גירושין

גיסתי

חלמתי שאני פרפר, ואני כבר לא יודע אם אני פרפר שחולם שהוא חסיד או חסיד שחולם שהוא פרפר, אבל רק דבר אחד אני יודע שאני לא יודע: לעוף. ואני מתרסק מנסה לתת מכות בשמיים יד ימין טראח, יד שמאל יותר חזק אתה צולל תחשוב שאתה מנסה להכאיב לאלוהים ותרביץ לשמיים, ואני לא מצליח להתרומם מהרצפה, אפילו שקפצתי מהמיטה, אבל אשתי אומרת לי מחוץ לבית עכשיו - תעוף. ואני מבין שפרפר זה לא רק לעוף בין הפרחים בגן עדן, ולוקח את הכנפיים שלי למקום שהמלאכים התנוונו. מקום שיש בו מלאכים שנהיו כמו פינגווינים, שלא יכולים לעוף. והם מאוד מפחדים שהחלק הזה בשמים יפול לאדמה. מה גם שכל כך הרבה עומדים עליו עכשיו, אחרי שכל כך הרבה חלקים כבר נפלו. וכשמגיע מלאך עייף זקן שאין לו כבר כוח הם מגרשים אותו שאין מקום, והוא מתחנן, הוא כבר לא יכול יותר, אבל הם יורים באוויר, והוא מתרחק, ולא פעם הוא לא מוצא מנוח לרגלו לעולם, עד שכלים כוחותיו, והוא צונח, צונח… והנה אחותה של אשתי מתקשרת, ומבשרת לה בפתאומיות שהיא מתגרשת, ואני לא מבין למה, אבל אני מחייך, וגם היא מחייכת. ואשתי אומרת יש לה מזל שאין לה עוד ילדים. ואני יודע על מי היא חושבת. אבל הנה להפתעתי המוחלטת אני באמת מתקפל בתוך הכנפיים ומת, אפילו שלא העזתי לנסות לעוף מהחלון - מי זכר שפרפר חי רק יום אחד? - ועולה לגן עדן. ואני מגלה שכל העצים והענפים הפכו לשולחנות ולספרים, וכל הפרחים - לכפתורים.

שתי הפרשיות הראשונות

חלמתי שמודיעים לי בקשר החשאי שיש שידוך. ואני אומר לה: חתונה בלי שתדעי איך קוראים לי. וחיים ככה הכול טוב יפה. ואז יום אחד אני תופס אותה מחטטת לי בארנק. השם שלי לא שם, והיא בוכה מתחרטת. ושוב פעם נכנס לחדר ותופס מחטטת במגירה. והיא בוכה. ואני לא מאמין בה יותר, ועובר למידור בתוך מידור בתוך מידור. והיא לא מפסיקה לבכות, ולפעמים אני כמעט מאוד רוצה לגלות לה, רק שעצם המחשבה גורמת לי חלחלה בחילה. ואני אומר לה בלילה: הטכנולוגיה הדתית היא מותר האדם מהניאנדרטל, וטכנולוגיות דתיות שונות שכבר נשכחו ממכם, הן שאיפשרו את התפתחות התרבות, וגרמו לכל התפתחות: המהפכה העירונית, המהפכה החקלאית, מהפכת הכתב, מהפכת השפה, האומנות. המין האנושי. הכול בבראשית נוח. ורק טכנולוגיה דתית חדשה תאפשר את המעבר מהאדם לדבר הבא. והיא אומרת לי: אסור לנשים לדעת דבר כזה. בשביל מה אנחנו מביאות ילדים. אסור לך לדבר ככה. אסור לבני אדם לדעת את זה. ואני אומר לה: נכון. והיא שואלת אותי: אתה חיה?

אתה עוד תחזור אליי על ארבע

חלמתי שאשתי מגרשת אותי מהבית ואין לי לאן ללכת. ואני מנסה לחשוב מה, באמת אין לי מקום אחד שאני יכול ללכת אליו? ואין לי לאן ללכת. ואני פוגש כלב כזה משוטט ואומר בוא נראה לאן הולך הכלב. אולי הכלב הולך לבית המקדש? אבל הכלב רץ ואין לי כוח. ואני חוזר הביתה ומתחנן שיתנו לי להיכנס. ופתאום פותח לי את הדלת הכלב. ואני רואה שהוא לבוש בבגדים שלי ומרוב שהם גדולים עליו רואה רק את הזנב מציץ מתוך המכנסיים. ואשתי צועקת לו מאחורה מי זה בשעה כזו, והוא אומר סתם איזה כלב משוטט דופק בדלת ונותן לי בעיטה וטורק. ואני חוזר לרחוב, ומרחרח בזבל, ומשתין על הקיר: זה שלי.

