מהו העתיד של ישראל?

על ארבע מתודות למידה - שהן ארבע תרבויות למידה בסיסיות

זה מה שנשאר: מהי יהודיות? לא תוכן מסויים, אלא השארית הזיקיתית של הזיקית התרבותית, ממנה לא הצליחה להיפטר. כלומר: המתודה שלה  (מקור)

הקורונה - כמשבר כלל-עולמי סימולטני בעל מימדים מכומתים בולטים - מאפשרת לראשונה השוואה מתמטית אובייקטיבית יחסית בין תרבויות. הגרף שלה למעשה מחלק את העולם בצורה איכותנית לארבעה טיפוסי תרבויות: מזרח אסיה, אירופה והעולם הישן, האמריקות שתיהן (אנגליה היא מקרה ביניים מעניין בין אירופה לארה"ב), ועוד מקרה מוזר וייחודי אחד - התרבות היהודית. אם למישהו היה ספק האם המדינה היהודית שייכת למערב או למזרח, ואולי אף ראה בכך את שורש השסעים בישראל: שמאל מול ימין, חילונים מול דתיים, אשכנזים מול מזרחים, וכו' (שמשקפים בתורם מגמות עומק עתיקות שניתן להתחקות אחריהן עד לממלכות ישראל ויהודה ואפילו להתנגשות בין השפעות מסופוטמיות למצריות במקרא וכן הלאה עד למושכל ראשון) - הרי שהעשור האחרון נתן לכך תשובה משונה: לא לזה ולא לזה. ישנה פה התפתחות שהיא ייחודית ביחס לגושים הגדולים - והתרבות היהודית באמת שונה. לא מזרח ולא מערב, ואפילו לא מעורב.

הדבר שקובע יותר מכל את התפתחותה של תרבות לטווח הארוך הוא המתודה הפנימית שלה, יותר מכל נסיבה חיצונית מקרית כזו או אחרת. כי אם הכל היה רק השפעות וריאקציות וצירופי נסיבות - ושאר רעיונות היסטוריים שכוחם ההסברי חלש מאוד ויכול להתאים לכל התפתחות שהיא - היינו מצפים לעירבול, למהילה ולהאחדה מוחלטת לטווח הארוך: המחשבה שהכל רק אינטראקציות ורשת השפעות הדדיות היא תפיסה שפתית-תקשורתית ריקנית. לעומת זאת, המתודה בעצם מגדירה את הייחוד הפנימי של תרבות מסויימת - כי קשה לשנות את מתודת השינוי עצמה ולכן היא מתמידה להשפיע (אצל בני אדם המתודה הייחודית נקראת: האישיות). ומכיוון שהמתודה היא החלק הקשה ביותר לשינוי בכל מערכת למידה - היא זו שמביאה לרוב לאובדנה (ולא איזו טעות כזו או אחרת בלמידה עצמה - שגיאה מקרית כזו סופה להיות מתוקנת אחרי תשלום מחירה). המתודה היא תמיד החלק הפחות מסתגל במערכת, למשל האופי של אינדיבידואל, או הדינמיקה הבסיסית במערכת יחסים (או משפחה), או התרבות של חברה מסחרית או ארגון ציבורי, או התרבות של עם ואופיו הלאומי, או האופי של מין ביולוגי (כן, גם לנמר יש אופי. האם זה לא פוליטיקלי קורקט לטעון שלנמר יש אופי?). האבולוציה, למשל, מאפשר הסתגלות, אך היתה בה מעט מאוד השתנות והסתגלות של המנגנון האבולוציוני עצמו, ובמקרים שהוא עצמו אותגר נוצרו הכחדות רחבות היקף - כמעט ללא הסתגלות. כשל במתודה הוא כמעט תמיד כשל מעגלי, ולכן נורא קשה לצאת ממנו (זו הסיבה שכל כך קשה לצאת מפרדיגמה פילוסופית, כמו הפילוסופיה של הלשון). אם כן, כיצד נאפיין מתודות תרבותיות?

