מדוע הקורונה מועילה לאנושות? מדוע הקורונה היא הדבר הכי טוב שקרה לנו? מדוע הקורונה היא ברכה? מדוע הקורונה טובה
לטכנולוגיה? מדוע הקורונה טובה לתרבות? מדוע הקורונה טובה לקפיטליזם? מדוע הקורונה טובה לחשיבה? וחשוב מכל - מדוע הקורונה
טובה לפילוסופיה של הלמידה ולאסכולת נתניה. על התפתחות בשבתות, בחגים ובבידוד
מה באמת משפיע על התפתחות העולם - האם הטכנולוגיה, הכלכלה, הפוליטיקה, או אולי משהו מסוגי ההסבר המקובלים במחקר היסטורי? אם
אנחנו יושבים בבית (בתקופת הקורונה, למשל) ולא עושים כלום, ונגיד שאנחנו מאבדים בסה"כ חצי שנה או אולי אפילו שנה (נניח) של
פעילות עולמית עד סוף המשבר. האם העולם מפסיד התפתחות? האם, למשל, הטכנולוגיה מחכה ומתעכבת? האם הכלכלה או המדע
תקועים? האם כל המשך ההיסטוריה מכאן והלאה יקרה באיחור של שנה, ושנת 2100 תהיה בעצם 2099? ואם לא, ובטווח של 2100 דבר לא
ישתנה, מה המשמעות של שנה בהתפתחות העולם? האם יתכן שאין לה שום משמעות? אם כן, מדוע וכיצד העולם מתפתח בכלל? האם הצמיחה
הכלכלית באמת יורדת? - לא מדובר בטווח הקצר (שבו זה ברור) - אלא האם בטווח הארוך לא תהיה צמיחה מוגברת בהמשך, אחרי המשבר,
שתשיג במהירות את מה שהפסדנו במשבר? (זו תופעה ידועה, למשל אחרי מלחמות). ואם כן, מה המשמעות של כל הגורמים לצמיחה והתפתחות,
אם אפילו שנה שלמה של שיתוק לא משנה דבר?
אם מגיפה אמיתית, דוגמת הדבר השחור, שמשמידה עשרות אחוזים מההון האנושי של החברה, איננה נחשבת בדיעבד לנסיגה בהתפתחות העולם
אלא כקטליזטור - מהם הגורמים האמיתיים להתפתחות? ומדוע בתרבויות מסוימות היא מואצת, ובאחרות היא נעצרת והן פותחות פיגור? האם
מדובר באוסף של גורמים אקראיים? מדוע, בעצם, הייתה יותר התפתחות במערב? (נקווה שזה ברור בשלב זה בתולדות העולם). מדוע, בעצם,
ההתפתחות מאיצה? (נקווה שגם זה ברור). מתי בעצם היא החלה להאיץ, ולמה? האם, למשל, אנו יכולים לזהות איזו מהפכה קריטית יותר
מאחרות? למשל - האם מהפכת הדפוס היתה יותר קריטית מהמהפכה המדעית או אולי המהפכה התעשייתית, ויצרה מקדם גבוה יותר לתאוצה, או
שאולי דווקא גילוי העולם החדש, או הרנסאנס, או החילון, או הנאורות, או אולי דווקא המהפכה הקופרניקאית (קאנט או קופרניקוס
המקורי, תבחרו)?
ובכלל - מה הערך, אם בכלל, של תיאוריות כוללניות, או תיאורים כוללניים, דוגמת יובל נח הררי? האם מדובר בשרלטנות מובנית,
שזוכה לעדנה בעידן גלובאלי, או שמא מדובר בתחום ראשוני שעדיין מחפש את התיאוריות הבסיסיות שלו, דוגמת הביולוגיה טרם
האבולוציה? ובכלל, האם זה מקרה שההתפתחות האבולוציונית יצרה את ההתפתחות ההיסטורית, או שיש קשר עמוק ביניהן (כשברור
שההיסטוריה איננה אבולוציה)? את אותן שאלות ששאלנו על תרבות המערב, ניתן לשאול על התפתחות התרבות ותחילת ההיסטוריה עצמה,
ולנסות לזהות מהו בעצם הגורם הקריטי (האם בכלל יש כזה? האם בכלל יכול להיות כזה? - כתב? האימפריה? המעבר לפולחן אלילי?...). וכמו ששאלנו על המהפכות
במערב, נוכל לשאול על המהפכות בהתפתחות האדם: האם זו המהפכה הלשונית, החקלאית, הופעת האינטליגנציה, החברתיות, השימוש בכלים,
התפתחות הקורטקס הפרה-פרונטלי, הופעת התודעה, האהבה, המיניות האנושית הייחודית, הופעת האמנות, וכו' - מהן נקודות המפנה, והאם
ניתן בכלל לזהות את הקריטיות מתוכן (ואולי לכמת זאת), ואם אי אפשר - מדוע, ומהי המשמעות של כך?
