שועלים מחבלים בכרמים
חלמתי שבא אליי בשקט שועל קטן מהישיבה: אתה עשית טעות. והוא רואה שנבהלתי ומתנדנד ליד הסטנדר: לא נורא, כולם עושים טעויות. ומגהק וקורץ: במיוחד חמורים. ואני שואל: מה אתם רוצים? והשועל שקצת שיכור אומר: יש סודות שהם לא לאדם הפשוט. זו היתה פשוט טעות, כל העניין הזה עם התות... ואני אומר: מה האדמו"ר החדש אומר? והשועל חוזר להתנמנם בספר, מחזיק בכוס קידוש, שבוודאי עוזרת לו לחלום באמצע היום. גם כן שיטה. ואני מציץ לו מאחורה לכריכה: הלכות תחיית המתים.
ואני מגלה שהם לומדים בענף הזה של הישיבה, שמגדל זנבות, ענף סודי בתורה, אבל כל כך סודי שהחביאו אותו לא בתורת הסוד, אלא נקבר עמוק דווקא בתוך תורת הנגלה, עד דלא ידע. השועלים האלה כבר הפכו את תחיית המתים להליכה לפי ההלכה, המיתו אותה לפני שהיא חיה, לפני שהיא אפילו התעוררה - היא כבר לא חלום, מראש הורידו אותה מהראש לרגליים. פלא שהן מתנודדות?
וכשכל הישיבה מתחת כולה ריקה, בשבת בקריאת התורה, מישהו בהמון הנדחפים לנשק את הספר דוחף לי משהו לתוך המכנסיים. פתק. לבוא עכשיו לחדר של האדמו"ר המנוח. ואני בורח מהתפילה ויורד מהר במדרגות למטה למטה למרתפים המטים ליפול החשוכים הנטושים, לאגף הסגור של הישיבה - ועכשיו הכול כבוי. אין תור. אין אור. ואין שעון שבת. כולם אצל האדמו"ר החדש. ויושב שם בפנים אדם שחור. מסתיר את הפנים בספר שיש בו לא חור, אלא שני חורים, שהוא יכול להציץ. אז זו היתה השיטה. ואני מבין בעלטה שזה - התלמיד האחרון, שהאדמו"ר היה קורא לו: הרז. והתלמיד אומר: ויחבש את חמורו - ההוכחה ששטריימלים בתקופת האבות היו עשויים מחמור. אז איך הגענו למצב ששטריימלים עשויים משועל? ועוד מתפלאים שמשהו השתבש בביאת המשיח. אבל אתה, מהאדמו"ר החדש, תיזהר - אתה זוכר למה ישראל השתחווה ליוסף החולם על ראש המיטה? תעלא בעידניה סגיד ליה. ואני עוד לא מצליח להסתגל באפילה לראות מי הוא, מבין כל התלמידים, והוא כבר ברח בחזרה לתפילה, ואני ממהר לחזור לעלות למעלה, לפני שישימו לב שנעלמתי למטה, ורואה שקורה דבר איום בישיבה. נכנס פנימה שועל, יוצא שטריימל. ועוד פעם - נכנס שועל, יוצא שטריימל. ועוד ועוד שועלים מסכנים מתפתים, מספרים להם שמה על הכרמים, הענבים האדומים. ויוצא עוד שטריימל. ואני רואה - עכשיו מגיע לי התור. היכונו לביאת החמור.
המאמצים נמשכים, וכל הגורמים
חלמתי שדם צפרדע בא אליי, בשליחות אדון חוליארץ, שנעלם. אומרים שהוא קיבל תפקיד גבוה, ומאז לא ראו אותו. והיו גם עוד שינויים, האדמו"ר החדש מקים ענף חדש, שאף אחד לא יודע מה הוא עושה, אבל שולחים לשם את התלמידים המוכשרים ביותר. והאגף של החלומות בתחתית הישיבה, בקומה שקוראים לה השכיבה, הולך ומתרחב, עושים שם ניסויים בחלימה מקבילית, לפי השמועות, בונים שם בור שחור ובתוכו יוסף-על. אבל בקומה שלנו לא מורשים לרדת לשם, שלא לדבר על קומת העמידה שמעלינו, שם מתפללים ללא הפסקה מסביב לשעון - ומסביב למיטה, ולעזרת הנשים שמעליה, שקוראים לה בצחוק קומת המרחפים, ומעליה קומת המעופפים, וכן הלאה, עד לעולם העליון. ואנחנו הפועלים השחורים של עבודת השם מצווים בעבודה מיד לישון, ולהתעורר בחצות. להפוך את היום ללילה. הם אומרים שזה העתיד של הזמן. והם מעודדים אנשים שירדמו בישיבה, בתוך הספרים, כדי שיהיו ערים בלילה, שזה הזמן המסוגל, ללילה יש איכות רוחנית אחרת מהיום. והתלמידים החדשים מנסים לקרוא שוב ושוב אותו קטע שנתנו להם, כדי להשתעמם ולהירדם ולחלום עליו, ואז לוקחים אותם למטה ישנים, ומעירים אותם פתאום, ושואלים מה היה בחלום. והכול מתועד, נחקר, מעובד, ומועבר לרשת ה-"שרפים", שם עושים מה שעושים. ולפעמים התוצר המוגמר עולה למעלה מעלה, לקומה העליונה בעץ, מעל כל הענפים, שם יושבת לשכת האדמו"ר, ואז קוראים לזה "עשן". אבל מה שמתסכל זה שתמיד מגלים עוד ועוד ענפים, שהסתירו ממך כשהיית צעיר, ולא ברור אם אפילו האדמו"ר הקודם ידע על קיומם - ואולי הוא לא רצה לדעת. ויש חדרים שאתה יודע שהם קיימים, אבל אתה לא יודע מה יש בפנים, ולהיפך - יש מדורים שאתה יודע שהם קיימים, אבל אתה לא יודע איפה הם. ויש חדרים שאתה מגלה רק אחרי שנים במסדרונות. ומתוך כל המפלצת הזו - יוצאים אנשים כמו אדון חוליארץ.
