הפילוסופיה היזמית: מדוע רעיונות נכשלים?

על הקשר בין העולם העסקי לקשר זוגי - ועל מיניות תלמודית

האם פילוסופיה עשויה מרעיונות? האם הכלכלה עשויה מרעיונות?  (מקור)

באופן מפתיע, התובנה שקיימת היום בעולם היזמות והסטארט-אפ היא שמטרתו הראשונית של מיזם כלשהו איננה לבצע רעיון, ושגישה נאיבית זאת הביאה לאינסוף כשלונות. במהלך העשור הראשון של המילניום, הלכה והזדקרה שאלה שהטרידה יזמים, משקיעים וממשלות: מדוע כ-99 אחוז מהסטארטאפים נכשלים? הרי אלה אנשים מוכשרים, מלאי מוטיבציה, יצירתיים וגם ממומנים (כלומר שורפים לנו את הכסף). הנהי והתדהמה מהסטטיסטיקה הזאת דיכאו את טובי המומחים: טובי בנינו, הטובים שבטובים, יורים ויורים ויורים ולא פוגעים. האם הרעיונות שלנו עד כדי כך גרועים? וסטטיסטיקת האחד ממאה הייתה עוד מהסטארטאפים שזכו למימון, והטענה הייתה שרק אחד מאלף מיזמים מגיע לאקזיט. נתון מדהים לכל הדעות.

התשובה לשאלה הזו שהתקבלה בתעשייה היא לא פחות מדהימה. יזמים נכשלים, בעצם, מפני שיש להם תפיסה פילוסופית לא נכונה של העולם. הפילוסופיה אשמה! פעם, בעידן היזמות הקלאסי, יזם נחשב למי שדבק בביצוע רעיון למרות כל המכשולים (כולל אלה שמנסים לדכא ולהוריד אותו מזה, כמו חמותו). זה היה אתוס יזמי, כי אתוס ממוקד באתיקה של מעשה, ולכן זו היתה יזמות כמעט יוונית, שמתחילה בגיבור. היזם ללא חת דבק ביעד גם אחרי עשרים שנות תלאות, כמו אודיסאוס, ויש לו מגוון מידות תרומיות, כמו נועזות, חריצות והתמדה (ומכאן האפיטתים אצל הומרוס: כשהאתוס הוא המהות - התכונה היא אתה). תפיסה אתית זו של היזמות הפכה אותה למעשה מוסרי, וטופחה במיוחד בחלום האמריקאי בגרסה הנאיבית. הסיפור היה: הקמתי במו ידי את העסק הזה מאפס.

לאחר מכן, בעקבות העלייה ההדרגתית של המצאות שמבוססות על מדע וידע מתקדם ומורכבות טכנולוגית, ופחות על טכניקה פשוטה ואינטואיציה ועבודת כפיים, עברה היזמות לתפיסה אפיסטמולוגית, ששמה דגש על ה-ר-ע-י-ו-ן, ושיאה היה בתור הזהב של "המגלים והממציאים" והפטנטים. היזם הוא ימי שמגלה רעיון, למשל מדען או אדם יצירתי, והרעיון שהוא תופס לראשונה - ושלא פעם חודר למוחו ברגע של הארה אפיסטמית - הוא העיקר (ראיתי חתול ברחוב ואז עלה במוחי…). היזמות היא מעשה אפיסטמי, ולכן יש להגן על הרעיון ולהוקיר אותו כקניין רוחני (ההכרה עצמה הופכת לקניין, כלומר הרעיון הופך לאובייקט הכלכלי) - ולפיכך יש לעודד "יצירתיות" (ולא סתם יצירה). המושג של "גילוי" התחבר אז כמעט ללא הפרד למושג של "המצאה", ללא הבדל מהותי בין קולומבוס לאיינשטיין, בדיוק בגלל המפנה האפיסטמולוגי הזה. אדיסון גילה את נורת הלהט - ועד היום היא דולקת מעל כל רעיון.

במהלך מחצית המאה הקודמת, עם הניוון והשחיתות שהביאה הפילוסופיה של השפה על אמריקה, התפיסה עברה בהדרגה דגש: לא הרעיון הטוב ביותר מנצח, אלא זה שמשווק הכי טוב. היזם הוא זה שמצליח לשכנע, למכור, לתת פיץ' מנצח במעלית, ולהכין מצגת שפותחת את כל הדלתות. הסיפור שוב השתנה לתסריט חדש: כיצד שכנעתי במו פי את המשקיע לתת לי כסף בנאום חוצב להבות או בבדיחה מקרבת לבבות או בשאלה שנונה? כיצד שכנעתי את אמריקה לקנות את זה בעזרת סיסמא טובה? כיצד ניהלתי משא ומתן בעל תוצאות חלומיות? כיצד הצלחתי לכבוש בשיחה את (איש מפתח) ולגרום לו לשתף אתי פעולה? והשאר היסטוריה. רוד שואו. ושואו. כמה פעמים לימדו אותך שלא מלכודת העכברים הטובה ביותר היא זו שכובשת את השוק, אלא זו שלוכדת יותר קונים? התקשורת של הרעיון הפכה לחשובה מהרעיון. רעיונות יש כמו זבל - אבל קשקשן טוב שווה זהב. המעשה היזמי הפך לפעולת שפה.

