הביבי של ההיסטוריונים: תרדמת ההיסטוריה מצמיחה מפלצות, החינוך האנטי אינטלקטואלי מצמיח אנטי-אינטלקטואלים, והיושר
האינטלקטואלי מאין ימצא? ויאמר השם אל יובל: מעתה לא יקרא עוד את שמך יובל הררי, והיה שמך יובל "נח" הררי. בעקבות הכתבה בניו-יורקר, הופעותיו של הררי בשנה האחרונה וספרו האחרון
"מפרסמין את החנפים (ואפילו בשבת) מפני חילול השם"
אם נרצה בכך או לא - יובל נח הררי הוא האינטלקטואל הישראלי המפורסם בעולם, והדבר הכי דומה ל-"אור לגויים" שיצא מהמקום הזה.
ואם לא נרצה בכך או נרצה - יובל נח הררי עושה לנו בושות. חברה לא נמדדת ברמתם של מפגריה, אלא דווקא בזו של האינטלקטואלים
הבולטים שהיא מצמיחה - הפילוסופים שלה. למרות הקלישאות הסוציאליות המתייפיפות, ערכו של חינוך איננו מתבטא ב-"עזרה לתלמידים
החלשים" - אלא דווקא במצטיינים. תרבות נזכרת בזכות הפסגות שבה - ולא העמקים. הישראלי של היום נראה בעיני העולם בעיקר דרך שתי
דמויות אייקוניות: יובל נח הררי וביבי. מה חבל שהמרחק המהותי ביניהם הוא אפסי - ובעצם מגדיר את הישראליות.
אותה שרלטנות ויוהרה, אותה הטפה וצדקנות, ואותה חוצפה שאין לה גבולות בה במידה שאין מאחוריה דבר מלבד "הצלחתה" - היא זו
שמשותפת לשני גאונינו המייצגים, בעלי האיי.קיו. הניכר למרחקים (אם כי לא ניכר מקרוב, יש לציין). ומתחת לכל זה - מחסור מוחלט
בתרבות, שקבר אפילו את הפוטנציאל והכישרון המשמעותיים והנדירים למדי של שני אלה. כן, בל נשלה את עצמנו בנחמות שווא - לא היה
פה מחסור ביכולות ובאינטליגנציה, ואפילו במקוריות, ומכאן ההחמצה הגדולה ותחושת הפספוס - והרצון להתחקות אחרי מקור הכשל.
נפילתו הרוחנית של הגיבור של ימינו וחברתנו, הלא הוא האדם המוכשר ובעל הפסיכומטרי יוצא הדופן, בגלל היבריס מסוג ייחודי לנו -
היא הטרגדיה האינטלקטואלית שלנו.
הרי לא הישראלי המכוער הוא אמת המידה החשובה להערכת החברה שלנו - אלא הישראלי החכם. הנהי המתמקד בגילויי הוולגריות הישראלית
מעולם לא הטרידו אותנו, שהרי גילויי הוולגריות הצרפתית, האנגלית או הגרמנית (זוכרים?) הם לא פחות מחרידים. והנה אנו מגלים כי
לצערינו, המחוננים שלנו הם דיליטנטים, שבשורשם יונקים בדיוק מאותו מקור כמו הישראלי שצועק בלובר, רק הפעם בגרסה הגבוהה של
ה-"פרופסור" להיסטוריה (או בנו). יובלי שלנו לא קורא ספרות, מעולם לא למד פילוסופיה (הדבר ניכר!), ואין לו שמץ של הבנה של תרבותו הוא
(היהודית, אם לא התבלבלנו) - ומצד שני יומרתו חובקת עולם. אם נשווה אותו לאינטלקטואל היהודי הגלותי - נרצה לקבור את עצמנו,
ומחוץ לארץ הקודש.
הגאון שלנו (בנימין/יובל/החלף בישראלי התורן הבא) הצליח בגדול בעיקר בגלל תכונותיו השליליות - חוסר רצינות, חוסר עומק, פשטנות
איומה (מכאן יכולתו השיווקית!) - ועתה הוא חושב אותן למעלות בחוסר מודעות מוחלט, ומבזה אותנו בכל העולם בה בשעה שהוא חושב
שהוא עושה לנו כבוד ו-"גאווה ישראלית". נשים לב שמידה מקומית זו של גאווה איננה בהכרח שחץ אישי (כלומר - לא רק), אלא גם
בשורה אינטלקטואלית: זהו שחץ כאידיאולוגיה. לא סתם להיות חסר עומק, אלא להיות הנביא של מות העומק: להיות מתנגד אידיאולוגי של
עצם רעיון העומק (המיושן, האירופאי... עומק אתה משעמם אותי!). הפופוליזם (בנימין) והפופולריזציה (יובל) יונקים כתאומים מאותם
שדיים צמוקים של החזירה הארצישראלית.
