מדוע על כל יהודי לתמוך בסנדרס למשרת האיש החזק בעולם?

במאמר מערכת מסביר כבוד הרב אלוף מדוע הוא - תומך ותיק של טרומפ, קפיטליסט מושבע ואיש הימין-הדתי העמוק - מתפלל לבחירתו של סנדרס לנשיאות. האם העורך הראשי של התדרדרות הארץ פתח פוזיציית שורט ענקית על אמריקה? האם השוביניזם האתני שלו העביר אותו על דעתו? האם השתגע לחשוב שבתוך סנדרס פועם לב יהודי חם או שמא הוא מזהה פעימות דופק אחרות בעורקי ההיסטוריה? סנדרס מול טרומפ כשעת מבחן לאתנוצנטריות היהודית: האם באמת כל יהודי עדיף על כל גוי, או שמא הריאליה תכפיף את הפנטזיה?

כל חתול משפיע: ניתן לתרום לסנדרס גם מהבית בישראל  (מקור)

הסיפור היהודי איננו סיפור ריאליסטי. אם הסיפור המקראי למשל, או אגדות חז"ל, היו נכתבים כיום - הביקורת הייתה בוודאי משייכת אותם לז'אנר הריאליזם הפנטסטי. ברגע אחד מתוארת ריאליה קשה, יומיומית ואותנטית של תקופת הברזל, וברגע שני מרכבות הברזל טובעות בים או מעופפות באש השמימה - וזה כוחו של הסיפור. למעשה, כוחו של הסיפור הוא הוא הכוח ההיסטורי של היהדות, ולפיכך השיקולים שהיהודים מפעילים לאורך הדורות בבואם לגשת אל ההיסטוריה ולהתנהל בתוכה, ושעליהם להפעיל גם כיום, אינם שיקולים היסטוריים ריאליים ותועלתניים, אלא שיקולים ספרותיים ונרטיביים. משמעותו האמיתית של רעיון הבחירה הוא שבניגוד לעמים "נורמליים" אחרים, השאלה שעלינו כיהודים לשאול איננה מה טוב ליהודים (ובטח שלא לתל"ג) - אלא מה טוב לסיפור. איזו התפתחות תיצור סיפור יותר טוב? ההיסטוריה כסיפור וכסיפורת - זה תמצית הרעיון שיצר את המקרא (ובעולם העתיק האל הוא בוודאי חלק מהסיפור. החידוש היה שהאל הוא חלק מההיסטוריה!).

מזה כמאות שנים הפך הז'אנר הריאליסטי לז'אנר המרכזי של ההיסטוריה. אך בניגוד לעמים מערביים ורבים אחרים, ובניגוד לחזון הציוני, שניסה להעביר את היהדות ז'אנר, הז'אנר הריאלי הוא לא הז'אנר בו נכתבת (ולפיכך פועלת) ההיסטוריה שלנו. למעשה, החזון הציוני נכשל לא בריאליה, אלא דווקא באילוף הנרטיב, שחמק לו מבין הידיים במאורע הפלאי של מלחמת ששת הימים, ומאז התבדר למחוזות יהודיים קלאסיים, אם כי לא מקראיים במיוחד. הרי לא חזון מלכות דוד ושלמה הוא שמניע את הלב היהודי-ישראלי הנוכחי, שמעדיף לנסות לשחזר דווקא את טראומת העיירה, הפריץ והכלב (ולכן מרכז הכובד הדרמתי והאמוציונלי שלו כלל לא מופנה כלפי הערבים אלא כלפי האירופאים - לא המוסלמים מטרידים אותו באמת אלא הנוצרים). הסיפור הציוני נכשל בכיבוש הלבבות דווקא כשניסה להפוך מסיפור פנטזיה לסיפור ריאליסטי "נורמלי", כי בתוך הסיפור ההיסטורי הציוני של תמול שלשום תמיד חייב להופיע פתאום כלב.

הדרך שבה הריאליזם ארוג בפנטזיה היא שהופכת את קפקא (ולא פרוסט למשל) לסופר היהודי הגדול של המאה העשרים (ובדיעבד, באין לצערינו מתחרה ראוי, הסופר הגדול של המאורע היהודי הגדול של המאה - השואה), ואילו הריאליזם של הספרות הישראלית יכשיל אותה במבחן הדורות (כפי שהכשיל אותה במתן יצוג ספרותי הולם לשואה - שרק ז'אנר פנטסטי היה הולם את מידותיה). הריאליזם הוא הז'אנר של ההומניזם והנאורות - ויגווע יחד איתם. כל סיפור ריאלי, רציונלי, כמו זה של היהודים הדמוקרטים בארצות הברית (שהשרו אותו גם על שאר הדמוקרטים) - יכשל להסעיר את הדמיון של העולם, וסנדרס איננו יוצא מכלל זה.

