פרידה מביבי

האם הפרידה מנתניהו היא פרידה מהתדרדרות הארץ?

סצינת פרידה במצבת קבר, המוזיאון הארכיאולוגי אתונה  (מקור)

אצל הומרוס לא קיים רעיון ה-"ספוילר". בכל שלב לאורך הטקסט יכולה להופיע (שוב) תזכורת לסוף הסיפור. מדוע? מכיוון שהסיפור באמת ידוע מראש. וזוהי לא רק תפיסה פואטית (או כורח כזה), אלא תפיסת העולם של התרבות בה הוא פועל. גם הגיבורים יודעים את סופם מראש, ואף יותר מכך - מאמינים שסוף הסיפור נקבע כבר בידי האלים והגורל. הסוף הוא נתון (ובדומה: בטרגדיה). מהו המרחב שבו פועל האדם והגיבור והכותב היווני? לא במאבק על השאלה מה יקרה, ומה יהיה סופו, ואף לא השאלה הגורלית ביותר לדידו של האדם המודרני - האם ימות בטרויה או יחזור למשפחתו, אלא איך יקרו הדברים. האם, למשל, יפול בתהילה כגיבור, או בבושה כפחדן?

כשהומרוס קורא שוב ושוב למוזות ממש באמצע הסיפור, הוא לא מבקש שיעזרו לו לספר מה קרה, אלא מכריז מה קרה (עוד לפני שקרה!) ומבקש שיעזרו לו לספר א-י-ך זה קרה. רעיון האיך - הוא הבסיס של האתוס שמכונן את התרבות היוונית: איך מתנהלים ומתנהגים בכל מצב נתון, מה ראוי ומה יפה. ולפיכך הוא גם העומד בשורש האסתטיקה היוונית המפורסמת, ובפרט הוויזואליות שלה. העיצוב של המצב - ולא תוצאותיו. הגיבור היווני לכוד בין האלים לבין תכתיבים חברתיים נוקשים עד גיחוך, שמתבטאים בפער טראגי בין הבנתו את המצב למה שהוא עושה בפועל (הטרויאנים מתעבים את פריס שגנב את הלנה ולועגים לו, אך מחויבים לו, וכך גם כל העולם היווני מחויב לפגיעה הפרטית במנלאוס ונגרר אחריו לטרויה במערכת בריתות נוקשה שהופכת אירוע מקומי למלחמת עולם, בדיוק כמו במלחמת העולם הראשונה). מה נותר לגיבור הזה, שמוזז כמריונטה של ההיסטוריה, האלים, והנסיבות? להיות יפה. לחתוך נתחים "נאים" מהזבח ולחלוק "כראוי", להתפאר ולפאר - כלומר: להיות גיבור. המה - כבר נקבע, אבל האיך - פתוח. אז תעביר את הבאסה בסבבה, תקח את זה "כמו גבר", ותסיים את זה "יפה".

מכאן גם אינספור התיאורים והדימויים הוויזואליים המפורטים שגודשים את הטקסט ההומרי. מי שחושב שהומרוס היה עיוור סובל מעיוורון טקסטואלי חמור (ואולי, באמת, באודיסיאה, שהיא יצירה של אדם זקן יותר, ונחותה בהרבה מהאיליאדה, אנו כבר רואים את היחלשות כוח הדימוי המפורט והקונקרטי, לטובת הפנטסטי והנטייה לזיכרון ולציטוט הסיפור המיתי המוכר, כולל בהפלגת העלילה למרחבים פנטסטיים, שאיננה חלק מהאיליאדה, המגנוס אופוס ההומרי, שבה האולימפוס הוא - ראוי לציין - מרחב קונקרטי לחלוטין, והאלים הם חלק מחיי היומיום הרגילים). כמספר, מרכז האינטרס הפואטי ההומרי הוא לספר איך הדבר קרה - למשל כמו מה - ולהוסיף תואר לכל דבר ולכל אדם. לא סתם אודיסיאוס - אלא אודיסאוס רב התחבולות (וכך כל גיבור אחר). והוא לא סתם הרג אותו בחנית, אלא כחלק אינטגרלי מהפעולת ההרג הדרמטית יתואר באריכות (מובנת מאליה! זה לא טריק ספרותי מודרני ליצירת מתח) כיצד החנית היתה נהדרת, המגן נאה, השריון נוצץ ומחוזק בקישוטי זהב (וכאן יבוא תיאור הקישוטים, בעודפות, איך לא, נהדרת).