ואני מתחיל לחשוב מה האופציות שלי בתור כלב. להיכנס להר הבית. הר ענק בצורת בית. ואני אפילו לא דופק בדלת אני נכנס בחריץ מתחתיה, איזה סדר גודל. ואני רואה את המטבח כל מיני כלים משונים כמו מעבדה בכימיה, ניסויים בבני אדם, קשה לראות מלמטה, הארונות הם מצוקים ומפל אדיר מהברז. והמלאכים עושים ב"מטבח" כל מיני בניאדם חדשים, מתובלים, מתכונים, אנשים שנולדים עם כל הגמרא בע"פ בתוך הראש - ומתים עם כל הראש בע"פ בתוך הגמרא, נשים עם יצרים של חיות הקודש, צדיק גדול שהוא חתול קטן ולכן התכרבל בעיגול ונרדם בתוך הכובע, כובע עם ביצים שאמא שלהן נטשה אותן, כי הן שחורות, ומי יודע מה יבקע, וכובעים שבולעים בני אדם, מישהו מכניס ראש, הגיעה שעת ההאכלה, ופתאום רואים רק את הכובע, ויוצא ממנו גרעפס, צבא של כובעים כאלה, במקום כומתות, ואפילו כובע לראש הממשלה, ואני חייב להזהיר את ראש הממשלה ושולח לו מכתב, הראש החשוף שלך מהווה מטרה לכובע, תיזהר מכובעים שנופלים מהשמים. ואני רץ מהר מהר לחדר הכי מעניין, חדר השינה. אבל זה לוקח לי ימים, זה רק נראה קרוב, אבל ככל שמתקדמים רק מבינים את סדרי הגודל של הדברים, בלטה אחת. ואני רואה את אלוהים ואשתו, כמו שני לוויתנים, או עקלתונים, כלומר בעצם רואים רק את הכנפיים (או הסנפירים?) שלהם שמוטים מלמטה מחוץ למיטה, אבל הם בטח ענקיים, והמשקפיים הנוראים של המלאכים, כדי לא להסתכל באלוהים ולהתעוור, כמו טלסקופים הפוכים על העיניים, שהקצה שלהם לא מסתיים בעדשה, אלא חד. ולכן הם כל הזמן נופלים, ופוצעים אחד את השני, והמטבח מלא בדם - אבל הדם לבן. הלב שלהם מלא בחלב מחטא העגל? או שאולי זה נייר נוזלי, ספרים במצב צבירה אחר? ואני אומר לא מעניין אותי לראות את אלוהים, אבל מי זו האישה, יכול להיות שזו מישהי אחרת? היא יפה, היא מכוערת? מה הטעם שלו בבחורות. ופתאום אני רואה שיוצא מחוץ למיטה זנב. ואני אומר וואלה יש לאן להתקדם, האדם הוא לא האופציה היחידה, יש מלאכים כלבים, יש אלוהים לכלבים, יש תורה לכלבים, ואני פשוט נולדתי לדת הלא נכונה ועכשיו אני רואה את האור. ופתאום האישה של אלוהים מתעוררת, ואני מסתכל רואה - איזה מין - - ואני מתעוור.

ניסיון התקרבות מחדש

חלמתי שאני ואשתי מתחתנים שוב. וכולם אומרים איזה מזל! הגיע הזמן שיתחתנו אחרי שיש להם עשרה ילדים. אבל על איזה ילדים הם מדברים. איך זה יכול להיות? ומסתבר שכל הילדים הקודמים מתו אבל עכשיו היא שוב בהיריון, פלא שהם חייבים להתחתן? ואני לא מבין איך כל הילדים מתו בלי שאני זוכר שהם מתו, איך הם מתו. ואני נזכר שהילד הראשון מת בזה שהוא הפך לדם, זה היה חודש אחרי שהוא נולד, ואני לא הייתי שם, אשתי סיפרה לי רק אחרי שהוא מת בבית החולים, כמו תמיד, מתאים לה, לכן אני לא זוכר שהוא מת. והשני קפץ ונעלם כמו צפרדע בדשא ולא מצאנו אותו. והשלישי הקטן כמו כינה ובטעות גירדנו בראש. והרביעי טרף אותו ערוב. וכן הלאה. ורק דבר אחד אני לא מבין איך אנחנו מתחתנים שוב לפני שהתגרשנו. וכולם אומרים שזה רק כדי לקבל שוב מתנות. ואומרים שהילד העשירי שיש לה בבטן הוא מצויין ונפלא מאוד, יותר טוב מהילד שמת בחושך. ואני לא מבין איך הם יודעים, אבל זה פשוט משהו שיודעים, האחרון הוא יהיה הראשון, הילד טוב מאוד. ככה זה עם בכורות.

זבח משפחה

חלמתי שבימות המשיח אלוהים מחליט שהכול הסתדר והוא כבר יכול לפרוש לפנסיה, ונותן למלאך אחד סמכות בלי אחריות, והמלאך הזה מתחיל להשתולל. והוא מתחיל לקבוע תקנות חדשות רוחניות ומתקדמות, למשל שבשבת אין כוח משיכה ויהודים מתחילים לעופף באוויר, וצריך לאחוז בעץ או משהו, אחרת הנפילה במוצאי שבת תהיה כואבת, וכל המנות בשולחן שבת מתחילות לעופף באוויר וכל הילדים העתידים שיהיו לנו משתוללים ורודפים אחרי כדורי הקניידלעך בכל רחבי החדר ואני לא מצליח לתפוס אותם, והנה פתאום השטריימל שלי חוטף מכה ועף דרך החלון. ואני מאבד את זה, צורח: מי עשה את זה? אני תולה אותו בו במקום! והבן הגדול צוחק ולוקח חבל ומראה איך הראש שלו מתעופף דרכו, וכל הילדים צוחקים ולוקחים חבלים וקושרים את הצוואר לתקרה, ככה לפחות הם לא עפים, ואשתי קושרת ככה גם אותי והקטנים, ובסוף גם את עצמה, וכולם צוחקים, וכבר לא רואים מהשטריימל אפילו נקודה שחורה בשמיים, ואני לא יודע מה לעשות חוץ מלזעוק להשם. ואז פתאום המלאך מחליט שהוא קיבל הרבה תלונות מצדיקים שהוא הרס להם את שולחן השבת, ומודיע שלאחר שקמה סערה ציבורית הוא מחליט ללא דיחוי להחזיר את כוח המשיכה למקום.