החלוקה הגסה ביותר של מתודות למידה לארבעה סוגים בסיסיים עתיקה עוד כימי חז"ל, והיא זו שמפענחת את האדיוטיות הישראלית הייחודית שהיא גם החכמה הישראלית הייחודית: "ארבע מדות בתלמידים: ממהר לשמוע וממהר לאבד - יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד - יצא הפסדו בשכרו. ממהר לשמוע וקשה לאבד - חכם. קשה לשמוע וממהר לאבד - זה חלק רע". שורש החלוקה הוא שבכל מערכת לומדת ישנם דפוסים פנימיים קיימים, שכבר נרכשו ונלמדו והיא משמרת אותם, ודפוסים חדשים שנרכשים ונלמדו מבחוץ, ופרמטר בסיסי של אלגוריתם הלמידה הוא כמה הוא רגיש למידע חדש, דהיינו: כמה מהר הוא לומד. החידוש של המשנה הנ"ל במסכת אבות הוא שהמהירות איננה חזות הכל בלמידה, וישנו דווקא יתרון לאטימות. כי אם מערכת ממהרת ללמוד ולנטוש את דפוסיה הישנים - יצא שכרה בהפסדה. כך לדוגמא, ישנן אנשים שהם פרפרים במערכות יחסים שמתאהבים עד כלות בקלות - ובאותה מהירות מתאכזבים ונוטשים, וישנם אנשים שמתאהבים לאט ודווקא אז אהבתם מתמידה, וישנם ברבורים שמתחתנים עם אהבתם הראשונה ואוהבים לנצח, וישנם גם מי שקשה להם מאוד להתאהב - וקל להם מאוד להתאכזב. האם הם חלק רע?

למעשה, אין טיפוס לומד אידיאלי, וכל לומד מתאים לסוג אחר של אתגר מערכתי. ככל שהסביבה עצמה משתנה במהירות, ככה עדיף דווקא מחזור הלמידה של הפרפר על פני הברבור או הפינגווין, וישנם מצבים שבהם דווקא החששן שאינו בוטח לעולם, העכבר - הוא בעל המתודה המנצחת. אך גרף הלמידה האופייני של ארבעת סוגי הלומדים מגלה לנו חלוקה בסיסית מאוד של תרבויות העולם, בהתאם לגרף ההסתגלות שלהן לאתגר מערכתי חדש, בו כולן נתקלו באותו זמן: משבר הקורונה. תרבויות המזרח הרחוק הן אלו שהמתודה שלהן שומרת באדיקות על מסורתן הפנימית (הארוכה מאוד לפיכך) אך גם ממהרת מאוד לאמץ דפוסים חדשים, מה שמובן לא פעם כהעתקה שטחית וחקיינות ריקה - ממהר לשמוע וקשה לאבד. זהו הסוד מאחורי הצלחתן הכלכלית הקפיטליסטית או המדעית לעומת שמרנותן הפוליטית והחברתית (שילוב שבמערב הוא תרתי דסתרי). יפן היא הדוגמא הפרדיגמטית לעניין זה, אך גם סין, שתי הקוריאות ונמרי אסיה, ובעתיד גם הודו. אירופה לעומתן, כיבשת הזקנה (גם דמוגרפית) והמקובעת, היתה כתמיד איטית מאוד בתגובתה המאוחרת ובהפנמתה, אך מרגע שהמנגנון המדינתי נכנס לפעולה, היא שמרה על הישגיה ופעלה בעקביות יעילה ושיטתית - קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו.