כותב שורות אלו אכן תמך בטרומפ לכל אורך הדרך, ולמעשה מופתע לטובה מהצלחתו עד כה, ובוודאי סבור שטרומפ טוב ליהודים (ולו במכה התודעתית שהוא מנחית על העולם). הוא גם מרוצה מאוד מהשפעתו של תקדים טרומפ על ייצוג האוכלוסייה המוחלשת של דיסלקטים הסובלים מהפרעות קשב, ומהדוגמא האישית שהוא נותן לשבירת תקרת הזכוכית של קידום אנשים פסיכיים בחברה (כן, גם אנחנו יכולים! פוליטיקת הזהויות בשירות הפסיכיים השקופים). הוא בוודאי איננו סובל מהערכה לסנדרס, מתעב את הדמוקרטים ובטוח שסנדרס יהיה קטסטרופה לתיק המניות שלו, לאמריקה וכמובן לישראל. אבל כיהודים, השיקולים שעלינו להפעיל ביחס לעולם אינם שיקולים של ריאל-פוליטיק, אלא שיקולים פנטזמטיים. סנדרס איננו טוב ליהודים, אבל הוא טוב ליהדות.

בעולם הנוכחי הנשלט בידי המדיה, היהדות איננה כבר מפעל יצרני בעל יתרון תחרותי, אלא מותג. והדבר החשוב ביותר בכל מותג הוא הסיפור. בראייתו העצמית, עמדותיו ומטרותיו, ברני סנדרס בוודאי איננו חלק מהסיפור היהודי. אבל הסיפור גדול גם ממנו. אם האדם החשוב והמשפיע ביותר בעולם יהיה יהודי (כפרומיל וקצת מאוכלוסיית העולם) - וללא קשר להצלחתו - הדבר יסעיר את הדמיון השמי והאנטישמי העולמי, ויחזק את הסיפור היהודי ברחבי העולם כולו, כפי שטרומפ חיזק את הסיפור הפסיכי ברחבי תבל. מאז דיזראלי לא היה כדבר הזה, שיהודי יעמוד בראש העולם (וסנדרס רחוק מלהיות דיזראלי). המטרה של הסיפור היהודי איננה למצוא חן בעיני העולם, או להיטיב עימו (אלו כמובן מטרות חוץ אמנותיות פסולות והשתלטות הפוליטיקה המגוייסת על הספרות). מטרתו של הסיפור תמיד תהיה בתוך עצמו (כצורה תכליתית חסרת תכלית), דהיינו לעניין את העולם (המשתעמם בקלות באינפלציה הנרטיבית של ימינו). לא להיות סיפור יותר טוב לעולם - אלא להיות סיפור יותר טוב.

לפיכך, מטרתינו בפוליטיקה העולמית איננה להיטיב עם ישראל (או עם עם ישראל) - להפך: המטרה של ישראל עצמה היא לרתק את העולם (ואם אפשר - לשגע אותו). תכליתה של ישראל היא אסתטית: לחזור אחורה לארץ אבות כאלמנט סגירה ספרותי סימטרי, שמאפשר פתיחת פרק חדש אחרי שהסיפור היהודי-אירופאי הגיע למיצוי ספרותי הולם ומהמם בעוצמתו הנרטיבית (השואה). השואה היא תבוסה היסטורית חסרת תקדים עבור העם היהודי - אך מבחינה נרטיבית היא כמעט מתבקשת, ואין ספק שדווקא להשמדה בגז היתה עוצמה שאין לאף פצצה אטומית. אלוהים הוא אב איום - אבל סופר גאון. ותעוזתו הספרותית והמטפורית איננה יודעת גבולות.

אם הנאציזם היה הכפפת הפוליטיקה לאסתטיקה במובנה האמנותי הגרמני (דהיינו אסתטיקה חזותית ואופראית), ולכן ניסה לטאטא את הכיעור החזותי היהודי מעל פני האדמה, הרי שהיהדות גם היא הכפפת הפוליטי לאסתטי ולפנטסטי, אלא שהמדיום שלה שונה - הספר (גם העיוני), ובעיקר: הספרות. המטרה שלנו היא ליצור סיפור היסטורי מרתק, עמוק, יפהפה, שחורג מכל ריאליה ומדהים את העולם. לא ה-"טוב", כקטגוריה מוסרית, אמור לעמוד בראש מעייניו של עם שנוצר כסגולה (דהיינו כדוגמא, לטוב וגם לרע), אלא האלוהי - דהיינו החורג מן העולם. הפנטסטי. לכן הארוס היהודי לא מתבטא כיום בעולם - ומעולם לא היה אמור להתבטא - כדוגמא ומופת במובן החילוני-מוסרי, דהיינו כמודל לחיקוי, אלא דווקא כדוגמא יוצאת דופן, שחורגת מחיקוי - ובורחת מהיכולת לחקות אותה, בדיוק כמו יצירת מופת ספרותית. זהו ארוס יצירתי שמכיל בתוכו גם את צידה הדמוני של היצירתיות, שזכה בימינו לכינויים שכאילו לקוחים מהעולם הזוהרי האוקסימורוני, דהיינו השואף למתח מקסימלי, כגון "חדשנות משבשת" או "הרס יצירתי".

