מהי הטרדה מינית?

על מערכת משפט מבוססת למידה

פערי הלמידה: הנישואים הלא שווים  (מקור)

האם ילד יכול להטריד מינית? האם הטרדה מינית שהתקבלה ברצון כחיזור היא הטרדה מינית (אותו מעשה עצמו)? האם אותו מעשה עצמו של הטרדה/חיזור/הצקה הוא הטרדה מינית אך ורק בהתאם לתפיסת הנמענת (וכאן ניתן לדמיין תסריטים משונים)? והאם הכוונה רלוונטית להטרדה מינית (ומה אם "התכוונת" רק להטריד סתם, או אולי לנסות להציע נישואין)? האם הצעת נישואין חוזרת למי שאיננה מעוניינת יכולה להיות הטרדה מינית? עבירת ההטרדה המינית היא מהחדשות שבעבירות המוסריות, ולכן יכולה לשמש כמקרה מבחן ללמידה מוסרית ומשפטית, כי ההתפתחות והלמידה בה עוד לא הסתיימה. עבירות ישנות כמו לא תגנוב ולא תרצח כבר התקבעו למדי, ואילו עבירות עתיקות כמו לא תנאף ולא תחמד כבר עברו היפוך ערכים טוטאלי למצוות ולהידור מצווה, וזכו ללגיטימציה רחבה. לנאוף מותר - להטריד אסור. למה בעצם?

בהתאם לפרדיגמה הפילוסופית של התקופה, דהיינו הפילוסופיה של השפה, עבירת ההטרדה המינית עברה עיצוב ייחודי - כעבירת שפה ותקשורת. ההטרדה היא חוסר תקשורת, או תקשורת לא בסדר. גם אם נעשתה חפינה בפועל, המיקוד של העבירה מוסט לתקשורת - לחוסר ההסכמה, ולשאלת ההסכמה (שהיא כמובן שאלה, כלומר מתרחשת בשפה - השפה היא הבוחן לעבירה). כהמשך לוגי של המהלך בתוך הפרדיגמה, הפילוסופיה של השפה מסיטה אפילו את הטריבונל אל תוך השפה - אל השיח, אל התקשורת כגוף (מדיה), אל מה שמותר ואסור לומר (פוליטיקלי קורקט), אל מה שהיא אמרה ומה שהוא אמר (לא בבית המשפט אלא בתקשורת, ולאחר מכן בשיח עצמו - ברשת החברתית). וכך קיבלנו מערכת מוסר מיני לשונית, למרות המרחק האדיר בין המיניות הגופנית לשפה, עם כל חוסר ההתאמה והגיחוך שבכך (אבל מה אכפת לנו, אנחנו מאמינים/לא מאמינים למה שהיא א-מ-ר-ה על מה שהוא א-מ-ר, או למה הוא אמר על מה שהיא אמרה על מה שהוא אמר, וכן הלאה). ומה הפלא על הצעות להעברת העבירה למדיום שפתי קשיח יותר, דהיינו לכתב - לטופס הסכמה אלקטרוני בסמארטפון לפני כל מגע מיני. הרי טופס ההסכמה הוא הפתרון המשפטי-השפתי הנפוץ ביותר בעולם של ימינו, שנועד לסמן כל דבר כ-"בסדר" (אתה הרי כבר מקליק על טופס כזה בכל כניסה לאתר... אז למה לא בכניסה לאישה?). העבירה היא לא המעשה עצמו, אלא מעשה שלא הוסדר בשפה.

בעולם העתיק, כשניסינו לעצב מוסר מיני פנינו אל האונטולוגיה. באופן חריג יחסית אפילו לתורה ה-"פרימיטיבית" שלנו, טקס הסוטה או שמלת הבתולים מעצבים משפט שנמצא בגוף עצמו, ולכן גם הענישה היתה בגוף - בדבר כשלעצמו. וגם במקרים פחות גופניים-ישירים, המערכת המשפטית נתפסה כמגיעה עד למציאות עצמה, לגוף הדבר - על פי שני עדים או על פי שלושה עדים "יקום דבר" אין פירושו עדות אפיסטמולוגית (כזו שעוצבה ע"י חז"ל אח"כ בחקירה צולבת), אלא שעל פיהם נקבעת המציאות עצמה (לכן עדים זוממים נושאים את אותו עונש בגוף - זוהי צורת ענישה אונטולוגית של עין תחת עין). למעשה, רעיון האל המונותאיסטי עצמו נובע מהצורך במערכת משפט שאיננה אפיסטמולוגית אלא מוחלטת ואונטולוגית, שהרי הוא כל יודע וגם כל יכול, ולכן המצוות (החוק) הן פשוט חלק ממבנה פעולת העולם. העונש במקרא הוא תוצאה פיזיקלית של החטא - ככה העולם עובד. הידיעה והענישה הם לא שאלה המוטלת בספק: פירוש המילה אלוהים הוא שופט.