"ומה אם האמיגדלה שלך היא סוכן רוסי?" שואל יובל את מארק (צוקרברג) בשורת מחץ מהממת בעימות הפסגה המוקלט ביניהם. עוד לפני כן
הוא מספר לו שבזכות המדיטציה שהשתלטה עליו הוא מודע בהרבה למה שקורה בתוך מוחו מאחרים (הוא פגש שם את האמיגדלה!).
צוקרברג הגיע בעמדת התגוננות, מוכן להיצלב בנושא הפרטיות מידי הפילוסוף המעמיק והדגול של הטכנולוגיה, אבל ברגע מסוים שבו
יובל מסביר לו את חששותיו שפייסבוק יכולה להשתלט על אנשים מבפנים - הוא מבין שעומד לפניו אידיוט. צוקי מגחך בהקלה ואומר
בנימוס אמריקאי שיש פער גדול מאוד בין מה ש-"אנשים" מדמיינים שניתן לעשות טכנולוגית לבין מה שאפילו קרוב לכך בעתיד הנראה
לעין. אבל אם צוקרברג היה מקשיב להררי לאחרונה - הוא לא היה מודאג. פעם הררי לפחות היה מקורי. היום חוזר על עצמו כמו מנטרה (מדיטציה כבר אמרנו?)
בכל הופעותיו, וגוזר את 2-4 תובנותיו הקבועות לאחור מרעיון ה-"תודעה" שגילה, שהרי הוא שטוף מוח, סגולה
ידועה ל-"עומק פנימי" (חבל שלא הצטרף לנ-נח-נחמ-נחמן מאומן!). ומה אם האמיגדלה שלך היא סוכנת של בודהה? ומה אם הקורטקס שלך
הוא סוכן של טמטום קולקטיבי? ומה אם אתה סוכן אנטי-תרבותי של רדידות ישראלית?
הררי הרי לא מבין דבר וחצי דבר בתחומים הטכנולוגיים והמדעיים הרלוונטיים לתחזיותיו, לחששותיו ולהצעותיו כמומחה עולמי, ומעולם
לא למד אותם אפילו ברמת קורס בתואר ראשון, אלא רק מכלים שניים (ולמה הוא צריך להבין, או חלילה ללמוד? הרי הוא רואה את התמונה
הגדולה!). התמחותו הגדולה היא להעמיד ארשת מומחה בפני אנשים שלמדו אותם מכלים רביעיים. בפעמים הנדירות שמעמתים אותו עם כך,
הוא משתמש בתמרון חמקני הטוען שכהיסטוריון (חי חי) הוא רק מדבר על התפיסות של אנשים לגבי העתיד, ולא על העתיד עצמו, או מתריע
מפני אפשרויות בלבד (מה שלא מפריע לו לספק גם נבואות נחרצות וגם טענות ספציפיות על "אפשרויות" טכנולוגיות שיקרו, כלומר שנדמה
לו שיקרו). אין לו יד ורגל במגוון הרחב מאוד של התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות בעלות פוטנציאל משבש לכל תחזיותיו ותמונת עולמו
הפשטנית להחריד, ושצריך משרה מלאה רק על מנת לעקוב אחרי התפתחותן (ואותן הוא הרי לעולם לא יזכיר ולא יכיר - הוא בור שעסוק
בלמלא את מוחו בכלום במשך שעתיים כל יום וחודשיים בשנה - ע"ע מדיטציה - מה שכמובן מאפשר לו "בהירות" ו-"מיקוד" באותה תמונה
גדולה, כשכל פרט בה יכול לשנות את כולה. אבל למה לבלבל יובלים עם פרטים?). מכיוון שלא רק שהוא איננו איש החשיבה הריאלית, אלא
גם לא איש החשיבה ההומנית (הוא איש החשיבה הפוסט-הומנית), הוא לא הפנים דבר מההיסטוריה של התפתחות המדע והטכנולוגיה או אפילו
הרעיונות, שלא לדבר על האינטראקציה המורכבת והרת הגורל ביניהם (מה שהיה זורע בו מידה של ענווה, או לפחות בושה, או לפחות שמץ
כלשהו של מודעות עצמית, באותו גורו של מודעות ותודעה). מכיוון שמערכת החינוך מעולם לא לימדה אותו איזשהו דבר בעל עומק - הוא
פשוט לא יודע שקיים דבר כזה. וזה מאפשר לו גם לדבר בביטחון מוחלט, גם להצטרף לכת (הו, הריקנות הפנימית!), וגם לתת הרצאות
בטד, וגם לבוז לכל דבר שהוא לא מבין (מישהו אמר דת? פילוסופיה? ספרות? עבודה היסטורית רצינית?). כמה ישראלי!
האם הכיבוש אשם בתופעת השחץ ההררי? או שמא תופעת השחץ ההררי אשמה בכיבוש? האם ביבי אשם בקריסת החינוך והתרבות בישראל? או שמא
קריסתם אשמה בו? האם החוצפה היהודית הפכה לחוצפה הישראלית כשאיבדה את הפחד, או להפך, או להפך (מה זה משנה מה זה אומר!)?
