האם החילונים מכחישים את כישלון המהפכה המינית?

כיצד הרסה הפילוסופיה של השפה את המיניות האנושית

הגבר כהאקר: מרכזיות ה-"הסכמה" משכפלת לתחום השפתי את מרכזיות רעיון הפריצה והפריצות הגופני  (מקור)

הבנות מבינות: היינו קורבנות. הבנים מבינים: היינו מקרבנים. והנרטיב משתנה מול עינינו בזמן אמת. נרטיב השחרור, הגילוי וההתענגות החילוני הופך (לעיתים בדיעבד! ולעיתים אצל אותו אדם עצמו, בגילוי עצמי מחדש כקרבן או פושע) לנרטיב הפגיעה והעוול, כשהמיניות כולה הולכת ונדמית כאיזור מוכה אסון ואונס. והרע מכל עוד לפנינו. כש-מי_טו יגיע לעולם ההומוסקסואלי, שם ביטוייו חמורים לא פחות, יגלה העולם ההטרוסקסואלי להפתעתו שגם גברים הם בחזקת קורבנות. וזה עוד החלק הקל לעיכול, כי ההגיון ההיסטורי של המהלך יגיע למיצויו הטוטאלי רק כשיטפל בעולם הלסבי, או אז יתברר לעולם ההטרוסקסואלי לתדהמתו שאלימות פיזית ונפשית וניצול ומניפולציה אינם תופעה גברית אלא גם תופעה נשית, דהיינו: תופעה מינית.

גם נשים הן חארות, ולא רק "קדושות מעונות" - שזוהי הרי המקבילה החילונית (והנוצרית משהו) של הקדושה המינית הדתית, עם אותם מומנטים של גועל ביולוגי מובנה שמתלבש על אידיאולוגיה, או להפך. כן, לתחושת הטומאה יש מקור גנטי וחוצה תרבויות באדם, ולא פעם אכן זוהי הזעקה (שמוסוות תחת אידיאולוגיה חילונית שלא מסוגלת להכיר בה): טימאו אותי.

אך החילוניות עומדת בפני שוקת שבורה דווקא כי היא איננה יכולה להציע קוטב נגדי חיובי של קדושה מינית (מלבד זו הנוצרית הסובלת - אונס עם מדונה). לכן היא נקלעת לסתירה פנימית (שיש לה גם מרכיב שליטה בדס"מי פרקטי ופנטזמטי הולך ומתרחב): אם סיבת הכל היא ההתענגות - למה יש כל כך הרבה סבל? האידיאל של החילוניות היה החופש, לעומת ה-"דיכוי" המיני הדתי, ולכן היא לכודה: הרי איננו רוצים חלילה לחזור אחורה, למיניות הלא-חופשית, נכון? אם האלטרנטיבה היא הסדָרה חיצונית - אנחנו עדיין בוחרים בג'ונגל החופשי, כולל חיות הטרף שמנסות לצוד אותנו (והחזרה למטאפורות "חייתיות", ביולוגיות או אבולוציוניות - כגון הפצת הזרע - קשורה להתנגדות לעולם החקלאי-פטריארכלי עם המיניות המוסדרת שלו, ולכן לאובדן המשמעות של המין. הגברים מזילי הריר פשוט רוצים לאכול אותנו, כי אנחנו "מתוקות". שהרי מין טוב הוא מין חייתי, נכון?).

חמור מכך - משבר המיניות החילוני מאיים על עצם החילוניות עצמה, כי הגדרת הזהות העצמית שלה נשענת על המין כאידיאל חיובי, כשיא המימוש העצמי, כמרכז עולם הנפש והחוויה וכמקור המשמעות והמוטיבציה, כלומר: כאלוהות החילונית. אם כך, בעיית הרוע האינהרנטי למין הופכת למין בעיית תיאודיציה. מהו מקור הרוע המיני? האם ביצר לב האדם? אם כן מדוע בראה המיניות את האדם כרע, אם היא כל כך טובה? היכן היה החטא הקדמון של המין? המיניות החופשית היא הטוב שבעולמות המיניים האפשריים (כלומר: הסידור המיני הספונטני הוא הסידור הטוב ביותר של המונאדות המיניות), ולכן אנחנו סובלים, לא?