באותה מידה היה ניתן לשאול לגבי האבולוציה עצמה, ולחפש את נקודות המפנה בתוכה, האם זו הופעת האיקריוטיים, המיטוכונדריה, המפץ
הקמברי, המעבר המשוער מרנ"א לדנ"א, הופעת היונקים, הדו חיים, הופעת המוח, הרבייה הסקסואלית, עצם יצירת החיים, וכן הלאה וכן
הלאה - איפה בעצם נקודת המפנה, שלא קרתה כנראה באינספור מקומות אחרים בגלקסיה? וכיצד ניתן לתאר בצורה כוללנית יותר את
ההתפתחות, בלי להפוך את ההסבר לאוסף קטלוגי של פרטים מקריים (ומוטציות מקריות!) של מיליארדי שנות אבולוציה?
השאלות הללו עולות, בצורה כמעט שקולה, גם בפיזיקה הנוכחית. אין מדובר רק במגוון התיאוריות על התפתחות היקום, הניסיונות להסביר מדוע התפתחותו
בהאצה (כלומר מהו מקור האנרגיה האפלה - כ-70% מהיקום), כיצד קרה שנשברו סימטריות וחלקיקים קיבלו את מסתם הנוכחית, מדוע הזמן
זורם רק קדימה, ואיזו טופולוגיה לבשה תחילת היקום - כל אלו שאלות התפתחותיות טבעיות למדע הטבע. אבל ככל שהפיזיקה מנסה להתקדם
אל יסודותיה הראשוניים - מתברר שהשאלות הגדולות, כמו חיבור שתי התורות הגדולות של היחסות והקוונטים לתורה מאוחדת - הן בעצם
שאלות התפתחותיות, שנוגעות לתחילת התפתחות היקום, וגם שאלת-העל על הכיוונון העדין של חוקי הטבע, מתוך נוף נרחב של יקומים
אפשריים - היא שאלה התפתחותית, ושיש בהן בדיוק את אותן סוגי בעיות שיש בהתפתחות הכלכלית, ההיסטורית והאבולוציונית. מדוע,
בעצם, דווקא חוקי טבע אלו והתפתחות זו - האם היקום מיוחד? האם ניתן להגדיר אילו חוקים או קבועים הם גורמים קריטיים להתפתחות
יקום מעניין, או כזה שיש בו חיים, ולכן גרמו לכך, ואלו הם מקריים? האם יתכנו יקומים אחרים וכיצד הם נראים ומתפתחים - מהם
נקודות המפנה בהתפתחות יקום? מה גרם לחוקי הטבע להתכוונן לערכים כאלה, חלקם מסמרי שיער בדיוקם ליצירת חיים (קבוע המבנה העדין
למשל)? האם קבועי הטבע באמת קבועים, או שהם מתפתחים, ואיך?