ודם צפרדע אומר לי: חבל לי עליך מאוד. אני דווקא חיבבתי אותך. יכולת להיות רב גדול, שמן, עגול! יש לי רק שאלה אחת - למה?
- אומרים שיש לכם שם מחשב שמחשב את הקץ.
- ואם כן - אז מה? הרי מה זה קדוש? קדוש זה מיוחד. כמו קידושין, שיוצרים את הייחוד. אלוהים קדוש זה אומר שהוא אלוהים מיוחד. וגם עם קדוש, פירושו שזה עם מיוחד. קדוש קדוש קדוש. מיוחד מיוחד מיוחד! כמו תפקידים מיוחדים. מבצעים מיוחדים. אמצעים מיוחדים. אנחנו ממשיכים מסורת קדושה. כלומר, מיוחדת. כל המחשבים אותו דבר? ואולי זו הבעיה. ובמיוחד - אם רוצים מחשב קדוש. אתה לא רואה שהאדמו"ר החדש זה משהו מיוחד במיוחד?
ואני מתקרב אליו ומנמיך את הקול: אומרים שליחידות החדשות (יכולה להיות יחידה שאיננה מיוחדת?), יש להן בהתאם שמות מיוחדים שבנאדם לא יכול לבטא אותם, רק לכתוב אותם ץףן או {} או סימנים שאין אפילו במקלדת, סיסמאות שמבחינתינו הן רק עיגולים שחורים, שמות מיוחדים רק למחשבים, אני מניח קדושים. מדברים שאתם יוצאים מחוץ לשפה - אל התהום והתוהו. מקומות שלא שזפתם עין אדם בעבודת השם.
- ונגיד שהכול נכון. האדמו"ר החדש עשה דברים מדהימים. כל המפלצת עובדת היום אחרת, זה מזמן לא דינוזאור יותר. המשיגנע הזקן לא היה מאמין. עוד ועוד זרועות, ראשים, רגליים, יסודות, זנבות, כנפיים, אפים, פנים, זה כבר לא מוגבל לצלם אלוהים, בקבלה החדשה. הרי הצלם הישן בעצמו השתנה - ואנחנו מתקדמים. השלד הארגוני המאובן קם לתחייה מהמתים. ואם אנחנו מביאים את הצלם החדש בעולמות העליונים אל ההווה - העתיד בא.
ואני מסתכל לרגע על הגוף המיושן שלי, בחולצת הכפתורים, ואומר: אני מסכים שהאדמו"ר החדש הוא אדם מאוד מוכשר, אבל לכן הוא גם אדם מאוד מסוכן. אתה לא מבין?
- אתה לא זוכר את הימים עם האדמו"ר הקודם? איך היו מדברים עלינו? עכשיו כל העולם השחור מת מפחד. שכחת כבר מה היו אומרים על הענף שלנו? הם עושים את הדברים הכי מדהימים, שאף אחד לא יודע לעשות אותם - וזורקים הכול לפח, מרוב פחד. פוחדים מהצל של מה שהם עושים, עלים נידפים. והנה עכשיו אנחנו מאוד קרובים לתיקון חטא עץ הדעת. להחזיר את הפרי למעלה -
והעיניים שלו מתמלאות, הוא לוחש: כ"כ קל לקטוף, וכ"כ קשה להחזיר…
ואני תופס לו את היד: ועכשיו אתם רוצים לעשות חטא נוסף? חטא של עץ החיים! לפתוח מחדש את ההיסטוריה? לאתחל את כל החשבון והחישוב, מההתחלה - רגע לפני התיקון?
והזרוע של דם צפרדע נרתעת אחורה, נשוך נחש, כאילו אמרתי משהו שלא הייתי אמור: המשיגנע הזקן המשוגע שלכם! - בקפיצה, בריצת אמוק לאגף הסגור. מי שמגלה חלומות - משמים גזרו שלא יוכל להירדם. מי שהופך את הלילה ליום, נהפך לו היום ללילה.
- ומי שהופך את היום ללילה - נהפך לו הלילה ליום.
מחבלי משיח
חלמתי שאני מוצא בעומק הספרייה את אחד השרידים של ההנהגה הקודמת. ואני אומר לו: מה אתה עושה כאן? יגלו אותך! והתלמיד אומר לי: אל תפחד. יש לי כל מיני כישורים. שמנו לב שהתעניינו בך הרבה בזמן האחרון.
- איפה התלמיד הגדול, הרז? למה לא הוא האדמו"ר החדש?
- תשאל למה האדמו"ר הישן הוא לא האדמו"ר החדש - ואז תבין. כבר היינו במצבים גרועים יותר.
- גרועים יותר?
- אתה עוד היית קטן. הייתה למשל המלחמה של האדמו"ר במדינה.
- מה עשתה לכם המדינה?