המיניות החילונית הפכה למין משחק שפה, שבו כולם משחקים ומנסים להצליח או להתחרות (להשיג בחורות, או לתפוס בחור שווה, וכדומה). הוא מתנהל לפי כללים מסויימים שעוצבו על ידי קהילת המשחקים במין, שעוברים כל הזמן שינויי נורמות הדרגתיים בתוך הקהילה - בדיוק כמו התפתחויות בשפה. לא קיימת איזו משמעות חיצונית מחוייבת למין - מעבר למשחק עצמו. השימוש בגוף הוא משמעותו, וכל עוד אתה משחק לפי הכללים - אתה בסדר. לכן אם יש בעיה מייד פונים לשנות למנוולים את הכללים, כי כללי המשחק החדשים הם אלו שיצילו אותנו ויפתרו את הצרה. ואז מטילים סנקציות על מי שמתנהג "לא נכון", דהיינו "לא בסדר", והנה הכל בסדר. לא? לכן לא יכול להתקיים חשבון נפש על עצם הרעיון של כללי המשחק, כאילו הדרך הנכונה לטפל במשמעות היא באמצעות כללי הדקדוק. ואם יש גברים העוסקים בצבירת חוויות, כמובן במסגרת הכללים ו-"הכל היה בהסכמה" - מה הבעיה בעצם? על מה אנו מלינות? כיצד נוכל לשנות את הכללים כך שיבטיחו לנו מה שאנחנו באמת רוצות? הרי לא נוכל. אולי העיסוק בנורמות הוא עקר - וטפל לעיקר? ואולי מקור הסבל הוא עצם הפיכת המיניות למין תחום משחק שכזה, שבו הדבר היחיד שמוטל עליך הוא לעמוד בכללים הקדושים והמוסריים (כמובן)? (פעם, אגב, היה לא מוסרי לבגוד בבן הזוג. או לשכב עם מישהי בלי להתחתן איתה אח”כ).

אז מהי האלטרנטיבה? לצורך מטאפורה קולעת, נפנה, אולי, לתחום קצת פחות טעון מאשר חיי המין שלנו, אך מרתק לא פחות: הפילוסופיה של המתמטיקה. בעבר, בפרדיגמה הפילוסופית הקנטיאנית (שאינה זהה לתפיסתו של קאנט עצמו את המתמטיקה כמובן), הפילוסופיה של המתמטיקה הבינה את מושגי המתמטיקה כצורות תפיסה של העולם הפיזיקלי או היקום המתמטי (תוך דגש על צורות התפיסה המתמטיות השונות האפשרויות של אותה תופעה פיזיקאלית או מתמטית - זוהי הנטייה המבנית במתמטיקה המודרנית המעדיפה את המבנה המופשט על התוכן הקונקרטי). כך גם יכולנו להבין את המין: לא באמצעות איזו תפיסה אובייקטיבית של מהותו החמקמקה, אך בהחלט באמצעות מושגים אנושיים שמובְנים בנו - שהבְנו אותו. יכולנו לתת מקום לביולוגיה שלנו - כחלק מהתפיסה שלנו, בלי שנרגיש אשמים בשל כך שהקטגוריות והתפיסות שלנו נובעים מביולוגיה חשוכה. ואילו כיום, משהפכנו לנאורים, אנו חושבים שכל כללי המשחק המיניים תלויים רק בנו ובהחלטתנו, בדיוק כמו בשפה. בפרדיגמה הפילוסופית השפתית נפוצה תפיסת המתמטיקה כמשחק שפתי שרירותי (האם הוא באמת שרירותי?), והצדקת המתמטיקה היא פשוט כשפה בעלת כללים מוגדרים היטב - ולא יותר. זאת למרות שהפעלה אוטומטית של הכללים יוצרת "משפטים" ו-"הוכחות" חסרי עניין לחלוטין, ורחוקה מלתאר את המתמטיקה האמיתית כפי שהיא נעשית בידי מתמטיקאים. אז מה באמת קובע את העניין המתמטי? מה מניע את ההתפתחות של המתמטיקה מבפנים? הדבר דומה להגדרת הספרות באמצעות כללי הדקדוק, או להגדרת התורה שבע"פ באמצעות י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. לא השפה של הלוגיקה המתמטית היא המגדירה והיוצרת את המתמטיקה - אלא המתודה של הלמידה המתמטית. ואכן המתמטיקה והפילוסופיה של המתמטיקה צפויות לשים את הלמידה כמושג המפתח המרכזי בהן במאה ה-21 - שיחליף את מושג השפה של המאה ה-20 ויאפשר גל של תוצאות מתמטיות חדשות ועדינות יותר, שחמקו מהכלים השפתיים הגסים (אם כי יעילים לשעתם).

