אסור להיכנע לטרור הקורונה

שנים טען השמאל שאי אפשר לנצח את הטרור - והנה ניצחנו את הטרור. עכשיו שוב אומרים שאי אפשר לנצח את הקורונה ושאין פתרון בכוח אלא בסופו של דבר נגיע לשולחן המשא ומתן. אך לצערנו אין מנוס מהאמת המרה, גם אם היא פחות מתייפייפת ומושכת מהאמת העירומה: אסור לנהל משא ומתן עם ארגון טרור. כן, הגיע הזמן שנפסיק לזלזל בארגון הקורונה, ונבין שהם לא חולים - הם מחבלים

חייבים להפסיק את הכיבוש כי הכיבוש משחית את ביבי ומה נעשה בלי ביבי  (מקור)

הכל בגלל הכיבוש. בהתחלה ביבי התייחס לקורונה כמו לאיראן, ואז קרה הדבר הגרוע ביותר: הוא התחיל להתייחס לקורונה כמו לפלסטינים. כי הקורונה הפכה מאיום חיצוני, דהיינו איום קיומי, לאיום טרוריסטי פנימי, דהיינו לשגרה ולדרך חיים. ומי כמו מר טרור (שנשוי לגברת טרור) יודע שלטרור אסור להיכנע - החיים חייבים להמשיך במסלולם. ולכן ביבי ממסמס, מושך זמן ולא נכנע ללחצים (רק אם הוא ממש חייב). אך לאן ביבי באמת מוביל אותנו? מה תהיה בסוף התוצאה הסופית? מדינה דו לאומית.

כן, יש עוד מי שמכחישים שמדובר בעם נוסף שצמח פה, וקוראים להם מאומתים או חולים - בדיוק כמו שקראו לעם הקודם שצמח פה מחבלים - במקום לוחמי חופש. מכחישי הקורונה ממשיכים באותה שיטת בת יענה ישנה, אז הם טענו: אין עם פלסטיני. אך מכיוון שהקורונאים מתרבים יותר מהר מהיהודים, או אפילו מהערבים, או אפילו מהבדואים, לא ירחק היום שהאיום הדמוגרפי המתפתח יהפוך אותנו למדינת אפרטהייד, אם לא נשכיל לתת לקורונה מדינה או לפחות אוטונומיה. כבר היום אפשר לזהות תהליכים: ריחוק חברתי, איסור כניסה למסעדות, אוטובוסים נפרדים, מעצרים ללא משפט, סנקציות, בידוד בינלאומי, וקיטש של בנקסי. והכל בגלל הכיבוש - שהשחית את ביבי.

כי הכל מתחיל ונגמר בכיבוש. הכיבוש השאיר במוח של ביבי רק שתי קטגוריות: א. איום קיומי, או בשמו הספרותי: איראן (ביבי נואם נגד הקורונה באו"ם!). ב. הטרור, או בשמו הקודם: פלסטינים (או"ם שמום!). וכבר קאנט הראה שאין לנו שום גישה לדבר כשלעצמו - שלא דרך הקטגוריות. הקורונה היא בסך הכול האינתיפאדה הרביעית, השלב הלוגי הבא אחרי האינדיבידואליזם של טרור היחידים, לאחר הפרטה נוספת של האדם: לתאים. כי לעולם לא נוכל להכיר באמת את הקורונה - אלא רק את הפנומנה. לכן חשוב להאיץ את קצב החקירות הפנומנולוגיות של המאומתים, להבין מול מה אנחנו עומדים, לא להיות תמימים ולא להתאכזר לרחמנים אלא לחיות בדו קיום עם האיום (אבל רק לאחר שנלמד אותם לקח שהם לא ישכחו!), והכי חשוב - לנצח בעזרת הסברה. כי דבר אחד בלבד כבר ברור: הקורונה היא טרור.

נכון, בהתחלה הקורונה ניסתה לחנוק אותנו כמו באושוויץ, ומוות מחנק הוא המוות הכי נוראי מכל המיתות כולן, מניסיון אישי (פעם הייתה לי אלרגיה לקרדית אבק הבית ואז הבנתי מה סבתא עברה ושאסור לסלוח לגרמנים). אבל מהר מאוד התברר שמאז תאי הגזים המעופפים של סדאם חוסיין לא היה כזה אובר-קיל, ושהקורונה דווקא דומה יותר מכל דווקא לערבים המקומיים שלנו: גיס חמישי וסרטן בלב האומה, שמתאפיין בפיגועי הדבקה במקומות הומים. אז שמים מאבטח בכניסה - ומקווים לטוב. למה לנו לקבל הכרעות קשות שיקרעו את העם? למה לנסות לחתור לפתרון כשאין פתרון ולא יהיה שלום והקורונה לא רוצה בכלל שלום וזו רק אשליה שלא מכירה את הקוד הגנטי שלה ותרבות המוות והאביב יתחלף בחורף והים אותו ים והקורונה אותה קורונה והיא לעולם לא תוותר על החלום של השמדתנו ואם רק היו נותנים לה היא היתה חונקת את כולנו כמו באושוויץ. ולכן החיים חייבים להמשיך.