אבל אז הגיעה הקטסטרופה שיצרה משבר פרדיגמטי, שמוכר לנו בשם משבר בועת הדוט קום. מסתבר שמלא אנשים עשו המון תנועות ידיים ודיברו בהתלהבות עצומה, משכנעת, סוחפת, ומכרו רעיונות נוראים, הרבה אוויר ומעט חמצן, ואתרים למכירת חתולים. זה היה רגע המשבר הפוסט-מודרני של עולם היזמות. התברר שהתנתק הקשר בין המסמן למסומן. אנקדוטה ידועה מספרת על המשקיע שאמר שהוא לא מבין מה היזם אומר, אבל גם אף אחד אחר לא מבין את הממבו-ג'מבו הטכנולוגי הזה, אז כל מה שהוא בודק במיזם הוא כמה מהר היזם מדבר וכמה לא מובן הוא מקשקש, כדי שהוא יספיק למכור לאחרים את המיזם במהירות, לפני שהוא יתרסק. התוצאה היתה התרסקות כלכלית שמגדלי התאומים היו רק מטאפורה שלה.

מתוך האפר והעשן קמה פילוסופיה יזמית חדשה, שבדיעבד ניתן לראות אותה כחלק ממפנה פילוסופי רחב יותר: הפילוסופיה של הלמידה. באותה תקופה בראשית המאה שבה הלמידה החלה לטפס לראשונה לראש העולם המדעי-טכנולוגי, תוך עליית חקר המוח והלמידה הממוחשבת כראשי חץ מרכזיים, ושבה המורה הנתנייתי ניסח לראשונה את המשפט הראשון של הפילוסופיה של הלמידה ("את תפקיד השפה במאה ה-20 - תחליף במאה ה-21 הלמידה"), בעמק הסיליקון כבשה המשגה חדשה את הלבבות והארנקים (וביניהם בסנדוויץ' - אפילו את המוחות). כי הצורך הוא אבי הרעיון - והכישלון הוא אבי הלמידה.

כיום, ברור שאת ההמשגה של הסטארט-אפ הרזה, ושאר המונחים שנקשרו לו, צריך להבין כחלק מהמשגה רחבה יותר, שהופכת אותם מאוסף מועיל של פרקטיקות ותהליכים עסקיים לתפיסה יזמית כוללת שהכל נובע ממנה, דהיינו לפילוסופיה: השועל העסקי הופך לקיפוד למידה. הפילוסופיה היזמית החדשה כפרה הן ברעיון ה-"רעיון" והן ב-"שיווקו". המטרה שלך כיזם איננה לבצע את הרעיון הנפלא שעלה בראשך או אפילו לשווק אותו. למעשה, סביר שהרעיון שלך הרבה פחות נפלא ממה שאתה חושב. המטרה שלך איננה לעשות משהו, למשל לעשות מוצר, או למכור אותו. כל אלו הם טעויות עסקיות ומתודולוגיות פטאליות שנובעות מתמונה פילוסופית שגויה של מהו רעיון ומהו מיזם ומהו מוצר. כי מהו בכלל המוצר? המוצר הוא דרך שלך ללמוד על העולם: ללמוד מה השוק רוצה, על מה לקוחות מוכנים לשלם, איך הגורמים בסביבה העסקית שלך מגיבים (משקיעים, רגולטורים, מפרסמים ועקרות בית נואשות בפייסבוק), מה חשוב להם, באיזה פיצ'רים הם משתמשים, מה הם מחפשים בגוגל, לאיזה דפים הם נכנסים, על איזה כפתורים הם לוחצים, איזה רצף פעולות מוביל אותם לפתוח את הארנק או לתת לב, מה הם משתפים, איזה פידבק אתה מקבל, על מה הם מתלוננים, איזה הצעות הם מציעים (ולרוב - ההצעות הטובות ביותר מגיעות מהם ולא ממך). בקיצור, אתה לא בונה חברה - אתה בונה מכונת למידה ענקית. אתה לא "עושה" משהו, או מוכר משהו, או בונה משהו, או משווק משהו - אתה לומד.