ולא נתפלא שאותן שאלות התפתחות במדעים עולות גם בספרות, באמנות ובתרבות (למשל, משקלן של יצירות מופת בהתפתחות, מה גורם
לז'אנרים מסוימים לעלות ולאחרים לדעוך - האם זו רק אופנה או שיש גורמים פנימיים מהותיים, על חשיבותו או אי חשיבותו של הגאון
הבודד כנקודת מפנה, האם התרבות היתה מתפתחת בכל מקרה לכיוונים הללו גם בלי הישגים מקריים, האם יש משהו מיוחד בתרבות המערב,
האם התרבות מתפתחת יותר מהר מבעבר או להפך, ומה תורם להתפתחות תרבותית - ומה להפך). כל השאלות ההתפתחויות הללו, במגוון
תחומים, חוזרות על עצמן: מדוע זה קרה, מדוע דווקא הענף ההתפתחותי הזה הצליח ולא אחר, האם יש משהו צפוי בכך, והאם אפשר להכליל
התפתחות ארוכת טווח לעקרונות בסיסיים יותר מאשר אין ספור מקרים? כך למשל, שאלת הדווקא בפיזיקה תשאל האם היקום שלנו ייחודי,
וייחוד זה גרם להתפתחותו המוצלחת (החיים הם מעין "הישג" של היקום), ושאלת הדווקא בתרבות או בהיסטוריה תשאל למה דווקא תרבות
המערב: מה ייחודה, ומה בייחוד זה מסביר את הצלחתה. שלא לדבר על שאלת הדווקא הביולוגית המאיימת מכולן, הידועה בשם פרדוקס פרמי, שמזקק את שאלת ההתפתחות אל גבולה המאיים ביותר:
אם אין לנו תשובה לשאלת הדווקא - הרי שאנו לא אמורים לשרוד. כי למה דווקא אנחנו התפתחנו, ואין חייזרים?
אם כן, אולי בעצם צריך דווקא לשאול: מדוע בעצם השאלות הללו עולות כיום, ויוצרות עניין נרחב בחיפוש תשובות? הרי זה לא רק תופעת
"יובל נח הררי", אלא גם אנשים רציניים ומאתגרים ממנו בהרבה, כמו פרופ' רוני אלנבלום ופרופ' יואל מוקיר ופרופ' אבנר בן זקן
ואחרים, שיוצרים כיום תיאוריות התפתחותיות כוללניות עם משמעויות בקנה מידה ענק, שניתן לגזור מהן רעיונות התפתחותיים עמוקים. אם נכליל את כלל
המאמצים האינטלקטואליים והמדעיים הללו במגוון תחומים - נוכל לקרוא לשאלה הגדולה הזו: שאלת ההתפתחות. ואם כך מדוע, 150 שנה
אחרי תורת האבולוציה, השאלה הזו הפכה לבוערת במיוחד, ומשפיעה לא רק על תכני השיח האינטלקטואלי, אלא על עצם צורת החשיבה
האינטלקטואלית, גם של הקהל הרחב? על סוג השאלות ששואלים?
מדוע אנשים מחפשים הסברים גדולים, בעידן אינספור הפרטים והמידע - זוהי כנראה שאלה שעונה על עצמה. אך מדוע דווקא חשיבה
התפתחותית? מדוע אפילו במדעי המחשב, הרעיון של התפתחות אלגוריתמים הוא כל כך מרכזי (וידוע לנו בתור תחום הלמידה החישובית)?
אפילו במתמטיקה - ממלכת הנצח העל זמנית - יש רעיונות התפתחותיים בנוגע (למשל) לשאלה המרכזית של יצירת המספרים הראשוניים
והתפלגותם. והאם לא יהיה נכון להמשיג את תחום הסיבוכיות, הבסיס הרעיוני של מדעי המחשב, כשאלת התפתחות החישוב, ומהם הגורמים
הקריטיים בו, לעומת המקריים? ומה מאפיין דווקא את ההתפתחות היעילה (P), ומבדיל בינה לבין זו שלא (NP)? (השאלה הרוחנית
הבסיסית ביותר במדעי המחשב - ואולי בעולם - שמצריכה כנראה מהפכה מחשבתית שלמה: זו אינה סתם עוד שאלה במתמטיקה, אלא שאלת
היסוד מספר אחת, והפתרון לה הוא מעבר לאופק האינטלקטואלי שלנו).
התשובה המתבקשת ביותר לשאלת עליית החשיבה ההתפתחותית ועידן השאלות ההתפתחותיות היא שמשהו קרה להתפתחות: היא מאיצה. ההתפתחות
ניכרת לעין, והיא מפחידה ומלהיבה כאחד, ואנו מעוניינים להבין כיצד התפתחות פועלת, וכיצד פועלות מגמות בה. אנחנו רוכבים על
הנמר, שכבר איננו מנמנם או משתרך בעצלתיים, אלא דוהר - ואנו רוצים להבין איך אפשר לשלוט בו, ואם בכלל אפשר, כי נראה שאיבדנו
שליטה - וההתפתחות שולטת בנו וחזקה מאתנו. הנמר מוביל אותנו - ולא אנחנו אותו - ואיננו יודעים לאן, ונדמה שיתכן שהתשובה לא
תמצא חן בעינינו, אך איננו יכולים לעצור, ואף איננו רוצים. לכן: חשוב כל כך להבין את הנמר.
