, היא ידעה. מי קורא לפעוט ספר יצירה? והמלאך רפאל בא לחטוף את הבן שלי לשמיים ואני נותן לו בזוהר הקדוש בום על הראש והוא צורח, ואני תופס לו בכנפיים והן נשברות, והוא מנסה לקפוץ מהחלון, ואני תופס אותו מאחורה ונשארת לי נוצה מהזנב. ואשתי מוחאת כפיים ואני מסתכל למטה ורואה אמבולנס לוקח אותו לבית הקברות כולם בטוחים שהוא נפל מהשמיים. ובלילה אני הולך לבית הקברות, מחפש אותו קברו אותו מחוץ לגדר, מי מתאבד מגן עדן. ופתאום אני רואה את מלאך המוות חופר בציפורניים מנסה להוציא אותו משם בכוח, כי הטיפשים טמנו אותו באדמה, לא מבינים שהסוד הוא ברוח, והלכו הביתה. ואני צועק לו קישטה! ופתאום אני רואה שהזנב אצלי ביד. ומלאך המוות מסתובב סביבי ושואל: מה זה מה שיש לך ביד? ואני ממציא שקר מהשרוול: זה כלום נוצה מהזנב של אשתי. והמלאך אומר באמת לאשתך יש זנב אני רוצה לראות, ביקור בית. וכל הדרך הביתה הוא קופץ סביבי: אוהו חמודה דווקא זנב יפה יש לה. זכית, רבינו, זכית, זו סטייה שכל הרשעים שלנו יכולים רק לחלום עליה. זה מה שמושך, שזה מותר, זה כל הכיף. בת ישראל חסודה וכשרה - עם זנב.

חסמים תחתונים

חלמתי שמרביצים למשפחה שלי בגללי ואני לא עושה כלום. מכות רצח. ואני הולך לראות את הגופות ולא מצליח לזהות מי זה מי, העין של אשתי על הפה של בני, וגיסתי יש לה זנב שיוצא מן המצח, רגע, למי במשפחה היה זנב? חשבתי שרק לי היה! כל השנים האלה, לא היה לי אפילו בבית למי לספר, וזה הכי כואב שגם הוא או היא, ואני אפילו לא יודע מי זה. הנשים? לא יכול להיות. הגברים? לא יכול להיות. אישתי? לא יכול להיות. למה, למה לא סיפרת לי? והזנב מכשכש בראש: למה אתה לא סיפרת לי?!

סוד העיבור

חלמתי שיש סוד גדול נורא במשפחה וכולם מסתירים ממני. ואני מנסה לחשוב על כל הקומבינציות האפשריות, ושומדבר לא מתאים לי. ובסוף אני נכנע ומבקש מאשתי רמז. והיא נועלת אותי בתוך חדר, שאני לא אצא ממנו, כי היא מבינה שאני מתחיל להבין. אבל אני מציץ מהחריץ ורואה את כל המבוגרים האחרים משחקים, תופסת מחבואים, אלו המשחקים שמכינים את נשמת הילדים לשני הצדדים של תורת הנסתר, הדרש הפעיל והרמז הסביל, הסוד שבורח והסוד שנעלם. והחיה השחורה הקטנה שרודפים וצדים אותה מתקרבת ואני מפחד שתכנס אליי להתחבא, כי אני ילד. והחיות השחורות הגדולות של הטרף כבר משיגות אותה והיא מתחילה לבכות והחיה עם הזנב מרחמת אומרת לא נורא, בואי תתחבאי בתוכי מהאחרות. ואני יוצא מהמחבוא: היא בתוך הבטן שלה! ואני רואה שהיא, אני רואה שאשתי, אשתי החביאה אותה בתוך הבטן שלה. ואני כולי מלא דם ושפיר ושליה, וכל החיות מריחות, ואשתי מחבקת אותי אל תתקרבו, אל תנשכו, אל תנבחו, זה סוד הייבום לעתיד, בעלי זה הבן שלי! ואני כל כך שמח ומודה לה שהיא נתנה לי הזדמנות להתחיל מחדש, תינוק. הפעם אני לא אעשה את הטעויות, זה יהיה התיקון. הפעם אני לא אתחתן איתה, שוב. אבל היא לא נעלבת, רק מחבקת ומנשקת אותי בדמעות, אחרי כל כך הרבה שנים, יכול בכלל להיות שהיא לא יודעת מה יש לי בראש? והיא אומרת לי: תינוק חושב שלי, אתה זוכר מה חשבת כשהיית תינוק? מה תכננת לעתיד, איזה מין משיח יש לתינוקות? ואני בא לצרוח, אבל היא סותמת לי את הפה עם השד שלה. והשד אומר לי: תינוק!

