כיצד ניתן להתנגד לתקשורת?

הגיעה העת למלחמת תרבות מקיפה - בתקשורת (ולא, לא בגלל ביבי). תופעת האקטואליה חורגת בימינו ממימדים של עוד תודעה כוזבת מיני רבות והגיעה למימדי השתלטות עויינת על התרבות ועל תודעת האדם - ועליהם להשכים להורגה לפני שתחסל אותם (במחשבות מעמיקות על ביבי). רק שילוב בין "הסולידית" לחברה החרדית יאפשר עמדה של אדישות לחומר ולחיי השעה - עולמה של התקשורת - ועיסוק ברוח ובחיי עולם - עולמה של התרבות. ימי הביניים כאלטרנטיבה לאסכולת פרנקפורט

קריאת קרב במלחמה על התודעה: חדשנות תרבותית נגד חדשות התרבות ותרבות החדשות  (מקור)

הגיע הזמן לנהל בתוך התרבות דיון שלא יכול להתקיים בתקשורת, ושאכן לא יתקיים בה לעולם - והוא הדיון על התקשורת עצמה. בניגוד להצגה הנפוצה (בתקשורת!), התקשורת איננה ערוץ ביטוי של התרבות, ואין ביניהן יחסי סימביוזה או שיתוף פעולה. להפך. במצב העניינים הנוכחי, כבר לא ניתן להתעלם מכך שהתקשורת הפכה לאויבת הגדולה ביותר של התרבות - שמחסלת אותה בפועל ממש. לפיכך, על התרבות להשלים עם שקיעתה - או להשיב מלחמה. ולכן על התרבות בימינו מוטלת המשימה (התרבותית!) הכבירה להיות האויבת הגדולה של התקשורת - תנועת ההתנגדות אליה.

מעצם טבעה, התקשורת מתחזה לתרבות - לבעלת חשיבות - כשהיא מוכרת רדידות, ולכן היא האויבת הטבעית של העומק, כשהיא גונבת את תודעתו של העם וממכרת את מוח האדם. מעצם היותה מכונת תשומת לב, אין דבר שהתקשורת לא תעשה בשביל תשומת לב. הפורנוגרפיה והפרופגנדה הן התקשורת בהתגלמותה, ולא מקרי קיצון, ולכן דווקא אין ביניהן סתירה, כפי שאנו רואים כיום. הטעם הרע, הקיטש והמניפולציה הזולה - הם הדקדוק הפנימי של האקטואליה. לכן, אסור להתווכח איתה בשפתה, במדיום שלה ובמגרש שלה - אלא רק במדיומים הפנימיים של התרבות: יצירת הספרות, האמנות, הקולנוע, המחקר וכתב העת. שדה הקרב עם התקשורת לא יכול להיות התקשורת עצמה אלא מדיית ההמונים עצמם: האינטרנט. התרבות מתחרה עם התקשורת והתודעה שהיא יוצרת על פייסבוק, למשל. וזהו קרב חפירות יומיומי. כל פוסט על ביבי (בעד או נגד) או על הפרשיה הנוכחית שמקדמת התקשורת (נגד או בעד) - הוא הפסד.

התקשורת מציגה עצמה בכחש כבסיס הדמוקרטיה (נרטיב הנותן לה לגיטימציה!), אבל בפועל גונבת את הדמוקרטיה מדיון העומק שנערך (ושצריך להיערך!) בתרבות, ומחליפה אותו בדיון מופקר - והיא האחראית המרכזית לקריסת הדמוקרטיה. התקשורת הובילה לפאשיזם, וכיום מובילה לפופוליזם, והיא הדמון המסוכן ביותר של ימינו: היא היא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם, לרוח האדם ולתרבות האנושית. המדיה היא אלימה, משסעת ומשחיתה, והיא הופכת אנשים לחלולים, טיפשים ורדודים. הגיע הזמן להתייחס לאתרי החדשות כאתרי פורנו. זו צריכה להיות בושה לקרוא חדשות, לדבר עליהן ולחשוב על פיהן. מי שמפגין בקיאות בגיבורי הרכילות האקטואלית הוא כמי שבקיא בשמות כוכבי פורנו.

