מה ניתן ללמוד מחסימה?

האם ביליתי את היומיים בהם הייתי נעולה מחוץ לפרופיל שלי בחשיבה על כל הדברים הרעים שעשיתי? או במחשבה על כל הדברים הרעים שהמדווח עשה? מהי בעצם משמעותה של חסימה? ומדוע על כל אחד להתנסות בה, לפחות פעם או פעמיים, בימינו? עד שלא נחסמת, נמחקת, ננעלת והועפת בבעיטה מקבוצה - ואולי גם זכית ללינצ'טרנט - אינך יודעת

האלך לי או אכה בסלע?  (מקור)

מדוע חוויית החסימה מעוררת תגובות אמוציונליות עזות כל כך? כל מי שהתנסה בחוויית החסימה יודע שהיא נחווית כפעולה של אלימות טהורה - אך לכאורה לא נעשה כאן דבר. אף אחד לא חייב לך דבר, ולא חייב להתייחס אליך. הצד השני הוא סובייקט אוטונומי. הרצון שלך בתקשורת עמו, כאשר תקשורת מחייבת הסכמה (והסכמה היא הבסיס ליחסי אנוש ולמוסר… לא?), לא מחייב אותו כמובן, ואולי גם קצת פתטי. אם כן, כיצד יתכן שהגבר המעניש את בת זוגו בשתיקתו נתפס לא פעם כאלים יותר אפילו מן הגבר הצועק והשובר והאלים בפועל. מדוע הגבר ששכבת איתו אמש, או אפילו סתם יצאת עמו לדייט, שלא חייב לך דבר וחצי דבר, אך בחר בגוסטינג חד צדדי, מעורר זעם נשי עז על כל הגברים כולם, ותחושה קשה של עוול ואי צדק? מדוע אפילו אדם אקראי בפייסבוק, שאיננו מעוניינים במיוחד בקשר מיוחד עימו, נחווה כאלים כאשר הוא חוסם אותך פתאום, יותר מאשר לו היה מקלל את אמך אד הומינום? האם זה רק בגלל שנפגעו רגשותינו? ובעצם - למה נפגעו רגשותינו? הרי לא נעשה לנו עוול. וחוסר תקשורת איננו עוול, לא? איזו מין אלימות זו בכלל, שהיא כל כך טהורה, כל כך חסרת ממשות - ופסיבית לחלוטין. לא קרה כלום. ולא נעשה לנו כלום.

תחושת החסימה שמייצרת הסיטואציה הדיגיטלית משלבת את הכאב שבדחייה חברתית (שכידוע מחקר המוח נחווה ככאב פיזי לחלוטין) יחד עם סוג חדש של טהרה דיגיטלית - כעצם השמיים לטוהר. כשפייסבוק חוסם אותך, או כשאדם חוסם אותך בתקשורת הדיגיטלית - אין הסבר, רק השערה. אין אפילו הבעת פנים, או רגש כלשהו. פעולת האלימות החמה הופכת לאדישות קרה, לא אישית, קפקאית-ביורוקרטית ("אם אתה סובר שטעינו לחץ כאן"). היום הרי היו חוסמים את שפינוזה בקליק (למה להאכיל את הטרול כשאפשר לדווח עליו?). ובאמת, למה להתקוטט כשאפשר פשוט למחוק? לריב הרי זה אלים - ולמחוק זה תרבותי. קופים אלימים - ובני אדם חוסמים (להתעלם זה כבר לא מספיק לנו, הרי התעלמות מצריכה ממנו קשב, ולמה אנחנו חייבים למישהו קשב? הרי קשב=כסף).

גם הפרדיגמה האינדיבידואליסטית, שמסתתרת מאחורי תורת ההכרה, וגם הפילוסופיה של הלשון, שמסתירה את פרדיגמת התקשורת, אינן ממשיגות כלל מה רע בחסימה. אם לא התייחסנו לאדם כלל - לא התייחסנו אליו כאמצעי במקום כתכלית, ואין לנו שום דרישה תקפה לתקשורת מאדם אחר. לא עשינו שום שימוש לרעה בשפה (או אפילו שימוש מניפולטיבי) - לא עשינו בה שימוש כלל. החסימה היא נקודת הנייטרליות העיוורת של פילוסופיות מוסר אלו, שדורשות מעשה או דיבור, או לכל הפחות מחשבה - ואנו הרי בדיוק לא הקדשנו לצד השני כל מחשבה. למה הנודניק הזה צריך לעניין אותנו, ומתוך איזה תוקף הוא תובע את זמננו, מחשבתנו, את התקשורת עמנו ופעולתנו? הוא לא במצוקה, ואין לנו שום קשר מחייב עמו, והוא פשוט לא מעניין אותנו. האם יש בכך דבר רע? האם יכול להיות בכלל שיש בכך דבר רע? איזו מין דרישה לא סבירה זו מאתנו? מה בעצם גזלנו ממנו?