תמונה משפטית זו כמעט איננה מובנת לנו, כי בעולם המשפט של תקופת האפיסטמולוגיה, שהוא התמונה המוכרת לנו ביותר של משפט, השאלה הגדולה היא כבר שאלת הידיעה. כבר אין לנו גישה ישירה למציאות עצמה, ויש לנו רק פרוצדורות לידיעת האמת, כמו ראיות ואומדנות וחזקות וטיעונים וטענות (הבתולים הם כבר לא השמלה עצמה - אלא טענת הבתולים). הידיעה הולכת ומסתבכת והופכת לעיקרו של המשפט - הוצאת האמת לאור. העדים הם העיניים, והשופטים הם התבונה, והצדק לא צריך רק להיעשות, אלא גם להיראות. ונשווה זאת לעולם ההטרדה המינית של ימינו, שבה הוא גם לא צריך להיראות, אלא בעיקר להאמר ולהישמע.

המאה של השפה כבר לא מאמינה במשפט כמי שמגיע לידיעה, אלא בשפת המשפט, שעוצבה כמעין שפה אוטונומית שדוברים בה פסקי דין ועורכי דין (אדם פשוט עדיף שיסתום את הפה בבית המשפט, כי אין לו מושג מה המשמעות בשפה המשפטית של דבריו, שמנותקת במפגיע מהמשמעות המוכרת לו: הוא לא דובר את השפה הזרה). לכן העידן הנוכחי עיצב שורה ארוכה של עבירות שפתיות (קניין רוחני, פרטיות, לשון הרע לעומת חופש הביטוי, וכדומה), ומנסה לעצב אף את המוסר המיני בשפה, למרות שהתוצאה היא קטסטרופה אפיסטמולוגית ואונטולוגית, שמעוררת חוסר אמון מוחלט. אך האם הדרך האפיסטמולוגית עוד פתוחה בפנינו? (האונטולוגית - בוודאי שלא). האם אפשר לפחות לחזור אחורה? האם עוד נוכל "להאמין לה" (למתלוננת, למערכת המשפט, לאפיסטמולוגיה)? עצם הדרישה הקטגורית "אני מאמינה לה", ללא בחינה, כבר מראה שהאפיסטמולוגיה הפכה ממערכת חיה לעיקר אמונה מאובן, לאידיאולוגיה, בדיוק כמו שקרה לדת כשהתחיל להגיע החילון, שרק אז היא הפכה ל-"אמונה" (במובן המודרני, האפיסטמולוגי, ולא הרגשי המקורי, של נתינת אמון. "ויאמין בה' ויחשבה לו לצדקה" זו לא אמונה אפיסטמולוגית בקיום האל - הרי האל דיבר איתו לפני רגע. אברהם - אביר האמונה והמאמין הראשון - מאמין לו, ולא מאמין בו). וכשהאפיסטמולוגיה מתה והפכה לתיאולוגיה - הפגיעה באמון המשפט הפכה לשאלה תיאולוגית מרכזית (ע"ע ע"ז: ביבי האליל).