כל עוד המשמעות של המין היא פשוט עמידה בכללי הלוגיקה של המין - נקבל אינספור עוולות "לגאליות", חוסר טעם "חוקי", וכיעור שהוא מוסרי (כי האסתטי שונה מהמוסרי כמובן). לכן לאחר שהמין התרוקן ממשמעות קבועה כמו "מעשה אהבה" או חלק מ-”ברית נישואין" או שאר תפיסות מעין אלו, ועבר למשמעות חופשית התלוייה בנו, אל לנו להבנות אותו כמגרש משחקים חופשי, אלא בצורה שהיא גם רצינית יותר וגם מעניינת יותר: כתחום למידה. אדם שמגיע לבגרות מינית לא מצטרף למשחק או לתחרות, אלא מתחיל בתהליך ארוך של למידה שימשך כל חייו - וזוהי משמעותה של המיניות. גברים ונשים לא "צריכים לשחק את המשחק", כי המשחק כשלעצמו חסר משמעות וחסר עניין אמיתי (למשל: המשחק עם כמה אנשים שכבת. או משחק ההתנסויות המגוונות. או משחק הכיבוש. וכדומה). תרבות שבה המיניות נתפסת כלמידה, וההישגים המיניים נתפסים כהישגים למידתיים, ולא משחקיים, היא תרבות שבה המיניות מספקת הרבה יותר - עבור שני המינים. וכאשר המוטיבציה הגברית הופכת ללמידתית היא הרבה פחות מסוכנת וילדותית מאשר מוטיבציה משחקית.

האם באמת ניתן להגיע למצב בו "נפתור" את בעיית הסבל המינית? הלמידה הופכת את הרע לטוב בכך שהיא מעלה אותו לסדר גבוה יותר: למתודה. אמנם היה רע אבל למדנו מזה ולכן זה טוב: "לא נורא, מכל דבר לומדים". אך זה לא סתם פתרון ריק, תיאולוגי, שקורה באופן אוטומטי (תיאודיציה), אלא פתרון המצריך עבודת התמרה מעשית כדי לעבוד, דהיינו יש צורך בלמידה של ממש (ואפילו: עומק הלמידה צריך להיות כעומק הרע). לכן אם קרה רע הלמידה מציעה פתרון אתי להתמודדות: אפשר ללמוד מזה, ובכך להעלות את זה לסדר שני, מעל הקליפה הרעה עצמה, וזוהי העלאת הניצוצות.

והיכן הרע נוכח בהכרח? היכן שהלמידה לא מצליחה להיות עמוקה כמו הרוע עצמו, שהיא לא מסוגלת להשתוות לו, בגלל הרס העתיד והלמידה עצמה שמובנה בה. למשל במות ילד, בלידת ילד מפגר, בעקרות, וכמובן בשואה. כלומר: בכשלי למידה בלתי אפשריים, שכל למידה מהם היא לעג לרש לתופעה עצמה. ואיך ניתן להתמודד אתם, בכל זאת, חלקית? בעבודת למידה שאין לה סוף, ושלעולם לא משככת את הבעיה, שאי אפשר לסגור, כלומר - שאנו ממאנים לסגור. דהיינו: לא בעזרת מתודה, אלא בעזרת עניין - אינטרס למידה. העניין הזה מציק ובלתי מרפה. זוהי לא העלאה שלהם לרמת המטא מעל הדבר עצמו, אלא הפיכתם למשהו מתחת לדבר עצמו - משהו מתחת לעצמנו. כשאי אפשר לסתום את החור או לדלג עליו בלמידה - הבור מופנם לתוכך, כחור שחור, כלומר כמין דבר ששואב את העולם לתוכך: עניין.