התשוקה של הגיבורים לחפץ הנאה (לקחת את כלי המלחמה המקושטים מהיריב) לא פעם גדולה מהתשוקה שלהם לחייהם, ואף עולה להם בהם. ואילו הדבר שמפריע להם ביותר הוא אם לא התנהגו כיאה - או לקחו להם את הפרס היפה. זו לא תשוקה ליופיה של האישה הגזולה שמניעה את העלילה, לא בהלנה ולא בשיקוף המשוכלל שלה בריסאיס, אלא ליופי של איך מתנהגים. ואם לא מתנהגים כראוי, זה כבר באמת מרגיז. ולכן אכילס שרוי ברוגז. ברו-רו-רוגז על חבר, על גיבור יווני אחר. על בים, על בם, על בים בולם, ברו-רו-רוגז על כולם. והוא רוגז והוא כועס ולא ירצה להתפייס ולא אכל ולא שתה ולא טטי ולא טטה (והנה, אפשר לומר שאתם יודעים את האיליאדה בעל פה).

ואפילו כשאכילס יפה הבלורית והתואר מחסל את אחיו של הקטור ומתפאר לפניו במילים אחרונות לפני מכת המוות שיראה כמה רוצחו הוא גבר חתיך ונאה וגבוה, זה לא מתוך היבריס פרברטי, אלא כי זהו הדבר החשוב ביותר בחיים - לא "החיים עצמם" או המוות - אלא: העיצוב של המעמד. והעיצוב היפה ספרותית של הומרוס, שמציב את היופי הספרותי כראש וראשון במעלה (בניגוד לאינטרסים פואטיים של טקסטים יפים רבים אחרים בעולם העתיק), הוא חלק אינטגרלי מהעיצוב הזה, שהרי לגיבורים יש תודעה ספרותית (!). לא חשוב להם למות, אלא מה שחשוב זה מה יגידו ויספרו עליהם בדורות הבאים - תהילתם. התודעה הארספואטית של הומרוס תופסת שאין גבורה ללא עלילה, ואין אכילס ללא איליאדה. כמו שהרומח יפה - כך גם הסיפור, ולכן הוא גם כתוב במשקל, כראוי, כהתגלמות הצורנית של ההתנהלות היפה. בפרוזה המקראית חשוב בראש ובראשונה מה התוכן, והוא המלך (תרתי משמע) - ואילו בשירה ההומרית המלכה היא הצורה.

מכאן אנו מגיעים לעומק חידושו הפואטי של הומרוס באיליאדה. מבחינת תיאור התודעה של הגיבורים ויחסה לאלים, ורצף העלילות החצי פנטסטיות, והיכולת לשורר אפוס ארוך, אין כאן חידוש מהותי ביחס למשל לעלילות גילגמש, כמילניום לפניו. אותן ניתן להשוות למשל לאודיסיאה, הנחותה סיפורית, שבה יש טובים ורעים וגם נלעגים - באופן מאוד לא משכנע, למשל בעניין המחזרים הנטבחים - בניגוד לאיליאדה שבה אין טובים ואין רעים ואפילו פריס מתואר בחמלה ובאצילות, שלא לדבר על הטרויאנים. כולם מעוררים הזדהות (אם כי ברור שהומרוס הוא איש הפלופונסוס, ומצידו המערבי, ועל אף שמקור ומרכז העלילה הוא בצידו המזרחי, מרכז ההזדהות והבקיאות העמוקה שלו הוא עם גיאוגרפיית וגיבורי המערב כנסטור ואודיסאוס). מה שחשוב להומרוס זה לא מה/מי טוב או רע (שאלה מקראית, לא רלוונטית), אלא מי יפה ומה נאה.