- לא חשוב מה. המדינה התנהלה כמו גוליית, דרכה על אנשים ונחשים, עד שהיא דרכה פעם אחת יותר מדי, בטעות, על מישהו שאסור היה לה לדרוך עליו. האדמו"ר. לכל אחד מאתנו היו תפקידים, תופתע לגלות איזה כישורים. האדמו"ר הבין שהוא חייב לקלוע למדינה אבן בראש. רק האדמו"ר המשיגנע מסוגל לחשוב, שהוא מתוך המשרד העלוב והמחפיר שלו, יפיל את המדינה. והוא קרא לזה: חידוש הנבואה דרך החלימה. באותה תקופה היו רק שני ר"מים בענף שלנו, רב הטבחים, ומי שמוכר לך כאדון חוּלִיאָרֶץ. כן, ככה אומרים. זה היה לפני שהגיע העילוי החדש, שהיום הם קוראים לו האדמו"ר החדש, כאילו הקודם ישן. ואני הייתי במדור של רב הטבחים. והייתי חלק מתוכנית "השתולים". חרדים ש"חזרו בשאלה", ונטמעו במערכת החילונית, אבל בעצם נשארו בתוכם חרדים בחשאי, וטיפסו למעלה, למעלה, לעמדות מפתח בכירות, עד לראשות הממשלה - מה שנקרא המצח. בכל המערכות היו שתולים של האדמו"ר. יום אחד ראיתי בתפקיד שלי קצין איסוף מבטיח במוסד, ואני מזהה את הפנים שלו מהישיבה. החלפתי איתו מבטים - ולא החלפנו מילה. המאפיה השחורה. ואותי שלחו פתאום ללמוד מתמטיקה. שניים וחצי תארים עשיתי. חמש שנים של ייסורים. לא הסבירו למה. אמרו שלאדמו"ר יש שאלה במתמטיקה. ובסוף הגעתי לאדמו"ר - והתברר שהשאלה בכלל ברמה של תיכון. יכולתי לענות עליה בתחילת שנה א'. כזה היה האדמו"ר. אבהי, אבל אכזרי. ואני עוד הייתי מהפחות מוכשרים. כל הצעירים, כולנו קיבלנו השכלה יוצאת דופן לשחורים. אתם הילדים, עם כל העוצמה הפיננסית של המוסדות היום, וכל מה שעשה עבורינו ענף האלגוטריידינג, אתם יודעים בכלל מה זה רעב? כשהאדמו"ר התחיל את פרויקט המלכות, הוא רצה לקנות מחשב על, במכסת נפשות, מחשב מכל ילד. כולנו חסכנו מפינו כדי לקנות לאדמו"ר מחשב, כי האדמו"ר חשב מה הבעיה חוסכים באוכל, אבל לא בטכנולוגיה, כי הרי זה חידוש של הקב"ה, בריאה חדשה. ונשלחתי להתקבל לקורס מודיעין, שמפשיטים שם את כל המערכים של המדינה עירום ועריה, וכל הקורס בלעתי מידע כמו משוגע, העתקתי את כל החומר כולו, והאדמו"ר קרא לי אליו למשרד בפעם הראשונה - לגלות לו הכול. הוא היה חייב לדעת הכול. הכול. זו הייתה הבעיה שלו. ולמה זה היה טוב? אולי זה היה צורך רוחני שלו, ואולי משהו שלעולם לא נדע. ולמרות כל השבעות הסודיות, ולמרות שעשיתי את כל העבירות הכי חמורות שניתן להעלות על הדעת, זה אפילו לא הרגיש לי כמו בגידה, עברתי את כל בדיקות הפוליגרף חלק, כי האדמו"ר היה חלק ממני, או אני חלק ממנו. ומעולם לא היה לי מושג מה האדמו"ר עשה עם כל המידע. אבל ברגע שהאדמו"ר החליט להסיר את הגיבוי הרוחני מהמדינה - הוא חתם את גזר דינה. מדינה של גיהנום.
אלוהים נגד מדינת ישראל
חלמתי שיש ישיבה בדרג הבכיר ביותר בצבא, והקצין מתלונן שאוף, תמיד יש איזה עורב שעף תמיד מעל לראש שלו, לא משנה לאן הוא הולך. ופתאום כולם אומרים גם אתה? גם אתה? ומסתבר שהעורבים עפים מעל כל חברי המטכ"ל, ומי יודע מי עוד. ואומרים: להוריד אותם. אבל באיזו אשמה? מה הם עשו? על איזה איסור העורבים עברו? והוא אומר: אני לא אוהב שיש מעליי עורב, מעל לראש שלי. זה כבר צל של אשמה, ומשם השמים הם הגבול. וצבא העורבים האוטומטיים יוצאים למלחמה נגד המדינה, וחיל האוויר מזנק ומופל. עורבים בתוך המנועים. ועורבים נכנסים לכל הבסיסים, כל הגדרות והגבולות שקופים בשבילם, כל ההגנות קורסות, ויש הוראה לסגור את כל החלונות. ומכנסים ישיבת חירום סודית עם כל דרכי הפעולה - והנה מגלים עורב בישיבת ממשלה. אבל איך הוא הגיע לשם? החלונות אטומים, שחורים, הוא בטח עף מעל הראש כשנכנסו, מי יודע כמה זמן הוא כבר היה שם, אולי שנים הוא התחבא מעל הארון. ובדור הראשון זה שבב, ששולט בעורבים, בדור השני זה כבר בגנים, ואומרים שהדור השלישי זה חרדים מעופפים, וכבר עובדים על הדור הבא.