לעומת זאת האמריקות, תרבויות העולם החדש, הן מקרה מעניין יותר, שיצר תגובה לא מסתגלת ייחודית לקורונה (ולא רק אצל טרומפ, אלא בכל אמריקה הלטינית). המתודה הבסיסית של התרבות האמריקאית ממהרת לזנוח דפוסים בקלות (וממילא אין בעולם החדש מסורת עתיקה משמעותית וכובד תרבותי), ובכך יוצרת רושם של דינמיות, כי דבר אינו מתמיד, אך מצד שני היא עקשנית מאוד ואטומה יחסית לשיקולים ולשינויים חיצוניים לה, מתוך אתוס הצלחה חלול ופונדמנטליזם של אמונה עצמית. מכאן הטמטום האמריקאי המפורסם, השטחיות התרבותית והראייה חסרת העומק של העולם ושל תרבויות אחרות - קשה לשמוע וממהר לאבד. כנראה להפתעת חז"ל, זוהי דווקא מתודה מצליחה מאוד בעולמנו כיום, כי היא מאפשרת מעט מאוד מעצורים פנימיים (שימור דפוסים ישנים) ומצד שני מעט מאוד התחשבות בלחצים ובנסיבות חיצוניות (מעט למידה מבחוץ - והרבה הנעה מתוך עצמך). זוהי המתודה הנרקיסיסטית של המנכ"ל המצליח, או הכוח של התייר האמריקאי, שאיננו לומד כלום מהתרבות האחרת, אלא דורס באמריקאיותו את העולם, או של הכובש האמריקאי הנאיבי והאידיאליסט (כגון "האמריקאי השקט" של גרהם גרין), או סתם אלימותה של החברה (בשתי האמריקות). הקורונה היא אתגר חיצוני ייחודי נדיר (ביולוגי ולא אנושי), שזילזול והתעלמות והמשך "בשלך" לא עוזרים בהתמודדות מולו (אך הן בהחלט עוזרות בהתמודדות הכלכלית - הפד פשוט מנפח את הבורסה כאילו אין מחר. חגיגה!). לכן אמריקה היא אם התרבות הנמוכה והמפיצה הגדולה שלה בעולם, לחרדת כל התרבויות האחרות, פשוט כי מי שאין לו עומק פנימי ולא אכפת לו מה חושבים עליו מבחוץ - הוא טוב בפורנו. היש הגדרה טובה יותר לפייסבוק מאשר קשה לשמוע ומהר לאבד? חוסר מודעות הוא כח חזק בהרבה ממודעות (שלא לדבר על מודעות חסרת מודעות...עוד הצטיינות אמריקאית). אך מה לגבי הטיפוס הרביעי?

ישנו עם אחד שהיה מפוזר ומפורד בין העמים, ושבניו הטמיעו את עצמם תרבותית במהירות של זיקית בכל המדינות, ודתיהם שונות מכל עם. החדשנות הישראלית, הנוירוטיות היהודית, ההיסטריה שמתחלפת בזחיחות שמתחלפת בצעקות ובקריצות ובאימפוליסיביות ואז שוב בפאניקה, ההתבוללות והתנחלות המהירה בתוך תרבויות אחרות והרצון המתמיד להגר, להתפטר, להיות מישהו אחר ואז שוב משהו אחר, אומת הסטארט-אפ והכישלון הייחודי מול הקורונה לאחר ההצלחה הייחודית מול הקורונה - כולם נובעים כולם משורש אחד: מהמתודה. ממהר ללמוד וממהר לאבד - יצא שכרו בהפסדו. הרי מה נשאר יהודי ביהודי מתבולל? אך ורק: עצם יכולת ההתבוללות עצמה. זו המתודה שלו (גם ללא אף תוכן יהודי). לכן הוא יכול להיות יותר גרמני מגרמני, ואז יותר אמריקאי מאמריקאי, ואז שוב זיקית חסרת זיקה, ותמיד: יזם תרבותי ועסקי מצטיין ומהגר נצחי (או למצער מוצ'ילר נצחי). אך האם המדינה פתרה את בעיית התלוש חסר השורשים? לא, היא רק העתיקה אותה למרחב המדינה: מדינה חסרת שורשים ותלושה. לכן בישראל יש רק טווח קצר ורק ספרינט: המקום הראשון בעולם - בגל שני. הרי מה קרה לה לקורונה? הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לבעיה בישראל: היא הפכה מאתגר למידה חיצוני (חדש ונוצץ!) לאתגר פנימי (מעט ישן ומשעמם). וראו איזו מטמורפוזה מופלאה. כל עוד המשבר נתפס כאיום חיצוני, כמו הטרור, התגובה הייתה התגייסות טוטאלית ופאניקה מוחלטת. ברגע שהוא הפך לבעיה פנימית, קרה לו מה שקורה לכל בעיה פנימית בישראל: גרירת רגליים וזלזול במה שכבר נלמד והזנחת המטרד. למי אכפת?