המיניות היא לא רק חור בנו שאי אפשר לסגור - אלא גם כזה שאיננו רוצים. לכן היא כל כך מעניינת אותנו. היא לא איזו בעיה שיש לה פתרון (ובוודאי לא "פתרון מוסרי") שניתן ללמוד אותו, אלא תחום למידה. כי הלמידה מטבעה מתרחשת בתחומים. כך, למשל, אין באמת איזה מושג של "המוסרי" או "הטוב" (זו פיקציה מזיקה), אלא יש את תחום המוסר כתחום למידה. לכן גם אין מה להפריך תחום שלם, כמו תחום הדת, בטענה שהדת איננה תקפה, כי השאלה היא אם הלמידה הדתית היא תקפה, דהיינו מעניינת. לכל היותר ניתן לסמן תחומים שבהם הלמידה לא איכותית, למשל באידיאולוגיה (שם הלמידה סופית, אוטומטית, לא אנושית, ומייצרת רובוטים), או באסטרולוגיה (שם הלמידה חסרת משמעות, באינספור פרטים ללא הכללה, ושרירותית). ישנן אכן דתות כאלה, שבהן הלמידה היא ברמה נמוכה, וישנן דתות שעולות עליהן, כי הלמידה בהן יותר גבוהה. לכן בהחלט תיתכן היררכיה בין תחומים מעניינים יותר או פחות. מדוע אם כן תחום המיניות כל כך מעניין אותנו (הרבה יותר מאוכל או חמצן, למשל, ולרוב גם יותר מהפילוסופיה של המתמטיקה)? ומה בכלל פירוש "למידה” מינית? האם "למידה" היא כמו סיסמת קסם, שניתן להדביק לכל דבר ויש בה משמעות מעטה ולכן ערך מועט? ובכן, זה בהחלט יכול להפוך לכך, אך הוא הדבר - כי אז זה יהיה משהו לא למידתי.

הסיבה שהמיניות כל כך מעניינת ולמידתית היא בדיוק הסיבה בגללה היא כל כך פגיעה לחסרי הלמידה - ולסבל שהם גורמים. כי מי שאינו לומד הוא הוא הסדרתי: לאדם יכולות להיות מספר מערכות יחסים מיניות, אך מי שאינו לומד הוא זה שכל המערכות שלו הן אותו דבר, ובעצם אותה מערכת. המחפיץ הוא מי שכל הנשים אצלו הן אותה אישה. האדם שאיננו לומד הוא האדם אותו לא היינו רוצות אתנו במערכת יחסים, כי זו לא מערכת יחסים אתנו, אלא מערכת פנימית שלו. הוא אוטומט. הוא האדם הטמא - והמטמא את גופינו ואת נפשינו, מנצל את רגשותינו ופתיחותינו. חוסר החיים הוא אבי אבות הטומאה, ומכאן הרתיעה ממי שחוזר על עצמו (למשל: האידיאולוג. או הסופר הגרוע והממחזר). ממי שמיישם ולא מגלה. כי המיניות היא מעין שיא האתגר הלמידתי של האדם - כי היא נוגעת לפונקציית ההערכה עצמה. היא לא רק מעניינת אותנו, אלא עוסקת כל הזמן במה מעניין אותנו. מה יש לו משמעות עבורינו.