אי אפשר עוד להתייחס להתפתחות הטכנולוגיה כאל כוח טבע עצמאי, שאיננו מבינים אך נהנים מתוצאותיו, וסומכים שתמיד נהנינו מהן
כפי שקרה (פחות או יותר) עד כה - אנחנו רוצים להבין את ההתפתחות, אך חסרה לנו מסגרת מושגית נאותה לכך. אנחנו נעים בין הכללות
יתר לפרטנות יתר חסרת יכולת הכללה, בין שרלטנים חסרי רסן לחוקרים אחראיים מרוסנים מדי, שאיננו למדים דבר מרמת הפירוט של
תובנותיהם, ולעומתם אלו שניתן ללמוד כל דבר מרמת הפירוט של תובנותיהם - ומנבואותיהם. יובל נח הררי הוא לא אייקון כל כך מרכזי
בגלל ייחודו האישי או גאונותו השיווקית (הוא אדם די סתמי) - אלא בגלל הצורך ביובל נח הררי, שאיננו קשור בו כלל. הוא הסמל
לסוג מסויים של כמיהה אינטלקטואלית שהפכה למרכזית: לא להצליח בגדול - אלא להסביר בגדול. לקצר את תולדות האנושות.
אם כן, עלינו לשאול מהי המסגרת המושגית שעלינו לגשת בעזרתה לשאלת ההתפתחות, משזיהינו אותה כשאלה מרכזית, ששוברת את סוגי
ההסבר המרכזיים שלנו: הפרטניים, הנרטיביים, הסטטיסטיים, המדעיים בצורת חוק, וכו'. אף אחד הרי למשל כבר לא מאמין באפשרות
הנאיבית למצוא חוקיות מדעית בהיסטוריה. הניסיון למצוא חוקיות כזו נכשל לא רק ברמה המדעית, אלא אף יותר מכך ברמה החברתית:
אחרי הנאציזם והקומוניזם אף אחד לא מעוניין להתקרב להסברים פשטניים, ובוודאי דטרמיניסטיים, כי הנזק של הסברים אלו הוכח
(במפתיע!) כיוצא דופן בכמות האנשים שהוא מחסל - מסתבר שכוחם של הסברים התפתחותיים הוא אדיר. לכן הרתיעה מהסברים התפתחותיים
כלליים היתה חזקה מאוד מאז אמצע המאה העשרים - ורק בימינו, עם ההאצה ועליית שאלת העתידנות ביתר שאת (כולל הפוסט-הומניזם), היא
עולה שוב במלוא עוצמתה האינטלקטואלית. נשים נא לב לדומיננטיות של השאלה ההתפתחותית: עצם העיסוק בשאלה ההתפתחותית מוציא ממנו
שאלה התפתחותית: מדוע דווקא עכשיו? ותשובות התפתחותיות. לעיתים נדמה שאיננו מסוגלים כבר לחשוב מחוץ למסגרת השאלה ההתפתחותית
הבוערת ולמבער שהיא פתחה מאחוריה, שלפעמים מאיר ולפעמים מכלה, ללא מסגרת רעיונית ראויה ותקפה.
התשובה שהציעה אסכולת נתניה לשאלה ההתפתחותית היא אחת, והיא בולטת בעצמת כוחה ההמשגתי ובפשטותה: אם אנחנו רוצים להבין את
ההתפתחות - עלינו להסתכל על ההתפתחות כלמידה. מכיוון שהצד התיאורטי של התשובה פורט בהרחבה באוסף המסות
נתרכז כאן
ביישום התשובה לשאלות בהן פתחנו. לצורך כך נשאל שאלה פותחת: האם היהודים הפסידו התקדמות בגלל השבת? למשל, האם היהודים הפסידו
התפתחות כלכלית וצמיחה לעומת חברות אחרות שלא שבתו יום בשבוע? נדמיין שני מפעלים, האחד שובת בשבת והשני עובד - הרי ברור
שלאורך זמן מפעל אחד יפתח פיגור מצטבר בייצור, ולפיכך פיגור כלכלי הולך וגובר לעומת מפעל שניים. לאחר שבע שנים יהיה מפעל אחד
בפיגור של שנה שלמה של הכנסות, השקעות ותפוקה לעומת השני, והפער רק יגדל עם הזמן. ברור לנו שתיאור זה לא מתאים להתפתחותה של
חברה, או להתפתחות היסטורית, והשאלה היא למה: מה באמת גורם להתפתחות ומשפיע על מהירותה, או בהמשגה שלנו - כיצד מתרחשת הלמידה
ומה משפיע על מהירותה.