כי זוהי התרבות הלומדת המהירה בעולם: הראשונה לזהות ולאמץ והראשונה לזנוח ולשכוח את מה שלמדה ולחזור שוב על אותה היסטוריה. מדינה שאין בה טיפת משילות ומוסדות שניתן לסמוך עליהם, והכל סמוך ויאללה יאללה ובלגן ואלתור ופרטאץ' ופאשלה וחוצפה וצ'אפחה וסחבק וחוסר גבולות בין אישיים ויכולות חיברות חברתיות במהירות הבזק בין זרים בלי בושה ועם מצבי רוח לאומיים משתנים כשבשבת, כששערוריה רודפת שערוריה והכל כל הזמן רותח ומבעבע וחסר המשכיות וסטארטאפים הופכים לאקזיטים ולא לחברות ענק ונרשמים מלא פטנטים ויש מעט תכנון ארוך טווח והזיכרון התרבותי הוא אמנזי לגמרי. ברוכים הבאים לתרבות שלומדת מהר מדי.

אז מה יהיה עם התרבות בעלת האינהיביציה הנמוכה בעולם? לכאורה, ככל שההתפתחות בעולם מאיצה, יגדל היתרון של התרבות היהודית על פני הגויים, וחשיבות החדשנות תלך ותעלה על חשבון השמרנות, ויתרון הלמידה על חשבון הקיבעון יהיה כיתרון האור על החושך. אך למעשה, תרבות צריכה חושך. יכולתה של התרבות היהודית לקיים מדינה מעבר לעצם עובדת קיומה, דהיינו לקיים מסגרת למידה ארוכת טווח בעלת מסורת תרבותית עמוקה ובעלת ערך - מוטלת בספק גדול. ביבי איננו מקרה מצער שקרה לנו, כפי שטרומפ איננו מקרה מצער של אמריקה - אלא תמצית מזוקקת של האופי הלאומי. לכן אם התרבות היהודית חפצת חיים תרבותיים, עליה דווקא להגביר בתוכה את היסודות השמרניים והמסורתיים, וללמוד ממזרח אסיה. למידה מהירה איננה זהה לחכמה, ולעיתים עומדת בניגוד אליה (זהו אחד ההסברים לקושי של המוח ללמוד דברים שמחשב לומד במהירות - הביולוגיה לא פעם ביכרה יציבות על פני יעילות).

למידה אמיתית היא לא סתם הגברת פרמטר הגמישות והמהירות לאינסוף, אלא תלוייה דווקא בעומקה של הלמידה - ביכולת שלה לאתגר דפוסים בסיסיים ויסודיים ולא סתם לזנוח אותם כלאחר יד. לא סתם החלפת הישן בחדש, אלא מפגש של הישן בחדש - וזיווג שלהם (בניגוד למאבק ביניהם). האתגר האמיתי הוא להפגיש בין "הקשה לאבד" לבין "המהר לשמוע" - וכאן כושלות לא פעם גם תרבויות המזרח הרחוק, שלא מצליחות ליצור זיווג בין הישן לחדש, אלא דווקא קיום במקביל - במנותק, במישורים שאינם נפגשים (ומכאן חוסר העומק של למידתן את החדש - בחקיינות זולה. כן, קלות למידה היא גם קללה!). האם התרבות האימפולסיבית שלנו - קלת הדעת והמחשבה - תוכל לעבור את המטמורפוזה העמוקה הזו?

ובכן, תמיד יתכן שיהיה איזשהו נפוליאון שישנה את אופי המדינה בכוח אישיותו ויכולתו הארגונית, אך מה הסיכוי לכך? האדם היחיד שהוא בגדר גאון שלא רק צמח אלא אף הצליח במערכת הישראלית בעשורים האחרונים הוא בכלל לא אדם אלא תפוח אדמה, העונה לשם איזנקוט. לעולם אסור לזלזל ביכולותיו של מתכנן-על ומנהל-על עם קבלות, אך עוד יותר אסור לזלזל בכוחה ובהתמדתה של מתודה תרבותית, ואסטרטג גאוני אחד לא יוכל לעמוד בפרץ אף אם יעמוד בראשות הממשלה (והראייה - ההמון כלל לא שמע על כך שצמח לנו גאון בגינה, ויכולתו להבחין בין יכולות בכירי המערכת היא אפסית. רק בגרמניה תפוחת אדמה יכולה להיות קנצלרית).

