העתיד של השמאל

ביבי איננו האשם - הוא רק מאיץ תהליכי פירוק וסתירות פנימיות שהיו נטועים ביישות הציונית מלכתחילה. הוא לא הגורם אלא הקטליזטור. כיצד יראה המפץ הגדול של הימין והשמאל בישראל? בארץ-ישראל קמו שני עמים יהודיים, בה עוצבה דמותם הרוחנית, הדתית והמדינית

מה יקח עמו השמאל לגלות מהתרבות הישראלית?  (מקור)

כשהאינדיבידואל של ימינו מחכה בתור לקלפי הוא עובר חוויה לא נעימה וחש מושפל: מדוע קולו האינדיבידואלי, הייחודי, שווה לקולם של כל האחרים בתור (אותם הוא לא ממש מעריך)? מכיוון שהפתק הוא אותו פתק, כמו לכולם - הוא חייב למצוא לפחות נימוק אינדיבידואלי להחלטתו (הוא הרי מצביע כנראה לאותה מפלגת שמאל כמו תמיד - אבל לפחות הנימוק מקורי, או ההתחבטות, או שמא אולי... הוא מצא מפלגת אווירה חדשה? ריח של התחדשות באוויר!). כי למה לאינדיבידואל בכלל להשתתף בריטואל שמנמיך את הערכתו העצמית ואת שיווי המשקל הנרקסיסטי שלו? הוא כמובן יודע שהשפעתו על התוצאה היא אפס: אז אולי זהו באמת ערכו? האם הערך של דעתו שווה לאחרים? הדמוקרטיה היא הרי שיטת השלטון הגרועה ביותר (מלבד...דיקטטורה) - להכרה בערכו כאינדיבידואל.

לעומתו, הטיפוס הקולקטיבי, ניגש לקלפי בשמחה ובהתרוממות רוח. הוא מרגיש שהוא חלק. חלק מהקבוצה שלו. הוא לא איבד את היכולת הפרימיטיבית להיות חלק מקולקטיב - וההצבעה היא ריטואל שמאשר לו את שייכותו, בדיוק כמו הליכה לבית כנסת, השתתפות בהופעה או צפייה במשחק כדורגל (או בימינו: צפייה בטלוויזיה). אין ספק שמדובר בטיפוס נחות ביחס לאינדיבידואל (שלא לדבר על היותו מצביע ימין). אך מה לעשות? אינדיבידואלים לא מנצחים בבחירות - קולקטיבים כן.

מה יעשה האינדיבידואל כשהקולקטיב נשמט מידיו? האינדיבידואלים לעולם לא יולידו ילדים באותו קצב כמו הקולקטיביים, והקולקטיב די מתעב אותם (זה הדדי). בהיעדר היכולת לגבש אינדיבידואלים לרוב, בפני השמאל עומדות כיום שלוש אפשרויות, ששלושתן מעוגנות בשלבים שונים בהיסטוריה של עמנו. האפשרות העדיפה ביותר עבורו היא אופציית בית ראשון: אם השמאל היה תאב חיים הוא פשוט היה מתפצל מהימין, מסרב להמשיך לממן את מדינת ישראל (שהיא מדינה בה השמאל מממן את הימין בכל מובן שהוא), ויוצא למחאה נרחבת להקמת מדינה בין חיפה לראשון שבירתה תל אביב, ללא גבול עם הערבים, עם זכויות אזרח שוות, תל"ג לנפש מהגבוהים בעולם ויחסים תקינים עם אומות העולם. בקיצור: מדינה שלא עושה בושות - ולא מדינת ביבי. מדינת ישראל המערבית הדמוקרטית (והעשירה) היתה חיה בשלום עם מדינת ישראל המזרחית היהודית (והענייה), שהיתה חיה על חרבה. הפיצול הזה היה עושה רק טוב ליחסי הציבור של העם היהודי, מכיוון שהיה מפצל את ישראל למדינה נאורה ולמדינה חשוכה, ומאפשר לקשרי החוץ הכלכליים והמדיניים להתנהל דרך פרוקסי של ישות מקובלת בעולם, שהיא הפנים היפות שלנו, ואיננה נושאת על גבה את חטוטרת הכיבוש. במתאר כזה, חומת השנאה ההדדית בלבבות שהקים ביבי היתה מתגשמת לגבול של ממש - בתוכנית התנתקות והפרדה בין שני המחנות. תמה הממלכה המאוחדת, שימיה היו קצרים גם בבית ראשון - ויחי הפיצול בין הממלכות. איש לאהליך ישראל. זוהי כמובן הדרך היחידה שבה עם השמאל יחזור לשלוט בגורלו ולא יהפוך לשבוי בידי עם הימין, כלומר הסיכוי האחרון שלו לריבונות.