מה שקורה במהלך הקורונה הוא שיש שני סוגי תהליכים, או בהפשטה שני סוגי מוחות, שכל אחד מושפע באופן אחר מההשבתה. ישנם תהליכים
שלא מתרחשת בהם למידה, כמו תהליך ייצור תעשייתי, ותהליכים אלו נעצרים, ופותחים פיגור הולך וגובר עם הזמן. אך תהליכים אלו הם
לא התהליכים שמשפיעים באמת על מהירות ההתפתחות האנושית - כי הם אינם תהליכי למידה. מקורותיה של ההתפתחות האנושית אינם נטועים
ביצירת ערך כלכלי, אלא במשהו אחר לגמרי - בלמידה הכוללת של האנושות כמערכת. אם נפרק זאת, לצורך ההמחשה, למוחות בודדים, נגלה
שההתפתחות האנושית איננה קורית כאשר המוח עושה מה שהוא כבר יודע לעשות, אלא כאשר הוא לומד משהו חדש - ומוטב: מחדש משהו
בעולם, כלומר מחדש משהו עבור המערכת. שם מתרחשת הלמידה של המערכת.
ההתפתחות הטכנולוגית או הכלכלית או ההיסטורית קורית למשל ברגע שאחד המוחות במערכת מגיע לחשיבה חדשה, ולכל מוח יש מהירות
מוגבלת בה הוא מסוגל לעשות זאת. יש כאלה שאינם מסוגלים בכלל, ואנשים אלו אכן אינם תורמים למעשה דבר ללמידה הכללית ולהיסטוריה
- ובאים והולכים מהעולם כלעומת שבאו, ללא חשיבות התפתחותית-למידתית. אך גם המאמץ ההתפתחותי המשותף של כלל המוחות - המאמץ
הלמידתי - מוגבל עקרונית בגלל היכולת המוגבלת של כל מוח אנושי ללמידה חדשה, כפי שהוא מונע בדיוק מתוך כוחה של יכולת למידתית
זו. זהו למעשה המשתנה ששולט בהתפתחות - מהירות הלמידה. מהירות זו כמובן מושפעת ברמה המערכתית מהרבה גורמים, מכיוון שמדובר
במערכת: מהירות הלמידה של הפרטים (שמושפעת מתפיסותיהם את החדשנות ומכלי הלמידה שלהם, כמו המהפכה המדעית או הנאורות או
הספקנות, ומההון האנושי שלהם, כולל - רחמנא לצלן - האינטליגנציה שלהם), מהיכולת לשמר למידה של העבר ולהפיץ אותה במערכת (למשל: שפה, כתב, דפוס, עיתונות, תקשורת
אלקטרונית, רשת האינטרנט, הרשת החברתית, וכו'), מיכולתה של המערכת לחסום חדשנות או רצונה לעודד אותה (קפיטליזם, אתוס
הסטארט-אפ, הקהילה המדעית, רפובליקת המכתבים, וכדומה), ועוד.