המתח שיוצר הסיפור היהודי (ולא רק בציר הזמן אלא גם בהרחבת ציר מרחב האפשרויות) הוא הסיבה היחידה לחיות אותו ולהתעניין בו - והוא הסיבה היחידה לקיומו המתמשך כסיפור הארוך בעולם, במשך אלפי שנים, שממשיך להפתיע ולהיות סיפור חשוב מאין כמוהו. לא הנאצים הם האיום הגדול על הסיפור - אלא השעמום והבנאליה הריאליים. יהודי כראש המעצמה העולמית הוא תוספת סיפורית מעניינת מדי מכדי לוותר עליה משיקולים רציונליסטיים. המתחים (היהודיים!) שיצור סוציאליסט בראש הקפיטליזם, או נשיא אמריקאי יהודי נגד ישראל, או זקן של צעירים נגד בני דורו הוא, או יהודי בראש העולם הנוצרי (האוהב לכנות את עצמו "העולם החופשי") - הם מתחים ספרותיים מצויינים ומבטיחים. דבר אחד בטוח - לא יהיה משעמם.

לעומת ההצלחה הנרטיבית של יהדות ארה"ב (שמתבטאת כמובן גם בהצלחה ספרותית), המשבר הספרותי-היסטורי של יהדות ישראל נובע מחולשתה הנרטיבית. הימין מתעקש לראות יופי קיטשי במבנה עלילה חסר מקוריות ושחוק של חזרתיות והעתקה (מעשה אבות סימן לבנים, הגשמת הנבואה), ואילו השמאל התמכר לסיפוק קטנוני ממבנה בנאלי לא פחות של היפוך אירוני (והיו המשוסים לשוסים - והקורבנות לתליינים). שני המבנים לא מחזיקים מים, בהיותם רדודים, קלישוֹאתיים (לא שגיאת הקלדה), ובעלי ציר סימטריה פשטני (דהיינו מכוער) המתאים לספרות דידקטית נחותה (חטא ועונש, שואה ותקומה, שחזור הטראומה, והיא שעמדה). מי שלא מבין שההתדרדרות הנרטיבית ההדרגתית של ספר מלכים לעבר מבנה פשטני ומשעמם, לעומת קודמיו העשירים והמעניינים, היא זו שאחראית לגלות - לא הבין את חוט הקשר היהודי בין הספרות להיסטוריה, שהוא הנרטיב. כי עם נרטיב פשטני ומאובן וכלים ספרותיים פרימיטיביים מתקבלת תפיסת מציאות פשטנית, מאובנת ולא מסתגלת שסופה לקצור גלות וחורבן (וראו את הדבקות הפלסטינית ההרסנית בנרטיב מאובן, או כיצד אירופה מתנוונת בגלל שהתאהבה בסיפור הנרקסיסטי הנאור שלה). סופר שמתאהב בסיפור של עצמו - זה סופו. הוא עתיד לשחזר אותו סיפור בכל רומן חדש - וההיסטוריה לא תקרא אותו (היא קוראת לא סלחנית במיוחד).

לכן מומלץ ליהדות ישראל לאמץ נרטיב עדכני ועתידני יותר, המתאים לעולם הטכנולוגיה, הרשת ועליית המזרח הרחוק. בניגוד לסימטריות העבר-הווה בהן היא תקועה, שהגיעו למיצוי ספרותי, עליה לעסוק בסימטריות עבר-עתיד והווה-עתיד (כפי שאנו מנסים לעשות באתר זה). עליית ז'אנר הנבואה הלא נרטיבי נבעה ממשבר הנרטיב ההיסטורי של ספרי מלכי יהודה וישראל, ומתוך ניסיון ספרותי להיחלץ מהמיצר של המבנה המשעמם והמעגלי בהווה, ולמצוא דרך לעסוק בהיסטוריה בחץ כלפי העתיד (כלומר: בשילוב של רכיבים ריאליים ופנטסטיים). אם יהדות ישראל רוצה לשרוד כתקופה היסטורית, וכתקופה בעלת ערך ספרותי (זה היינו הך!), עליה להפסיק להביט כל הזמן כלפי העבר המפואר והשואתי ולגזור ממנו את ההווה - ולהתחיל להביט בעתיד ולהשליך ממנו כלפי העבר וההווה (ולהפך). רק דיאלוג ספרותי עם העתיד יציל את היהדות מחיים בעבר - ויהפוך את הסיפור שלה למעניין מחדש עבור העולם.

לתרומה לברני סנדרס - מצריך כתובת של דוד באמריקה
(וכן, גם בלומברג יהודי, ומן הסתם עדיף על סנדרס, אבל הוא לא זקוק לתרומות מאחיינים. נחזיק לשניהם אצבעות)