החידוש הגאוני של הומרוס נעוץ בכך שהוא מצא דרך חדשה לגמרי א-י-ך לכתוב טקסט ארוך ומורכב (כראוי, הוא בוודאי היה מוסיף), והוא, למעשה, ממציא הרומן. הומרוס הוא היוצר של הצורה הארוכה בספרות - לא כשרשור והרכבה של צורות קצרות יותר, אלא כצורה בפני עצמה. מהותה של האיליאדה כטקסט ארוך היא לא לתאר עלילה ארוכה, לאורך זמן ארוך - אלא לתארה ב-מ-פ-ו-ר-ט: איך קרו הדברים. המורכבות איננה נובעת מהתמשכות בזמן, אלא מפירוט אובססיבי במרחב. ואת זה הבין, למשל, ס. יזהר, כשניסה לעצב איליאדה ישראלית של מלחמת העצמאות (אך כשל בז'אנר, כשבחר בסיפורת פיוטית, שמועדת לעודפות מסתלסלת ללא גבול, במקום באפוס עלילתי שירי קצר שורה, וכך אבד לנו האפוס הישראלי).

לכן בניגוד למקרא, לגילגמש, ולאודיסיאה, אין כאן רצף של עלילות מחוברות (והתפרים והקרעים תמיד ניכרים), אלא סיפור אחדותי. בניגוד אליהם, האיליאדה איננה רצף עלילות ארוך, אלא רצף עלילה ארוך (והעלילה עצמה - דווקא קצרה ודחוסה ביותר). הפירוט בעלילה הוא שיוצר את תופעת המתח, ואף את תופעת ההזדהות (הביביזם), ולא ההפתעה שבסופה (מישהו הופתע כשביבי הודח?). זו היתה תגלית ספרותית מן המעלה הראשונה, והיא אפקטיבית כיום על התודעה האנושית כפי שהיתה אז (למרות שהיא שחוקה מאוד, ונמתחת גם לפסטיש, ע"ע קנאוסגורד). האיליאדה היא סרט, דהיינו בעלת נפח של קולנוע גדול, ולא סדרה טלוויזיונית בהמשכים, כמו האודיסיאה, שבה על כל זאת ועוד יסופר בפרק הבא.

ואנשים, מה לעשות, אוהבים עלילות וגיבורים גדולים מהחיים, לא סדרה של ממשלות מודבקות ברישול אחת אחרי השנייה, שמה שמאחד אותן זה רק קו הזמן המלאכותי (הנפח נובע מהמרחב, מהיכולת לתפוס מרחב עצום כשלם. אפילו פרוסט היה הפרויקט של הפיכת הזמן למרחב). המוח האנושי מעדיף מאמרים שלמים, שבו ביבי שיורה בכותרת סוגר את המערכה האחרונה, ולא סתם שירשור פסקאות.

אך האם ביבי הוא גיבור? האם הייתה כאן טרגדיה יוונית, ובה הוא הביא למפלתו שלו עצמו? האם אנחנו מזהים כאן היבריס - ולכן גם קתרזיס? אלו שאלות מגוחכות מאוד. שהרי ביבי הוא דווקא ייצוג אולטימטיבי של הרעיון ההופכי לעולם היווני, ושנטוע עמוק בחוסר האסתטיקה היהודית, לפיו לא חשוב כלל איך מתנהגים, איך ראוי ואיך יפה ומה נאה ומכובד ומקובל, אלא אך ורק מה התוצאה. העולם מובנה לפי טובים ורעים (אנחנו והם כמובן), ולא לפי יפים ומכוערים. לכן לעולם החרדי, שהאנטי-אסתטיות שלו, והזילזול שלו בנראות ובוויזואליות (ולכן! בממלכתיות) היא אידיאולוגיה חובקת כל (מהזיעה וההשמנה ועד העליבות וההזנחה, ודרך הצעקנות הכללית הפשקווילית ששוברת שיאים של חוסר טעם, שואה!!) - היתה הזדהות עמוקה עם ביבי. כי הוא זיהה בו שותף לפרויקט ההתנגדות היהודי לאסתטיקת המערב. ואילו לכל מי ששותף לאיזושהי אסתטיקה אירופאית (דהיינו יוונית במקור), כהונתו נראתה מהמכוערות והשפלות שבאפשר, ורחוקה מההדר הז'בוטינסקאי כרחוק ישראל מאירופה (ואכן, המרחק התארך מאוד).

