כיצד אחראית הפילוסופיה של הלשון לשבר התרבותי הנוכחי?

על התרופה הפילוסופית של המאה ה-21 למחלת השפה הפילוסופית של המאה ה-20 - שפותחה כאן בישראל

הלשון כלואה בשפה, ולא מצליחה לצאת מהפה  (מקור)

לבחירת הנושא שבמרכז הפילוסופיה של התקופה ישנה השפעה עמוקה, מכרעת וארוכת טווח על התרבות - שלא תמיד ניתן לחזות אותה מראש. וכך היה גם במקרה של הפילוסופיה של השפה. ישנם הישגים בכל תקופה פילוסופית הנובעים מעצם החידוש בפילוסופיה חדשה. למשל - הישגים מדעיים הנובעים מתפיסות חדשות של המציאות המסוגלות לתאר תופעות בדרך חדשה (הדנ"א כשפת הביולוגיה, אינפורמציה כשפה קוונטית, השתלטות השפה על המתמטיקה המודרנית, ומכונת השפה - מחשב). הדבר בולט במדעים המדוייקים, על רקע האובייקטיביות שלהם, אך נכון כמובן גם במדעי הרוח ובאמנויות (שם ההשפעה היא לעיתים ישירה - ממש גזירת המבוקש מהתיאוריה). אך לצדם של הישגים אלו ישנם גם כשלים, ולעיתים קטסטרופות, העלולים לנבוע אפילו מהבטים צדדיים של אותה פילוסופיה.

הפילוסופיה של השפה אחראית להתדרדרות התרבות אחרי מלחמת העולם השנייה. בקצרה - השפה היא שטחית מדי (למעשה ידענו את זה לאורך כל ההיסטוריה, ולכן מעולם לא קמה פילוסופיה ששמה את השפה במרכז תמונת העולם). בסופו של דבר, השפה היא פני השטח של מערכת, והתקשורת והמידע (שתי הנגזרות הפופולריות ביותר של רעיון השפה) הם רק ביטוי משני של תופעות עמוקות יותר, אך אנו העדפנו להיתקע בהם כחזות הכל. השפה היא גם צורנית מדי מטבעה - ומרוחקת מדי מהתוכן. לכן הפילוסופיה של השפה יוצרת תרבות שטחית, שאין לה את העומק של התרבות בעידן הקנטיאני והאפיסטמולוגי (שאלו הן בבסיסן צורות של עומק: האדם כמערה בתוך העולם).

השפה היא גם אימפוטנטית, ואין לה כוח משל עצמה בעולם, ולכן העיסוק ב-"שיח" הוא אימפוטנטי. ההפרדה בין השפה לכוח יצרה תרבות שאין לה כוח והשפעה, ומבקרת את הכוח מבחוץ, כשהיא רוחצת בניקיון כפיה השפתי. טקסי טהרה של השפה ממלאים את ה-"שיח", שעסוק תמיד בהתנפלות או הזדעזעות ממישהו שאמר משהו. הפייסבוק היא חברת השפה - כולם מדברים, ואין ערך לדיבור, ודבר איננו נצבר. זוהי החברה שבעל פה. גוגל, שלא במקרה נפרדת, היא החברה שבכתב - והיא הספרייה הצוברת של העולם כולו, המאגר של השפה והזכרון שלה, שמאורגן ללא היררכיה תרבותית של עומק ותוכן, אלא אך ורק היררכיה כוחנית (רק החזקים מתחזקים בה אתרים שחזקים בגוגל). אתר חדשות תמיד יהיה מעל תוכן מעניין עצמאי. בניגוד לספריה, בה יש דמוקרטיה מובנית יחסית בין הספרים שכולם על המדף, גוגל משקפת את יחסי הכוחות בעולם. כי לשפה אין כוח משל עצמה, ואין תוכן גבוה מאחרים או עומק לכשעצמו, אלא רק יחסי כוחות.