ולכן נשאל: האם הבעיה שלנו היא בקטגוריות? האם ישנן פשוט קטגוריות טובות יותר, שצריך להחליף אליהן (למשל: מערכת קטגוריות אירופאיות, מתוקנות, נאורות)? האם למידה היא בסך הכל גמישות בקטגוריות, ונגזר עלינו כל פעם להחליף קטגוריה לא מתאימה בקטגוריה יותר מתאימה? או שהבעיה היא מבנה הקטגוריות שלנו - עצם הבינאריות של הקטגוריות הישראליות (חלקיק ביבי נפגש עם חלקיק אנטי-ביבי ומשתחררת אנרגיה רבה תוך איון של שניהם)? או שאולי הבעיה היא בכלל חוסר המודעות לקטגוריות, והמחשבה שבאמת יש מהויות כאלה במציאות, כמו ימין וסססמאל, וההצלחה הגדולה של ביבי היא עצם כינון הקטגוריות והמונופול שלהן על המרחב (לכן אסור שיהיה קיים מרכז בישראל)? האם כל מה שנשאר זה משחק פרודי בקטגוריות, כמו שעשינו למעלה, שמגחיך את האוטומטיות והשבלוניות (ולכן חוסר התחכום והחכמה) של החשיבה הישראלית? אבל האם יש בכלל דבר כזה - "חכמה"? הרי ממילא אנחנו לכודים בקטגוריות, לא? האם יתכן בכלל משהו שיכול להחליף את הקטגוריות (או הפרדיגמות, או השיח בשפה)? כן, גבירותיי ורבותיי - מתודות.

המתודה איננה המשגה של המציאות (למרות שהמשגה יכולה להיות מתודה). יש חיים אחרי קאנט. ויש אפילו חיים אחרי הפילוסופיה של השפה. לא הכל עטוף במושגים ובמילים. גם אם אי אפשר לדעת "באמת" (מה זה אומר בכלל?), או להמשיג בשפה ללא משוא פנים, או לחשוב ללא הבניות - אפשר פשוט ללמוד. וזהו שורש הכישלון הישראלי. פשוט חוסר יכולת ללמוד. אף אחד לא ביקש ממכם איזו מערכת אידיאלית (או שיווניות וליברלית) של מושגים (אחת התוצאות המצחיקות: הפוליטיקלי-קורקט). זו תמונה בכלל לא נכונה של יצורים לומדים (מה שפעם אהבו לקרוא: תבוניים, או כיום: אינטליגנטיים). אבל בזמן שאתם (כלומר לא אתם, כמובן, אלא אך ורק חולי פייסבוק מאומתים) מקשקשים את עצמכם לדעת בויכוחים שעשויים ממילים, או חושבים במושגים מטופשים (שביבי המציא לכם!), הבעיה האמיתית היא שאתם פשוט לא לומדים. לכן כשמגיע אתגר חדש - זה הופך ליום כיפורים. הפילוסופיה יצרה לכם תמונה לא רלוונטית כאילו הפער הוא אפיסטמי וכאילו החברה היא מערכת אפיסטמית, כשמה שבאמת נדרש זה לא המשגה נכונה, ידיעה נכונה, או שיח נכון - אלא למידה נכונה.