ההתנגשות בין מערכת ההתנהלות החוקית התקינה, הנורמות הראויות והנראות הנורמטיבית, לבין מי שהאמצעים לא משנים עבורו, אלא רק התוצאה, היא לא איזו תקלה היסטורית מצערת - אלא כמעט כורח צורני. ביבי הוא התגלמות הישראלי החצוף והמכוער - לא הומרוס קפץ לביקור, אלא הומר (רק בלי ההומור). התחמנות הישראלית היא הרעיון "שלא חשוב איך", והכיעור היהודי באופן ההתנהלות הוא הסירוב לחשוב במונחים של כיצד זה נראה מבחוץ ומה האסתטיקה של הפעולה (מה שכמובן מעורר אנטישמיות, שהיא סוג של טעם אסתטי, מעל לכל, ולכן הביטוי הטהור שלה הוא דווקא לא שנאה אלא גועל). הערכה מפוכחת של ביבי תבחין בקלות שהוא לא היה אדם רע באופן יוצא דופן, אלא מגעיל באופן יוצא דופן, ונזקו הגדול התרכז באתוס ובאסתטיקה של החברה. לא ההיבריס ההירואי הפיל את ביבי, אלא האסתטיקה של הקטנוניות, הנכלוליות, הצעקנות והקיטש, והוא אכן לא נפל כגיבור - אלא כעכבר, שעדיין מנסה למצוא איזה חור. מישהו ציפה פה לקתרזיס?

אך מניין הגיע למקומותינו אסתטיקה אנטי-אסתטית כזו? מהו מקור הביביזם? לצורך כך יש לאתר את האסתטיקה שהוחלפה, ולהבין מניין באה ריאקציה קיצונית כזאת. ובכן, אם ביבי היה המגלם האולטימטיבי של שבירת "ישראל היפה", הרי שלא היה מי שגילם את האסתטיקה הקודמת, ההופכית, האנטי-ביביסטית, יותר מאשר עמוס עוז. שני אלה הם התזה והאנטי-תזה של מפנה האסתטיקה הישראלית, הישראלי היפה והיורה והבוכה - והישראלי המכוער עם גיחוך תמידי, כמין עווית, על פניו. רק על רקע התייפייפות השמאלצית שאליה התדרדרה נפש השמאל ניתן להבין את הכיעור להכעיס שאליה התדרדרה נפש הימין, אחוזת גועל (דהיינו דחייה אסתטית) מ-"יפי הנפש". ואין לנו פרשה נאה יותר מאשר פרשת גליה עוז, כדי להבין את עומק הכשל האסתטי שאליו הגיב האוונגרד הביביסטי. למותר לציין, שלא האנשים עצמם יעסיקו אותנו כאן, אלא ההצגה הספרותית שהם הרימו למעננו, ולכן כל האמור להלן לא אמור באנשים עצמם כשחקנים - אלא כדמויות.