התפנית האמונית הזו של הציבור האמוני של מערכת המשפט מגיעה דווקא אחרי שמחקר הזיכרון המודרני הראה שאי אפשר להאמין לאף אחד (גם אם הוא בעצמו משוכנע לחלוטין בזכרונותיו, וגם בזכרונות החזקים והמכוננים ביותר). אי אפשר להאמין לה. אי אפשר להאמין לו. ואי אפשר להאמין לשניהם, לאף אחד ולאף אחת. אין יותר אמון הציבור - האמונה מאיימת להרוס את המשפט, כפי שהרסה את השאלה הדתית ומיקדה אותה באמונה, במקום בלמידה, כלומר דחפה אותה לעבר האפיסטמולוגי, כשהשאלה עצמה הופכת ללא רלוונטית ולא מעניינת (כי בניגוד לתפיסה האפיסטמולוגית, עולם מת כשהשאלות שלו מתות - ולא כשהן פתוחות. בדיוק כי הלמידה היא הקריטריון - ולא ידיעת הפתרון). הרי כיום מי שכופר הוא מיושן פילוסופית, בגלל שעצם רעיון הכפירה הוא אפיסטמולוגי, וכך גם מי שמאמין (ולא מפחד...). ההמשגה הרלוונטית לימינו לכופר הוא מי שלא לומד, לא מתעניין, שהדת היא לא חלק מעולמו. לא חילונים - אלא חסרי העניין. הקריאות הריאקציונריות לחזור אחורה לבתי המשפט, להגנה האפיסטמולוגית, לא יצילו אותנו מהשבר האפיסטמולוגי, ונישאר (אולי) בספקנות.

אם כן, כיצד יכולה הפילוסופיה של הלמידה להמשיג את ההטרדה המינית? כיצד יראה המשפט ככלל בפרדיגמה הלמידתית? ובכן: הטרדה מינית היא חוסר למידה. המטריד הוא מי שאינו לומד - סרבן הלמידה. הלמידה זה הקריטריון האתי: זה לא שבגלל שהוא לא לומד הוא עושה רע, אלא עצם חוסר הלמידה זו עשיית הרע. כך יפתרו פרדוקסים רבים שקשורים לרעיון העבירה, שמשתלשלים מהשאלה הבסיסית: האם יתכן שלאותו מעשה שני עונשים שונים? כיצד יתכן שאותו מעשה עצמו יקבל משמעות משפטית אחרת בתלות בעושה, האין פה איפה ואיפה? ומדוע שיהיה דין שונה לבחור לא אטרקטיבי, הוא אשם שהוא מכוער ולא נענים לחיזוריו? מדוע לאישה מטרידה יש דין שונה מגבר? ומדוע המעשה כל כך תלוי בגיל, ואיך נוכל בכלל להמשיג את החומרה ההדרגתית שלו בגילאים ובפערים שונים, בלי שהדבר יהיה מנוגד לכל שוויון בפני הצדק? הרי מה הפער בין בן 18 לבן 81, אם הקריטריון הוא מודעות ויכולת לדעת ולהבדיל בין מותר ואסור (דהיינו הקריטריון האפיסטמולוגי, שבגללו נקבעה האחריות הפלילית בבגרות וביכולת אפיסטמולוגית דווקא, כלומר כרף הדעת)?

ובכן, אם הבעיה היא לא מילה לא נכונה או מעשה לא נכון, אלא למידה לא נכונה, לאותו מעשה עצמו יכולות להיות שתי משמעויות משפטיות שונות לחלוטין. לא הכוונה שלפני המעשה היא הקריטריון האתי, וגם לא איזשהו שינוי או משהו בתוך המעשה עצמו שצריך איכשהו לאתר (באופן מלאכותי כדי להבחין בין מעשים, כפי שעושה כיום המשפט), וגם לא התוצאה שלאחר המעשה - אלא הלמידה שלפניו ואחרין. המשמעות של מעשה היא אך ורק כחלק מרצף למידתי, וכחלק ממערכת למידתית. לכן אותו מעשה עצמו, אם הוא חוזר על עצמו, הוא שונה לחלוטין - כי לא התבצעה למידה (והדבר נכון הן בהטרדה והן בכל עבירה אחרת). לכן ילד בן 14, שבפעם הראשונה מתחיל עם בחורה, שונה ממטרידן סדרתי. כל השיקולים הלמידתיים הללו, שקורים במערכת המשפט בעיקר מחוץ לחוק הרשמי, בענישה בפועל - כאשר ההיבריס האפיסטמולוגי של המשפט לא יכול לכסות על התוצאות העלובות שלו, ולכן חייבים להידרש למה שבאמת עובד (למידה) - צריכים להיות הבסיס של המשפט, ולא "שיקולים" לעונש, לשחרור מוקדם או לעסקת טיעון.