כי מהו בכלל רעיון, אותו דבר שמעליו זורחת נורה? הוא רק נקודת מוצא של מתודה - השערה ראשונה שממנה מתחילים ללמוד. עָזר למידה. הרעיון הגאוני והכל כך "הגיוני" שלך? הוא טריגר. כן, הרעיון היקר שלך הוא רק פתח ראשוני ללמידה, כלי למידה, התחלה של תהליך למידה ארוך - לכן אל תתאהב בו, כי עוד תעזוב אותו ותשנה אותו עד שאתה בעצמך לא תכיר את הילד הזה (ואת "ההגיון" שלך אתה עוד תזרוק לפח עשרים פעמים). אתה תגלה ש-"הרעיון האדיר" לא טוב, לא בשל או סתם רלוונטי בכלל לפלח שוק אחר משחשבת, או לשימוש אחר. העולם יפתיע אותך. השוק יגלה לך דברים על הרעיון שלך שלא דמיינת. אתה תגלה דרכו שמשהו אחר בכלל אולי עובד. אתה תגלה שהם רוצים משהו קצת שונה ומוכנים לשלם בצורה לגמרי אחרת. אתה תעשה מלא ניסויים. כן, כל המונחים הללו שאתה קורא עליהם בספרי הדרכה למשקיע המתחיל, מטרתם להכריח אותך ללמוד, להכניס אותך לתוך מתודה, לתוך תהליך למידה מובנה. אתה לא "יודע" מה צריך לעשות. לא קיבלת תורה משמיים: במקום ביטחון עצמי "שיווקי" - תתחיל לפתח צניעות (תכונה סופר-חשובה לכל משקיע ויזם). אתה נדרש לא רק "לא לדעת הכול" - אלא "לא לדעת כלום". אין יותר אפיסטמולוגיה, רק למידה. ספקנות היא דרך חיים. באידיאל, כל קורה וקורה בבניין שלך היא ניסוי כלים, שאתה בוחן אותו מול הדיירים העתידיים או הפוטנציאליים או הנוכחיים (המשתמשים שלך). כל פנייה בכל צומת בדרך הארוכה שלך היא בדיקה - ואתה מקבל פידבק. מטרתך לסגור כמה שיותר מעגלי פידבק מהירים ויעילים. כי כמות היזמים שפיתחו מוצר שהשוק לא צריך, והשקיעו באופטימיזציית יתר מוקדמת, ושרפו את הכסף על מוצר מושלם (בעיניהם כמובן, לא בעיני השוק) - הכריעה את סבלנות המשקיעים.

ותשכח מעולם היזמות של הלשון. אתה חושב שהבירבורים שלך עובדים עליהם (חה חה חה)? הבעיה הכי חמורה היא שהם עובדים עליך. אתה מוכר לעצמך ומאמין לעצמך (זה בוודאי עוזר לך לשכנע - אבל הרסני לליבת הפעילות שלך, שהיא למידה). אתה לא גאון שיווק שתמכור קרח לאסקימוסים אם תסביר להם מה הם צריכים (ואתה יודע זאת יותר טוב מהם, נכון? השוק הרי טיפש ממך ולכן אתה היזם, לא?). אתה תלך לאסקימוסים ותשאל אותם מה הם רוצים, כולל באיזה צבע, צורה, טעם ומבנה הנדסי הם אוהבים את הקרח שלהם (הם כבר יסבירו לך שהם בכלל רוצים לקנות איגלו). אל תדבר - תשתוק ותלמד. זה לא משנה איך תעטוף רעיון גרוע - הרעיון ישאר גרוע. אתה רוצה לדעת איך לעטוף דברים? באיזו שפה לפנות? תלמד גם את זה. לא רק האפיסטמולוגיה כפופה ללמידה - גם הלשון.

והעולם הטכנולוגי בדיוק בשל לפילוסופיה הזאת. אתה יכול למדוד כמה קליקים, כמה צפיות, כמה שיתופים, כמה טרנזקציות, וכמה לא חזרו אליך, ומהיכן הם, ומאיזה עמוד ומתי ומי ואיך - ובסוף להבין: למה. אפילו אם המוצר שלך לא באינטרנט - הרי יש לו נוכחות שם, ופרסום שם, ואתה יכול גם להטמיע בו מדידות דיגיטליות, ולעקוב אחרי המידע, לסכם ולנתח אותו, ולהגיע לתובנות עמוקות (תשאל מנתח דאטה). בקלות אדירה ביחס לעבר אתה יכול לעשות סקרים, לשאול שאלות, ולקבל פידבקים מאנשים מהצד השני של העולם. הרעיונות הכי חכמים שלך - יגיעו מהלקוחות שלך (ולא מהנורות שזורחות לך מעל לראש). הם יודעים מה הם צריכים, וגם אם לא, לכל היותר אתם ביחד בתהליך למידה משותף: זה לא שהלקוח תמיד צודק, אבל המוכר תמיד לומד. ונכון, לפעמים גם הלקוח לומד. הכול למידה. אין איזה ידע שנמצא אי שם, או (יותר גרוע) אצל מישהו זה או אחר - זו תמונה אפיסטמולוגית ולכן לא נכונה של הלמידה (שיוצרת את הידע בתוכה בתהליך התהוות "בתוך המערכת", ולא מגלה משהו חיצוני "מחוץ למערה"). וכשהכול למידה - אין איזו נוסחת קסמים או פרסומת מדהימה. יש רק אינספור מעגלי טיוב, בדיקות, מדידה, והערכה. כל מעגל כזה, שמתחיל בהשערה, ממשיך בניסוי, ומסתיים בתוצאה, הוא רק פתח למעגל הפיתוח הבא - ולא סוף פסוק. ושוב הטכנולוגיה באה לעזרתך, ביכולת ליצור אינסוף ואריאציות ו-A/B טסטינג לניסויים מבוקרים. המתודה המדעית? היא מתודת למידה, לא שיטה אפיסטמית (טעות פילוסופית!). העולם לא נגיש לך שלא דרך למידה.