בכל מערכת התעללות חמורה ומתמשכת ישנם תמיד שני צדדים שנושאים באחריות, ומפיקים ממנו איזשהו רווח נרקסיסטי פרוורטי - האחד סדיסט, והשני מזוכיסט. בסיפור הזה, כפי שגלוי לכל בר דעת, גליה היתה הסדיסט. אך עמוס עוז - היה המזוכיסט. כל אב סביר וטוב באמת, שבתו היתה מתנהגת כך, ומאבדת את אנושיותה באופן חסר תקנה שכזה, והופכת למכונת נקם חסרת רחמים ודעת שנוברת בקורבניותה בנרקסיזם אינסופי, היה יודע להציב לכך גבול כלשהו. לא כן הצדיק מערד, יפה הנפש מס' אחת בישראל. והמקרה הפרטי לא היה מעניין במיוחד, אם הוא לא היה שיקוף יפה כל כך של המקרה הכללי, ומלמד אותנו היטב היכן הצדיקות הופכת לפשע (גם כלפי הצדיק עצמו, אך גם כלפי הפושע, שזקוק בראש ובראשונה לחבטה הגונה מהמציאות) - וההתייפייפות והרחמנות הם הם אכזריות וחוסר אתיות.

שהרי ברור לכל צופה בעל חוש אסתטי בסיסי שהמחזה התיאטרלי של משפחת עוז לא הועלה בפנינו אלא כדי לשקף (באנלוגיה מעט סימטרית ושקופה מדי) את כשל השמאל כלפי הפלסטינים, שאיבדו את צלם האנוש בתופעת פיגועי ההתאבדות, ורק התייפייפות אינסופית וחסרת גבולות עוד מאפשרת הזדהות ישראלית עמם - ועם הסיפור הקורבני בו התאהבו עד מוות. כל צופה סביר רואה כאן מחזה מוסר, שמתאר את נזקיה הנפשיים של ההתייפייפות לא רק ליפה הנפש עצמו, אלא לאובייקט היופי שלו - המחופצן לקורבן (ילד פלסטיני מסכן), עד כדי אובדן דרך אסתטי, שהוא גם אובדן דרך אתי.

ואם נקשיב רגע לדבריה של גליה עוז, נגלה מדוע האתי והאסתטי קשורים כאן ללא התר. שהרי לתוכן דבריה אין טעם לייחד קשב, אך דווקא משום כך נודדת תשומת ליבנו דווקא לאלמנט הצורני והאסתטי, והנה אנו מגלים השתקפות מבעיתה: עמוס עוז בדמות אישה, ובת שסגנון דיבורה הוא העתק סגנונו של אביה, אך התוכן - הפוך. אותן סימטריות בכל משפט - מתוך אמונה בצדקת הניסוח, ובניסוח נכון שהופך (בשל כך!) לצודק. אמונה בסימטריה - וסימטריה באמונה. אותן הדגשות, פאוזות, דרמטיות, שמאוהבות בניסוח עצמו - ולכן - - בעצמן. אותו כישוף עצמי בעזרת המילים, שגורם לאמונה עצמית עזה, ליכולת להורות דרך. כלומר: אותה אמונה יוקדת שניסוח יפה, סימטרי מדי, עד התייפייפות, קשור בנכונות, כאילו הלוגיקה כפופה לרטוריקה - והאתיקה והאסתטיקה חד הן. הרי הניסוחים "נכונים", לא? כמה הטפות שמענו, שבנויות על רעיונות התקבולת - לרעיונות בלתי מתקבלים (במציאות).

כל הרעיון כולו, שסוֹפר בעל ניסוחים נאים ולשון עשירה הוא מורה דרך פוליטי, בנוי על הזיהוי השגוי הזה, שהכשיל את יצירת עוז הספרותית, שמסתמכת על לשון נמלצת ומבנה משוכלל כתחליף לחדשנות ספרותית, וגם את מפעל חייו הפוליטי. ולמרבה ההפתעה, מתברר שסלחנות היתר והגשת הלחי השנייה גם איננה מתכון ליחסי משפחה. החלש לא תמיד צודק, לפעמים הוא מנוול גדול, טרוריסט ורשע, גם אם הוא פלסטיני, וגם אם הוא בתך. וכל מריחה שמאלצית של האמת הפשוטה, החותכת והכואבת (ואבוי - המ-כ-ו-ע-ר-ת) הזאת - אך אמת! - הוא כשל בראיית המציאות, שהזדהות היתר עם מי שאין להזדהות איתו, וניסיון להאמין בסימטריה במקום בו אין סימטריה - טישטשה אותה לחלוטין. לכיעור יש לקרוא בשמו - כיעור (ואין שום דרך אחרת לתאר את התנהגות ה"קורבנות" כאן).