פייסבוק היא חברת הדיבור, וגוגל היא חברת הכתיבה, וההפרדה ביניהן היא לא תקלה, אלא משקפת את ההפרדה השפתית התפיסתית (והמוחית) בין כתב לבע"פ. בפייסבוק אין זיכרון ואין חיפוש אפקטיבי לא בגלל מגבלה טכנולוגית, אלא כי התפיסה הפילוסופית השפתית היא שאין זה חלק מהדיבור, המתכלה מעצמו, ואילו בגוגל אין לנו גמישות לשליטה במקורות (כמו חברים) ואין מיידיות ("חדשותיות") ופיד מתעדכן, כלומר היא "מחוץ לזמן", שוב לא בגלל חסם טכנולוגי, אלא כי אותה פילוסופיה שפתית מגדירה לנו אותה במגבלות הכתב - ותחת סטרוקטורת הכתב המקובעת. לכן אם נעלם לנו אתר שהיה בגוגל אנו מתקוממים - אבל אין לנו שום ציפיות לשימור תוכן מפייסבוק, ואולי ההפך. התוצאה של השתלטות הרעיון השפתי על העולם היא האינטרנט בצורתה הנוכחית: התוצאה של רעיונות הכתב והדיבור, כשני המודוסים של השפה, היא גוגל ופייסבוק, והתוצאה של רעיון השפה לכשעצמו, ללא היררכית תוכן, היא חוסר קריאה וחוסר הקשבה. כשהפילוסופיה של השפה השתלטה על העולם - העולם הפך לקשקשת.

לכן, כשאנו בוחרים פילוסופיה חדשה למאה ה-21, שתחליף את פילוסופית השפה של המאה ה-20, עלינו לבחור פילוסופיה ששמה במרכזה מושג שונה בתכלית מהשפה. מושג שיש לו מטבעו וברמה הפשוטה ביותר של הבנתו, שתמיד תהיה זו שתחלחל הכי עמוק מהפילוסופיה לעולם - עומק (מילה גסה בעידן השפה). ואולי, על מנת להילחם ברדידות השפתית ובקשקשת התרבותית, מושג שמגלם את העומק, את ההיררכיה, ועליונות התוכן על הצורה, מושג שהוא עצמו התרופה למחלה - והמושג הזה הוא הלמידה. הלמידה היא היסוד של העומק ותכליתו, והיא מטבעה כוללת את ההערכה והחדשנות בסנדוויץ' אחד, בעוד השפה איפשרה (מטבעה!) אך ורק חדשנות חופשית ללא הערכה. מה שנקרא: בלה בלה בלה. בשפה אפשר לומר הכול. אך אנו לומדים רק מה שיש לו ערך. השפה היא קלה מטבעה. הלמידה היא קשה מטבעה. בלמידה יש מנגנוני כוח פנימיים, והיא השרירים שמפעילים את השפה מבפנים, ואילו השפה היא רק העצמות והעור הפשוט של העולם. כי הלמידה היא תוכן - והשפה היא צורה.

נכון, היצור האנושי (והמצב האנושי) מתבטא בשפה, אך מה שעומד מאחורי השפה ומניע אותה היא הלמידה במוח (במקרה של האינדיבידואל) והלמידה בתרבות (במקרה של החברה) - ההתפתחות של התרבות בהיסטוריה. הכסף הוא אולי השפה של העולם (ושוק ההון הוא המתרגם של כל ערך לכסף) - אך תהליך הלמידה של הצמיחה, ההשקעה והיזמות הוא שמניע את התפתחות הכלכלה. שפת המחשב היא אולי השפה של המחשב - אך מה שמפתח את התוכנה הוא תהליך למידה, בין אם בידי האדם המתכנת והחוקר האלגוריתמיקאי, ובין אם באלגוריתם למידה (אפשרות ההופכת לדומיננטית יותר ויותר). המתמטיקה היא אולי שפה לוגית, אך כל מה שעומד שמאחוריה ומאחורי הוכחת משפטיה הוא תהליך למידה עצום, מהקשים עמם התמודדה האנושות. ההתעסקות האובססיבית בשפה האקדמית (הפרסומים, כללי הכתיבה, הציטוטים) פגעה קשות בלמידה האקדמית ובחדשנותה, שהרי האוניברסיטה אמורה להיות מנגנון למידה ענק בשירות האנושות - ולא קהילת שפה המשמרת שפה אזוטרית וכיתתית משלה. וגם בספרות - ההתעסקות הנחותה בשפה באה על חשבון התוכן, דהיינו העומק. על הנזק שגרמה האידיאולוגיה השפתית לתחומים אנטי שפתיים במובהק כמו הציור או המוזיקה הקלאסית - אין טעם להרחיב. הפילוסופיה של השפה פשוט החריבה תחומים אלו בשתלטנותה - ואילו הלמידה תשקם אותם.