אם כן, מהו הסיפור החדש של היזם הלומד? ובכן - לא תאמינו מה למדתי, כמה טעיתי, ואיך העולם הפתיע אותי, ואז שיניתי את המוצר, ואז שוב גיליתי משהו, ואז שוב טעיתי, ואז בעזרת זה הבנו שצריך לעשות ככה, ואז למדנו תחום חדש, ואז מישהו עשה ניסוי מטופש ופתאום דווקא זה הצליח, והתחלנו לקבל מלא פידבקים חיוביים, או שליליים, וכו' וכו'. זה סיפור שלא נגמר. הנרטיב שלו מפותל מאוד. שאלה, תשובה, אוקימתא, קושיה, הווה אמינא, תירוץ דחוק, תשובה יותר טובה, נפקא מינה - נו, הבנו את הדגם הספרותי שעליו זה בנוי (בהתאם לחילופי העונות בעולם הספרות עצמו). לא עוד הסיפור ההירואי של היזם האתי, לא סיפור הגילוי (כלומר זה שיש בו פואנטה או נקודת מפנה או התבהרות: דהיינו רעיון) של היזם האפיסטמולוגי, ובוודאי לא הסיפור עם המספר הלא מהימן, המספר שהוא חלק מהסיפור, של היזם של הלשון. כן, זהו נרטיב בלי גבורה רבת עלילה, אבל את העלילה מחליף סיפור הלמידה, שמסמן סוג חדש של ספרות, ושל יזמות ספרותית (הנה, סטארט-אפ!).

לפיכך, הסטארט-אפ שעל המשקיע להמר עליו הוא לא זה עם הרעיון הטוב ביותר - אלא זה עם הצוות הלומד ביותר. כן, למידה זו לא תכונה גברית כמו בטחון עצמי, אגרסיביות ויהירות - אבל כידוע, הגבר האמיתי הוא לא הגיבור היווני, אלא הגבר היהודי - התלמיד חכם (הוא גם טוב יותר במיטה, בדיוק מהסיבה הזו - למדנות). יהודים טובים יותר בסטארטאפ לא בגלל שהם חצופים יותר, או חכמים יותר, או אולי חמדנים יותר - אלא בגלל שהם באים מתרבות שהלמידה בה היא הערך העליון והצו הקטגורי. כי יהודים במהותם הפנימית ביותר (כלומר מה שנשאר מהם בגירסא הבסיסית ביותר - דהיינו דווקא החילונית!) הם לא עם ההלכה והמעשה (האתיקה), או עם הידע (אפיסטמולוגיה), או עם הספר (פילו' של הלשון), אלא עם הלמידה. ואם הרעיון עצמו כן משמש לסינון סטארטאפים להשקעה - זה רק כי הוא מראה על יכולת הלמידה שכבר נעשתה (וגם על היכולת לשער השערות חשובות ומעמיקות, כפתח לבדיקה וכשאלות מחקר). כי לפי אותה הסטטיסטיקה של הסטארטאפים, עוד מטרם עידן הסטארט-אפ הלומד, יזם שלא הגיע למצב בו הוא נאלץ לשנות את הרעיון ההתחלתי שלו הוא ב-99.9% אידיוט, ועוד 0.1% בר מזל (גאון הוא לא).