מדוע פתרון מתבקש זה אינו ישים, ואף אינו עולה על דעתו של השמאל? כי זהו כמובן פתרון קולקטיבי מאוד, שמצריך בניית אתוס בסדר גודל של הציונות, הכולל חלום משותף והתארגנות רחבה, ולכן האינדיבידואלים לעולם לא יצליחו לממש אותו. לפיכך, בהיעדר יכולת לתרגם מחאה ותסכול לעצמאות, עומדת בפני השמאל אופציית בית שני. אמנם, השלטון איננו בידיו ולא יהיה, וגורלו הפוליטי-מדיני הופקע מידיו, כפי שהיה מצבם של הפרושים. אמנם, הקנאים והצדוקים והרומאים יאכלו אחד את השני (וכנראה אף יביאו חורבן בסוף), והוא שבוי שלהם ושל שגיונותיהם. אך במקום לעסוק בפוליטיקה - הוא יכול לעסוק בתורה. הוא יכול להקים תרבות חדשה, תרבות עברית, שהרי בתרבות האיכויות קובעות ולא הכמויות. אחרי החורבן - התרבות שלו תנצח, ואולי אפילו את רומא (בסופו של דבר... דרך הנצרות). במצב כזה השמאל היה מסתגר בעצמו, מתנכר למדינה, ועוסק בהקמת מפעל תרבותי משותף (חרדים...מישהו?). בצורה זו השמאל החילוני היה מפנים שיתרונו על הימין הדתי הוא דווקא יתרון רוחני, בעוד שלצד השני היתרון החומרי והכמותי (ולכן הכוח), ומוותר על ניסיון להידבר איתו ולהשפיע עליו (כלומר על ניסיון לגיוס כוחני של התרבות, שהופך אותה לתרבות נחותה), ומאמץ אידיאולוגיה של "תורה לשמה" - תרבות לשמה. לצורך זה היה עליו לעזוב את העיסוק האובססיבי בכיבוש ובערבים - דהיינו בכוח - או בכסף, ולהתייאש לחלוטין מהמימד החומרי של החיים, לטובת פיתוח חיי הרוח (המוסר איננו רוח! - כפי שהטפת מוסר איננה נבואה). צעד מרכזי במפעל כזה היה ניסיון ליצור, לערוך ולגבש קורפוס קאנוני יוצא דופן באיכותו הספרותית - תנ"ך חדש, או תלמוד חדש, או זוהר חדש (אך לא העתקים חיוורים "חילוניים" של כל אלה - יש צורך גם בצורה חדשה!) - דהיינו יצירת מופת שיכולה לדלג תקופות ותרבויות. גם דרך הרנסאנס פתוחה בפניו: ניסיון ליצור קפלה סיסטינית חדשה ומבנה בעל איכויות אמנותיות יוצאות דופן ברמה העולמית. אפילו הדגם של תרבות העולם הגרמני לפני השואה יכול לעבוד: רצף של יוצרים בעלי שיעור קומה ייחודי בכל התחומים, שמפרים אחד את השני.

מדוע גם פתרון זה נראה אבוד? כי אתוס ה-"תרבות" איננו זהה לאתוס האינדיבידואלי, וכל עוד האינדיבידואל לא יבכר את תרבותו על עצמו - נקבל לכל היותר תרבות נרקיסיסטית, דהיינו ברמה נמוכה. לכן הפתרון הסביר ינבע דווקא מהשלב השלישי, והקרוב יותר, בהיסטוריה היהודית: הגלות. בשביל לצאת לגלות לא צריך תנועת המונים, לא צריך התארגנות, ואפילו חלום לא צריך - רק את שברו. כי יציאה לגלות איננה בהכרח יציאת מצרים, וגלות היא שטף של יחידים, התפזרות, התפרקות. הגלות איננה של קולקטיבים אלא של אינדיבידואלים. אף אחד לא יגלה את השמאל, הוא פשוט יגלה את עצמו, משילוב של טעמים אידיאולוגיים, כלכליים ותרבותיים. לא כיף לחיות במדינת ביבי (שתשאר מדינת ביבי גם כשלא יהיה ביבי. העם הוא הבעיה - לא המנהיג). אך גם לתנועה כזו עדיף לגבש אתוס, ואתוס כזה מן הסתם יראה כך: תנועת "החזרה לגלות" היא תנועה לחזרה לנורמליות היהודית, היא תנועה נגד הכיבוש, והיא תנועה לחזרה להישגיו הגדולים (והאינדיבידואליים תמיד) של הגניוס היהודי. סמלה של גלות זו יהיה השאיפה להפסיק ליצור כחלק מהתרבות העברית - ובשפה העברית - והתחברות מחדש לתרבות העולמית. אתגר מרכזי וראוי לגלות החדשה והאידיאולוגית יהיה הקמת קהילות יהודיות בסין, יפן, קוריאה והודו, והפצת התרבות היהודית במזרח הרחוק - בדרך לסינתזה תרבותית מקורית במיוחד שעוד לא ראינו בתולדות היהדות.