לכן הבחור שנשים לא כל כך רוצות צריך ללמוד ולהבין את מצבו בעולם - שהוא צריך להתחיל איתן בדרך אחרת, זהירה ועקיפה יותר, ולכן הוא צריך ללמוד שכנראה לא מתאים שיציק לכל יפהפיה שאיננו מכיר. כנ"ל מי שמתחיל עם מי שגילה מחצית מגילו, או נשוי פלוס שלושה שמתחיל עם רווקה (כלומר: יש משמעות למה שאדם סביר צריך ללמוד). לכן אין סימטריה בין גברים לנשים, ולכן הבחור שחיזוריו לא נענים צריך ללמוד איך לחזר, ולא לחזור על עצמו, ואם הוא שולח לבחורות פניות בפייסבוק ולא ל-ו-מ-ד דבר מהתגובות - כאן נוצרת ההטרדה. זו בדיוק הסיבה שכל בחור עובר תהליך למידה (ע"ע התבגרות), שנמשך שנים, ולכן מה שמותר לעגל אסור ליופיטר (שכבר מזמן היה צריך ללמוד). ומכאן שמה שאצל ילד הוא למידה אצל מבוגר הוא עבירה, ושיש הדרגתיות מובנית ברמת החומרה בהתאם לפער הגילי, שצריך להיות במתאם עם פער למידתי (גם אצל הצד הנפגע, לא יתכן להתייחס לנערה ולבוגרת בהתאם לאותן דרישות למידה, ויש הבדל ברף העבירה מולן). הרעיון של שוויון בפני החוק כשהידיעה היא התנאי המהותי לעבירה (במקרא גם שוגג זוכה לעונש!) הופך לרעיון של הזדמנות ללמידה.

לכן לא אמור להיות רף חוקי מלאכותי ובינארי בין הפלילי לאנושי אלא מדרג שלם. אם במערכת אונטולוגית המשגנו את הפגיעה כפגימה בעולם עצמו, ולכן את האדם כחוטא מול צדיק, ובמערכת אפיסטמולוגית שבה הגענו לאמת היה לנו פושע מורשע מול חף מפשע, ובמערכת שפתית נותרנו רק עם אשם מול זכאי (שהרי יש לנו רק תווית ולא ידיעה), הרי שאנו זקוקים לכלי עדין יותר של מדרג למידתי. רק הרעיון של משפט למידתי יוכל להציל את מערכת המשפט מאובדן אמון מוחלט ואובדן רלוונטיות שנובע משינוי פרדיגמטי, לאחר שכבר הפנמנו שאין אדם צדיק או צודק לחלוטין, וכך גם אין פושע מוחלט. אין לנו שום גישה לידע כזה או לכלים אפיסטמולוגיים כאלה, והסטיגמה השפתית ככלי מרכזי של מערכת המשפט (פרסום שמות שמתירה את דמם בעידן פייסבוק ולא נשכחת לעולם בעידן גוגל) הוא כלי הרסני במיוחד (ואנטי-למידתי). ההתעקשות של המשפט להיתקע בעבר יוצר פרקטיקות לינץ' שפתיות מכוערות בשיח, מחוץ למערכת המשפטית, בהתאם לפרדיגמה הלשונית ששולטת בתודעה הנוכחית, שעוד לא עברה לפרדיגמה למידתית. במובן הזה - עוד לא ראינו כלום מנזקי המשפט השפתי, כי מערכות משפטיות הן שמרניות מאוד, ולכן המשפט האפיסטמולוגי עדיין דומיננטי למדי, ותהליך המעבר לפרדיגמה השפתית בעולם המשפט נמצא בעיצומו - הרע מכל עוד לפנינו.