אין דבר כזה חוש עסקי, או אינסטינקטים שיווקיים - היזם הופך לאיש מדע. חוש הריח המפותח הוא ידידו הטוב של הכלב, לא של איש העסקים - הדאטה הוא ידידו הטוב של היזם. אסור לסמוך לא על הריח, לא על מראה עיניים חיצוני, ולא על מה שאתה שומע ומה שאומרים - האמפיריציזם הנאיבי מת ונולד מחדש בגרסה הלמידתית: אל תאמין לשום חוש ולאף אחד (כולל ה-"מומחים"), גם לא למה ש-"נראה" לך, רק למה שלמדת ומדדת, דהיינו למה שנבנה בדרך הלמידה. אתה לא מכונה שאוספת מידע - אלא מכונת למידה (ויש הבדל עצום, ובפרט: באקטיביות הניסיונית, אתה למעשה לא פועל בעולם אלא רק מנסה). גם ההמשגה הלשונית של העולם כבנוי על תקשורת, ובפרט תקשורת המונים חד כיוונית, ספגה מכה קשה. כל המילים והמושגים שאתה משתמש בהם - מטעים אותך ופועלים נגדך. אל תמשיג בשפה, אלא תלמד. מערכת היחסים בינך לבין הלקוח לא מבוססת על תקשורת ושיווק, אלא על למידה: אתה נמצא במגע ישיר עמו, ועצם הלמידה המתמדת הזאת היא כלי השיווק המרכזי שלך, היא התקשורת ביניכם. אין יותר פער מרחק ביניכם, שעליו מגשרת השפה (ההסבר שלך לגבי המוצר, או הבחורה שמוכרת אותו) - אתה לא מפתה באמצעות הלשון החלקלקה שלך, אלא אתה עושה מין עם הלקוח. אתה כל הזמן מקבל ממנו פידבק מה הוא רוצה וממה הוא נהנה, ואתה רגיש לכל רמז מצידו, ומתאים את המוצר בזמן אמת, כל הזמן. לעולם אין לך מוצר סופי שאותו סיימת ללמוד ואותו אתה מוכר - איזה פער בין היזם הקודם, שהמוצר הסופי היה היעד ופסגת הישגיו האפיסטמולוגיים: גיליתי את הנוסחה המנצחת! טיפוס יזם זה דומה לגבר שחושב שאותו דבר עובד על כל הנשים, ושהוא פענח את "האישה". מה הפלא שהוא כזה גרוע. זהו המאהב שלא לומד, ואז כשהלקוחה משתנה ומתחדשת ואותו דבר כבר לא עובד על השוק באופן מכני, הוא מתוסכל מכך שכל הנשים קריזיוניסטיות. כי בשביל השגעונות שלהן צריך להיות תלמיד חכם. אתה תמיד צריך לחזר אחרי הצד השני, גם אחרי עשרים שנות נישואין, ולכן יש אנלוגיה מקיפה בין המצב היזמי למצב הגברי.

וזוהי בדיוק גם הסיבה שעדיף ללמוד ולהתמחות באישה אחת - מה שנקרא "נישואים" - ולא לרדוף אחרי כל הנשים בעולם, אחרי "האישה". אין דבר כזה חוש כללי לעסקים - אין קזנובה (לפעמים יש מזל, כלומר אם יש מיליון יזמים שמהמרים, תמצא ברשימת המיליארדרים כמה אנשים שהיה להם הרבה יותר מזל משכל או מלמידה). אותו אדם שהיה לו מזל ומייחס זאת לאינסטינקטים ולסגולותיו התרומיות, היווניות, הוא בעל ההיבריס שתקרא על נפילתו הקרובה בהימור הבא (הוא לא למד). היזם הטוב הוא מי שנמצא במעגלי למידה צמודים עם לקוחותיו, או המשתמשים, ולכן יוצר אתם מערכת יחסים, שהיא מערכת למידה. מערכת מחוייבת זו יוצרת מחוייבות משני הצדדים, והיא עדיפה פי אלף מכל פעלול שיווקי קצר ימים, שאיננו מכבד את הצד השני. האישה יודעת לזהות מהר מאוד מי סטוציונר ועל מי אפשר לסמוך, ומתייחסת בהתאם. לא "המסרים" שלך לאישה הם החשובים (ברוח הפילוסופיה של הלשון), לא מה שאתה אומר - אלא איך שאתה לומד. כי רק יכולת הלמידה שלך (ושלכם) היא המנבאת להצלחת מערכת היחסים לטווח ארוך, ולהבאת אותו ילד שהוא תוצר הלמידה ההדדית וכולו עשוי מלמידה (זה החומר ממנו הוא נוצר) - הלא הוא המוצר. והוא גם תמיד גדל ולא מפסיק ללמוד, ואין שום פער בין גדילתו (הגדילה העסקית שלך) לבין למידתו. זה לא שני דברים שונים - הגדלת המכירות ופיתוח המוצר. ובטח לא שני שלבים שונים - אלא כלים שלובים, כלי למידה.