תמיד גם יתכן שיופיע גאון תרבותי, דוגמת הרמב"ם, פרויד או מחבר הזוהר, שבכוח הישגיו היחידאיים-העילאיים יעביר את התרבות הישראלית למסלול של סינתזה בין החדש לישן, ויגביר את שמרנותה העמוקה וחדשנותה העמוקה (בניגוד לשמרנות שטחית וחדשנות שטחית). אך החינוך הקלוקל לא ימהר להצמיח אדם כזה ברפובליקה תרבותית קלת ערך ומשקל כשלנו, שחולה בדיוק באותה מחלה: מהר לשמוע ומהר לאבד (האם יתכן בכלל ספר שיהיה לו חשיבות ומשמעות תרבותית במקומותינו? הפונקציה עצמה לא קיימת - כל קול חדש נבלע ברעש). ובכלל, האם הסיכוי היחיד הוא ציפיה למשיח?

בינתיים, ככל שהמגמות הדמוגרפיות ימשכו, ישראל תהפוך לאחת המדינות הצעירות ביותר בעולם מחוץ לעולם השלישי, עם אוכלוסיה גדולה בעלת השכלה נמוכה שחושבת שהיא יודעת הכל - שתיצור בתורה חברה עם סגנון למידה אימפולסיבי וקצר טווח. הולך ומתברר שהנזק האמיתי של בעיות הביטחון החיצוניות (העיסוק ב-"כיבוש") היה ההזנחה של בעיות העומק הפנימיות כל עוד היה אפשר לטפל בהן - לפני שיאבד לאוכלוסיה ההון הארגוני והאנושי שיובא מהגלות, עם התקדמות (שהיא התמעטות) הדורות. הסבא פרופסור, בנו הייטקיסט, והנכד - ערס צעצוע אינטלקטואלי (דהיינו: תינוק מפונק, ילדותי ובכיין אך גם חצוף, יהיר וצעקן, שהוא הראשון לאמץ כל טרנד וגאדג'ט והראשון לאבד ולזנוח אותו: הראשון לציון).

ישראל היא משחק פירמידה, בו הישגי ההווה נבנים על החינוך של העבר - ועל יכולות הדורות הנכחדים שבתחתית הפירמידה. הכל מתחיל (ולכן גם נגמר) בחינוך ובלמידה. היהודים הצטיינו בכך ומכאן הישגיהם (אין איזה גניוס) - והישראלים הצטיינו בחוסר חינוך ובלמידה שטחית שבאה (והולכת) "בקלות". האליטה שלהם היתה יבוא חיצוני מהגלות, שם היא נבנתה מעל התרבות של הגויים - לא תהיה להם אחת נוספת תוצרת פנים. כל עוד המתודה היהודית הייתה מחוברת בבסיס לתרבויות כבדות (והשיא: גרמניה), והיתה הראשונה ללמוד ולחדש וליזום במערכת מקובעת - זה עבד. אבל לבד? מערכת החינוך והתירבות עברה בעצמה תהליך מואץ של ברבריזציה - כל דור בור מקודמו, ועוד נתגעגע לביבי.

התוצאות של חינוך הבאושים הן ארוכות טווח יותר מכל דמוגרפיה, כי זוהי התרבות. לכן בטווח הארוך הנראה לעין - ישראל תישאר מדינה כושלת, והעם היהודי ישאר עם מצליח (ככל שישכיל להתערות בתוך תרבויות אחרות ולהיות האלמנט החדשני והיזמי בתוכן). המבנה ההיברידי של התרבות היהודית, של מדינה שיש לה עם (ולא סתם עם שיש לו מדינה), כלומר מבנה של פזורה, יאפשר אולי למדינה היהודית סוג של קיום טפילי-עד-סימביוטי עם התרבות הגלובלית, בדיוק כמו הקיום היהודי בגלות עצמה. לכן הקמת מדינת ישראל לא תיצור מעבר הופכי מתזה לאנטיתזה - מגלות למדינה - אלא סופה ההיסטורי להגיע לסינתזה: פזורה. ליחיד המוכשר (שהוא כמובן יהודי דינאמי מאוד ובעל יכולות זיקיתיוֹת) אין סיבה להישאר במדינה כושלת - ובתרבות כושלת.