לפיכך, כל מערכת המשפט צריכה להיבנות לפי הגיון אחר לגמרי מאשר חשיפת האמת (משימה הכרתית בה היא נכשלת בצורה מחפירה) או אמירתה בקול גדול (כאילו מדובר במערכת תקשורתית של פרופגנדה, שמערבבת את המדיה עם המשפט) - תחת ההבנה שאין שום יומרה כזו, אלא יומרה למידתית צנועה. המשפט איננו מגלה אמת ואת מה שהיה, במובן האפיסטמולוגי, וגם לא מבטא את מה שצריך להיות, במובן השפתי (השיח המשפטי), המנותק כבר מזמן מהאמת, אלא מתעסק במה שיהיה: בלימוד ולמידה לקראת העתיד. הלמידה איננה מגיעה לחקר העבר, אלא בסך הכול מנסה ללמוד לטובת העתיד. לכן חוסר צדק הוא אטימות, כלומר כשאין יכולת ללמוד, וצדק הוא נתינת האפשרות ללמידה, ללא שתנוצל לרעה (דהיינו: בחוסר למידה. ודו"ק).

כל רעיון הענישה צריך לעבור שינוי מהותי - ולהיות מוחלף ברעיון למידתי. אפילו מטרת הכליאה צריכה להיות למידה, וזו יכולה להיות אפילו למידה אינטלקטואלית ומקצועית בעבירות מסוימות, או כזו שניתן למדוד אותה בדרך אחרת (מבחנים, עבודות, פרסומים - וכו'). אם נשתעשע בדוגמא, לגבי אסיר בעל יכולות ממוצעות נאמר שבעבירה ראשונה מוטל עליו לסיים למידה בהיקף כמות של תואר ראשון כדי לצאת מהכלא. בעבירה שנייה יש לסיים עבודה בהיקף של תזה. בעבירה שלישית - דוקטורט. ובמדרג דומה לגבי חומרה וכדומה. הכליאה היא יציאה ללמידה מחוץ לחברה, ואולי אפילו בתחומים מסויימים (מטריד סדרתי יענש בעשיית דוקטורט במגדר… ומי שהרג אדם ברשלנות - יבצע מחקר גנטי מפרך של מחלות יתומות ויציל נפש מישראל, מה שמצריך כמה שנות השקעה מאדם סביר). רק אם אין כל פוטנציאל ללמידה יש להשתמש בזמן עצמו כאמת מידה להשתנות ולמידה, וגם אז לנסות לאבחן האם התבצעה כזו (ישנם המון כלים למדידת למידה, וחלק ניכר מהם יכולים לעבור גם טכנולוגיזציה). אם הבעיה היא אישיותיות ורגשית, ישנם אפילו משחקי מחשב שיכולים ללמד ולשפר וללמוד סבלנות, דחיית סיפוקים, התמדה, יכולת ריכוז, ועוד, אם בביופידבק ואם ישירות - ויש להציב הגעה לרמות יוצאות דופן בהם כתנאי להוכחת למידה. ניתוח להארכת פתיל. הרי מה שאנחנו רוצים זה שינוי נוירולוגי, לא?

כן, בכלא יש לשחק, כי ככה האדם לומד. זמן השהות בכלא יכול להיות בממוצע כמה שנים - אבל כזה שנקצב בהישג למידתי מסוים, ולא ככמות זמן, ולכן פחות אטום וחסר תכלית. הענישה איננו דיאלוג בין האדם לחברה, כמו שהומשג בפרדיגמה השפתית המגוחכת, כי לא לומדים דבר מ-"דיאלוג" כזה, אלא לומדים כמובן מלמידה עצמה. בוודאי שהענישה גם איננה הרתעה והפנמת ידיעה (אפיסטמולוגיה) או גמול ונקמה (אונטולוגיה). זה פשוט לא עובד. המטרה של הכליאה היא שהאדם שיוצא ממנה לא יהיה אותו אדם שעבר את העבירה (בדיוק כמו בחזרה בתשובה) - כי הוא למד כל כך הרבה והשתנה. אך מסתם הוצאה של האדם מהחברה לומדים מעט מאוד ולאט מאוד, ולרוב לומדים את הדברים הלא נכונים (הכלא כבית ספר לפשע). למה לא לבחון בקיאות גבוהה בכל כתבי הקלאסיקנים הרוסים, אם השופט בוחר בכך? או לימוד בע"פ של קורפוס שירי? למה לא לאפשר לשופט עונש הומוריסטי, דהיינו שנון, בהתאם לעבירה (אין הכוונה לעונש קל או לא רציני, אלא לעונש שהוא גם יצירתי וגם כבד, ובעיקר - מועיל לנפש האדם, לרוחו ולמוחו).