הגבר האחרון

חלמתי שאין לי המשך יותר. ואין לי אישה יותר. ואני - הגבר האחרון בעולם. אבל הנה להפתעתי דווקא מתקיים מה שכתוב בנביאים שבאחרית הימים יחסי המינים יתהפכו - ולכן הנשים יחזרו אחרי הגברים במקום להפך: "נקבה תסובב גבר". ויש תור של עשר שנים להרמון. מלך העולם. והנה באות ביחד למיטתי שלוש יפיפיות עירומות, טרוריסטיות, ומסרסות אותי בלילה, ואני אומר להן השתגעתן, והן אומרות: לכולן מגיע אותו דבר - שיוויון! והן לוקחות את זה אתן, והמדענית שאחראית על הפרויקט סוגרת אחריהן את הדלת. והיא מבטיחה: בדור הבא חיים נורמליים, ילדים. וכל בני האדם אחים.

חירות, שוויון ואחווה

חלמתי שבניגוד לכל הסיכויים נולדת לי בת, או שהבן הופך לבת, ובניגוד לכל הסיכויים היא בסדר ובניגוד לכל הסיכויים נולד לי גם בן. ואז הבן והבת שלי באים ואומרים לי שהם רוצים להתחתן, שיהיה לנו המשך. שאמצא להם היתר הלכתי. ואני אומר מה אמא שלכם שיקסע? והם מתגיירים, האהבה מנצחת את ההלכה, ובהתאם לכל הסיכויים נולד להם חזיר.

תברח

חלמתי שאני עולה למונית ואין לי כסף. ואני אומר לנהג: תברח ממני. ואשתי לוקחת אותי לבגאז' ומאיימת: אתה תרצה לשכוח את היום שבו הכרנו. עונה: היום אני לא רוצה לשכוח. ואני מבין שאשתי הלשינה עלי למוסדות. וכל הזמן הזה היא מעמידה פנים. ואפילו בבית שלי, במיטה שלי, אני לא יכול להיות בטוח חמש דקות. ואני לא יכול יותר לכתוב, כי אשתי מעירה אותי כל בוקר בצעקות ואני שוכח את המשך החלום.

חכה מה יהיה לך כשהם ילכו

חלמתי שאשתי רוצחת אותי ושמה אותי בארון, והיא יוצרת מין דחליל כזה שזה אני ושמה לו ספר ביד עם הפנים לקיר והוא לומד תורה כל היום, וכל מי ששואל היא אומרת לו תציץ מהחלון בעלי כזה צדיק קדוש, לא אוכל לא שירותים לא זז לרגע רק לומד לומד יומם ולילה. ונהיה פלא גדול, אנשים אומרים לא הכרנו אותו, לא ידענו מיהו שמתהלך ביננו, יש תור להציץ מהחור, והצדיק שקוע בלימוד, לא משנה כמה מתגרים בו, והיא מכניסה זבובים לחדר, אינספור, נקודות: כולו שחור. השדה. הצלב. הילד. הציפור. ואשתי פתאום צועקת הם למטה הם ביקשו שתבוא לעזור. שמעתי. לא נראה לי ששמעת. עוד רגע. לא עוד רגע! נו דקה אני כבר יורד. אני רואה איך אתה יורד. שנייה אחת. אני מכירה את השנייה שלך. כבר הייתי מסיים. עעעכככשששיייווו.

מעשה כיעור

חלמתי שאשתי היא האישה המכוערת ביותר בעולם, כל הנשים ברחוב יותר יפות ממנה, ופתאום היא פוגשת את האישה היפה ביותר בעולם. והיפה לא יודעת אם להקיא או לצחוק, אז היא מנומסת, עושה מה שתמיד עובד, ומחייכת, אבל זאת טעות איומה, כי גם אשתי מרגישה צורך לחייך, והיא פותחת את הפה העקום שלה שמגיע עד לעין, ויוצאת לה שן עקומה שנכנסת לאף המקורי, מפוצצת פצעים, והשיניים המושלמות ממול כבר לא עומדות בפרץ, משהו עומד לצאת משם, משהו שבתוך השיניים, אפילו גיחוך קל שבקלים יכול עכשיו להרתיח את אלוהים, שלא לדבר על משהו אחר, איזו ארסיות, לשון של נחש, תפוח, הפרי המקורי, משהו שהיא כמעט אמרה. ומרוב מתח בפונקציה האסתטית של מיניות העולם, בנקודה הסינגולרית הזאת, משהו משתבש, איזה מלאך מכניס מכפיל בטעות במינוס אחד, או סתם מחלק באפס כשהן נוגעות לשנייה אחת בשנייה, אולי באג, אולי השטן הפך איזה אינטרגל. מתהפך. ומתחילות להיות תחרויות יופי של מפלצות, חוסר פרופורציות מושלם, ניתוחים פלסטיים יצירתיים במיוחד, כמו אמנות מודרנית בבני אדם, אבל כולם מסכימים שאין כמו כיעור טבעי. ואתרוגים עם מוטציות זוועתיות, זה אלי ואנווהו, מהדרין מצוות למפלצות, שקר הח"ן וקין היופי. זה לא קל בכלל להיות מכוערת, במיוחד אם נולדת יפה, עובדת שעות רבות להיות מסמורטטת, ובחורים מוכנים להתחתן עם בחורות צעירות רק מתוך תקווה שהן תהינה פעם זקנות ומקומטות, ולא יעזבו אותם, כמו יין ישן. ואשתי הופכת להיות היפה ביותר בעולם, כל הבחורים מתים מקנאה, נשים שואלות אותה מה הסוד, והיא שוטחת את משנתה, טיפול היופי המושלם שלי הוא בעלי, כל פעם שאני לא מרגישה מספיק זקנה, אני מסתכלת עליו, מגזינים: הנוסחא הסודית: להתחתן עם כתם שחור מלוכלך, ובסוף היא עוזבת אותי לטובת רב חרדי חתיך עולמי שטוב ממני מכל בחינה שהיא. אבל אני כבר פופולארי מאוד בקרב הבנות, ולא מתקשה למצוא מישהי מכוערת כמעט כמוה.