מתודות לא טוענות טענות על המציאות. הן גם לא מתיימרות לייצג אותה או לדבר עליה, או אפילו להבין אותה - רק ללמוד ממנה. אין להן את כל התסביך המערבי הזה של התהום האינטלקטואלית בין האדם לעולם, שהוא מקור כל הרע בעולם. מתודה היא פשוט שיטה פרקטית להתמודדות מסתגלת עם העולם. האבולוציה למשל לא טוענת טענות על העולם, לא ממשיגה אותו, לא חושבת עליו בקטגוריות, לא מדברת עליו - אבל היא לומדת (ולכן אינטלקטואלים לא מסוגלים להתמודד איתה, וממציאים המשגות "פוסט-אנושיות"). גם הכלכלה לא טוענת טענות, לא עסוקה בהמשגה, לא "לכודה" בקטגוריות או מדברת על העולם (ולכן אינטלקטואלים לא מסוגלים להתמודד איתה, וקוראים לה "הקפיטליזם") - הכלכלה היא פשוט מערכת לומדת, ומכאן כוחה העצום. הכוח של המדע והטכנולוגיה? לא כוח אפיסטמי, חבר'ה - אלא כוח למידתי. זה לא בזכות השיח המדעי הפתוח (שיח פתוח יש גם בפוליטיקה, בתקשורת, בפייסבוק...נו?), או הידיעה המדעית (שמשתנה כל דור, ולכן החלטתם לקרוא לה "פרדיגמה") - אלא מערכת הלמידה הטכנולוגית-מדעית (כן, הטכנולוגיה לא פעם קדמה וגרמה להתפתחות המדע - והתמונה ההפוכה היא תוצר של ההטיה האפיסטמית). כי כל מה שלומד בעולם - הוא מערכת חזקה, וכל מה שמתקשקש - הוא מערכת חסרת רלוונטיות. לכן הפוליטיקה הישראלית כל כך כושלת - כי אין בה למידה (אבל כמה שיח יש בה!). לא את השיח או המושגים צריך לתקן - אלא את המתודה.

התסביך האפיסטמולוגי העבש שמזהה הפער בין האדם לעולם כפער אינטלקטואלי-תפיסתי (וכמעין חציצה מרחבית שחוסמת גישה ישירה) מכסה ומסיח את הדעת מהבעיה האמיתית והריאלית: הפער בינינו לעולם הוא למידתי (כלומר כזה שנוצר ומתקיים דווקא בזמן) - כי צריך ללמוד ולהסתגל כל הזמן. לכן גם אין מערכת אידאלית שתפתור את הבעיה, ולכן גם אין איזו הצדקה אידאלית, כלומר "מתודה אידאלית". יש רק מתודות (ברבים) - וזה הרבה. אם היינו מפסיקים לחשוב על מערכות כמו החברה כעל אדם - והולכים דווקא הפוך: חושבים על האדם היחיד כחברה, דהיינו כמערכת מתפתחת - זה כבר היה צעד גדול לשחרור מהתסביך. כי התמונה של אדם כיודע את העולם השתרשה בנו, אך התמונה של חברה כיודעת את העולם מראה עד כמה זה מגוחך. באופן פרדוקסלי, מערכות לא אנושיות הן דימויים טובים יותר ללמידה, למרות שהאדם הוא דווקא מערכת הלמידה האולטימטיבית - וזה בדיוק כוחו ומקור הצלחתו (יכולות הידיעה וההבנה וההמשגה שלו עלובות ביחס ליכולות הלמידה). ומדוע קרה המצב המוזר הזה, בו אנו נזקקים לדימוי לא אנושי למערכת למידה? כי אולי הנזק הגדול ביותר שגרמה האפיסטמולוגיה ללמידה הוא ההמשגה של הלמידה עצמה כאפיסטמולוגיה, ורק אם נשתחרר מחשיבה זו (בעזרת דוגמאות כמו האבולוציה או הכלכלה או הספרות או הגמרא) נבין מהי למידה. אז מה עושים? בונים מערכת לומדת. ביבי תוקע את הלמידה, וצומח מתקיעות הלמידה של החברה הישראלית - זה נזקו וזה פשרו.

מה, לדוגמה, היה צריך לעשות מול הקורונה? לבנות במהירות מערכת ל-ו-מ-ד-ת שתטפל בה (מה שרצה האגרגטור הלמדן מס’ 1 שיש לנו - הרב תפוח אדמה במיל’ איזנקוט), או להסב מערכת לומדת מתפקדת כלשהי לטיפול בקורונה. אמ"ן+אג”ת? מערך המ"מ? או אחד משירותי הביון (המלמ"ב הדורסני...)? חברה פרטית מצליחה כמו גוגל ישראל, צ'קפוינט או טבע? מועצה מדעית אוניברסיטאית רחבה, בלתי תלויה ובין-תחומית של פרופסורים מצטיינים? או סתם לבחור כאחראית אוניברסיטה מצטיינת כמו הטכניון/מכון וייצמן/העברית...? כל האופציות הללו עדיפות על המצב הקיים - שהרי יכולת יכולות הלמידה של המערכת הממשלתית והפוליטית הישראלית אפסית. ולמידה בהחלט יכולה להיעזר גם בהמשגה (מה אנחנו עושים עכשיו?), אך זוהי מטבעה המשגה גמישה ומשתנה ומסתגלת ומחפשת, בניגוד להתבצרות הישראלית בקטגוריות כאילו מדובר במצדה. כי למידה מצריכה ראשית לכל אתוס של למידה - הבנה שתלמוד תורה כנגד כולם.