ובכן, מה שמשותף לשני נביאים אחרונים אלה שתמיד ראשונים לזהות - ביבי והררי - היא דווקא החילוניות הישראלית שלהם, שבניגוד
לחילוניות של הנאורות (והיהודית גלותית!) מעולם לא החליפה את הדת בדת התרבות - אלא בהפקרות לשמה. הגויים יכולים להתנשא על
יובל המבולבל אך הוא לעולם לא ישים לב ולכן גם לא יתבלבל - שהרי הוא עסוק בהפצת "הבשורה". עם הזמן, כמו נתניהו הנביא עצמו,
מרן הראשון לזהות, הוא גם הופך למושחת יותר ויותר (חנפן מוחנף ומקורנף), כי חשיבותו כמפיץ הבשורה עולה על הכל (גם על הבשורה
עצמה). פתאום יובל שלנו למד על ההתחממות הגלובלית (או ליתר דיוק למד שמצופה ממך להפטיר משהו בנושא כחלק מה-"תפקיד") - אמריקה
הופכת אותך לצבוע, ומורחת אותך, ומטעימה אותך בכל מיני רקיחות של שחיתות אינטלקטואלית ומריחות גסות (מי ישים לב?), והנה אתה כבר מאמין שאתה לא סתם היסטוריון לשעבר שאף פעם לא באמת התעניין בהיסטוריה (היסטוריה זה כל כך לשעבר!)
- אלא פילוסוף (הרי פילוסוף זה בעצם לא אומר כלום, נכון? איש תרבות שכמוך). ואמריקע הרי מריעה לך. כן, היא (הבלונדינית!) קוראת לך אינטלקטואל אמיץ.
וחייבים להעריך לפחות את האומץ, לא?
כי מהו ההון התרבותי הישראלי העליון, גם בימין וגם בשמאל, גם אצל החילונים וגם אצל הדתיים? באיזו משבצת תרבותית יחידה - ולא
באף עמדה תרבותית אחרת חלילה - מתחרים ומאוהבים כל הבנים בכיתה? הרי זו כמובן עמדת המוכיח בשער - שמוכיח בעיקר שאין לו ולו
שמץ בשורה ואלטרנטיבה, מלבד עצם הוכחת רעך עצמה כבשורה וכהוכחת ערכך (הררי אפילו לא יודע לכתוב! ואת זה יודעים רק מי שקראו
בעברית, דהיינו בשפת המקור, את ספרו השני, הלא ערוך - ברוב רהב. למזלו, התרגום חוסך לו את המבוכה של קריאתו בשפת אמו). ואם
כן, מה פלא שאין לנו מנהיג (או חלילה פילוסוף), אלא התברכנו בנביאים? שהרי לא עמדת המנהיג וההוגה
אלא דווקא עמדת המוכיח והמתריע היא העמדה המבוקשת בישראל (ומכאן אגב הטראומה המכוננת של יום הכיפורים - לא בגלל הטעות
המדינית והאסטרטגית, אלא כי איפה היה אמ"ן? למה למה למה לא הפעילו את האמצעים המיוחדים? איך יכול להיות שהידיעה לא הדליקה את
כל הנורות האדומות, הרי מי אנו אם לא אנשי הנורות האדומות, ראשונים לזהות תמיד אנחנו? רק ששוכחים שהזאב זאב לא היה הפתרון -
הוא היה הבעיה!). והנה, האתוס כבר השתנה. ואהבת לרעך כמוך זה הגרסה הישנה, כי מה שחשוב זה מה שצומח מתוך אהבת הרֵע. הצו
הקטגורי המוסרי העליון הישראלי הוא: הוכח תוכיח את עמיתך.
וכמובן שככל שהבשורה יותר מרה - כך מנופחת חשיבותו של ישעיהו דור 2.0. שהרי אם הנביא פעם היה איש מצורע, היום הוא כבר מפיץ
את הבשורה אל הגויים מחוץ למחנה - אל מקום טהור. כל פוץ - פאולוס! ביבי, צנוע שכמותו, מתריע רק מפני שואה שניה. הררי, פחות
צנוע, כבר מתריע מפני סוף המין האנושי. ואילו אילני כבר מתריע מפני סוף העולם כולו. ומה לנו כי נלין? האם נתריע מפני אובדן
העומק התרבותי של היהדות, או הפיגור הפושה במוח היהודי, או מותה של האמא היהודיה - מייצרת הגאונים - לטובת האמא הישראלית -
מייצרת הגאונים בעיני עצמם? אך בראותנו את פרי הבאושים שלנו מסתובב בין העמים ומפיץ את בשורתינו - אין לנו אלא להליט פנינו
מבושה.
סימוכין - הכתבה ב-"ניו יורקר"