השפה עצמה היא מטבעה לא מודעת, היא המובן מאליו וחסר המאמץ שמתחת לכל, ולכן היא יוצרת תפיסת עולם ביקורתית וקונספירטיבית-ילדותית, המחפשת לחשוף ולגלות ולשמוט את השטיח מתחת לדברים ולדוברים (כי השפה הרי עמוקה כמו שטיח). ואילו הלמידה היא מטבעה תהליך המצריך מאמץ, והיא המובן שמתחת לכל, בהיותה אקומולטיבית - תהליך בנייה מרובד שבו נצברים עוד ועוד גובה, היררכיות, הבנה, תוכן - ועומק. הלמידה אמנם מתחילה מהנמוך ביותר (למידת הנוירונים במוח) אבל עולה ומצטברת עד לגבוה ביותר (למידה תרבותית). לפיכך בשפה ישנו מרכיב הרסני ומפרק, בהיותה תהליך נמוך למדי (מהם הפרוטוקולים של רשת - באינטרנט או במוח למשל - לעומת שכבות התוכן בה?), ואילו הלמידה היא תפיסת עולם בונה מטבעה. השפה היא מטבעה חסרת היררכיה - לדבר בעברית זה יותר טוב מלדבר בגרמנית? מדוע משחק לשון זה ולא אחר, של הוצאת לשון או לשון הרע? - ואילו הלמידה מטבעה יוצרת מגדלי תרבות ענקיים (התרבות היהודית, התרבות הגרמנית).

לא סתם נבחרה המטאפורה של המשחק כמטאפורה המרכזית ביותר של פילוסופית השפה. השפה היא בסופו של דבר משחק ילדים, ונרכשת בשלב הילדותי של האדם, ואילו הלמידה היא מפעל לבוגרים - וההתבגרות עצמה. לפיכך העמדת מושג הלמידה במרכז התרבות והפילוסופיה - במקום השפה - תייצר תרבות בוגרת ומעמיקה יותר. בניגוד לשפה, שהיא מטבעה מושג חסר זמן, המתאר מצב נתון בהווה של מערכת מסויימת, הלמידה מארגנת את המערכת תמיד מהכיוון של העבר אל העתיד, בגלל הבנייה, ולכן היא מתאימה יותר להמשגה של עולם דינאמי, מאיץ ופונה כלפי העתיד. הפילוסופיה של הלמידה היא הדוגמא הפרדיגמטית לפילוסופיה של העתיד.

אסכולת נתניה מקדישה את מחקריה בשנים האחרונות לעולם הפילוסופי של הלמידה. היא מפתחת את עולם זה - על פניו המרובים - בעשרות רבות של מאמרים באתרינו, ובאחרונה אף באוסף מסות המבוא שיצרה (קישור). המסקנה הבסיסית והכוללת ביותר העולה ממכלול מחקריה היא שהלמידה היא מושג פורה ועשיר לא פחות ממושג השפה, ובעל פוטנציאל לתרומה מהפכנית ויסודית לכל תחומי הדעת והתרבות - ולפיכך מועמד מוביל לפרדיגמת חשיבה חדשה, שתוכל להחליף את "המפנה הלשוני" ב-"מפנה למידתי". הפילוסופיה של הלמידה, כתחליף לפילוסופיה של השפה, תוכל לשנות בהדרגה את תמונת העולם של האנושות - ואף את הטכנולוגיה שברואה בצלמה ובדמותה של תמונה זו. רשת אינטרנט בעידן למידתי תוסיף מנגנוני למידה והערכה לכל פלטפורמה, ובכך תיקח פלטפורמות ורשתות שטוחות, וחסרות מנגנוני למידה אינהרנטיים, כמו גוגל ופייסבוק - ותהפוך אותן לרשתות עמוקות שמהותן היא הלמידה ולא התקשורת. בדיוק כפי שמהות הרשת של המוח האנושי איננה תקשורת או שיח בין הנוירונים או העברת אינפורמציה ביניהם אלא למידה - ורק בלמידה טמונים יכולתה וייחודה של רשת זו: האינטליגנציה שלה. אכן, השפה מיוחדת לאדם, אבל היא רק מאפיין ייחודי שלו - ולא מהותו. ואילו המהות הייחודית של האדם היא הלמידה.