ואמא שלי אומרת: מתוק, אתה חושב שזה הסוד הגדול הנורא? אולי זה נורא אבל זה לא סוד. אתה צריך לגדול. ובתקופה הזאת באמת כבר נשים שולטות בגברים לגמרי, ויש זקן אלקטרוני שגדל ארוך כמו זנב, שהאישה קושרת ואם אתה בורח היא מושכת אותך בחזרה הביתה. ויש לי חבר מהישיבה שאשתו משכה אותו מהחלון. והיא אומרת לי: אתה חושב שזה הסוד הנורא, זה אולי סוד אבל זה לא נורא. ואני נולד בעידן שבו הילדים נולדים כבר בר מצווה, 13 שנה מיותרות של חוסר דעת, ותינוקות מתחתנים בברית מילה, חוסכים. ואני שואל במסיבת הלידה של עצמי, שהיא גם החתונה שלי וגם הברית וגם הבר מצווה, ואולי אפילו ההלוויה: איך הגעתם למצב כזה? והסטייק בקר המצומק, ברוטב צימוקים, צועק: יהודים צדיקים, כמניקה - פרה בהגדרה לא כשרה, בשר שמעורבב בחלב מבפנים, זו טעות הלכתית היסטורית שהגענו עד למצב כזה. והעוף המשחיר אומר: נפטרתי במלחמת ששת הימים ומאז שמרו אותי במגזר האנטיציוני לאירוע שחור מיוחד. והיין אומר: עשיתי קידוש השם. והסלט הישראלי אומר: התנגדתי ואמשיך להתנגד לסולטן האיראני באופן חותך! והסלט התורכי אומר: לא שילמתי דו"ח בתקופת המנדט התורכי. והבושם אומר: אני מהשואה 2.0, תאים בניחוח משכר ורכבות במרקם קטיפתי. והאגרטל אומר: אני סתם קיטש. והפרחים מפלסטיק אומרים: בוא תיגע, אם אתה לא מאמין - כפתור ופרח. והשניצל צוחק על כולם: זה כלום, אני התשובה היהודית לאיסור גדי בחלב אמו. לוקחים תרנגולת, מטגנים אותה בביצה שלה עצמה, בפירורי הלחם שהיא עצמה אוכלת. שלושה דורות בצלחת אחת. והזקנים לידי, שכבר מתו מזמן ומגיעים רק לאירועים, אומרים לי: אנחנו עוד זוכרים את התקופה שנשים היו מושכות גברים, היום הן מגדלות זקנים בעצמן. פעם ברחנו מהישיבה, ומשכו אותנו בפאות כל הדרך מהגיהנום לגן עדן. וכשהגענו כמעט עד למעלה - הפאות נקרעו, הם צוחקים. אתה פשוט נולדת בתקופה הלא נכונה ביהדות.

הבת

חלמתי שהבן השתקן שלי יפה כמו בת, וכולם עוצרים אותי ברחוב ושואלים אם אני מוכר אותו. ואני מבין שצריך להחביא את היוסף הזה, כי אמא שלו לא מספרת אותו והוא באמת נראה כמו בת. והיא גם קוראת עליו תהילים במקום גמרא, ומפנקת אותו כמו נסיכה, ומפחדת לשלוח אותו לבית הכנסת, והוא זורק לשמים את הכיפה ששמים לו, ומעדיף מטפחות. ואולי זה שהוא יהיה בת יגן עליו מעין הרע, בת פורת יוסף? ואני מפחד שהוא יצא הומו, כי הוא יותר מדי יפה, ולא שוכח את בן ישי ויהונתן. ואני תוהה אם משהו במערכת היחסים של ילד עם אבא שלו, בהתקשרות הנשמות, יכול לגרום לו לגדול הומו, כי נראה שהוא יותר מדי אוהב אותי, ואפילו אשתי כבר מקנאת. היא היתה מעדיפה שהוא יעדיף אותה, אבל אני מביא לו את כל הספרים (כבר יש לו מעל מאה). ואני מחבק אותה מאחורה, כמו שאנחנו אוהבים, ולוחש לה שאני יודע שהיא סבלה, אבל יש שכר לפעולתה, ושתתכונן, הילד הזה יהיה גאוות המשפחה, כל מה שאני ביישתי הוא יתקן. כן, אני מרגיש משהו. יש סוד בתוך הילד, לא עוד נשמה רגילה סתם, כמו כולם. ובאמת - יש בילד ממידת המלכות, מידתו של דוד, שאין לה מעצמה כלום: הוא רק קורא וקורא, לומד ולומד, כמו ספוג שמאוהב באותיות הקדושות. עד שאדם מתחתן הוא יכול להיות המשיח. אחר כך הוא יכול להיות מי שיביא את המשיח. החמור. ואז כולם יתפסו את הראש ויאמרו איך לא תפסנו, הרי סוד גלוי הוא שהמשיח הוא המלכות, כלומר המשיח יהיה אישה. דודה. והוא קורא בלי סוף - אבל לא אומר מילה.