כי הגיע הזמן לתת (לפחות לעצמנו) דין וחשבון של אמת על התרבות העברית. עבר מספיק זמן כדי שנוכל לסכם שהתרבות העברית הוציאה מתוכה תוצרים עלובים מאוד ביחס לתרבות היהודית העולמית באותה תקופה (למעט אולי בתחום השירה. ואולי כי בו הכי קשה להשוות תרבויות). המסקנה הבסיסית ביותר היא נטישת העברית כשפת אם יחידה, על מנת להגביר את המעבריות של התרבות. החייאת העברית היתה טעות היסטורית איומה, דווקא כי היא הצליחה (ליצור עם שלא מקשיב לאף אחד): יצא שכרו - בהפסדו.

אך האם הצעה כזו בכלל היתה יכולה לעלות על הדעת בתרבות אחרת, שורשית? מהו באמת העתיד של התרבות היהודית, אם אין עתיד תרבותי למדינה היהודית? התלוש שלנו הרי שלנו יעשה מה שהוא תמיד עושה: ינטוש. יעשה אקזיט. ויוותר על האפיזודה של בלעדיות העברית - הנזק הגדול ביותר שגרמה הפילוסופיה של השפה ליהדות הדו-לשונית והאינטר-תרבותית ממהותה - לטובת הלמידה. על העברית היה להישאר שפת קודש משומרת - כדי שנוכל ליצור דיאלוג פורה בינה לבין שפת החול: שפת העולם. הדיאלוג הזה פשוט לא נוצר בתוך העברית עצמה, שתרומתה לתרבות העולם זניחה, וששכחה מזמן מאין באה (וזאת למרות שהיו לשפה "כל הנתונים", כי מה שקובע זה לא השפה אלא ה-מ-ת-ו-ד-ה). לכן הפרויקט העגנוני נכשל - כי אנו מהירים לאבד, בדיוק כמו שאנו מהירים לשמוע (והעברית הפכה לשפה דיבורית). הזוהר היה חכם ממנו, ובחר לזייף שפה שלמה - כלומר ליצור שפה זרה כשפת קודש. כך ניצל הזוהר מההרס שיצרה תחיית העברית, שהיתה קבורת הקודש והרס היסוד השמרני והתרבותי העמוק של היהדות (מי שעוד מחפש היום קודש - מחפש בזוהר). בכך העברית החריפה את בעיית המעבר המהיר של המתודה שלנו - והפכה את התרבות שלנו למנותקת מהתרבויות הגדולות שהזינו אותה בסימביוזה פוריה. והתוצאה: חוסר תרבות.

אם כן, עוד לא אבדה תקוותינו. השואה הפכה אותנו לחסינים לאובדנים עצמיים עצומים, ואנו יכולים להרשות לעצמנו לאבד ושוב לאבד ולאבד אפילו את העברית המזיקה עצמה, כי אנו זיקיות רוחניות, וכי השפה לא חשובה - רק הלמידה. לצערינו ולשמחתינו, לא נוכל לשנות את המתודה שלנו, כי היא מי שאנחנו, ולכן עלינו למצוא תנאים טובים יותר לפריחתה. לפיכך, מתוך הכרת מגבלותינו וחוזקנו, עלינו להתרחק מכל מה שקשור בעולם המדינה (והפוליטיקה שלה) - בקיום גלותי (ולמהדרין: טפילי) בתוך המדינה עצמה. זאת, תוך התנגדות לשפת הרוב והרחוב ולתרבותו החלולה - והתחברות לתרבות העולמית (ובפרט לכוח העולה של תרבויות המזרח הרחוק והפילושמי, על חשבון המערב החולה והאנטישמי). הקיום הגלותי-התרבותי דווקא בתוך מדינת ישראל הוא שיאו הפרדוקסלי של הקיום היהודי. יצא הפסדו - בשכרו.