אל המיוחד

חלמתי שאני לא מוכן יותר להשתמש בשם שלה, וקורא לה המפלצת. בפורים היא רצתה להתחפש לפילה אבל לא היתה תחפושת בגודל שלה. מאז מה שקרה היא לא הפסיקה לאכול אפילו בשינה. ואומרים לי שזה יתנקם בי, אבל יותר חשוב לי לקרוא לה המפלצת. וגם החילונים לא מעניינים אותי, כי יש לי את האופציה הנדירה מאוד, בפעם הראשונה בחיים - להפסיק לחיות. לא חייבים לבחור בחיים. ואני מרים ידיים לשמיים. וברוך שאמר אומר לי: צריך לרחם עליה. החלק העמוק בלימוד זה לדעת להיכשל. והיא לא יודעת להיכשל. ואני אומר: בפעם הראשונה שם חשבתי שהיא חולה. פשוט חולה. והסבתא בשמיים בוכה שהיא הורידה מכל הקירות את התמונות של הנכד שלה, איזה סבתא איומה היא, הנכד שלה, כי היא לא היתה מסוגלת להסתכל עליו. ובסוף אני מספר לברוך שאמר: הילד, הגאון, הוא כנראה לא בסדר. והוא אומר: אוי. ולמחרת הוא אומר: אתה חייב לבוא לראות תפילה של עמלקים. שורש הכפירה הוא שהעולם לא מעניין, פשוט, סימטרי, חלל, ואז איך יכולים להיות בו אלוהים, חיים, תורה, מתמטיקה. זה פלא. הרי חלום זה דבר כל כך לא סימטרי. למה דווקא העם הזה הכוכב הלכת הזה התורה הזו המשפט הזה ולא אחר, למה פרה אדומה, ולא ירוקה? ושורש האמונה הוא שהעולם מעניין, אלוהים מורכב, הוא האל הכי מעניין שבחר בעם הכי מעניין, שיש סודות אמיתיים. והכפירה: איך זה יכול להיות בכלל שקיימים דברים מעניינים? איך זה אפילו יתכן? זה לא הגיוני - להם. אז תדע לך: מה שלא מעניין לא קיים. זה הסיבה שהשטן הוא מלאך המוות, המחיקה, של כלום, ריק - החלל הפנוי זה הסטרא אחרא. המעניין הוא הכלל בטבע, ולא היוצא מן הכלל. ולמה? כי העולם כולו הוא תהליך למידה. ולימוד התורה של הקב"ה לא יכול להיות משעמם. עוד לא שמעתי על מישהו שהשתעמם בחלום של עצמו. החלום תמיד - מיוחד. והייחוד של גבר ואישה תמיד מיוחד. וישראל מיוחד והאל מיוחד, וזה הפירוש של השם אחד ושמו אחד. לא כמספר, אלא שאין עוד שני כמוהו, וגם לא יהיה אחריו, הוא הראשון והאחרון מסוגו. הוא מיוחד.

שבת זכור

חלמתי שאני בבית כנסת של עמלקים. והם חובשים שטריימלים ופאות ענקיות כדי להסתיר את האוזניים. וכשילד נולד הם לוקחים אותו בסתר למוהל מיוחד שמעגל את המשולש. והנה אני רואה את ברוך שאמר מתפלל שם! והוא מהסה אותי: חטא עמלק זה - "ויזנב", נלחם בזנב, "הנחשלים אחריך", מלשון נחש. לא כמו בימינו שהופכים את הזנב לראש. ולכן צריך לא רק להעלים אותו, אלא להעלים את ההעלמה, סוד שבסוד, למחות לא רק אותו אלא גם את זכרו. אבל מהי מחית עמלק? מחית, זה חי בתוך מת. עדיין יש חיות בפנים, כי הוא מוזכר בתורה, מתחת השמיים לא תשכח. כי יש גם למעלה מזה - להעלים את ההעלמה של ההעלמה, סוד שבסוד שבסוד. לא לא תשכח. תשכח, תשכח הכול. כי היה גם עם נוסף, שמחו גם את זכר מחיית זכרו. שנמחק אפילו מהתורה. היתה חיה לפני הנחש. היה משהו אחרי הזנב. יותר דק. חוט. שחיבר. עד כאן.