דברי האדון

חלמתי שאומרים לי: אנחנו יודעים. ואני לא מצליח לנחש מה הם יודעים. על אישתי? על המחשב? על החלומות? על הספר? על הילד? על האדמו"ר? ומגיע מישהו מהבכירים ביותר, שהלשונות מספרות שהיה גבוה גבוה אצל האדמו"ר הקודם, עם סיווג יוצא דופן. אדון חוליארץ. והאדון הזה, פעם הראשונה אני פוגש אותו אחרי ששמעתי עליו שנים של שמועות, אומר לי: אל תפחד, אני בסך הכול רוצה לעשות מחקר. וככל שמתקרבים לחזית המחקר כל מדע הופך לדת, כי הכול הולך ונכנס לתחום האמונה, לעיתים אפילו המשיחיות. ולמה? כי אז - הוא נכנס לתחום הסוד. ההצלחה של המדע המודרני היא בגלל שהוא הפך להיות יותר דתי, רוחני, מופשט, תורה של עולמות נסתרים: תורת סוד (לכן יהודים טובים בו). בדיוק כמו שהמתמטיקה למדה לעסוק בנעלמים. והוא מכניס לתוכי כדור כאילו העיגול היה חור, ואני אפילו לא יודע מה קורה מהצד השני של הדף - הסטרא אחרא. והוא צוחק: מה, בלעת את הלשון? חשבת שהיקום השחור יציל אותך מהדף הלבן? אתה צריך לדעת שהפיזיקה היא הבסיס למתמטיקה, ולא להיפך, וחוקי הפיזיקה הם הקובעים את חוקי המתמטיקה, וביקום אחר היתה מתמטיקה אחרת. היו פתרונות אחרים לחלומות. והמדענים שבונים לך את הטכנולוגיה שבה אתה תולה הכול - כולל המחשב שבו אתה טומן את החלומות כמו ראש שקוברים מתחת לכרית, המחשב שבו אין צד שני למסך - הם בעצמם מאמינים באלות נשיות, כמו אלת המתמטיקה היפהפיה, ובגאונים בתורת הנסתר שזוכים לחסדה, ובתיאוריות שהן תורות. הם יותר גרועים מחרדים - הם חרדים בחלוקים לבנים. והוא סותם את החור שלי בשטריימל כבד, כתר שלא יאפשר לאף מוח לברוח, ואומר: אל תדאג, זו פרוצדורה סטנדרטית. בדיוק כמו הפקק של אלוהים, ספירת הכתר, שלא מאפשר לשד לצאת מתוכו. ובאשר לעמיתים החילונים המכובדים שלי שפיתו אותך לכפור באישה, ולראות בה בסך הכול הרכבה של מוח ושדיים… הם בעצמם מתים שהיא תסתכל עליהם. אולי החילונים הללו לא עובדי האל, אבל הם עובדי אלה. זו בדיוק התופעה שנקראת שכינה, ומרגע שהם סילקו את הגבר הגדול - הם מתחרים על ליבה. כלומר, אלה שבאים מלמעלה מנסים להיכנס לה לנשמה, ואלה שמלמטה - לרחם. לכן הם כל היום עסוקים רק בלמשוך את תשומת הלב שלה, למשוך לצד הנשי של העולם בצמה. וזה לא משנה מה השיער שלה - רשת, פיאה, אנטנות, או בלונד. כל ההבדל בין דתיים לחילונים זה האם הם מאמינים בגבר הגדול - אבל הם כולם מאמינים באישה הגדולה. לכן אין באמת חילונים - רק כופרים. כולנו גברים.

פנטזיית הבת

חלמתי שאני לא יודע מי היא. ולפניי ספר החושך, באותיות קידוש לבנה, שואל אותי בטון של מורה: האישה העליונה או האישה התחתונה? ויש שקט של מבחן. ואני לא יודע מי הן, מה רוצים. וכל הספרים מכל המדפים מסתכלים. הוא לא יודע. לאן הגענו שספרים מדברים? והם מתלחשים ביניהם, ששש, השואה הלבנה, והכבשה השחורה, מההה. והבת שלי, שכבר שכחה שהיא היתה בן, עולה במדרגות. אבא תביא לי חתן. ואני אומר מה נהיית כמו אמא. בנות בימינו לא מתחתנות. גם הנשואות נשארות רווקות. והיא אומרת: אתה האשם, אבא. אתה לא ידעת! ואני אומר: מי ירצה להתחתן איתך, עם אבא כזה, את יודעת? אני אחתן אותך עם ספר החושך. אם הוא יודע לדבר בחושך, מי יודע מה עוד הוא יודע לעשות. ואני שם לו כובע וכל הספרים מתלחששים, שמעתם הוא הולך עם בת אדם, והיא הולכת לקרוא בו לפני השינה, ולקרוא בו אחרי השינה. לקרוא בחושך.

וכל פעם שאני פותח את הספר עכשיו כתוב בו: אסור להציץ. ואני כבר מצטער שהעברתי אותו לידי אישה. ועוברים כמה ירחים, והבטן שלה מתנפחת, והשכנים אומרים שיוציאו אותה וישרפו אותה: מי ירצה להתחתן איתה, עם אבא כזה. אבא שלא ידע. ואני אומר שלפחות יחכו לנכד. ואומרים לי שאם האב כתוב באותיות כאלה שאפשר לקרוא בחושך, הרבה יותר שחורות מהלילה, אז בבן יהיה אפשר כבר לקרוא באש. בספר השרוף - באותיות קידוש חמה. והיא עולה למוקד עם תפילין ומטה, והחזן מתחיל במה מדליקין ובמה אין מדליקין, והבטן שלה מתחילה להתבקע, להתקלף מרוב חום, ואני אומר אתם לא מפחדים שנישרף כולנו, אבל הם זורקים בפנים עוד ועוד דפים, ואני רואה מה הם זורקים וצועק, וכל האורחים, היא מתפוצצת, בשואה לבנה, ויוצאת ממנה - שמש! וכולם אומרים: שנה טובה, שנה טובה.