האם זה נאיבי מדי לנסות מטלה חינוכית רצינית ומפרכת, כי רק עונש "אמיתי" עובד ומלמד? (אה, בעצם הוא לא). האם באמת ניתן ללמד לקח והרתעה בענישה ביהביוריסטית? מי כאן הנאיבי? האם האב שמרביץ לילד הוא מחנך יותר טוב מהאב שמכריח אותו ללמוד את כל שירת דבורה בעל פה? אם העבריינות היא תרבות ומתחילה בתרבות, שאותה לומדים כיום בכלא, האם לא צריך פתרון תרבותי - תרבות חליפית, שאותה לומדים בכלא במקום? האם ההתמדה והמשמעת העצמית הנלמדת בשינון שייקספיר או שפינוזה פחות יעילה משנת מאסר (שהיא כיום שנת השכלה גבוהה בפשיעה ואלימות)? והאם מעבר בחינות קשות ועבודות מפרכות בתכנות אינן במתאם גבוה יותר לשיקום פושע "קטן"?

ברגע שהעונש הוא חינוכי ולימודי ובעל מנעד רחב, גם רמת הוודאות בהרשעה (הרעיון אפיסטמולוגי של "ספק סביר") יכולה לאבד את משמעותה כעיקר ההליך הפלילי. מלקים גם על לא טובה השמועה ("מי שיוצא קול עליו שהוא עובר עבירות מלקין אותו דלא טובה השמועה"). ברגע שמשתחררים מהאפיסטמולוגיה, במקום להתרכז בעבר, במה שהיה, בניסיון בירור עקר ובשחזור הקורבנוּת (שגם איננו טוב לקורבן), ובבינאריות ההרשעה המעוותת המעוולת לשני הצדדים (פושעים זכאים וחפים מפשע מורשעים) - ניתן להתרכז בעתיד, ובמנעד רחב של למידה שהמדינה משיתה על מי שלא למד איך להתנהג, ובהוצאתו מהתרבות העבריינית לתרבות הגבוהה ביותר האפשרית.

לכן יש לערער על כל רעיון ההרשעה המרושע (שנובע בסופו של דבר מספרות גרועה: הסגידה לנרטיב סימטרי ופרימיטיבי של מידה כנגד מידה, שחייב כמובן להסתיים בסוף סגור ו-"יפה", דהיינו פואנטה). עצם העמדת הרף אשם/לא אשם הוא האשם בעיקר העיוות של המשפט (למשל בעסקת הטיעון), ואף סירבולו וחוסר יעילותו (עינוי הדין ואורך ההליכים), שהרי במציאות (כלומר בלמידה) יש פשוט מנעד. אנו גם לא "באמת" יודעים (מלבד לעשות תיאטרון של אמת), אלא משערים בדרגות ביטחון שונות. גם ברמת האשמה עצמה יש מנעד רחב, ואין באמת צדיק בארץ, ולכן גם אין צדקנות: כולנו זקוקים לחינוך קצת או הרבה יותר טוב, ואדם שרמת אשמתו נמוכה יכול לצאת מהשופט גם עם עונש "מגוחך" של לימוד סיפור של צ'כוב בע"פ ובחינה במחשב (לא טוב?). ההבניה האפיסטמולוגית של הוכחה/הפרכה שמובילה להרשעה/זיכוי היא עוול מובנה, שמוביל לפרקטיקת "הוכחה" שקרית כמעט בהכרח בבתי המשפט (השפה המשפטית) - שהרי אין באמת "הוכחה", אלא רק הצגה של כזו (מה כן יש? למידה של המצב בידי השופט - זה צריך להיות לב ההליך המשפטי).

ומהו הרציונל של העונש? לא איזו התאמה בין שפת החוק למסומן (העונש), או איזו נביעה לוגית אפיסטמית מהמעשה (המתמטיקה המופרכת של החיים), אלא הָחזרה אחורה של אדם למערכת החינוך, או אף (במקרים חמורים) לחינוך ההורי הטרום-בית-ספרי, כי חינוכו ולמידתו נכשלו כשלים בסיסיים ועמוקים. פושע הוא כשל הורי לא בגלל טראומה שנצרבה במסכן בגיל שנתיים, אלא דווקא בגלל למידה שלא נצרבה בו בגיל שנתיים, או בעיקר - למידה שלילית. אנשים לומדים להיות פושעים בעזרת חיקוי וחניכה מפושעים אחרים (ומכאן גם פרדוקס התפשטות העבירות באוכלוסיה בדרך חיקוי דווקא כש-"השיח" השפתי-תקשורתי עוסק בהן), ולכן שם צריך לתת את המענה - בלמידה.