ואני פוגש את אדון חוליארץ בתחתית הישיבה, והוא זוהר כמו כוכב שחור: כל יום האדמו"ר מרוויח מיליארדים. פתחתי שורט על המדינה, על כדור הארץ, על היקום כולו! אני משאיל חלק מהמדינה, ומוכר אותה. וככה אני יכול להרוויח אם המדינה נופלת, נגיד היא נעלמת, אז מכרתי אותה היום, כמה שהיא שווה, ובעתיד אני לא אצטרך להחזיר כלום. והוא רוקד ולוחש לי מעומק המדור הפיננסי, ואני נאלץ להתכופף פנימה כדי לשמוע: תחשוב, כשאתה מרוויח אתה יכול להרוויח אלפי אחוזים, אבל כשאתה מפסיד אתה יכול להפסיד מקסימום מאה אחוז. ואני צועק לתוך הבור הפיננסי: אבל בשורט זה הפוך! והוא אומר: לא, כי מה שמייחד אותנו זה שיהודים יכולים להיות מינוס. יכול להיות מינוס יהודי, והוא עדיין יהיה לגמרי יהודי, חרדי, עם מינוס תפילין, ומינוס שטריימל, ומינוס מדינה. אנחנו יכולים להיות גם מתחת לאפס, מתחת לאדמה. רק צריך להיזהר שהמינוס לא ייפגש חלילה בפלוס, ואז יישאר אפס. ואני מממן ככה את כל הפעילות של היחידה. אם אתה עומד על הראש - אתה יכול להגיע לגן עדן בנפילה רוחנית. יצר הרע בעצמו מפתה אותך ללמוד תורה. אתה פשוט צריך להיות מינוס בנאדם. בוא אלינו כאן למטה. תצטרף להצלחה של הכישלון! ביחד נהפוך שואה לגאולה, וגאולה - לשואה. בוא לבור, בוא לבור…
ואני בורח ומבין הפוך, הפוך על הפוך, שאני חייב לעלות למעלה למעלה, למקום הכי גבוה בישיבה, כי אם לנוצרים יש מגדל פעמונים ולמוסלמים יש מואזין, אני בטוח שהאדמו"ר שלנו כבר המציא משהו יהודי מיוחד, כלומר קדוש, איזו אנטנה נבואית עתידנית, איזה חיבור ישיר לגן עדן, סולם שמגיע מהחלום עד לשמיים, משהו. ואני עולה למעלה ומגלה שם קן. ויושב שם אליהו הזקן. ומתגלה, שהעורבים הם העורבים של אליהו. והוא אומר: למה כשמחכים לדוד, אומרים שלפניו יגיע אליהו? כי מי הוא אחאב? דוד, אח של אבא. אז אתה מבין למה רצים לפני המרכבה? למה רותמים לפני הסוסים? ואני רואה שלעורבים שם למעלה יש כבר בקבוקי חמצן. הם עפים לחלל, או מה, ואני שואל: למה? ומקבל תשובה: לחפש את האוכל של אליהו. והוא מתכופף ומסביר, הוא מתנהג כאילו למטה מכבודו להסתיר, אפילו את הדברים המסווגים והשחורים ביותר. והוא אומר: ככל שאתה במעלה גבוהה יותר האוכל שלך רחוק יותר. הדומם מתקיים מעצמו, הצומח ניזון ממה שצמוד אליו, הבהמה כבר צריכה להסתובב קצת כדי לאכול, והאדם צריך להתרחק עוד יותר, ואם זה מזון רוחני - עוד יותר, והמלאכים צריכים לעבור עולמות שלמים כדי לאכול. ואלוהים… אתה לא יכול לדמיין את הרעב. בטן ריקה בגודל היקום, יותר, החלל הפנוי כולו, לא מפסיקה לקרקר, יש רעידות אדמה בגן עדן - רעידות שמים. לפחות אלפיים שנה הוא לא אכל, הוא לא היה יכול יותר. אז עוד מדברים שהוא קרא לרב הטבחים. ולא הרב שלכם מה-"מטבח", שעובד על תחליף קרבנות, כאילו אלוהים יהפוך לצמחוני, או גרוע מזה - טבעוני. אבל אם - מה אם האוכל שלו נמצא רק בקץ כל הזמנים? והרעב, עור ועצמות, הריח, העשן, חרון האף…
- והעורבים?
- הם היד הארוכה. והיד הארוכה היא הכנף.
- אבל מה המטרה? מה אתה רוצה להשיג? מה יוצא לך מכל המלחמה השחורה?
ואליהו שותק. ואני תופס לו בכנפיים השחורות וצועק: מה זה נותן לך להביא אותנו עד לתהום של סוף העולם? ואליהו עונה: ההכרעה היא לא צבאית, אלא בצריבת התודעה. לא בגוף, אלא בנשמה. כמו שמופיעים בחלום לאנשים ילד, אבא, בעלים, נשים, ככה אני רוצה שאנשים יחלמו על אלוהים.
הציונות והגלות - הדור הבא
חלמתי שאני שליח עלייה. והבעיה שלי זה לא לשכנע יהודים לחזור לארץ, אלא לשכנע אותם לחזור לכדור הארץ. אם יהיה נידחך בקצה השמים - משם יקבצך ה' אלוהיך ומשם יקחך… יהודים במאדים, מלכות יהודה שבאנדרומדה, וקהילות בקצה היקום שמעכבות את הגאולה. ואני נוסע בחלל לקבץ יהודים אבודים. והדגל שלנו השליחים הוא ציצית, מארבע זנבות הארץ, ולא מארבע קצוות, כי אין כבר קצה לעולם, רק זנבות. מי חשב שקצה השמים הוא זנב? כי העולם הולך והופך לרשת, ויש אינספור קשרים שלא מובילים לכלום, לא תתורו, והאדמו"ר החדש אומר שהפתרון הוא לשלב ברשת פתיל תכלת, להפוך את הרשת לציצית ענקית, אלוקית - הציצית של אלוהים. כי המבנה הבסיסי של היקום הוא רשת, אם רק מציצים מספיק עמוק לתוך החושך, פתאום צצים כל הקשרים. ואני יוצא לשטח, כלומר לחלל, ואני מבין שהאדמו"ר לא מבין - יש גם יהודים שנתקעו בחור שחור. אי אפשר להגיע לכל חור, הסיכוי היחיד הוא לתקוע בשופר קוסמי גדול לחירותינו - והם כבר יתחילו לבד לחזור. ואני מכין את הכוונות לפי דעת האדמו"ר החדש: תקיעה פשוטה זה מידת החסד, ואז שבירה לשברים זה כבר הצד הקשה של מידת הדין, ואז התיקון הוא לא לאחות את השברים, אלא לשבור את השברים, שוב, וזה מידת הרחמים. אבל רק אם תרסק גם אותם שוב לאבקה אחידה - זה שוב תקיעה אחת ארוכה וגדולה. כי רק השבירה של הרחמים עצמם היא הגאולה. אבק אדם. ואחרי שעבדו שנים על הפרויקט, בעלות אסטרונומית, אני מנסה לתקוע בכל כוחי בשופר הבין גלקטי, הגיעה שעת הגאולה! - ולא שומעים כלום. אין קול בחלל.