מכאן גם הקשר של הלמידה לדת. כי מהי האמונה? האמונה היא שיש משמעות לסיפור, בעיקר להיסטוריה (זה הרעיון המקראי), אבל גם לסיפור הפרטי, הסיפור שלנו, ושלא מדובר באוסף מקרים (מכאן המכה הקשה של הקורונה המקרית לאמונה ולקבוצות דתיות). למעשה, האמונה היא קטגוריה של מוחינו, כמעט כמו אצל קאנט, שמארגנת את העולם בנרטיב - ושחייבת לארגן את המציאות כנרטיב כדי שיהיה לה מובן. האל הוא רק מי שמוביל את סיפור הלמידה - הוא המורה. האמונה היא לא שהאל הוא מחשבון ואוטומט צֶדק, המשגיח באופן פרטי על פרטי מעשינו, אלא שיש כאן איזשהו שיעור - שהוא מלמד אותנו. חוסר האמונה הוא לא שאין דין ואין דיין - אלא שאין למידה. לכן אם אנחנו לומדים ממערכות יחסים, או מוטב לומדים בתוך מערכות יחסים, אנו יוצרים את הסיפור של החיים האישיים שלנו כסיפור בעל מובן. ואם אנחנו נתקלים בכופרי הלמידה, התקועים, האובססיביים לדבר אחד בלבד, הרי שהם מחללים את המובן של חיינו, ולכן אנו בזים להם ומתבזים על ידם. אלה שרק קופצים ממיטה למיטה - לחייהם אין מובן למידתי מעניין. זה לא מעניין ולא היה יכול להחזיק אף סיפור.

אנשים נורמליים ירצו שחייהם יהיו דומים לרומן, ואצל אנשי המעלה זה אף מתעלה לחיים שיש בהם מרכיבים פנטסטיים, אך כאלו שארוגים היטב באופן בלתי שרירותי בעלילה, כמו בספרות דתית מעוצבת היטב, דהיינו במיתוס. ואכן יש יחידי סגולה שחייהם הם מיתוס, בדיוק כמו שמיתוס הוא שיאו של עיצוב הסיפור ההיסטורי היפה ביותר (ולכן לרוב הבלתי מדוייק היסטורית, אך במובן למידתי - עמוק יותר היסטורית מכל סיפור היסטורי אמיתי). גם סיפור אהבה יכול לקבל מרכיבים מיתיים, ואפילו להפוך למיתוס. אך האם זה האידיאל הלמידתי? לא בהכרח, כי סיפור מיתוס הוא דבר סגור מאוד, כלומר חסר את הפתיחות הלמידתית, ולכן יש בו יתרון לסיפורים שהסתיימו (הכשל הטראגי ואפילו ההוליוודי).

סיפור הלמידה הטוב הוא רק קו עלילה, והחיים הם מישור רחב. הקבלה למשל הפכה את המיתוס מסיפור למישור למידה, דהיינו לתחום מיתי. ההעלאה הגבוהה ביותר שיכול לעשות אדם לאדם אחר, באהבה, הוא להפוך אותו לתחום. לעולם למידה. בדיוק כמו שעושה הורה טוב לילדו האהוב. ובדיוק כמו שהחיים שלנו הם לא סיפור אלא תחום למידה, ובתוכו אנחנו לומדים. בתוך כל תחום כזה צריך לשאוף להרבה סיפורים טובים, כלומר לספרות, ולא לסיפור. האדם הטראגי הוא זה שחייו הם סיפור, ואילו האדם הלומד הוא זה שחייו הם ספרות. או מוטב אף יותר: שחייו הם ז’אנר. ישנם אנשים שהם ז’אנר גרוע, חזרתי משעמם ותקוע בקונבנציות מייגעות, כמו הבחור שמחפש בחורה ללילה ומנסה לשחזר את אותו סיפור, וישנם אנשים שהם ז’אנר יצירתי, פתוח, ומתפתח, שיש בו יצירות משמעותיות וארוכות, ולפעמים גם מגנום אופוס שהוא סיפור חייהם, אליו הם התפתחו אחרי כמה סיפורים קצרים, ופחות מפותחים, בדיוק כמו בהתפתחות ספרותית. אולי יש בחייהם תימות חוזרות, אבל הן מתפתחות, וזה מה שמבדל אותן ממניירות. האהבה היא לבנות סיפור משותף - ולקיים תחום למידה משותף.