הריקוד החינוכי, או המיני, הוא אינסופי. ריקוד של ניסוי, יצירתיות, היענות, מה עובד ומה לא עובד, הצעות חידוש ותגובות, אתגור ואתגור שכנגד של הפרטנר. איני? ורמינהו, הדרא קושיא לדוכתא, מהו?, פשיטא. צריכא. מאי קא משמע לן? שמע מינה, אדרבה, איכא דאמרי, למאי נפקא מינה?, קמשמע לן… זהו תיאור מדוייק של סקס, יותר מכל "התיאורים הספרותיים", שאין להם בכלל שפה להתייחס למחול הלמידה ההדדי הזה. שפת הלמידה היא דרך המלך להמשגת המחול היזמי בין החוץ (השוק) לפנים (המיזם), כלומר בין הלקוח ליזם, המחולל את הלמידה. באותה מידה, הלמידה היא תחליף לידיעה גם בריקוד הספרותי בין קורא וכותב. לדוגמא, בדיוק כמו שהיא מאפשרת עלילה שלא נועדה לקריאה אלא ללמידה (מהלך תלמודי), כך היא גם מאפשרת דגם ספרותי חלופי לסיפור הגילוי של המיניות, הסיפור האפיסטמולוגי של "ידיעת" אישה (שנותן לפיכך דגש לפעם הראשונה, להתנסות, לריגוש, לגניבת רגע ומים, לתעוזה, לפרפרים וכו'). זו הסיבה שהסיפור האפיסטמולוגי הישן והמיושן של המין, שהיה אופייני לרומן, סבב כמעט תמיד סביב הסתרה, בגידה, הדחקה, ושאר כשלים של ידע (גם הידע המיני שייך לפרדיגמה הזו). אך כשהטקסט הספרותי כבר לא בנוי על פער ידיעה מלאכותי שהכותב יוצר בינו לבין הקורא (ובו הכותב תמיד מסתיר את דרך יצירת הטקסט האמיתית), וגם לא על הפער השפתי המלאכותי בין הכתיבה לקריאה (שמאפשר התעללות והתגנדרות בשפה), כלומר לא בונה על פערי כוח מבניים - אז הוא מאפשר למידה בחברותא בין שני צדדי הטקסט. התלמוד לא מסתיר את דרכי יצירתו, הוא לא יודע יותר ממך (למשל, בפתיחת הסוגיה), והוא גם לא מתייפייף או משחק בשפה בזמן העודף שהושקע בשולחן הכתיבה לעומת שולחן הקריאה. הוא פשוט ביחד אתך, ולא מתנשא עליך - הוא תיעוד למידה. מתי בפעם האחרונה קראנו ספר כזה שהוא בן זמננו - ספר שהוא מתודה?

ובשיווק למידתי, כמו בהדרכה זוגית של הרב ארוש, אתה לא צריך לשכנע את הצד השני - כשאתה פשוט עושה מה שהוא רוצה. וזהו בדיוק שורש ההתנגדות המוזרה להפליא לכאורה של שיטת הרב ארוש לרעיון התקשורת בתוך הזוגיות, כי לא התקשורת היא עיקר הזוגיות והמיניות והחיזור - אלא הלמידה. בין הפנטזיה שהצד השני "יודע בדיוק" מה אני רוצה (בתוך הראש שלי), לבין הדרישה ש-"יגידו לי בדיוק" מה לעשות (או מה לא) - שוכנת הלמידה. והתקשורת? גם לא מספיקה וגם לא מספקת, ויש בה מרכיב מניפולטיבי ומרתיע מובנה, שיוצר את הרתיעה מ-"דיבור על" כטכניקה נרטיבית מלאכותית במיוחד, ומצד שני את פואטיקת הכנות המזויפת (אוטופיקשן למשל). במקום להטיף לדיבור על רגשות, להבעה של הפְנים (שפועלת כמבוע, דהיינו מוציאה גם מה שאין שם - ועוד נותנת לו הילה של התוכן האותנטי והעמוק ביותר), ולכל הרעות החולות של ה-"אני" (בספרות, בזוגיות, בייזמות, במין - ובשיווק), יש להתמקד בהכְוונות (העיקרון הנתנייתי השלישי של הלמידה).

לכן השיווק, שכמדיום מתווך מטבעו נמצא באופן טבעי עמוק בסטרא אחרא של התקשורת והמדיה (מלשון מדיום), הועתק בעולם היזמות הלמידתי לתוך הלמידה עצמה, כחלק בלתי נפרד ממנה ובתוכה ולא כמדיום - דהיינו: שיווק אורגאני. קידום כזה קורה מתוך הרשת עצמה, למשל בחיפוש, או בשיתוף, כלומר שיווק שמבצע הלקוח עצמו, שהוא כאמור שותפינו ללמידה. לא קיימת יותר אותה הפרדה המתווכת בין ה-"דיבור" על המוצר, התיקשור שלו לסביבה במדיה והבאזז סביבו, לבין השוק עצמו והדבר כשלעצמו (הייצור, המוצר) שהיה רעיון השפה. המדיום המתווך של השפה ירד מגדולתו כשהפער הזה, בין היזם למשתמש, נמחק - והפך לריקוד למידה צמוד במעגלים מהירים והדוקים של קשר עין יד, כלומר מעברים מתובנה לשינוי ובחזרה לתובנה חדשה. הדבר כשלעצמו הוא הוא הבאזז. השיווק - ויראלי.

וכך השתחררנו מרודנות אנשי המכירות המניפולטיביים (ובינינו - הלא סימפטיים). לא איש המכירות הוא המצפן של החברה - אלא מדען הדאטה. אין איזו תובנה אחת גדולה, אפיסטמית, שהיא הרעיון בראשו של היזם והיעד לדרך, אלא מליון תובנות קטנות, שהן הדרך (הכוונות, ולא כוונת המחבר). מה שהיזם בונה זה לא מימוש של רעיון בראש - אלא ראש. מערכת לומדת. וחלק אורגני של הלמידה שלה הוא כמה משתפים אותה, ומדוע, ואיך היא מופצת, ועל ידי מי, ומדוע, ואיך להגביר זאת, כלומר - אין יותר הפרדה בין שלב הייצור להפצה. ומדען הדאטה הוא שמנתח גם את השיווק בכלים של דאטה, כולל הפרסומות. הוא כל הזמן שואל: מה עובד? ולא: מה יעבוד עליהם?