תיקון העיגול

חלמתי שבאים לדבר עם אשתי. והאיש נכנס לתוך אישה, והם נכנסים עם אשתי בחדר. ודם צפרדע בא אליי למיטה: אתה מרגיש טוב?
- אני לא נרדם.
- אתה רוצה כדור שיעזור לך להירדם?
- מה הן מדברות איתה כ"כ הרבה זמן?
ודם צפרדע מלטף לי את הראש: איזה ראש עגול. חבל, יכולת להתאים מעולה לשטריימל, כמו שביצה מתאימה לקן. אני זוכר עוד לפני שנולדת, פעם האדמו"ר הקודם שלך לקח אותנו לטיול בשמים, וכמובן שלא היה לו מושג לאיפה הוא הולך, וכולנו איבדנו את הדרך, וכמעט שלא חזרנו. ואני עזבתי את הקבוצה לתוך היער, והיה שם קן של מלאך. ואמרתי שאני חייב לעצמי ביצה. והיתה שם מלאכית לבנה, ולא רציתי לקחת את האם על הבנים. אז גירשתי אותה, ולקחתי את הביצה. והיא חזרה אל הקן, כיסתה את העיניים עם הכנפיים, ואני ברחתי משם. והייתי שומע את הבכי שלה מקילומטרים. ואחר כך אמרתי, שאני אחזיר את הביצה, ובאתי להוציא אותה מהכיס, והיא נשברה. ולא יכולתי לתקן אותה, כמה שרק ניסיתי, הכול נזל ונשבר לי בין האצבעות. ומאז החלטתי שאני אהיה רופא עיגולים. והסוד המקצועי זה שאסור לשבור את הקליפות. צריך להשאיר אותן שלמות, ולדגור עליהן. עולם העיגולים, עולם שאין בו קווים, ואין בו יושר, זה עולם התיקון. אז בוא תפתח את הפה - ותירדם. ואני אומר בפה סגור: שלא תעז. איפה היא. ומשום-מה אדון חוליארץ מתפנה מכל עיסוקיו החשובים ובא אליי למיטה. אבל הוא רק עומד לידי לרגע - והולך.

פינות העיגול ועיגול פינות

חלמתי שאני שומע סירנה שחורה והבת שלי, שעדיין מצליחה להסתיר שהיא לא בת, לא מפסיקה לבכות שעכשיו ישימו לו סירנה של חושך על הראש. ואשתי אומרת לה שזה יותר טוב מסירנה בתוך הראש, ואם הם יטפלו בי ככה אני אוכל לחלום גם ביום, ולא לבזבז את הימים על לדבר איתה ולחלום רק בלילה. ודם צפרדע אומר שאם הגוף הפך לזמן אז הראש שלו הפך לראש השנה ולכן הוא עגול. ולכן צריך לדבר עליו בגוף שלישי, שלא יחשוב שהוא אחד מאתנו, כי עם ראש עגול מחשבה כזאת יכולה להיות מאוד מסוכנת, ולהחליק. ושאצלנו במדור כבר מזמן שאלו למה אני נשאר עד שעות מאוחרות כשכולם הולכים הביתה, מה אני עושה. ומה זה הספרים האלה שאני מסתיר. והוא ניסה להגן עליי, אבל כבר התארגנו להלשין עליו לחקירות מיוחדות. ודם צפרדע מסתכל על הבת היפה שלי ואומר: אני גם אופה, לא רק רופא. והוא לוחש לה: אסור לי לספר לכם, אבל התברר שכבר היתה חקירה סמויה, וגילו שהוא מאנשי האדמו"ר הקודם, המשוגע לא עלינו. רק שחוליארץ נתן הוראה לא לגעת בו, לא יודעים למה. אז שלחו אליו ספר מסוכן, ספר שיפיל אותו. והספר לא חזר. ואותך הוא ניסה לחתן עם ספר, למרות שאת לא אמורה להתחתן, הוא מחייך. ואומרים שגם ראו אותו מתנשק עם מחשב, וקורא בחושך בדפים שחורים לגמרי, ולועס מסטיק. ואשתי אומרת: אני אוהבת אותו. והיא לוקחת מטאטא והבת שלי יעה, והן מגלגלות אותו החוצה, ושרות: כי לא נאה כי לא יאה. והוא אומר להן: אתן יודעות מה השלב הבא. אני מצטער.