לפילוסופיה של הלמידה יש תשובה אחרת - גזלנו ממנו למידה, ואת האפשרות ללמידה. וגזלנו אותה גם מעצמנו. אם איננו סובייקטים אוטונומיים, אלא מערכת למידה אחת גדולה, הרי שהקשרים שלנו לא נמדדים רק כתקשורת הסכמית (המוסר השפתי), או כפעולה שיש מאחוריה כוונה (המוסר ההכרתי), אלא כקשרי למידה. קשר איכותי הוא קשר למידה, וקשר לא טוב הוא קשר אטום ללמידה, וקשר שמאפס את הלמידה - הוא קשר חסום. כשאת חוסמת את הבחור ללא כל הסבר אחרי שדיברתם בטלפון או אחרי שהתכתבתם יומיים - את גוזלת ממנו כל פוטנציאל ללמידה, גם אם הוא היה מעוניין בו, ואולי גם מעצמך. כשאתה מוריד מסך ומתעלם מהתלונות הקנטרניות והקטנוניות שלה בהמהומים שאין בהם הקשבה - אתה הורס את הלמידה, ורק כפועל יוצא אתה הורס את הקשר. בפילוסופיה של הלמידה הזוגיות בנוייה לא על תקשורת, כמו שנהוג לומר בפילוסופית השפה - אלא על למידה. תיתכן למידה ללא תקשורת - ותיתכן תקשורת ללא למידה (מהו הפרמטר הקריטי?). כשהורה מתעלם מהילד שלו, הוא לא פוגע ב"היקשרות" שלו (פסיכולוגיה שמושפעת מפרדיגמת התקשורת-שפה), אלא בלמידה שלו. הבעיה שלך, גבר, היא לא שאתה לא מקשיב - אלא שאתה לא לומד. והבעיה שלך, יקירתי, היא לא שאת לא מתקשרת (את דווקא כן! והמון! ולפעמים יותר מדי!) - אלא שאת לא לומדת.

כשפייסבוק חוסם אותי בגלל דיווחים כלשהם, ללא שום הסבר, הוא מאפס את ההזדמנות שלי ללמידה ("למה נחסמתי?"), ומאפס גם את ההזדמנות של המדווח ללמידה (שהיתה כנראה נוצרת מתגובתי). אין הכוונה שבהכרח היינו מסכימים (כנראה שלא!), או אפילו שהיתה בינינו איזושהי תקשורת בונה, אבל כנראה שכן היינו לומדים, וכנראה שכן היתה נוצרת למידה במערכת. המחיקה של אדם אחר פסולה לא בגלל הפגיעה בו - אלא בגלל הפגיעה במערכת. החרם פוגע במערכת התרבות. המכסים והפרוטקציוניזם פוגעים במערכת הכלכלה. סתימת פיות פוגעת במערכת האינטלקטואלית. והצנזורה פוגעת במערכת האמנות. חרמות פוגעות במערכת היחסים יותר מאשר ריבים. הרעיון של חסימת אדם כדי להענישו הוא רעיון גרוע לא בגלל שאסור ללמד אדם אחר להתנהג, אלא בגלל שהוא לא מלמד אותו. שכר ועונש ותגמול ביהוויוריסטי הם שיטת לימוד לא יעילה, וחמור מכך - משלה. נדמה לך שהיא מלמדת את הצד השני לקח, אך הוא לא למד דבר. ואולי אף למד את ההפך ממה שרצית. שיטת המקל והגזר היא שיטת אילוף - ולא שיטת לימוד. ומכיוון שבני אדם אינם חמורים (שאינם לומדים) - אלא למדנים - היא מספקת תוצאות גרועות במיוחד. נדמה לך שאתה מלמד את בן הזוג (או את בן הלאום השני, או את הבן) לקח - אך הלקח שהוא לומד הוא אחר ממה שרצית. כי אתה מורה גרוע, שמוציא את המפריע מהכיתה. אם כן, מה למדתי מהחסימה? אולי את מאמר זה. אך בוודאי לא את מה שרצה החוסם שאלמד. כי למעשה - אין לי מושג. אך במוסר למידתי שמעבר למעשה ולמושג, שאיננו נובע ממעשה לא נכון או ממושג לא נכון, אלא מלמידה לא נכונה - נוכל לענות לשאלה עמה פתחנו, ולתאר את שיטת המקל והגזר מהצד של האדם המושם כחמור (ומה הפלא שהוא הופך לעקשן כמו חמור?).

ברגע שענישה איננה למידתית היא נתפסת כאלימות, ולפיכך החסימה - האנטי למידתית - נתפסת כאקט של אלימות טהורה ונקיה, דווקא כי אין בה כל מרכיב אישי ומלוכלך ומעורב. זוהי הפעלת כוח שלא מעורב בה כוח, ולכן "מותרת", אך דווקא בגלל חוסר הלמידתיות שלה היא זו ששוללת את ההומניות של הצד השני, שנתקל בקיר טכנולוגי אטום לחלוטין. האטימות היא המפרנסת את תחושת ה-"כנראה שהעלילו על יוזף ק', שכן בוקר אחד נעצר על לא עוול בכפו". הטרגדיה של הגיבור הקפקאי איננה חוסר תקשורת (הם דווקא מתקשרים המון) - אלא להיות לכוד במערכת שאיננה מאפשרת למידה, ושאין בה למידה, ולכן אין בה מובן. ובמובן הזה, של יצירת סגירות אנטי למידתית, כלומר קפקאית, העידן הדיגיטלי כבר לא מצריך מבוך - אלא קיר. כבר לא צריך סיבוך השואף לאינסוף - כדי ליצור אי-אפשרות-למידתית (דהיינו אבסורד) תספיק פשטות השואפת לאפס. לא את שבירת השפה תאר קפקא - אלא את שבירת הלמידה. הלמידתיות היא הגרעין הפנימי האנושי העמוק שלנו, שהרי איננו סובייקטים אוטונומיים, שיכולים לבחור בלמידה או שלא. עצם אפשרות הבחירה נובעת מלמידה, שהיא הטבע שלנו: האבולוציוני, הנוירולוגי, התרבותי, ואולי אף הפיזיקלי והמתמטי. אנחנו מערכות לומדות. ולכן כדי לתת פשר לחוויה שאין בה פשר - עלינו להבנות אותה בצורה למידתית. עד שלא נחסמת פעם - לא הבנת. עד שלא עמדת מול הקיר הדיגיטלי מצידו החיצוני וניסית לגרד את המסך בציפורניך - לא זכית בחוויה מכוננת של עידן המידע. הפסדת את ההפסדת.