אך מה קורה עם עולם העסקים המסורתי? האם בו גם מתחולל המפנה הלמידתי? אולי אפשר לשאול זאת אחרת: מהי בעצם הסיבה שחברות מתות? מדוע באופן מפתיע תוחלת החיים הממוצעת של חברה בע"מ קרובה להפליא לזו של אדם (כ-75 שנה)? ואולי נשאל זאת שוב אחרת. הרי אם בראשית הפילוסופיה האדם הוצג כדגם אפלטוני מוקטן והומאומורפי למדינה, אנו ראינו כיצד הסטארט-אפ הוא דגם הומאומורפי לגבר (או הצד המחזר) בזוגיות. ולכן אם נתרגם שוב את השאלה מהאותיות הגדולות של החברה בע"מ לאותיות הקטנות של האדם, נשאל: מהי בכלל הסיבה שאנשים מתים? קאנט הוא הרי כזה חכם, האין זה בזבוז שהוא לא יחיה לנצח? הברסלבער מסביר זאת בצורה חדשנית ונועזת כהרגלו (ואצלו אולי יש לומר - כשיטתו), בזיהוי של שורש הרוע האינטלקטואלי דווקא בגדולי הדור (!), שמאריכים ימים יותר מדי:

וְדַע שֶׁזֶּה הַמֵּצַח הַנָּחָשׁ יְנִיקָתוֹ מִזִּקְנֵי הַדּוֹר, מִמַּאֲרִיכֵי יָמִים שֶׁבַּדּוֹר… כְּשֶׁהַזְּקֵנִים, הַמַּאֲרִיכֵי יָמִים שֶׁבַּדּוֹר, פּוֹגְמִים אֶת יְמֵיהֶם וְאֵין מוֹסִיפִין אוֹר קְדֻשָּׁה וָדַעַת בְּכָל יוֹם וָיוֹם… מִנְּפִילַת הַיָּמִים שֶׁל הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר אֵין דַּעְתָּם מִתְיַשֶּׁבֶת כַּנַּ"ל, מִפְּגַם הַדַּעַת הַזֶּה שֶׁל אֵלּוּ הַזְּקֵנִים - יוֹנֵק מֵצַח הַנָּחָשׁ… "קְצַר יָמִים" זֶה בְּחִינַת הַזְּקֵנִים שֶׁאֵינָם כָּרָאוּי שֶׁאֵין מוֹסִיפִין קְדֻשָּׁה וָדַעַת בְּכָל יוֹם, שֶׁזֶּהוּ עִקָּר הַזִּקְנָה וְהָאֲרִיכוּת יָמִים כַּנַּ"ל, וּכְשֶׁהַזְּקֵנִים פּוֹגְמִים אֶת יְמֵיהֶם וְאֵין מַאֲרִיכִין אֶת יְמֵיהֶם בִּקְדֻשָּׁה וָדַעַת כַּנַּ"ל זֶה בְּחִינַת "קְצַר יָמִים" וּמִזֶּה יוֹנֵק מֵצַח הַנָּחָשׁ.

מצח הנחש יונק דווקא מהחכמה של הזקנים הגדולים שבדור, ומדוע? כי היא איננה מתחדשת. כי כשאין תוספת דעת ולמידה מתמדת כל יום מחדש - החכמה הגדולה ביותר היא היא האויבת מס' 1 של החידוש (עמו זיהה נחמן את עצמו), והיא שורש הקיבעון (ובסופו של דבר - המוות). החידוש של נחמן הוסבר בטעות נפוצה במונחים אקזיסטנציאליים או פסיכולוגיסטיים או ביוגרפיים, במקום במונחים למידתיים. נחמן, כתופעה פאראנורמלית, הוא מה שקורה כשהלמדנות מועברת לתחום האישיות. אמירות פרובוקטיביות שזכו לפופולריזציה בנוסחים כמו "אני איש פלא - ונשמתי פלא גדול" או "חידוש כמוני לא היה מעולם" אינם סתם התייהרות או מופע מאני, וגם לא איזו פליטה אקזיסטנציאליסטית נפוחה, אלא הפנמה טבעית של החדשנות התלמודית לתוך האישיות: נפש לומדת. "מי שרוצה להיות יהודי דהיינו לילך מדרגא לדרגא"...