המעגל נסגר

חלמתי שאני מתאהב באשתי. ופתאום חם לי בראש. ואני חושב זו האהבה המפורסמת? אפילו השטריימל מחמם יותר את המוח. ופתאום נעלם. ואני מתעורר ומעל ראשי דם צפרדע, והוא מסתכל לי דרך האוזן, מודאג, מנסה לראות מה יש בפנים, ואומר: שערות באוזניים אחרי החתונה, הגנה טבעית של הגוף, על המוח. וברגליים שלי אני רואה פתאום שעומד אדון חוליארץ בכבודו ובעצמו, גבוה עד לתקרה, ושואל: אתה חושב שצריך לקרוא למגביה והגולל? ואשתי ישנה לידי במיטה ואומרת לי: אם שבת זה ראשי תיבות שינה בשבת תענוג, אתה מבין שזה רקורסיבי? שבת זה שינה בשינה בשינה ב… ואף פעם לא מגיעים לתענוג. ואני מכסה אותה מהר לפני שדם צפרדע וחוליארץ יראו. ודם צפרדע אומר שהרגל שלו חיה והמוח שלו מת, וככה הוא הופך להיות לצינור בין עולם החיים לעולם המתים. וחוליארץ מכריז על המיטה שלי כעל שטח דתי סגור, ומוציאים את כל הילדים וכל החיות וכל הכלים מהבית. ומחשיכים הכול, ואני חושב ברגל שלי, שהם רוצים לעשות דרכי את תחיית המתים, אבל לחוליארץ יש תוכניות אחרות - שהחיים יעברו, לא המתים רוצים לחזור, אלא הפוך. ואחד המתים הרשעים מתחיל לדגדג לי את הרגליים, ואני לא לזוז. והנה מכניסים לי לפה איזה חיבור ששלח חוליארץ, והוא לא רוצה לא פה ולא שם, ונהיה פקק. ועכשיו אני מבין מה רצה חוליארץ. ומזמינים לי שדכן לפני המוות, שיחבר בין עולמות, והבת שלי בוכה בחדר השני.

השדכן

חלמתי שחלמתי. אבל החלום לא בתוך חלום, אלא חלום מחוץ לחלום. ואני לא מתאפק ומוציא את הראש מהחלום. מציץ מחוץ לעולם, כמו להסתכל מה קורה מחוץ למסך. ומה אני רואה? אני מנסה ל - אבל מיד מכסים לי יד בפה, אבל לא יד על הפה, אלא מכניסים לי יד לתוך הפה. ומתחילים להוציא לי משם כדורים וחיבורים. ואני אומר למלאכים האלה: מה עם הפרטיות של האדמו"ר? אני יודע עליו דברים שלא סיפרתי. והם אומרים: לא היית צריך להסתכל. ואני שואל אם הם מכירים את חוליארץ, והם צוחקים: אם אנחנו מכירים. ומגיע איזה מלאך ששני אנשים הם הכנפיים שלו, כי הידיים שלו עמוק אצלם בפנים. והוא אומר לי שאני יכול לשמש כצינור, כי בבדיקות גילו בתחתית שלי חור. ודרכי יהיה ניתן לחפש את האדמו"ר הנעלם, שידע להפוך את הכלים החדשים לאורות חדשים. כי הכול מתחיל להיות נייד. מחשב נייד טלפון נייד. חמור נייד משיח נייד. ואפילו גן עדן נייד. ולעצים מתחילות לצמוח רגליים, והנהר נודד בשמיים כמו נחש, ויום אחד הם נרדמו, וכשהם התעוררו בבוקר אלוהים לא היה שם, וכל גן העדן נסע למקום אחר, כמו המשכן, לאיזה הר סיני בשמים, לקבל תורה עתידנית, ואותם השאירו שכחו מאחור, והם לא יודעים למה, למה הם עדיין בעולם הקודם. והוא מחטט בתוכי ומחטט ואני מקווה שלא ימצא. ואשתי שואלת אותי בתוך החלום הראשון מה אתה עושה שם כל הזמן למעלה עם הדלת נעולה, בוא למיטה. ואני אומר שאני אוכל בחלום, ואני כל הזמן מפחד שאני אשכח לברך ברכת המזון ואני אתעורר בלי לברך, ואפילו לא יודע אם צריך לברך בחלום ברכת המזון, מצד אחד פולקע מלאכים זה טעים, מצד שני לא אוכל אמיתי. והיא אומרת שצריך לשאול רב בחלום. כי רב אמיתי לא ידע את ההלכה שיש בחלום. והיא אומרת שזה טוב מאוד שאני ישן ושזה התפקיד של גבר, בעוד תפקיד האישה להיות ערה - לפי התורה. ושהיא בכלל לא רוצה אותי למטה. אבל - הבת שלך בוכה, והגיע הזמן שתלך לשדכן.

ואני מתחיל לחזור בשמים אחורה - ארבעים יום וארבעים לילה לפני יצירת העולם, כששידכו אותו לעולם אחר - העולם הבא. ובגלל שהיהודים, שהם איבר הזיווג, סתומים - הזיווג לא יוצא לפועל, ולא נולד יורש לעולם, ועכשיו כבר הסוף. והשדכן המתוסכל אומר: עוד מעט העולם הבא בהיריון, ואפילו לא התחתן עדיין. זה הולך להיות הר רציני. סקנדל. ואני שואל אותו: אתה יודע כבר מי יהיה הזיווג של העולם? והוא צוחק: זו טעות נפוצה. כשאתה רואה אדמו"ר מחטט באף - תדע לך שהוא לא סתם מחפש נזלת, הוא מזווג בין האצבע לאף, בין עולם המעשה לעולם הריח. כפתור ופרח. לכן אני מציע לבנות היום לחכות, לא להתחתן עם בנים, אלא רק עם מלאכים מבני האלוהים - למען חיבור העולמות. כי אם האישה מעל הגבר עדיף מלאך שיהיה מעליה, וככה יוולדו להם נכדי האלוהים - עם כנף אחת. ואז נוכל להביא את המבול הבא, שבמקום במים יטביע את העולם בשמים. וכמו שבמבול הקודם כולם חוץ מהדגים מתו, הפעם כולם חוץ מהמלאכים ימותו. וזו הסיבה שהאדמו"ר הכין את "התיבה". ובאותה תקופה שלפני המבול, השמים יהיו ארורים, ויצמיחו רק קוצים ודרדרים, ועשרה דורות אחר כך הבל ירצח את קין, ונחזור לגן עדן. ואני מכיר כמה מלאכים מיוחדים שישמחו להוציא דרך הפה את פרי הדעת מהבטן - ולהחזיר לעץ. והמלאך בא לתאר איך האישה תחזור להיות עצם של האדם, כשהוא נרדם, ובמקום שהמלאך יוציא אותי מדעתי, הוא מוציא את דעתי ממני. וסוגרים את החלום - ואני נשאר בחוץ. ואני נזכר פתאום, אוי! החלום כבר נגמר. שכחתי לברך ברכת המזון.