הלבנת פנים

חלמתי שדיברתי משהו על מישהו, משהו נורא, גיליתי, ועכשיו כולם יודעים. והלב שלי נוקף אותי, אבל אני לא מוכן ללכת אליו שיסלח לי. ומתחילה להיות לי צרעת בבית, אבל אני לא מספר לכהן, והבית נהרס. ונהיית לי צרעת בבגדים, ואני נשבע לכהן שבאמת אין לי מושג למה. ומתחילה להיות צרעת בעור, ואני לא מגלה לכהן, אני לא מוכן לספר שסיפרתי. ושולחים אותי מכהן לכהן, כל היום מתרוצץ בין כוהנים, זה ירפא אותך, לא, זה שמעתי עליו שהוא יכול לרפא אותך. ויושב שם איזה מצורע בשלב האחרון של המחלה, והוא אומר שעדיף פנים לבנות - ולא להיכנס לכבשן האש. והוא מספר לי בלחש שיש איזה כהן שאף אחד לא הולך אליו, כי הוא בעצמו מצורע - והוא יוכל לרפא אותך. ואני חושב למה לא הולכים אליו, כי אם הוא היה יודע לרפא היה מרפא את עצמו. אבל זה לא נכון, כי אדם לא רואה את נגעי עצמו. ואני הולך לכהן המצורע והוא רוכן אליי עם הפצעים שנוטפים מוגלה, ואומר: אתה יודע למה אני חולה? אני לא מוכן לגלות. ואני פתאום מבין שחושבים שהמטרה היא איך להירפא - אבל המטרה באמת היא לא לגלות! ואני מזדעזע כולי ונרתע אחורה בכוח עצום, נופל על הכיסא, והכיסא פוגע בדלת והיא נפתחת ואני מתגלגל במדרגות, עף אחורה, ומתחיל ללכת ברחוב עם הפנים אחורה, וחושב שעכשיו אני אולי לא אוכל לראות לאן אני הולך, אבל לפחות אוכל לראות את מי שעוקב אחריי. והפנים שלי כבר לבנות לגמרי, נוטפות מרוב לבן, ואני מבין עכשיו שזה לא סתם שהמלאכים לבנים - הם מצורעים, כי הם מגלים. כי המטרה היא להיות יותר ויותר לבנים. וככל שהם יותר עליונים הם יותר מגלים, והצרעת שלהם היא כבר מעל הלבן, צורות חדשות של לבן, בהיר, זוהר, זורח במצח, ולפי זה הכי למעלה צריך להיות אלוהים מצורע שהוא יותר לבן מלבן, אור אין-סוף. אבל הנה שם למעלה אני רואה שנמצא - כבשן.

והצוואר שלי כבר כואב מלהסתכל למעלה, הכובע השחור שהולך מקדימה והפך להיות הפנים שלי כמעט נופל לרצפה. והפנים השחורות האלה מסתכלות למטה, ומדברות שכמו שהמטרה שם בעולם העליון להיות יותר לבנים, המטרה שלנו להיות יותר ויותר שחורים. אבל כמו שהבריאה מתפתחת יותר ויותר למטה - כך גם למעלה, ולכן קוראים לזה אילן: כמו שהשורשים מתפצלים כל הזמן ומחפשים לתוך האדמה, בהתפתחות לעומק השחור, ככה למעלה הענפים עושים חיפוש לעומק האור. כל הזמן מתפתחים. ורק באמצע יש את הגזע היבש, שזה הצדיק, ולכן הוא משעמם. הוא מחבר ביניהם. הוא מוריד את הלבן מלמעלה, ומעלה את השחור מלמטה, ולכן הוא אפור. אם המטרה שלהם היא לגלות, המטרה שלנו היא לא לגלות. והמטרה של הצדיק היא לא לגלות שמגלים.

ואני שואל - אבל למה בכלל צריכים למעלה את השחורים? והצדיק אומר: האש! ואני צועק: מה? והצדיק אומר: מה אתה צועק, החיים הם בעירה. ואני לא מוכן - לא! והצדיק אומר: שם למעלה יש את הענפים, העלים, הפירות, יקומים נוספים. ויוצאות מהעץ שתי ציפורים: לצד אחד עפה ציפור של מים, ולצד שני ציפור של דם. לגלות - את הנגע, לספר - את השיער. מצורע זה מוציא רע, ומה ההיפך, מה למטה? ההיפך של רע זה לא טוב, אלא ער. מכניס ער. מכוער. והוא כ"כ מקוטע שאני לא מצליח להבין - מה, מישהו כורת את העץ? ואני חושב לעצמי, בעצם, למה אני צריך את כל החלומות והמלחמות בכל הלבנים, כשכל מה שאני צריך כדי להפוך את כל העולם לשחור זה לסגור את העיניים.