התקשורת שעוסקת בתרבות השחיתה את התרבות עצמה, ואסור לתרבות לשתף איתה פעולה. התקשורת היא המייבאת מספר 1 של טרנדים אמריקאיים חלולים (ששמענו עליהם בתקשורת!) לתוך התרבות, והיא מציפה את השוק בחיקויי תרבות זולים ובאיכות נמוכה - מה שנקרא (בתקשורת, נו) "תרבות פופולארית". התקשורת היא האחראית לירידת הערך והרמה בתרבותינו המקומית - ולאבדן הביטחון העצמי שלה, וחמור מכך - לאובדן הערכים התרבותיים מהאליטה המקומית. היא גם האשמה בניוונה וקריסתה של אותה אליטה (כן, אני מסתכלת לכיוונך - "הארץ"). הנזק שגרם בני ציפר לספרות הישראלית גדול בסדרי גודל מכל נזק שיכולים לגרום שר (או שרת) תרבות כלשהם.

אין טעם לעסוק ב-"שיפור התקשורת", כי זהו עניין מבני ומהותי (וכלכלי!) של תקשורת המונים - המוניות. לכן, העיקרון המרקסיסטי של שורת הרווח הוא אבן הבוחן הראשונה שתבחין בין תקשורת לתרבות: כל מיזם שנעשה ממניע מסחרי, ושמטרתו כלכלית (או מטרה חוץ תרבותית אחרת), הרי שאמצעיו הם מניפולציות לשם כך. רק מיזם שלא למטרות רווח, שכל מטרתו תרבותית, ושפועל בתוך ולמען התרבות - רק הוא יכול להוות אלטרנטיבה לתקשורת. תרבות לשמה.

הצרה הגדולה ביותר עם הקפיטליזם היא דווקא שהוא מצליח, מדי, ולכן הצלחתו החומרית מלווה בהשתלטות תודעתית. כלומר מחירו הרוחני והתרבותי של הקפיטליזם הוא בלתי נסבל. אך בניגוד לתובנות אסכולת פרנקפורט, אין המסקנה היא שצריך לוותר על הקפיטליזם. כמו שהשחתת הדמוקרטיה את התרבות - אין מסקנתה שצריך לוותר על הדמוקרטיה. להפך, הקפיטליזם והדמוקרטיה הם מוסדות מאפשרים, שבזכות הרווחה החומרית והחופש שהם יוצרים ניתן ליצור, ללמוד ולחקור ללא מטרות רווח ולטווח ארוך. ברמה החברתית הם יצרו חברת שפע שמעולם לא התקיימה בהיסטוריה, וברמה האינדיבידואלית, כל אדם יכול לשחרר את עצמו מהמירוץ אם רק יפתח תודעה דומה לזו של "הסולידית" או התודעה החרדית - והרשות נתונה.