פורים או כיפורים

חלמתי שאני מבין שנשים נהיו גויות, כולן. ואני מחפש את היהודייה האחרונה. אחרת זה סוף היהדות. ואני מפרסם מודעות: יהודייה אמיתית. ובכל העולם מתנהל מצוד, גם הגויים רוצים אותה. ואני מוצא שדכן מתחת לאדמה, והוא אומר: אתה יודע מה אני אוהב בשליש גן עדן של היום? המקום הזה מזכיר לי את בית הספר - יש בו אווירה של בית קברות לתרבות האנושית. תחשוב על האדמו"ר - בלי ביקורים, בלי חברים, זה לא כ"כ נעים לראות גן עדן סגור - במיוחד אם אתה בפנים. מספרים שהיית אצלו בחדר, לא? ביקור באגף הסגור, חה. אבל נו, זה מה שקורה כשהמשיח מורד באלוהים.
- באותה מידה יכולת להאשים את אלוהים. הרי זה המשמעות של אנוכי מי שאנוכי. כמו שאומרים לך תהיה אתה, אז הוא הוא. הוא הוא.
- כן, אבל ממש לארגן? בקנה מידה כזה. ועוד מכופף את, אתה יודע, במקום כזה קדום זה כ"כ מסוכן. נכנס לסיפורי התנ"ך, משנה דברים, שעשיו יתפוס את יעקב על חם. ואז כל ההיסטוריה משתנה. ואחר כך מתפלאים שאין יהודים, כל היהודים הפכו לגויים.
- שדכן יקר, מה אתה מציע?
- תראה, כל הנושא הזה של זיווג הוא פאסה. ועם גן עדן היום - מילא אם היית מציע שליש גיהנום. מבחינתנו השדכנים, עברנו את השלב של הרשת והחיבורים, אנחנו כבר רוצים לעלות לשלב הבא, כבר לא צריך לזווג את השכינה ואלוהים. במקום לשם יחוד - אני מציע לשם חידוש.
- אבל הבת שלי!
- היא היהודייה האחרונה, אבל אסור לך. ואסור לך לספר. אתה רוצה חתן או שטן?
- שדכן! מה ההצעה שלך?
- אני מציע תורה של נשים. והן כבר יהיו יותר גרועות מהגברים. אני כבר לא מעוניין לחבר ניירות, משדכן אני רוצה להשתלב בתורה האירגונית של האדמו"ר החדש, להיות יועץ ארגוני!
- גם אתה בגדת?
- האדמו"ר החדש מבטיח גן עדן חדש, ואני רוצה לשכוח את הגיהנום של האדמו"ר הישן, שאצלו אפילו גן עדן היה גיהנום. לכל צדיק ההזדמנות שלו להביא את המשיח. אצל החדש לפחות יהיה שמיח. הרי יש מאבק בשטן, והוא מנצח בכל שלב, כל פעם צדיק אחר נלחם להוציא את התורה מהשטן, והנשים מאכזבות. אז האדמו"ר ניסה בתורת המשיח, ונפל עם המשיחה. כמו שאדם נפל עם חוה, ואברהם עם שרה, ויצחק עם רבקה, ויעקב עם רחל ולאה, וכן הלאה.
והשדכן פותח וסוגר את הפה, ומתחיל לירוק סיכות בקצב: הרי עיקר הפעולה הדתית בעולם היא בתחום הכתיבה, האומנות. אומנותו תורתו. לכן צריך להחזיר את החדשנות, השראה זה שכינה, ולפיכך זה שמיים ורוח. והשטן זה נפיחוּת, ולכן יש לו שדים ורוחות. האדמו"ר המשיגנע שכח שיש שני קצים, כי היו שני עצים: קץ הדעת, וקץ החיים. ובמקום להגיע לקץ הדעת הוא לוקח אותנו לקץ החיים. במקום שסוף העולם יהיה פורים, עד דלא ידע, הוא מנסה לקחת אותנו לכיפורים, מי יחיה ומי ימות.
- אתה מדבר כאילו הוא עדיין חי!