ונהפוך ונהפוך ונהפוך ונהפוך ונהפוך - הוא

חלמתי שאישתי מתקשרת לכל מי שהיא מכירה ומספרת שאני זבל. ואחד האנשים האלה, היא אפילו לא יודעת, הוא חושך. והיא שמה אותי בשקית, יורדת אתי במדרגות, וזורקת אותי לתוך צפרדע. ויש שם חושך, אבל אני לא לבד. יש חיים בחושך. יש שם חתול בגודל של עכבר ועכבר בגודל של חתול, והם לא יודעים מי יאכל את מי. ואומרים לי מלמעלה שלא ידברו אתי כי אני במקום הטינופת, אבל יש מלאכים שהם בעצמם לכלוך, ממוחזרים, או ליתר דיוק מלאכים ישנים שזרקו אותם, שהם זבל, והם יטפלו בי. כי יש עולם של זבל, שיש בו זבל רוחני מכל העולמות, כי במקום לתקן ולנקות הכי זול לזרוק ולהעביר לשם, ויש שם שרידים מעולמות שמזמן הלכו לפח. וגם שם יש שטן ושדים, שמחטטים במסמכים בזבל ומגלים כל מיני דברים שהיו צריכים להשמיד אותם. תורת הסוד של הזבל. תנ"ך שהלך לפח, תורות של עולמות הרוסים, ודמויות שנזרקו, כמו הבת של אדם וחוה, או הבן של משה והבן של פרעה, או הנחש, שהוא ענף שלא מת מאותו עץ. והחטא של גן עדן שלהם היה חטא עם דוממים, כמו שלנו החטא עם צמחים, כי הם שלב אחד אחורה. הם היו בגן של ספרים, ומלאך אחד פיתה לקרוא מהספר האסור, ואז קיצצו לו את הכנפיים, ועם רגל אחת הוא הפך לנחש, כיוון אחד. כי פעם היה לא רק עבר אחד, אלא ארבעה עברים. ואחר כך בבריאה היה רק קדם, ומכל שלושת הכיוונים יכולת להגיע לעולם חדש, שלושה כיוונים של עתיד - שהם שלושה כיווני סוף אפשריים של העולם. אבל היום מאז שהחילונים הפכו את העולם לעגול כל הכיוונים נפגשים באיזו נקודה הפוכה לגמרי בצד השני של העולם, ורק המרכז הוא ההווה, והכיוון לעתיד הוא למעלה, לתוך השחור. חלומות הם זבל של היום, הזבל של הרוח, ספריות שצומחות מעצמן, שהן עצים, ספרים שהם עצים, ארונות שצומחים לבד ונהיות בהם עוד ועוד מגירות במגירות, דלתות בדלתות, שאתה לא מספיק ללכת לסוף המסדרון וכבר נהיית שם עוד דלת, ועוד חדר, ועוד חדרים בתוך חדרים, חרדים בתוך חרדים, שאדם חרדי אפילו מעצמו, שחור בשחור, שגם לכיסים יש כיסים - משלהם. שבעץ אתה רואה את כל ההיסטוריה שלהם שטוחה לפניך, את כל הכיוונים שניסו ושלא ניסו והענפים שהגיעו למבוי סתום ואלו שיצאו מהם פירות, כי הפירות שלהם הם ספרים. שלא רק מהעץ עושים ספר, אלא יש גם הפוך, שמהספר עושים עץ, וכשנגמר עולם ומתחיל עולם - גם מאדם עושים עץ. ושני העצים של התורה שלנו, הם שני המשיחים של התורה הקודמת, זה מה שקורה בסוף, עם המשיחיות, ועץ החיים ועץ הדעת הם זוג, גבר ואישה. כי עץ החיים ועץ הדעת - שהדעת הופרדה בתורה מהחיים - הם היו האדם וחווה של העולם הקודם, שבסוף נהיו שני המשיחים שלו, המשיח הגברי והמשיח הנשי, משיח בן יוסף (היסוד) ומשיח בן דוד (המלכות). ולכן אדם היה צריך לאכול מעץ החיים, ורק אשתו היתה צריכה לאכול מעץ הדעת, ואשתו פיתתה אותו. אבל החיה שהיתה אמורה לפתות אותו לחיים, המקבילה של הנחש, לא פעלה לפתות את הגבר, היה חסר איזה יצר. ונשארה רק דעת, רק טוב ורע. וברור לי שמספרים לי את זה לא כדי לדעת - מה היה בעבר, אלא בשביל החיים - בעתיד, בשביל ללמוד מה קורה כשעוברים מעולם לעולם דרך הזמן, במקום דרך המקום, כי המקום הוא אלוהים אבל כל זמן למידה חדש הוא עולם. בשביל להגיע לסוף העולם הזה צריך ללמוד את סוף העולם הקודם, והטעות היתה שתמיד למדו את תחילת העולם הזה, וניסו להגיע ולחזור יותר ויותר אחורה קרוב להתחלה, נגד כיוון הזמן והלמידה, למעשה בראשית, במקום להתחיל מהסוף של הקודם, ולנסות להתקדם בו ולהגיע לקצה הסוף שלו, עם כיוון הזמן והלמידה הקודם, למעשה האחרית (ואולי, משם, גם להגיע למעשה הבראשית שאחריו). ואיך מתקדמים לסוף? הזיווג בין שני העצים, דעת שהיא חיים, זה לא ספר מת, זה ספר חי, החיבור של דעת וחיים זה למידה, כי כיום הדעת מתה והספר דומם, ואילו החיים מתפתחים ללא דעת, מתוך החיים, ולעתיד לבוא יהיו דבר אחד. שצריך לעלות מהצומח לחי, כי העצים תקועים לא זזים, ולכן צריך ציפור שתעוף ותרכיב בין שני העצים, כדי לזווג ביניהם. ולעצים יש דרך להעביר אחד לשני הודעות ואזהרות דרך השורשים, וככה התחילו להגיע הודעות שיש הכורת, והם לא יכולים לברוח אל רק להעביר את ההודעה הלאה והלאה, שהכורת בא. והכורת הגיע בקלות לדעת, שהיא גלויה במרכז הגן, ואיים עליה שאם לא תגיד איפה החיים, שהוא מוסתר רחוק בין העצים בתוך היער, אז הוא יכרות אותה. והיא לא הסגירה את אהובה בעלה - שלא ראתה מעולם - והוא הכה בגרזן והיא לא אמרה, ולא אמרה, עד שהוא כרת אותה, והתחיל לחפש את עץ החיים, לכרות את כל העצים בגן. והיו להם - הם היו האדם וחוה של אותו עולם - שני ילדים, בן ובת, והם אמרו להם שאסור להם להתחתן אחד עם השני, שהם צריכים להיפרד וללכת לחפש בני זוג רחוק ביער, אבל האח והאחות התחתנו אחד עם האחת. וכל פעם שהיה נולד להם ילד האמא מיד היתה מחפשת למצוא בו את הפגיעה, לאחד היה זנב במקום רגל, לשני זנב במקום אף, עם השלישי היא נכנסה לפאניקה שלא רואים מה הפגיעה, אבל כשהוא התחיל לדבר ראו שיש לו זנב במקום לשון, והנה ברביעי לא ראו שום דבר, וזה הדבר שהכי הפחיד אותה, כי לך תדע איפה הפגיעה אם זה לא דבר חיצוני, ויום אחד הילד הזה הלך ביער ונעלם. ופתאום מראים לי בחלום איזה עץ שחור מרשים שמעל הצמרת - חובש שטריימל. ואחר כך מראים לי אותו רוכב על חמור לבן, השורשים שלו נכנסים לתוך החמור והוא לופת אותו לתוך הבשר ודם והחמור צורח, מתפתל מכאבים, אבל לא מצליח להשתחרר מהעץ שרוכב עליו. והעץ תופס לי את הראש בענף: אנחנו צריכים להכין את עץ הדעת שנעביר לעולם הבא, שאחרי עולם החיים, ואת העץ שיחליף את עץ החיים, כשתהיה למידת תורה מלאכותית, ודעת וחיים מלאכותיים, והגוף ימות, הגזע האנושי ימות. לכן צריך המשכיות של הנפש בגזע שיחליף אותנו בסוף העולם, להעביר את הלפיד לתחילת העולם הבא, והתרבות היהודית שהיא המובילה בעולם בהמשכיות תרבותית צריכה להכין את התרבות של העולם הבא, את הספרים שישרדו, כי גם אם מבחינה חומרית יתחילו מאפס, אסור שתהיה שואה תרבותית, שואה דתית, אנחנו צריכים להכין את הנחש שיפתה בתחילת הבריאה הבאה את היצורים שיהיו שם לאכול את הפרי שלנו, ולמרות שאסור להם. לא מספיק לשרוד במבחן הדורות, צריך לשרוד במבחן קץ הדורות: כשמה שיהיה כאן לא יהיה יותר אדם, ואנחנו נהיה עץ בשבילו. לא מספיק לדאוג למשיח ולגאולה, צריך לדאוג למה שיהיה אחרי הגאולה. לחטא הבא. זה לא פשוט, חטא, בשביל שיהיה חטא צריך תשתית עצומה, צריך לדאוג לתורה הבאה, ליצר הבא, לגן עדן הבא, צריך להבין שאנחנו נהיה תקועים במקום, כמו עץ באדמה, ורק מישהו אחר יתקדם בזמן. צריך לדאוג לזבל, זה מה שישאר אחרינו. לא חלילה לנקות אותו, אלא שיהיה יותר שווה מזהב. שהזבל הרוחני שלנו יהיה תורה. בשואה הושמדה התורה של בראשית, וכך היה אמור להישמד גם העולם הזה, אבל איכשהו משהו השתבש, משהו השתבש בהשמדה.