לכן המיניות היא תחום לימוד - להתפתחות אישית או בחברותא (למעשה, הצורך עצמו בחברותא לטובת למידה נובע מהפוסטולט הרביעי של הלמידה - ודומה לצורך במורה. הוא נובע בסופו של דבר מהאמת המתמטית הבסיסית ביותר של עולמינו על הפער בין קלות ההערכה מבחוץ לקושי הפתרון מבפנים: P!=NP. מכאן הצורך בשני מינים). רודף השמלות הוא כמו מי שכל שבוע לומד לנגן על כלי אחר, שהרי המיניות היא תחום האמנות הביצועי היחיד שבו כולנו עוסקים, וככזה הוא משלב היבטים של שליטה טכנית עם מימדים רגשיים ואף רעיוניים. וככל שהמימדים הללו שלובים יותר זה בזה, כמו באמנות – כך אמנות האהבה מוצלחת יותר. חינוך למיניות צריך להיות דומה לחינוך ללמידה של תחום אמנותי, ומכאן הצורך לחדש בדרך שהיא אורגנית ליצירה, אך לא שרירותית, מלאכותית וסתמית. החידוש איננו דרך "לשמר קשר", אלא צורך הנובע מעצם הטבע הלמידתי של המיניות: הצורך שהיא תהיה מעניינת. המיניות מלמדת אותנו ליצור בתוך עולם סוד (וככזו היא התנגדות הופכית לעולם הפייסבוק). לכן היא יכולה דווקא להציב אידיאל חיובי, שהוא אפקטיבי בהרבה מהדרישה השלילית של שמירה על כללי המשחק: ליצור דבר יפה, מהנה, מיסתורי, מאתגר, יצירתי, מענג ומעניין - כל מה שמאפיין יצירה בעלת ערך של ממש (בניגוד ליצירה משחקית בשפה, שמאפיינת את אמנות ימינו הלא מעניינת).

מכאן שהמיניות החילונית עושה טעות פטאלית בהליכתה בדרך ההלכתית של הבניית האיסורים וההגבלות על המיניות כאתוס מרכזי - במקום ללכת בדרך הקבלית של הבניית המיניות כאידאל סוד יצירתי. הדרך הנכונה ביותר לטפל בפשע היא לא רק לטפל בפושע - אלא להציב אלטרנטיבה חיובית מושכת לפשיעה, שאינה סתם ההליכה המשעממת לפי הכללים בדרך הישר של הבינוניות, אלא צדיקות. כיום הצדיק המיני החילוני הגדול הוא מי שלא אנס - ולא האמן המיני או התלמיד חכם המיני (כלומר מדובר באידיאל מוסרי ולא אסתטי או למידתי). לכן לגברים ולנשים אין אידיאל חיובי מיני משותף מושך של ממש, ונוצרת ביניהם מלחמת מינים ומאבק כוח (על גבולות המשחק). כלומר: נוצרים ניגודי אינטרסים, כי האינטרס הבסיסי של שני המינים נתפס כמנוגד, מכיוון שהוא איננו אינטרס למידתי אלא משחקי (למשל: מי ינצח את מי). לכן זה אינו משחק שאפשר לנצח בו ושני הצדדים מפסידים. אנו רוצות גבר שלומד אותנו - ולומד לענג אותנו, ושזה האתגר המעניין שהוא הציב לעצמו, ולא האתגר המשעמם של לשכב אתנו ולהשיג אותנו. ה-"הסכמה" היא תחילת היצירה - ולא סופה או מרכז המשמעות שלה (מרכזיות ההסכמה משכפלת את התפיסה הגברית של מרכזיות רגע החדירה לתוך המערכת, ולא הלמידה בתוך המערכת). כי לא האונס הנורא הוא האתגר המיני החילוני ומקור האנטגוניזם בין המינים, אלא העובדה הפשוטה והפרוזאית שיש כל כך הרבה סקס גרוע. וכל כך הרבה בורות מינית וחוסר כישרון נובעים רק מסיבה אחת: חוסר למידה.