אם כן, מדוע מתים אנשים וחברות (ואף תרבויות)? מכיוון שהם הפסיקו ללמוד, הפסיקו לעלות כל יום מדרגא לדרגא - ואז דווקא מהחכמה הגדולה שצברו יונק מצח הנחש, שמביא מיתה אינטלקטואלית לעולם. הלמידה מתחילה בשצף קצף, כל תינוק הוא סטארטאפ, אבל ישנה תופעה מתמטית טבעית של שחיקת קצב הלמידה הראשוני (גם במערכות למידה ממוחשבת), והתדרדרות לסטגנציה. אם מוחו של קאנט היה פועל בימינו, הוא היה דוגמטי מכל דוגמטי (גם דוגמטיות בביקורת היא דוגמטית, כפי שמוכיחים היטב הביקורתיים של ימינו). לכן המוות הוא תופעה שנובעת מהלמידה, ודווקא הוא מונע את המצב של מוות רוחני. כל פילוסופיה חדשנית צריכה למות - כי היא מזדקנת והופכת לדוֹגמה, במקום לדוגמא, לאנטי-למידה במקום ללמידה. לא פעם אנו רואים כיצד דווקא מיתתו של חכם דגול וגדול הדור - היא זו שמביאה לפריחה רוחנית. לכן אם היזם רוצה למנוע את מותו של חברתו, ולהפוך לעוד סטארט-אפ שנכשל, עליו ללמוד וללמוד, כדי להיות: "חידוש כמוני עדיין לא היה בעולם". כך הפך הסטארטאפיסט למדען עסקי - והיזמות למתודה ניסיונית, והאינטרנט - למעבדה הגדולה בעולם. וכך גם זכתה הלמידה למעמד של פילוסופיה עסקית מובילה - וחדשנית. קצב חילופי הרעיונות במערכת זו כל כך מסחרר, והחדשנות השתרשה בה כאתוס כל כך עמוק, שאנו חיים ברנסאנס נדיר בהיסטוריה של רעיונות יזמיים ברוח ובחומר - בתקופה שעוד תיזכר כמופת וכתור זהב שיעורר געגוע בעתיד: הרנסאנס הלמידתי. יזמים מחליפים ומשחקים שוב ושוב עם רעיונות וניסיונות, רוקדים בניסיון לפצח רצונות, ממציאים מחדש כל יום תפיסות - ומתרחקים ממצח הנחש.

אך מה קורה כאשר אין פידבק ואין שוק ואין נסיינות - ולכן אין למידה? שם הפילוסופיה הישנה עוד חוגגת - ונחגגת, כמילה האחרונה בשפה. מי בעולם האינטלקטואלי בכלל שם לב שהוא חי ברנסאנס רעיוני? אם נחזור מהטכנולוגיה לפילוסופיה עצמה ולעולם הרעיונות, נופתע עד כמה מעט אנשי רוח ואינטלקטואלים (בניגוד ליזמים של ממש) משנים את דעותיהם ומחליפים את תפיסותיהם, או חלילה פתוחים לפילוסופיה או פרדיגמה חדשה, או סתם לרעיונות שנובעים מזמנם (כלומר - מלמידה חדשה בעולם), ולא מהמאה שעברה. שהרי דווקא שינוי דעה ופרדיגמה הוא אינדיקציה לכך שלא מדובר בחמור (שכידוע תמיד צודק, והמציאות תמיד מוכיחה לו שהוא צודק). מפליא כמה אנשים אלו ממעטים לטעות (כלומר ללמוד), ועד כמה הלמדנות שלהם היא אפיסטמולוגית (הו, הידע!), או מבוססת על כתיבה רהוטה (הו, הלשון!) - ולא יצירתית (טוב, אצלם אין שורת רווח… ואין פלא שאין לקוחות). אם קוראים טקסט אופייני של אלה, מגלים שהם מבלבלים באופן כמעט גרוטסקי בין למדנות ללמידה, ובין עמדת המורה והסמכות לעמדת התלמיד הסקרן. תחת התייחסות לסימוכין ולטיעונים כעָזרים להבנת הרעיון ולהדגמתו, דהיינו כפיגומים, הם מתייחסים אליהם כתימוכין והוכחות, כשלבים במבנה ידעני, ולא כתומכות לצמח מטפס אל על. קיים מתאם הפוך בין כמה שהתוצר האופייני של מלומדים לא למדנים אלו מפוצץ בניימדרופינג ובציטטות שלכאורה מבססות אותו כידע (כאילו ניתן בכלל לבסס בצורה של ממש רעיונות בעלי חשיבות של ממש, מעבר לכך שהם מעניינים, דהיינו מעוררים למידה), לכמה שהוא דל במאוד מאוד ברעיונות חדשים וביצירתיות רוחנית, כלומר בלמידה חדשה של ממש. לא נתפלא אם כן שמדובר בטקסטים מאוד לא מעניינים, שתמיד מדבררים איזו תפיסה עבישה, שברגע שאתה מזהה אותה מאחורי הכותב - כל הטקסט הופך לשקוף, מכיוון שהוא נוצר ממנה בצורה כמעט מכנית, בתבנית אפייה אינטלקטואלית. כי דווקא אצל "אנשי הרעיונות" - רוח היזמות מתה, ואילו בעולם היזמי - הפילוסופיה חווה תחייה. בעולם המעשה הרוח פורחת ומתפתחת, ובעולם הרוח יש מעט מאוד עשייה - ולכן אין למידה. והנחש עוד חוגג את ניצחון הפילוסופיה של הלשון.