ואני חושב: למה אני רוצה אותה בכלל אם אני מקבל ממנה רק זבל? ואני יוצא מהצפרדע ועולה הביתה ויושב במיטה ונכנס למחשב וסוגר את המכסה.

מעשה מאבידת בת מלך

חלמתי שכבר הייתי מעדיף שהיתה בוגדת. וכל פעם אני מגלה כמה עוד אחורה זה הלך. ועוד אחורה. פתאום זה מסביר את כל ההתנהגויות, השינויים החדים, הלא מוסברים. כבר עדיפה בגידה עם גבר, מאשר עם רב. התקופה שבה ניסו לחרפן אותי בכל הכוח, להוציא ממני משהו שהיה מחסל אותי, לטמון לי פח, קיוו להביא אותי לקצה (ניסו שתצא ממני אלימות), ואז כשזה לא צלח, איך אספו בשקט כמו נמלים כל מה שיכול להיות נגדי וכל פיסת לכלוך, הלכו לכל קרובי המשפחה והחברים שנשארו לי וניסו למשוך אותם בלשון, לדלות ולהוציא מהם פנינים שחורות ללא ידיעתם, ואז תקופת הדבש המדומה וההרדמה - ירח הדבש האחרון, ולהתעורר בבוקר - לגלות שעיקלו אותי, רוקנו הכל, לא יכול לקנות אפילו אוכל, ובטח להתמודד, והכסף שלי עצמי הולך לממן הכול נגדי, ונגד הילד, כלומר בעד "טובת הילד". הם בטח מרגישים כל כך מתוחכמים, איזו הטעייה. הסוואה, איגוף, תמרון, מבצע צבאי. קשים ממני בני צרויה. ואני מנסה לזכור מה חשבתי בכלל פעם, בהתחלה. אהבתי את העור הלבן, החיוור כל כך, מחוסר חשיפה לשמש. האמנתי באגדות על בת מלך.

-סוף אשתי-

חלמתי שאני לא מתעניין בך יותר, העונש הכי גרוע שאתה יכול לתת למישהו זה לא להתעניין בו. לא להתעניין יותר ברב או באדמו"ר מסויים. כי אהבה זה להתעניין באופן עמוק במישהו, מעניין, למה נמחק מהתנ"ך הבן של אבשלום שלום, מסיבות השמורות עם אלוהים, והשדים אומרים אלו דברים שחורים שאין המסך יכול לסובלם. כי, כידוע, בעולם האלוהים: שנה זה אלף, יום זה אלף. ומהי שמיטה? התבואה של השנה השישית (האלף השישי) צריכה להספיק לשלוש (אלפי) השנים הבאות. מי שטרח בערב שבת הוא יאכל בשבת (האלף השביעי). מי שכתב בערב שבת הוא יקרא בשבת, ומי שלא דאג לחומר לנפש ימות משעמום, כי בשבת אסור לכתוב. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם: ששת אלפים שנה אנחנו עבדי הקב"ה, ובאלף השביעי נצא לחופשי. כי עולם האדם הוא ו' אלפים, נברא ביום ו'. לכן כך צריך לקרוא את סוד הגלגול: אם אדֹנֶי-ו' יתן ל-ו' אשה וילדה ל-ו' בנים או בנות, האשה וילדי-ה' תהיה לאדנָי-ה' והוא יצא בגפו. ועכשיו צריך להכריע אם לווותר על האישה והילדים, ולצאת בגוף, או ש:ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני (השם) את אשתי ואת בני לא אצא חפשי, והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת, או אל המזוזה, ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם.