לא עשו אותי באצבע

חלמתי שכולם אומרים לי שזה לטובתי. הבת אומרת שזה לטובתי. ואשתי לטובתי. ודם צפרדע התערב לטובתי בחלונות הגבוהים ובחלומות הגבוהים. והילדים הקטנים מסתובבים עם שמע ישראל על העיניים. ואני אומר: אם אני יכול לעשות גימטריות אני בסדר. ואני מחשב ומוצא: שטריימל בגימטריא ראש כובע. וכל הלילה אני חולם חלומות כל כך עליונים, עד שבבוקר כל מה שנשאר ממני בעולם הזה זה רק אצבע אחת. ואומרים מסביב שיקרה לו מה שקרה לאדמו"ר שלו. הוא ישר בדרך אליו - בקרוב הם יפגשו. אבל אני עדיין יכול להקליד. והבת מציירת לי עיניים וחיוך. ואשתי אפילו קונה לי שטריימל מיוחד אצבעוני. אבל כשאני בא לנשק אותה היא אומרת: אתה לא תסתום לי את הפה. אני אקרא למגביה והגולל. ואני בורח לבית המדרש, ותופסים אותי בלילה מנסה לתלות את עצמי על ספר תורה. ובאים אלי למיטה, ולוקחים לי את התפילין, ומצמידים אליי שומר. וכולם אומרים שזה לרעתי.

עתיד הילדה

חלמתי שהילדה שלי עושה לי בושות, מתחילה ללכת עם שטריימל ברחוב ומדברת עם כלבים, נעלמת לתוך בתים של רבנים מפורסמים. ואמא שלה צועקת מאיפה היא למדה את זה, ללכת עם שטריימל! והגננת והמורה באות לקחת אותי לעשות לי חינוך מחדש - אבל אני לא נוגע בנשים, אז הן משחילות את הידיים שלי בתוך הידיים שלהן בלי לגעת בהן, כמו אזיקים אנושיים, שאם רק אני אזוז מילימטר אני אגע באישה שלא שלי. וככה צריך לתאם את ההתקדמות לאט לאט, כל תנועה חדה אני יכול להיפסל. והילדה בינתיים קופצת מבית לבית וכל השכונה אחריה, וצריך לקפוץ מהר מהר לפני שהבתים יקרסו, מרוב - והילדה צועקת אבא אני אוהבת אותך וכל הנשים פותחות את הפה בתדהמה - - ונכנסים להן שם זבובים, חרקים, צפרדעים שבאים לאכול, נחשים שבאים לאכול צפרדעים, זה לא שהן אוכלות לא כשר, זה פשוט גדל להן, מערכת שלמה, אחרי שנכנס אחד באה כל המשפחה. והכול רוחש בהן, ואין לי יד ורגל בכל הערבוביה, גדל להן חזיר בבטן שאוכל אפילו את האוכל הכשר, ככה שמה שיש להן באמת בבטן זה חזיר, והן הולכות ומתנפחות והעור שלהן כבר כמעט נוגע בעור שלי! והילדה אומרת אבא אני אציל אותך, אני אוכיח לך שהנשים יהיו אחרת, הדור הבא, ואמא שלה צוחקת: כן, בטח. ומנגבת אותה עם מטפחת כמו לכלוך, כמו זיעה. וכל הזבובים באים פעם היתה פה ילדה, פעם היתה פה מכשפה. ואני אומר לה, לכינים שנשארו מהשיער שלה, זה אשמתך בוגדת, גיל ההתבגרות כמו צלופח חמקת ממני, כל מה שלימדתי אותך, כל מה שהעברתי לך, סודות האדמו"רים, סודות הרבנים, הכול בשביל סודות המטבח.