האם ילדים או אנשים בוגרים לומדים בצורת אילוף ביהביוריסטי של שכר ועונש, שזו לכאורה "רציונליות" רציונל העונש? מעט מאוד. זו פשוט תמונה לא נכונה ומאוד פרימיטיבית ולכן לא אפקטיבית של למידה (אך נפוצה) - שהיא למידה מבחוץ (ואגב, כך גם למידה פרונטלית!). אין לה שום סיכוי להתחרות בלמידה פנימית מדוגמאות ומהדגמה ומחברותא וממשחק ומהתנסות ומאוטודידקטיות (שהיא הצורה הגבוהה והמחנכת ביותר של למידה - כי היא חינוך עצמי: הלמידה הפנימית ביותר). לכן טולסטוי וגנדי הם למשל דמויות חינוכיות למי שנכשל בלמידה ברמת תיכון, ואת הפושע ברמת גנון יש לנסות להעלות לפחות לרמת יסודי. בהיעדר יכולת מערכתית לשכפל דמויות חיקוי חינוכיות (הלוואי), הרי שלימוד אינטנסיבי בעל פה הוא מטלה קוגניטיבית קשה שאשכרה משנה את המוח, ולימוד ביוגרפיות והגיגיוגרפיות ואוטוביוגרפיות הוא חשיפה מתמשכת לדמויות מופת. ואת מי כן נרצה להשאיר בכלא לכל החיים? בדיוק את מי שלא מסוגל ללמוד ולא לומד משום דבר - הלמידה היא הרציונל האמיתי שלנו (ולכן הסדרתיות היא האויב). רעיון הצדק צריך להישלח לפח, עטוף בצדקנות, ולהיות מוקע כאחד הרעיונות המזיקים ביותר בתולדות הלמידה האנושית, שגרם לאינסוף אלימות וזוועות (איזה רוצח לא ביקש צדק?). בעולם הזה, הצדק צריך להיתפס כפנטזיה תיאולוגית פרימיטיבית ואי רציונלית בעליל, שראוי להשאירה להשגחה האלוהית, בדיוק כמו הגמול בעולם הבא. אין צדק! ומעולם לא היה. ולא יכול להיות. ולא "צריך" להיות. רק למידה - ולמידת לקח (לקח פירושו שיעור, ולא עונש).

כדי להתחיל לבצע את המעבר המערכתי הפרדיגמטי ממשפט פרה-למידתי למשפט למידתי, בתי הכלא צריכים להפוך בהתחלה למעבדות חינוכיות, שבהם יש ללמד במגוון שיטות ותחומים קהל מחקר שבוי, ולנסות למצוא את אלו שמלמדים יותר לא לפשוע (כן, גם המערכת עצמה לומדת - בעולם של משפט למידתי. אף אחד לא קיבל את החוק משמים!). ולמי שחושש מאובדן האפקט ההרתעתי - הרי שלמידה היא העונש הגדול והעמוק ביותר למי שלא למד, כי היא דורשת מאמץ פנימי עצום, ושינוי פנימי גדול בהרבה מעונש חיצוני, שאליו קל להתנכר ולהתנגד, ואף טבעי לא להפנים (מהי רמת ההרתעה של בחינה באינפי 1?). בוודאי שברמות פשיעה נמוכות יותר, ורוב העבירות הן כאלה, יש להכריח את מי שלא למד לעבור לימוד בתוך הקהילה (מעבר בחינות ברמת ובהיקף תואר ראשון בפמיניזם הוא עונש מספק לחלק ניכר מעבירות ההטרדה), ככופר במקום כלא או קנס דרקוני (למשל - של עשרות אחוזים מנכסי האדם). במקרים קלים של פשיעה ניתן גם להסתפק במעבר תואר בפילוסופיה, עם הרחבה בפילוסופיה של המחצית השניה של המאה ה-20 - על תנאי.