למשל: ההתפתחות הטכנולוגית היא לא כוח טבע פנימי להיסטוריה, או תוצר של המדע, או של הכלכלה (או להפך) - כל אלו תוצרים של
הלמידה, ותחומי למידה ספציפיים. אך הכוח שמניע את הכלכלה או הטכנולוגיה (למשל) איננו התמריץ הכספי עצמו. התמריץ אולי מעודד
למידה ומגביר את הסיכוי שהיא תתרחש (ועוד הרבה יותר מכך - את הסיכוי שהיא תתממש ותתפשט במערכת), אך הוא לא יוצר את הלמידה
עצמה. יתכן תמריץ - ולא תהיה למידה, לא ימצא הפתרון, כי המוח לא למד, כי הוא למשל חונך לחשיבה שמרנית ומקובעת. גם תפיסה
מדעית עצמה איננה יוצרת את התפתחות הטכנולוגיה או הכלכלה, כי תיתכן תפיסה חדשה במדע - והיא לא תתרגם ללמידה בתחומים
הפרקטיים, בגלל שהעניין לא מקובל, או שהוא מצריך עוד שינויים תפיסתיים (שאינם מדעיים), או כל סיבה חוסמת למידה אחרת (למשל:
העדר תמריץ). אפילו המבנה התחרותי עצמו או השוק איננו יוצר את הלמידה - הוא רק מגביר אותה, ואת הסיכוי שתתממש, ואף יוצר
דפוסי חשיבה טובים ללמידה במוח (כמו שקילת חלופות), אך דבר איננו מחליף את הלמידה עצמה ככוח שמאחורי ההתפתחות, אלא רק מאפשר
אותה.
לכן, אם הטכנולוגיה מתפתחת במהירות הולכת וגוברת - אנו נאתר את מקורה ביכולת למידה גוברת, שגורמת להאצה מעריכית (כי למידה
גורמת לעוד למידה, כולל למידה כיצד ללמוד). ואם המערב הפגין התפתחות יוצאת דופן - אנו נאתר זאת ביכולת הלמידה שלו. ואם
האבולוציה החליפה פאזה מספר פעמים - אנו נאתר זאת ביכולות למידה חדשה שנוספו כל פעם. היו הרבה שינויים שיצרו את האדם מתוך
האבולוציה, אך לקפיצת הפאזה הזו יש הסבר כולל אחד - קפיצה ביכולת הלמידה של האדם כמין, שהיא מותר האדם מלמידת הבהמה
(שחדשנותה שואפת לאפס). יכולת הלמידה הזאת היא שיצרה תקופה שבה מהירות הלמידה גבוהה בהרבה (בסדרי גודל), ויש בה גם תאוצה
(קשה לדבר על תאוצה משמעותית באבולוציה לפני האדם, ואם ישנה, היא נובעת מהמורכבות הגוברת שהיא בעצמה תהליך למידה). אם יש
איזושהי חלוקה טבעית של ההיסטוריה לתקופות - הרי שהיא חלוקה לפי מהירויות ותאוצות הלמידה השונות. ומה חדשנותם של החיים עצמם
ביחס לשאר התופעות ביקום? רק הלמידה - המאוד לא יעילה ביחס ללמידת האדם - המתקראת אבולוציה. הלמידה היא העקרון היסודי של
ההתפתחות בעולם. וההמשגה של ההתפתחות כלמידה פותרת את כל השאלות עמם פתחנו.
למשל, הקורונה עצרה את הכלכלה, ועצרה גם כל פיתוח טכנולוגי ממוסד (מהסוג שמצריך טכנולוגיה גבוהה, שלא קורה בבית). ניתן היה
לחשוב שהיא אכן יצרה השבתה של ההתפתחות, ולשאול באופן טבעי את רצף שאלות הפתיחה. אך האם הן נשמעות שאלות תקפות אם נחליף את
המילה התפתחות בלמידה? האם היינו חושבים שהקורונה עצרה את הלמידה בעולם? הלמידה הרי קורית בשצף קצף כל הזמן, גם בשבת, ואולי
במיוחד בשבת. למעשה, זמן מסוג אחר, או כל שינוי, הוא דווקא קטליזטור ללמידה. הנה, מאמר זה נכתב דווקא בזכות הקורונה. המגיפה
שואלת שאלות, נותנת זמן לחשיבה, ומוציאה דברים מהקשרם הרגיל (טריק ידוע ליצירתיות), ומאפשרת זמן לכתיבה ולהפצה. האם יתכן
שהקורונה דווקא תורמת ללמידה? האם יתכן ששנת שבתון דווקא תורמת להתפתחות הכלכלית, בטווח הארוך, בדיוק כמו שהשבת אולי לא
מסייעת ליהודי בטווח הכלכלי הקצר, אך בוודאי לא ניתן לומר שהיהודים היו פחות מוצלחים כלכלית מאשר הגויים? אפילו את האנשים
הכי פחות יצירתיים - הקורונה מילאה ברעיונות כרימון, והם אכן הציפו בהם את הרשתות החברתיות, פיתחו מודלים, למדו ביולוגיה,
התעניינו בכלכלה, קראו גרפים, השלימו פערים במתמטיקה בה לא נגעו מאז התיכון, והתמחו במדיניות ציבורית וברגולציה. מי יודע כמה
רעיונות גאוניים נהגו בתקופת הקורונה, עליהם נשמע רק בעתיד? כפי ששואל הפוסט הויראלי: אייזק ניוטון המציא את החשבון
האינפיניטסימלי, תורת הגרביטציה והמכניקה הניוטונית בשנה וחצי בהם הסתתר מחמת מגיפה - מה את/ה המצאת בזמן הקורונה?