אבל הנה מגיע אדון חולי-ארץ, שהופך את הארץ לחלל, וכולם בורחים. כי הוא תוקע בשופר הפוך, לתוך עצמו, ושואב את כל היהודים בלי לצאת מהבית. וכולם נאחזים בקירות ובנשים שלהם לא לעוף, ואני שמח שאשתי כ"כ גדולה. ואדון חולי-ארץ אומר: הסתיימה עבודת העלאת הניצוצות מהארץ לשמיים, והתיקון של העולם הזה, ונשארו ניצוצות רק בחלל החיצון, בסוד צאת הכוכבים. והוא מסביר אפילו למפגרים: נגמרה עבודת ההלכה החלה עבודת החידושים, עד כדי כך שכל בוקר יש חדשות בתורה. והוא מרגיע את החכמים: רק שצריך עדיין לקיים מצוות כדי שלא נחזור חלילה לעבודת ההלכה חסרת ההשראה, שנהרוס מה שנבנה, אבל העיקר זה חידוש התורה, עבודה חדשה של ימות המשיח. אבל הנה מגיע לכיוונו כמעט במהירות האור יהודי אחד, שמרוב פחד מהשואה הלך להתיישב באיזה חור שחור ונידח ונשאב בטעות פנימה - מגיע יחד עם החור השחור - כי כבר לא ניתן להפריד בין היהודי לבין החור והשחור. והחור נשאב דרך השופר לתוך הראש של חולי-ארץ, ותתכן פגיעה מוחית חמורה.
והרופא אומר שחייבים ניתוח דחוף מתחת לארץ, ואדון חולי דומם על המיטה. והרופא אומר שמכיוון שהמחלה תמיד רוחנית ולא רק גופנית, אז אחרי ההרדמה הניתוח יהיה בחלום, ושאי אפשר להבטיח כלום ויתכן חלל מוחי. והראש של אדון חולי-ארץ מלא בסודות הכי מסווגים, ואין אף רופא שמוסמך להיכנס בפנים, אז מתחילים לשאוב את המוח החוצה דרך האף. ואשתו מייללת בחוץ מה הוא יעשה בלי ראש, איפה נשים את הכובע, ואומרים לה עם כל אחד אחר היית דואגת, אבל זה חולי-ארץ, הוא יסתדר. הוא נולד חולה. ומתחילה לצאת דליפה סודית מהאף, והרופא לוקח את הממחטה ומסתכל עליה - ומייד סוגר את הראש, אוטם את האף, ואומר עדיף שימות לנו. כי כתוב שם, שהיה צריך לבוא משיח טכנולוגי דתי לפני יותר ממאה שנה. ואז המודרניות החרדית היתה מחשיכה את הנאורות, והיו מדברים על חשכת ימי המודרנה, והרשת היתה נולדת בישיבה - ולא באקדמיה. ובמקום המדינה היתה לנו המלכות, שהגילום שלה בעולם הזה הוא רשת דתית, בניגוד לטעות שחושבת עליה כממלכה. כן, היה צריך להיות גאון עולם יהודי שהיה מביא את תורת היחסות עוד במאה ה-19, ואז מלחמת העולם הראשונה היתה מלחמה אטומית. מלחמת גוג ומגוג. ככה העולם היה מתוכנן להיות. זו היתה התוכנית. בלי מדינה - ובלי שואה.
וחולי-ארץ קם מהמיטה, מחפש את הכובע, ואומר: אין לכם מושג איזה חלום היה לי.
העיוורון
חלמתי שהאדמו"ר החדש אומר: החילונים לא יכולים לעשות שלום עם אף אחד, המתנגדים יכולים אולי לעשות שלום עם הסונה, אבל רק החסידים יכולים לעשות שלום עם השיעה. רק אנחנו נעשה שלום עם איראן. והוא דופק על הגמרא: אם הייתי מקים מדינה סודית, שחורה, בתוך המדינה הלבנה, שהמדינה לא יודעת עליה. מדינת חלום בתוך מדינת חלם. מדינה שישֶנה בתוך המדינה. ומתחילה להיות בארץ המחתרת המשיחית. איזה ארגון טרור שהוא וירוס בקוד פתוח, שגם אם יודעים איך הוא עובד אי אפשר להשמיד אותו - כי אי אפשר עקרונית לפצח את הסוד שלו, גם אם יודעים הכול. הסוד הוא סוד מתוך עצמו, ללא תלות בידע החיצוני של המתבונן, הוא סוד לא בגלל שמישהו לא יודע אותו, אלא כי גם אם אתה יודע זה נשאר סוד.
והאדמו"ר החדש לוחש לנו שזו היתה הטעות של הקודם, השיגעון שלו. הסתיר אפילו מעצמו מיהו. כל הכתבים מוכמנים, מוצפנים. אבל כמו קוד פתוח יש סוד פתוח. ספר שהוא עצמו שחור, ולא שחור בגלל שיש חושך, למשל בגלל שמחביאים אותו או מסתירים את האור. זה חשוך גם לאור יום, לא חייבים לחיות רק בלילה. ממילא אף אחד לא יבין אותנו. אנחנו יכולים לצאת לאור.