תחת כנפי הכינה

חלמתי שמבין השערות אני רואה כינה ששרדה על הרצפה. ויש לה עוד טענות: זה לא מספיק, מה לעשות? ואני מתכופף אליה, מנסה בכל זאת להיות אבהי, זה הדבר האחרון שנשאר מהילדה, יש בה הדם שלה, וכינים לא חיות בפאות. והכינה של הילדה מטפסת לי בשערה של הזקן והופ היא כבר בפנים. אוכלת ממני. ואני אומר לה לא, הטעות היתה, תקשיבי כינה, לא אכפת לי הדם, אבל לא ככה, אם את בכלל רוצה לתקשר אתי, צריך שתיבלעי בתוכי, שהאישה תיבלע בגבר, ולא ההיפך, שאני אבלע בתוכך, מוצצת לי את הדם. תדעי לך, הכינים שואפות אל המוח. הן רק נאחזות בשערות, הן פשוט נתקעות על הקרקפת. בואי, המוח מלא בדם. אני אגלה לך, יש פתח סודי, פטנט רוחני, להיכנס לראש של הבנאדם, בין האוזן לעיניים, כלומר לא בדיוק שם, כל האף, הלשון, זה רק כתב חרטומים איך להיכנס.,. והיא הולכת עליי מחוץ לזקן וזה מדגדג נורא אבל אני נורא משתדל לא לגרד לא למחוץ שלא תיפול לי, ואני מנסה להסביר שהשיטה לקשר בין רמות מאוד שונות (אני בכוונה לא רוצה להעליב אותה) זה שהרגליים של המלאך הופכות לשכל שלך, האכילה שלך תהיה המחשבה שלי - כמו שהקב"ה הולך בעולם והרגלים שלו הם החגים, שלושת הרגלים, וככה העולם מסתובב והזמן מתקדם, ואני לא יודע אם היא קולטת אותי בכלל, מה כינה מבינה מבנאדם, אבל הנה אני מבין היא בפנים, כבר במוח משתוללת מתענוג מגלשות של דם, לא מסתפקת וקורעת בתוך המוח מחילות בכל . לא נורא יש לי הרבה גיבויים, אני עוד מסוגל, איזה מחשבות היא עושה לי? מחשבות איומות היא עושה לי? פמיניזם! התגברות האישה-המחשב נגד הגבר, השכינה-רשת כמרחב של נשיות. והיא אומרת לי: טעית כשפירשת כפשוטו. לא אשתך. הזיווג הוא של הקב"ה עם השכינה, של השראה עליונה עם הרשת, לא שלך אישית עם הרשת. אתה רק איבר, איבר לא צריך לחשוב שהוא הגוף, שהוא בנאדם. תחשוב שהרגל שלך היתה מפתחת מגלומניה! בסה"כ, האנשים (שהם איברים של אלוהים) והנשים (שהן איברים של השכינה) צריכים להיפגש מחדש. אחרי שעמלק הארי רצח את הזיווג הקודם, האשכנזי, עכשיו הגיע הזמן לזיווג הספרדי, לפני שעמלק האירני יקלקל גם אותו. כלומר - אתה איתי? אתה מבין מה שהכינה אומרת? והיא מתגלשת במגלשה של דם, משפריצה לכל הכיוונים: אחרי שנכשל באירופה הזיווג בין יעקב ועשיו שמתקן את יצחק, צריך לתקן במקום גבוה יותר - את אברהם, אב המון גויים - בזיווג של יצחק וישמעאל באסיה, שהם קוברים ביחד את אביהם, כמו ששם ויפת מכסים ביחד את אביהם. הרי הבעיה של הזיווג הקודם של יפת בתוך שם, שזה שפתים, שהיה חסר חם, שהוא מח. אתה מבין את ההבדל בין זיווג של שפה לשל מח? כי במקום שיפת ישכון באוהלי שם כמו שכתוב בתורה - היה ההיפך, שאנחנו שכנו באירופה. לא מבין? בוא, אתה רוצה שאני אגלה לך את הקץ? היא אוכלת לי במוח חזק חזק. לאן היא חופרת? אבל הכינה לא מרפה, מוצצת ומוצצת: הסוד של הקץ הוא שיש שני קצים, שתי אפשרויות לסוף העולם! קץ האישה, וקץ הגבר. אתה יודע, כשהיינו בתוך האישה, כל אחד רק רצה להיות בסדר, אפילו שהיינו אוכלים אחד את השני, הצפרדע היתה אוכלת את הזבובים רק כדי להיראות בסדר. ואני חושב חזק חזק בכל המוח, כדי שבכל מקום היא תשמע: אצלי את יכולה להיות לא בסדר, זה בסדר.

לא יודע אם היא שומעת. אבל הנה היא מתקדמת לאיזור במוח! לא אל תלכי לשם, את לא תרצי יותר לדבר אתי. נעלמת, לא מסוגל לדעת יותר איפה היא. ועולה לי במחשבה קץ כל בשר בא לפני, אבל יש גם אפשרות אחרת, הצלה, קץ התיבה - הקופסא השחורה. אתה יודע מה נכנס, אבל אתה לא יודע, מה יוצא - והנה הן כבר נכנסות. נקודות שחורות. ועוד נק' שחורות. אחרי שנכנסת אחת נכנסת כל המשפחה, כבר לא אותיות אלא רק פיקסלים. . כינים, מוח שורץ כינים! מחשבות אדומות נמצצות עד תום בידי מחשבות שחורות. . . טעיתי, המוח השחור לא יהיה רשת של מידע, אלא רשת של סודות.,. לא ארגון מודיעין., אלא ארגון סודין; זה מה שרצה האדמו"ר, שהיה לא לגמרי בסדר. וכל הזמן הזמזום הבלתי פוסק של הכינים: לא בסדר, לא בסדר. והכינים אוכלות הכול, לא משאירות לדורות הבאים, קופצות בביצה אדומה, הנוזל האדום נשפך, והכול עיסה של דם, האיים האחרונים של המוח הולכים ונעלמים, כבר לא יכול לדעת אם יש שם תרבות חדשה של כינים, או מבול של דם. והמחשבה האחרונה שלי היא: יין.

יצא יין נכנס סוד

חלמתי שאני מסתכל עליו קורא ומתעמק בקשב שאפילו למבוגרים אין, יושב שעות, גם עילוי קטן וגם למדן גדול, וחושב שאולי יש יתרון לבן, ואולי דווקא הינוקא יצליח בכל מה שאנחנו נכשלנו - עם האדמו"ר המשיגנע הזקן. ואני לא יודע מה ללמד אותו קודם, מספרים או אותיות, קבלה או גמרא, פרצופים או ספירות, ואשתי שונאת שאני שר לו בחושך לפני השינה: ילד חייזרי, הוא מוזרי, תינוק מהחלל. אבל החלום שהגאולה תבוא בידי נקבה היה אחד האהובים על האדמו"ר, שחשב על החלל כרחם שחור. ואני מתבונן בו הופך עוד דף ועוד דף בספר. אהבס אלוקוס הסבוננוס בסודוס עמוקוס. והסוד של הבת הוא אולי שהיא בן, ולכן היא מזווגת יסוד במלכות? יש גבול לכמה שהחלום יכול להשפיע על המציאות. הילד נשאר ילד, וצוחק מאיזו שטות. והוא הופך עוד דף.