הבעיה עם הקפיטליזם והדמוקרטיה היא דווקא התקשורת, דהיינו השתלטותם הטוטאלית על התודעה הציבורית והפרטית, דרך הפוליטיקה, האקטואליה וחברת הצריכה. כמוסדות בסיסיים הם עובדים היטב - אך התקשורת הופכת את הדמוקרטיה והקפיטליזם למוסדות טוטליטריים: ששולטים בתרבות, בחשיבה ובנפש. למה הדבר דומה? להישגי הרפואה המודרנית. הישגים תקדימיים אלו מאפשרים חיי תרבות מעמיקים, ולולא בריאות הגוף התודעה לא היתה יכולה לעסוק לרגע בעולם הרוח ברווחה. ואילו התקשורת מקבילה למי שמעסיקה את האדם יומם ולילה בחיי הגוף שלו - בחרדות נוירוטיות מסרטן וממחלות, בפעילות גופנית ומינית אובססיבית, בתודעה שסובבת סביב מעקב אינטנסיבי אחרי תזונתו ופעילות המעיים שלו - ובכך מבזבזת ומהפכת את הישגיה המשחררים של הרפואה. הגוף (הבריא למדי!) הופך מאמצעי למטרה - ומשתלט על המחשבה והנשמה, ברמה שלא היתה חלק מתודעתו של אדם אפילו בתקופת מגיפות הדבר בימי הביניים. בכך, התקשורת כמחלה מדבקת הופכת למוות השחור של התודעה - למגיפה רוחנית עולמית. טרומפ וביבי הם וירוסים.

הפתרון הוא כמובן הפתרון הימי ביניימי: לחזור לחלוקת ערך חדה בין התחום הנחות והגופני לתחום הגבוה והרוחני, ולא לאפשר לחלק הגופני והנמוך של המדינה והחברה (הדמוקרטיה, הקפיטליזם) לשעבד אליו את החלק הגבוה (התרבות). פוליטיקה היא דבר מזוהם, מביש, מכוער וקטנוני, והיא אכן כזאת, וכאלה הם האנשים העוסקים בה - ורק התקשורת הפכה אותם לגיבורי תרבות. התקשורת היא זו שהעצימה פוליטיקאי (!) סתמי כמו ביבי והפכה אותו לסלע קיומנו ומרכז ההוויה - דווקא בגלל רגישותו לכל מה שנאמר ב-"תקשורת" (מה שמחניף ומשתלם לה מאוד, גם כלכלית). בעוד מאה שנה רק בבתי אבות יהיו אנשים שיזכרו מי זה ביבי - וגם שם מן הסתם כבר לא כל כך. אך העיסוק האובססיבי בביבי בא על חשבון עיסוקים חשובים בהרבה - הן בעולם המעשה והן בעולם הרוח - שרק הם יזכרו לדורות, ומכאן הנזק העצום שהעיסוק הלא פרופורציוני בביבי גורם לכל מי שמכור אליו ולתקשורת המפמפמת אותו. כמו וירוס שמשתלט על מחשב-על כדי להריץ בו כריית ביטקוין אווילית - כך התקשורת מבזבזת את המוח היהודי. אף השקעה חומרית בחינוך לא תעזור כשהתקשורת מכתיבה את האתוס החברתי ומכתירה את גיבוריו הברואים בצלמה ובדמותה (הסלבס, הפוליטיקאים) - והתוצאה היא תת-תרבות. קריסת החינוך היא בעיה תרבותית - לא כספית.

הרבדים הנמוכים של הקיום הם חיוניים (יש מישהו שלא הולך לשירותים?) - אך השתלטותם על הרבדים הגבוהים היא האסון של ימינו. לתרבות יש כלי נשק רבי עוצמה להילחם בתקשורת: ביזוייה האינטלקטואלי, הגחכתה הקומית, הוקעתה הערכית והשפלת העוסקים והעסוקים בה. לא פחות חשוב הוא ביצור אידיאולוגיה שמקנה למדיה את חשיבותה האמיתית: פעילות המעיים של החברה, או לכל היותר הלבלב, כשכיום היא מתיימרת להחליף את המוח (מה הפלא שהחברה מתנהגת כחלולת מוח?). התרבות נלחמה בעבר בלא מעט מפלצות רבות עוצמה בשעתן (הכנסייה, המלוכה, המיניות עצמה, האלילות, ועוד), אך יכלה להן במלחמת התרבות: כי מלחמה זו מתנהלת במגרשה שלה. כל עוד היא נלחמת במגרש של היריב - מגרשה של התקשורת - היא תובס תבוסה צורבת, ותישאר תרבות מובסת כפי שהיא כיום.