והאדמו"ר שולח אותנו להקים מדינה בתוך מדינה בתוך מדינה. כי המדינה שבתוכך היא האויב שלך, אבל האויב של האויב שלך הוא החבר שלך. ואני לא יודע איפה להסתיר בתוכי את המדינה החדשה, שלא יגלו, בגולגולת, לא, בגרון, לא, ברגל... אז אני מקים ממלכה סודית בתוך השטריימל. ראש טרויאני. וחמוש בחבר הפנימי שבתוך האויב הפנימי, האגף שולח אותי למנוע את מלחמת לבנון. ואני אומר לציונים: הם רוצים לחטוף אתכם, אז רצון זה חולשה - תנו להם לחטוף אתכם. קחו חייל חולה, סרטן סופני, ובמקום למות סתם כמו חילוני, תנו לו לעשות דבר אחרון ציוני, שיהיה סוס טרויאני, שב"טעות" יגיע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, ויחטף פנימה. ותעשו לו לפני כן ניתוח, תכניסו בתוכו איבר סודי, שיהיה בעצם משדר בתוך העצם, מרגל ברגל, מתאבד מתחבא. והם מייד יקחו אותו להחביא, למקום הכי שחור, הכי חשאי, הכי בכיר, כי הסוס יהיה מלא סודות, ואז ברגע המכריע - בקודש הקודשים - הבנתם, טפשים? והם לוקחים לוחם שייטת מורעל. מלא בסרטן. והוא אומר: השייטת זו משפחה, זה עובר אצלנו בגנים. ואני מוסר את המושכות למחלקת מ"מ, ואומר להם: דיו!
ופתאום אני מבין. אבל מבין מבפנים. מה אצלנו, בתוך. מה קרה. הנקודה השחורה. כתם העוורון. ואני הולך למדור שבו מחביא האדמו"ר את הפריטים המסווגים ביותר, לקודש הקודשים שעכשיו הולכים בו שועלים, וקורא בין המדפים: אני יודע שאתה פה, מה אתה עושה פה, בתוך שטריימל?! - מתחבא. ואני מבין שנודע הדבר, וצריך להחביא אותו עוד יותר עמוק בפנים. והוא יושב בתוך אוצר הספרים, קבור שם בחיים, ואומר: לגוי שפוגש לראשונה בדת ישראל האמתית יש רק שלוש אפשרויות רוחניות: א. להתאבד. ב. להתגייר. ג. להפוך לשונא ישראל. במה הייתם בוחרים אתם? איך אפשר להאשים? ואני אומר: אז זה מה שאתה עושה כאן? והוא אומר: אתה יודע למה רואים רק שחור? זה לא שאנחנו שחורים והחילונים לבנים, אנחנו שחורים והם שקופים. לכן רואים רק שחור. וכל פעם, שהסוס העיוור מבפנים. כל פעם. כל פעם. אני לא מצליח לסיים. כל פע. פעם אחר עפם. אתה משתלט על המקלדת. לא חכמה, אתה כותב מה שאתה רוצה. תקיש על המקלדת בצורה עיוורת, ותגלה מה אלוהים רוצה. תעצום עינייםפ],.ת56טכעיח2'דס
[=-פף9ןל76אינה123קגש
צדק חברתי בגימטריא שבתי צבי
חלמתי שהאדמו"ר החדש מכה את מדינת הטומאה. והוא לא מבין שככה הוא נוגע בה, ונטמא בעצמו. והתלמידים מרכלים: האדמו"ר קורא חדשות, במקום לכתוב עתידות. לא סתם קוראים לו החדש, אפילו המשיגנע היה יותר טוב. והנשים אומרות: לא היה לו חלום אחד מאז ההכתרה. הוא ישן כמו בול עץ. בשביל מה מאכילים אותו אם לא בשביל שיירדם ויתעורר בצעקות. והאמהות אומרות: אם השומר לא חולם, מי ישמור עלינו בלילה, יש לנו ילדים. והילדים שרים: נחירות זה לחזירים. וכולם יודעים למי הכוונה. ורק האדמו"ר שוב מקשקש משהו, על המניעים הדתיים העמוקים מאחורי המחאה של החילונים, עם ישראל לא סובל חזירים. ועכשיו אפילו אדון חוליארץ הנחש לוחש לכולם מתוך הבור: זו סכנת נפשות, יוסף הצדיק רוצה להפוך למלך מצרים. אין חלומות - אין פתרונות. וחוליארץ נותן אישור למדור שלי להוציא מבצע החוצה, ושולחים אותי אל העולם החיצון לבדוק על מה האדמו"ר מקשקש.