אז מהו באמת מקומה הראוי של ההמשגה (בשפה/תפיסה)? המשגה היא רק עוד כלי למידה אחד (ולא מרכזי במיוחד), בין כלים רבים אחרים: למידה מדוגמאות, מהדגמה, תרגול, משחק, ניסויי מחשבה ומציאות אלטרנטיבית וניסויים במציאות, איפכא מסתברא, חשיבה מסתעפת ויצירתיות, חיבור עולמות תוכן שונים ליצירת זיווג, מיניות כמערכת הערכה של חידושים (או מוטציות), וכמובן - חלימה. ההמשגה היא לפיכך עזר למידה אחד מיני רבים - שכיום, בגלל ההתאהבות של השמאל והימין כאחד בקונספטים שלהם - הפכה לחסם למידה אדיר. המאבק הפוליטי בישראל הפך למאבק המשגתי וא-למידתי עקר, של מי צודק או צדק במושגיו ("במציאות"), ומושגיו של מי מנצחים, תוך כפיית המושגים על המציאות. תוצאה חמורה אף יותר הייתה אובדן אתוס הלמידה, שנבע מהילדותיות לפיה אנו "צודקים" והקונספציה שלנו "נכונה" ואנו עושים את הדבר "הנכון" ולכן גם "הצודק" - כלומר מאיזו יהירות אפיסטמולוגית אנטי-למידתית, שוועדת אגרנט קראה לה: "הקונספציה". בישראל כולם יודעים - לכן אף אחד לא צריך ללמוד. לעולם לא תשמע מנהיג שמדבר על הצורך ללמוד או מקדם למידה במערכת. הוא הרי יודע. הוא אפיסטמולוג מוסמך.

אם כן, מהי התכונה מספר אחת של מנהיג, שלעולם לא תידרש ממנו בישראל? שיהיה למדן, ושיבנה תחתיו מערכת לומדת, ויאפשר למידה במערכת. זוהי ההצדקה לדמוקרטיית נציגים - אנחנו לא בוחרים אוטומט שייצג או יישם איזו עמדה קבועה מראש (אידאולוגיה), אלא אדם, דהיינו מערכת לומדת. אנחנו בוחרים מתודה. ואכן יכולות להיות מתודות מתחרות שונות - אך אצלנו עוד תקועים ב-"עמדות" פוליטיות (סטטיות מטבען) ו-"תפיסות" עולם, ללא שום תרבות למידה (ולכן המאבק הוא מלחמת חפירות). תרבות של למידה לא עוסקת בשאלה מי תפס נכון את המציאות או מדבר נכון על העולם, ואיזו מערכת קונספטואלית היא הנכונה, אלא מה אנחנו לומדים מזה ואיך אנחנו לומדים: איך בנוייה המערכת ואיך יוצרים למידה במערכת. למשל: איזה תמריצים יש בתוכה, ואיך מעודדים חדשנות והסתגלות והערכה ומעגלי פידבק ונסיינות אחראית ואמינה וניתוח נתונים סטטיסטי וכו'. זוהי ראייה בוגרת של מערכות הענק בעולמינו, שאין לנו דרך לשלוט בהן - אלא באמצעות הלמידה שלהן עצמן. בניגוד לראייה הילדותית שחושבת שהיא "פשוט" תצליח לומר להן מה לעשות. מדוע לימוד תורה הוא תיקון העולם? כי "תיקון עולם" הוא תיקון המתודה.

האם ניתן לדמיין הפגנה שדורשת להקים מערכת לומדת עצמאית ויעילה באיזשהו נושא או תחום ציבורי? האם ניתן בכלל להעלות על הדעת בארץ היודעים וראשי הממשלה אתוס של "אינני יודע (ולכן תמיד לומד)"? ובכן, רעיונות פילוסופיים מחלחלים לאט, אבל בסוף כמו שהפילוסופיה של השפה השתלטה על החברה בדרישות שפה ושיח וייצוג ובהפיכת התקשורת והמדיה למרכז המשמעות, כך יום אחד בעתיד יועלו דרישות למידה ממערכות מקובעות ותקועות, והמתודה תהפוך למרכז המשמעות של כל מערכת - בזכות הפילוסופיה של הלמידה. עד אז נלחם בקורונה כאילו אין שלום - ונעשה שלום עם הקורונה כאילו אין מלחמה.