קרבן מוסף: הלינצ' הקבוע בכל סוף שבוע

גילוי דעת לחילונים: לשון הרע עוון נורא. מדוע הבידיון של פרשת השבוע עדיף על ה-"מציאות" של העיתון? ומדוע המשתמש הפיקטיבי עדיף על המשתמש ה-"אמיתי"?

מרחב הפייסבוק והמרחב הפנימי: לא תחיה כל נשמה  (מקור)

בסופ"ש (לשעבר שבת קודש) נפנה ההמון מהעבודה - אל עבודת המוסר. אותם אנשים שלעולם לא יבינו את הצורך שקיים בחברה במקדש ובעבודת הקורבנות (מישהו אמר ז'יראר?) נפנים לעבודת קודש משל עצמם - במין צורך חילוני קולקטיבי לטקס היטהרות ריטואלי, שמשלב את הזמן הקדוש עם המקום הקדוש (פייסבוק). הקרבן? לרוב מתראיין בעיתון הארץ שדבריו הוצאו - או לא הוצאו (נניח) - מהקשרם (ואת תוהה: מי הטיפש שעוד מוכן להתראיין שם?). לפעמים יש שני קורבנות מתחרים, כנאמר בתפילת המוסף (שנתקנה כנגד קרבן המוסף): וביום השבת שני כבשים בני שנה (לא תמימים). עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה.

למי שפותח את הפייסבוק רק במוצ"ש, וזוכה להצצה פוסט-מורטם, טקס השחיטה הקבוע נראה ביזארי בדיוק כמו שספר ויקרא נראה לחילונים. אך בכל זאת, המקרא מתנגד לקורבנות אדם, ואפילו המוסר הקנטיאני מעוניין שלא להפוך אדם אחר לאמצעי (ללייקים), ובוודאי שאין לשפוט אותו, דהיינו את מכלול אישיותו ופנימיותו (ונשמתו!), על סמך פליטת פה זו או אחרת, ואפילו מעשה זה או אחר. בניגוד לטקס המדוקדק והאסתטי בתורת כהנים, הקרבן של החילונים בסופ"ש דומה יותר לדרדור השעיר לעזאזל - מה שמעניק מובן חדש להתדרדרות הארץ. כי מה לעשות, כשאין תורה - יש עיתון, וכשאין פרשת שבוע - יש פרשיית השבוע. וקראת לשבת עונג!

על כל פנים, ההתנפלות הקולקטיבית על אדם אחר - על קרבו וכרעיו - היא דבר מכוער מאין כמוהו, ומכוערת פי אלף מכל מעשה או אמירה מכוערת שעשה (לכאורה) אותו אדם. גם מי שפשע ממש (ולרוב, ולא במקרה, אין מדובר במי שפשע ממש) - זכאי לחמלה ול-"מורכבות", כפי שהיה מפנים אפילו ההמון לו היה מעדיף ספרות על פני העיתון (והנה עוד יתרון של בדיון על פני המציאות!). לרוב, אנחנו ב-"התדרדרות הארץ" לא מתעניינים בקרבות הרחוב בפייסבוק, ומעדיפים דיון אנונימי ובדיוני, שמטבעו נוגע לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. גם עמדת ההטפה הצדקנית היא לא בדיוק כוס התה הסוערת שלנו. אבל הגיעו פוסטים עד נפש, ומכיוון שהתופעה חוזרת על עצמה והולכת ולובשת מימדים מקראיים (לא נמאס לכם? אתם לא רואים את הדפוס? אתם לא משתעממים? ובעצם - ברור שמשעמם לכם!) הרינו לפרסם ברבים שהרב אלוף גוזר נידוי ושמתא על כל מי שמשתתף בנידוי ושמתא. ובבניין המקדש ננוחם.

בנוסף, אנו קוראים לכל אדם בר דעת ובר לבב למחוק את הפרופיל האמיתי שלו בפייסבוק (ואם אפשר גם במציאות, דהיינו בכל במה) - ולהחליפו במשתמש פיקטיבי, כפי שהיה נהוג בימים ראשונים, כשהאינטרנט עוד הייתה כלי לשחרור ולא למשטור. המדובר בחיסון נגד אד-הומינום, ועוד יותר מכך - בחיסון עצמי. גם את תהיי נגועה בפחות "נגיעס" ותתפתי פחות למלכודות נרקיסיסטיות, כמו לפרסם טקסטים שכל מטרתם למשוך לייקים - אם לא תפרסמי בשם עצמך. התוכן הוא המלך - והכותבת היא השפחה. בניגוד לתעמולה הפייסבוקית לטובת ה-"אמת", דווקא הבדיון מגביר את האנושיות והכנות במרחב הוירטואלי - כפי שהוא מגביר אותה במרחב הספרותי. לכן רק אם נכיר במרחב הווירטואלי כמרחב ספרותי-בדיוני, נוכל לרסן את רדיפת הכבוד הנלעגת (ואת היפוכה: ביזוי אחרים לשם התכבדות בקלונם), ברשת שבנויה כולה על יצר הכבוד במערומיו, כי בה באמת זכינו להתגשמות הפסוק: "כולם היו יודעים אז טוב מאוד - למי למי יש יותר לייקים". הפייק מזכיר לך תמיד בפני מי אתה עומד: בפני עצמך. וחשוב מכך: שגם אתה עצמך פייק, וגם בתוכך את/ה מרחב בדיוני (מה שנקרא פעם: נשמה). הפייק איננו איזו תאונה, או המצאה פוסטמודרנית, או כורח מצער. הפייק הוא נשמתך. ופייסבוק גורם לך להתרחק ממנה - ומן המרחב הפנימי. וחושף את הפרצוף המכוער.