החכמים בלילה

חלמתי שקוראים לי לדואר רשום. ואני אומר מה כבר יכול להיות בדואר רשום, רק רע, ואני לא הולך ושוכח מזה. ויום אחד אני מגלה שהם אחרי, ממש ברחוב, והם עשו הכול מאחרי הגב שלי בלעדי, ואני אפילו לא רוצה להסתכל מי זה, כי אני לא רוצה לראות את הפנים שלהם, כי הם ייראו שאני מסתכל, ותהיה להם הוכחה שאני יודע שיש על מה להסתכל, שאני מבין את הדבר החדש, שמושך במקום נשים, ומכאן הדרך כבר קצרה. והחבילה הולכת לכל מקום ומנסה להתנפל עליי, מה יש שם, אני נורא רוצה לדעת, אבל יודע שזה לא לטובתי לדעת. ואני מחליט לצאת מהעולם. כי אם אני אצא אף אחד בעולם לא יוכל לעשות לי כלום. ואני בורח לבית החולים, כי שם לא יחפשו בחיים ואפשר לחיות שם שנים, זה פתוח 24 שעות, יש מקלחות, יש ארוחות, יש אינסוף מקומות, רק מה - יש שם מחלות. והם בינתיים מחפשים בבתי הקברות, בבתי כנסיות, הופכים ספרים, משתוללים בחדרי שינה, לוחצים על כל מיני כפתורים שאולי עושים משהו, לאן הוא נעלם, הם חייבים לתת לי את זה, לאן, הכלב. ובבית החולים אני מחפש מחלה משונה ממש, מחלה שהרופאים לא מצליחים למצוא אף חולה שמוכן להתדבק בה, כי לרופאים יש הרבה מחלות ואין מספיק חולים שמוכנים לחלות, אבל במחלה הזאת אף אחד לא מוכן לגעת, וזה יהיה היתרון שלי אצל הרופאים שאני מוכן לחלות במה שאף אחד, והמחלה הזאת תוציא אותי חי מן העולם, בלי לעבור בבית הקברות שם הם מחכים לי כי הם חושבים שכולם מגיעים לשם. והחבילה בינתיים מסתובבת ברחובות ומגייסת את דעת הציבור נגדי, מה יש לו להסתיר, ממתי מקבלים חבילות, אנחנו בחיים לא קיבלנו חבילות, מחתימה את כל הרבנים, מתלוננת כל החיים, אבל אף אחד לא מעז לפתוח אותה ולראות מה באמת יש בפנים. לכאורה בגלל שזה מיועד בשבילי - אבל אני לא מאמין. וכל המזכירות כבר מכירות את החולה המסכן הזה שמסתובב כל היום בכל המחלקות ואף אחד לא יודע מה יש לו. ואני קורא באותיות הקטנות של המחלה שחתמתי שיש שני פתחים לצאת מהעולם, הפתח של המוות, והרבה מאוד לא יודעים, אבל יש גם הפתח של הלידה, שגם ממנו אפשר לצאת, כמו שנכנסים. ואני נולד מחדש. בהתחלה אני מחפש אבא ואמא. ומכיוון שאני כבר מבין שעדיף ייחוס גבוה ככל שניתן, אני בוחר את הירח כאבא ואת השמש כאמא, מעניין מה יצא מהם. ואני מחכה שיהיה ליקוי מאורות, והירח מסתיר את השמש ועושה לה מה שעושה, ואף אחד בעולם לא יודע אבל עכשיו היא מעוברת, והשמש מתחילה לגדול, ובהתחלה האנשים בכדור הארץ אומרים תדליק מזגן, אבל אחר כך זה כבר ברור שהתרבות האנושית תיכחד ואנשים בורחים לקטבים כי רק שם עוד יש חיים, ויש את אנשי הצפון ואנשי הדרום ומתנתקים הקשרים, ועוברים לגור מתחת לאדמה קונים זמן, אורזים את כל הישיבה, מעבירים הכול, אנחנו שחורים לא מפחדים מחום, ורוב התלמידים כבר מתים, רק בלילה יוצאים, ויש אור כמו של יום, ומסוכן מאוד אם מתרחקים, אלה שהיו בחוץ בזריחה מתאדים, נשאר רק כובע מעלה עשן, בראש ערימת אפר, ובכל רחבי בית המדרש בוערת אש ספרים מתלקחים מעצמם והנשארים ממשיכים ולומדים, והרב דורש בתוך האש יהודים אוהבים להזיע, יהודים מתקלחים בזיעה של עצמם, ההישג של היהודים יהיה שאנחנו נמות אחרונים, ובאמת רבים מהגויים כבר מתאבדים ונשארים כמה כושים וכמה חרדים שיכולים לסבול את התנור, אבל גם האדם הכי שחור לא מגיע לשחור המלאכותי של חרדי, זה יותר מעור, הרב מתלהב, הספרים כבר שחורים לגמרי, כל הדפים, הגוי הוא אולי שחור מבחוץ אבל אנחנו שחורים מבפנים, והנה מגיע היום של האסטרולוגים (האסטרונומים נכחדו מזמן), חכמי השמים, היום שהשמש אמורה להתפוצץ וכולם כבר אומרים וידוי, אבל במקום, חכמי השמש נדהמים, במקום זה יוצא ממנה נהר של דם, שביל של דם, ומתחילים לצעוק רופא רופא, יש עוד סיכוי, שלא נמות, והרב מחפש באחורי בית המדרש, אם אין רופא לפחות נמצא חולה, אולי הוא מבין משהו, והם מחטטים בדברים, צועקים היא צועקת היא יולדת, והנה שם גם החבילה, ופותחים אותה - ואני נמצא בפנים.