כן, בקורונה נקראו המון ספרים, ואולי יותר מאשר (נגיד) בשנתיים שלפניה, וכנראה שגם נכתבו. השהות הביתית גם הקנתה כמעט בכורח
- כמו לזרוק ילד למים כדי שילמד לשחות - מיומנויות יקרות מפז של ניהול עצמי ולימוד עצמי בכל גילאי האוכלוסייה. אני אף מהמרת שהילדים שנשארו בבית
- ולפחות אלה מהעשירון העליון ביכולות הלמידה שלו, שחשוב ללמידה העתידית יותר מכל העשירונים האחרים ביחד - זכו ללמידה
איכותית פי כמה מהוריהם מאשר ממערכת החינוך (בכל רחבי תבל). אך העיקר - לא מדובר רק (ובעיקר) בעוד זמן לחשיבה וללמידה אישית.
מדובר גם בהתגברות צורות למידה מועילות במערכת, כלומר - בלמידה מערכתית. הקורונה היא ניצחונה האדיר של הרשת, ושל הלמידה
מרחוק, ושל העבודה מרחוק ושיתוף הפעולה מרחוק - כלומר של היכולת להפיץ למידה במערכת. הקורונה היא גם נצחונם האדיר של שיטת
הלמידה הנקראת קפיטליזם (השיטה היחידה שמנתקת את הביטויים רעב ומגפה), ושל הגלובליזציה ושיתוף הפעולה הבינלאומי והיציאה
מהתפיסה הצרה של הלאומיות. לא בגלל שקרה בה שיתוף פעולה בינלאומי יוצא דופן (להפך) - אלא בגלל שצורת החשיבה, בכל רחבי
הגלובוס ממש, במקביל ובסינכרוניזציה, הפכה לראשונה לכזו הרואה את המערכת העולמית כולה כמה שהיא: מערכת למידה אחת גדולה.
כל יושבי חלד מבינים שההתפשטות פועלת כמערכת וכך גם גם דרכי ההתמודדות: בכל רחבי תבל משווים את ביצועי המדינות (התחרות
העולמית החדשה), מתעניינים בחדשות חוץ, בכלכלה העולמית, וכולם גם יודעים שהמאמץ לפתרון הוא מדעי (שיטת הלמידה השיטתית
מכולן), כלל אנושי וחוצה גבולות. כל וידיאו ויראלי מטופש מהבידוד שרץ בכל הגלובוס וכל חדשה נוספת בנושא הקורונה תורמים
לראיית האנושות כולה בעיני עצמה כמין, ולמחיקת הבדלים, ולצריבה בתודעה את הזהות שלנו כמין האדם, ולא רק כרוסי, או
כהינדואיסט, או כשחור. רק אויב משותף (ועדיף מהסוג הקיומי) יכול לאחד בני אדם, ובהיעדרם של חייזרים - יש לנו קורונה, וכולנו
באותה סירה. כולם מבינים שהאיום או הפתרון יכול להגיע מכל מקום: מהודו, מצרפת, מישראל, או אולי מארגנטינה. וכולם מבינים שלא
הדת או האומה או עיקרי האמונה הפרטיקולרית שלהם הם המשתנים הרלוונטיים להבנת המצב וליציאה מהמצב, אלא מהירות הלמידה העולמית
- שמתחרה במהירות של הנגיף. רק כאשר הלמידה האנושית תשיג את הלמידה האבולוציונית - נחזור לפעילות יצרנית רגילה, והרבה פחות
למידתית, כהרגלינו.