ויש בחוץ הפגנה: עם ישראל שונא חזירים. והנה עובר שם חזיר, עשיר בשומן רווי כמו חזיר, והם צועקים: לשחוט אותו! והוא לא מסוגל, לרוץ לברוח, והם אחריו, והוא נחנק מחרחר, והם אחריו, ואני מרחם עליו, ואוסף אותו אליי. ודם צפרדע וחוליארץ יושבים אצלי בחדר השינה, ומנסים לדובב את החזיר, מתים מפחד מתגובתו של האדמו"ר החדש, אם הוא יגלה מה הם עושים. כי בזמן שהייתי בחוץ, האדמו"ר החזיר ממרחקים את שומר המסך החולה בראש, שהביא איתו מהגלות את המגביה והגולל, והם הכריזו על מוד של מהומת אלוהים, אזעקה שחורה, כל המנגנון נכנס למצב חושך, שהארגון עצמו יחלום, אם האדמו"ר לא יכול. כל הפעילות הואפלה. המפלצת עצמה את העיניים, ואמצעי האיסוף הופנו פנימה. והחזיר שוכב במיטה, ואומר: היהודים בארץ הם גויים. ודם צפרדע אומר: הוא מדבר! והחזיר נוחר: הם לא מבינים את ההבדל בין בשר לבן לבשר אדום. הם לא מבינים את ההבדל התהומי בין כסף לזהב. הם חושבים שכסף זה סוג של זהב. אבל זה לא סתם שהאישה נקנית בכסף, ולא בזהב. כסף זה לא חומר, הוא עבר את כל האבולוציה כמו התורה: מסמל חקוק בגוף, לכתב על נייר, סימן במחשב, מידע טהור, מנגנון מופשט, וכמוסה של בטחון מידע, כלומר סוד. ולכן הוא הדרך הנעלה ביותר לקנות אישה, יותר מהסכם כתוב בשטר, הרבה יותר מהביאה הגופנית עצמה. כסף הוא מהות הקידושין, כמו החזיר הרוחני והקדוש, בניגוד לתכשיט השפל - נזם הזהב. כי כסף זה החומר של הרוח, ואילו היופי שבתכשיט הוא הרוח של החומר, התענוג הנוצץ, יין אישה, זה לא חתונה - זה ג'יפ. ולעניות דעתם, אם למישהו יש כסף להם יש פחות, כמו שיש כמות מוגבלת של זהב, ואז העשירים על חשבון העניים. הם לא מבינים שכסף זה רוח, ושלא ניתן לכלוא את הרוח, למשל כסף זה זמן, והכסף הוא הסוד של הקשר שלו לבעליו, ואם לקחת ממנו את הכסף, לכסף אין ערך, כי כסף זה רק רעיון. והם צועקים ולא יודעים, שהצדק זה צד הדין, והחברה זה צד השמאל, החברתיות זה הסטרא אחרא, והם עדר בהמות. הכסף הוא לא חומר בכיס של החזיר, גם כשהוא בבנק הוא כבר מושקע במשהו אחר, ששם הוא שוב מושקע בדברים אחרים, וכך הוא זורם ומתפצל כמו נהר מגן עדן. כי במהות - הכסף הוא חירות. בזכותו אתה לא עובד, הוא פודה מעבדות, ולתורה ניתן להגיע רק מתוך עשירות, הוא קונה את החירות הרוחנית. הוא נותן לך את האפשרות. אין לך דבר יותר נעלה מאפשרויות, ואין לך דבר יותר מגונה ממימושן. כמו הכיסופים למשיח, התשוקה, הכסף הוא התגלמות הרצון לכשעצמו, עצם הכיוון. ואילו הזהב הוא המימוש, הנהנתנות, משיח השקר. אפילו משהו שאנשים רוצים, כמו אהבה, יותר משהם רוצים - הם רוצים שירצו, רק רוצים שירצו, אבל בכלל לא באמת רוצים. לכן כסף יוצר מערכות לומדות ענקיות, ואילו זהב יוצר חנויות לנשים. כי הכסף הוא ההערכה, החיזוק בסינפסות. מכסף עושים תורה, ומזהב - עגל.
ואני מוציא את החזיר מהמיטה, ומלווה אותו הביתה. והנה באים העם המתקהלים, ומתנפלים: גנב, כסף! והחזיר בוכה: אין לי גרוש על הישבן. ואני מחבק אותו, ואומר להם תעזבו אותו, אתם חושבים שהישבן שלו עשוי מכסף? אבל הם לוקחים אותו, לא, תשאירו לי אותו, חזיר מדבר! והחזיר מזיל דמעה, חחחוּ, חוּ. והם גוררים אותו משם, נכנסים לו לכיסים, מורידים לו את המכנסיים, ואני מגלה - שהישבן שלו עשוי מזהב.
המכתב לראש המודיעין הנגדי
חלמתי שהאדמו"ר כותב לראש אמ"ן: יש פיתרון דתי. באמצעות טכנולוגיה הלכתית גבוהה, הייטק של העולם העליון, פתרתי את הסכסוך על האדמה, חתכתי את הקשר הגורדי - בפסק. המצאתי פטנט חדשני, לפי ההלכה, בהכשר מהדרין מן המהדרין, כך שכל היהודים יהיו מוסלמים, לפי האיסלאם, ויהודים לפי היהדות, בהשגחת הרמב"ם. כי יהודי יכול לחיות כאנוס בתווך שבין מראית לעין לפיקוח הנפש בפנים, לרמות את העולם. קליפה דקה של שקר חיצוני לבן, אמירת השהאדה שמותרת באיגרת תימן, תציל אותנו מהשמד, ותגן על עולם החושך הפנימי יותר מצבא שלם, ושלום על ישראל. לָא אילהא אילא אללה! וראש אמ"ן לא עונה לו. אפילו לא טורח לענות. וכולם חוששים מה האדמו"ר יעשה עכשיו. והאדמו"ר מעלה עשן: אנחנו נפרוש לא רק מהמדינה הזו, אלא מהמין האנושי. אנחנו נהפוך לחיות. ואז חוקי הארץ לא יגעו בנו, רק חוקי השמיים. וכל אחד מתבקש למצוא לעצמו זנב ולחזור מחר למקום שנקבע לכולם. איפה אני אמצא לעצמי זנב? וכל פעם עובר מולי חתול שחור אחר, אבל אין לי לב לעשות לו את זה. ואני אומר שמע ישראל וקופץ מתחת לרכבת. ומקווה שהיא לא מאחרת. עוד 5 דקות הפגישה בגן עדן.
מי שמאמין אוכל חמין
חלמתי שטיש אצל האדמו"ר, הרבנית מביאה תרנגול משונה, גדול, אוכלים, טעם מוזר, לא יכול להיות. זה לא נראה כמו תרנגול, אלא כמו דבר אחר. אבל האדמו"ר אוכל, וכל הרבנים, מביאה עוד, שניצלים, ופתאום - זעקה: זה חזיר! והם מתחילים להקיא ולהקיא, את כל הבטן, ועם זה מקיאים את כל דברי התורה שהם בלעו, כל אחד מקיא, האדמו"ר מקיא:
לעֶרים בלילות, אחרי שהאישה ישנה. הצד האחר הוא הסטרא אחרא, ואת סודותיו אנו שותים. לא רק את גופו של האויב אנו מבקשים. ולא רק את נפשו. אלא את רוחו ונשמתו. זהו המקצוע העתיק בעולם, העבודה של הלילה. אסור לחצות גבולות, אבל מותר לא לראות, אותם בחושך. בשעה זו מתעוררים הסיוטים. בשעה זו עולה מקברו נשמתו של הקדוש ברוך הוא. ומחפשת נחמה - ונקמה. ומחפשת אישה ושינה - שכינה. ואנחנו לא ישנים. אלא מאזינים. כותבים ידיעות. ניתוחים שאחרי המוות. שידוכים שאחרי החיים. היגיון של היעלמות - או למות. ספר החושך כותב: דע את האוהב. פרשיות שלמות: לדעת את עץ הדעת. וממנו יצא נחש. וממנו תצא לשון חדשה. וממנה תצא התורה החדשה. הגיע זמן לישון.
אדון חוליארץ מקיא:
ארבע ארבע ארבע ארבע. ארבע על ארבע. גן עדן על גיהנום: חיים במרחב החשאי העליון, ומוות בזמן החשאי התחתון. מארבע כנפות השמים: איסוף. מחקר. מבצעים מיוחדים. ביטחון מידע. לארבע כנפות הארץ: אספקה. תמרון. התקפה. הגנה. נחר החזיר הקדוש בתוכו: עד מתי ניגרר על ארבע? העולם עומד של שלוש רגליים. בני אדם הולכים על שתיים. מלאכים על רגל אחת. ולשמיים אין רגליים. לחש הנחש: אדם זה זיווג של שני מלאכים. זיווג של שני אנשים זה חיה. בואו חברים, בואו נאמר תורה של חזירים.
דם צפרדע מקיא:
קילקול חצות. הוא בא אליכם בחלום - ואתם שוכחים את החלום. הוא בא אליכם ער מבפנים - ואתם מבחוץ ישנים. חפשו בנרות כבויים, תשאלו פעמיים. אל תאמינו, אנחנו קיימים. ומגייסים. דרושים לנו דרושים. רק מי שידע לאן להגיע - יתקבל. רק מי שידע מתי לבוא - יכנס. רק מי שידע מי - ידע. המנעול לגיהנום הוא המפתח לגן עדן, כי לא בארץ היא - רק בשמיים היא. עץ הדעת הוא עץ המודיעין. קודם החושך - ואז בכורות. קודם האישה של הסוד, ואז הדור הבא של הסוד. ואת הילד נמכור שיעמיק בבור ואת מצרים ישבור - דור שלא ידע את פרעה.
רב הטבחים מקיא:
כשהעתיד הופך לעבר, המודיעין הופך לדין. הסודות הופכים לעוונות, וההסתרות - לחטאים. החוקרים שלנו יודעים. כי כשהסוד מדבר - המודיעין נכשל. וכשהסוד שותק - גם המודיעין נכשל. לכן - נותן התורה מגמגם. מכניס לפיו גחלים בוערות, ובחושך עיני החוקרים עיוורות. לעמלק יש אוזניים גדולות. לנו אף ארוך. וכל המלחמה מי יגלה, מי הרוצח, מי ינצח: חוש השמיעה או חוש הריח. אף, אוזן. גרון. חלומות הם פשעים בלי פתרון. השטריימל הפך את הכובע לזקן, ואנחנו נהפוך את הראש: מבחוץ מוח - ומבפנים גולגולת.
והאישה מקיאה:
שיר השירים של השנאה. אנשכנו מנשיכות פיהו, כי רעים רעיך מרעל. מי זאת עולה מן המטבח, צועקת על דודה? כתולעת בתפוח, לשונה ארבה, קולה זבובים, ועוד לא הגענו לעוקץ. שחור דודי כחרדי, נוטף זיעה על המקלדת. הבו לנו שועלים, שישכיחו את הכרמים. אשתי כקוגל בין מלפפונים חמוצים, כחזיר בין התרנגולות רעייתי בין הבנות. השבעתי אתכם בצבאות השם ובביטחון השדה אם תירדמו ואם תרדימו את האיבה עד שתמאס. ברח דודי אל החלומות - ואל תחזור.
אלוהי מסכה
חלמתי שאשתי צועקת את השם שלי - לא לא אסור לגלות את השם שלי, בבקשה אל תגלי את השם שלי. והנה פתאום רואים ברחוב את הפרצוף שלי: לא, לא, בבקשה רק לא את הפרצוף. והנה הבית שלי, ואני: מה, גם הבית? מישהו הלשין עליי מישהו בגד. והחברותא שלי, דם צפרדע, נכנס לחדר אבל הוא לא יכול לדבר, הוא מפחד מהאזנה. ואני אומר לו תעשה עם השפתיים, והוא מפחד ממצלמה. אז הוא מכניס את היד לצוואר שלי, וכותב לי בגב, מתחת לחולצה, אותיות: השינה תהיה שינה מעוברת. ואני מבין שזו הדרך האחרונה שנשארה להעברת מסרים. והוא כותב לי מתחת למסך החולצה: התלמידים השקופים. ואני לא מבין למי הוא מתכוון. כי אחרי שתפסו את כל המי ומי, נשאר רק התלמיד הסודי, שממילא אף אחד לא יודע מי הוא. שריד אחרון לאדמו"ר. אבל דם צפרדע ממהר, והוא כותב לי על עמוד השדרה עד עצם הזנב: האגף הסגור - האדמו"ר הקודם. ואני לא מבין: נכון שלא הייתה הלוויה. אבל הוא חי? או, יותר נכון, אולי: הוא לא מת?