ולמרבה הצער, למכוער יש תכונה מכוערת מאוד, והיא שהוא הופך גם אותך למכוער. הפושע האלים מכריח גם אותך (האב הסימבולי) להיות אלים. והרצון להיות יפה בכל מחיר, ולראות את עצמך כיפה במראה, גם כשאין לך ברירה אלא להיות מכוער, הוא האשם בתנועת הנגד הביביסטית, שחוגגת את הכיעור, והמקור לשבר האסתטי בו אנו מצויים. כשכולם לא יודעים שהמכוער הוא המכוער - זה המכוער. אצל הומרוס לעולם לא תמצא בלבול ישראלי כזה, בין היפה והמכוער (לשני הצדדים), וברור מה הוא היה חושב על האסתטיקה הקורבנית (הנוצרית), או על אסתטיקת ה"גבורה" המוסלמית (מתאבד במסעדה).

הומרוס לא שוכח לרגע מי האשמים בסכסוך (הטרויאנים, שהם אגב הצד החלש, ואף הנכבש, והקורבן האולטימטיבי לבסוף), אך כל זה לא רלוונטי לאסתטיקה שלו, שהיא איך מתנהגים (גם כשנעשה לך עוול חמור). אך ממילא, שאלת האשמה איננה שאלה מטרידה כל כך בעולם ההומרי, בו האדם הוא קורבן של האלים והנסיבות, ולא נותר אלא לשער מה היה קורה לו היתה מחליפה אותה גם בעולמנו השאלה האסתטית, של כיצד ראוי להתנהג (וזאת - משני צידי הסכסוך). האיליאדה מסמנת לנו אופק מעבר לאובססיית הטוב והרע (והטובים ורעים) שהשתלטה על הדמיון הציבורי שלנו, עד כדי כך שאיננו מסוגלים בכלל לראות דרך קטגוריות אחרות, למשל אסתטיות (גם רדיפת צדק יכולה להיות מכוערת מאוד). אם פעם אחת ולתמיד היינו מוותרים על קיבעון הטוב והרע (בעינינו, דהיינו עבורינו) - העולם היה יפה יותר.

אך מכיוון שהתודעה המודרנית, שכבר זוהמה בעץ הדעת טוב ורע המונותאיסטי, איננה יכולה להיות יוונית, הרי שאחת הדרכים היותר מפכחות להערכת מידת האשמה של שני צדדים בכל סכסוך היסטורי היא פשוט לחלק אותה בהערכה גסה של עשרות אחוזים ביניהם. לעולם לא יהיה צד אחד אחראי במאה אחוז (אפילו לא היטלר נגד היהודים, שגם להם אשמה של מספר אחוזים בודדים בשואה, כשהוא גורף כ-95 אחוז, ויש לזכור שאשמה איננה הצדקה). ישנם סכסוכים רבים שבהם האשמה מתחלקת בין הצדדים כ-50/50, אך מי שירצה לטעון כך כלפי הסכסוך הישראלי פלסטיני, לוקה קשות בראייתו, וגם מי שירצה להאשימם ב-90 אחוז הוא בוודאי מוטה. אם ננסה לתכלל את הסכסוך האלים הזה מתחילתו ועד ימינו, כלומר מאז האינתיפאדה הראשונה (הלא היא מאורעות תרפ"ט, ולמי שאינו בקיא בגימטריא, תרפ"ט זה פחות מתש"ח), הרי שהערכה סבירה יותר היא אולי 70 אחוז אשמה לפלסטינים ו-30 ליהודים. אם מישהו יטען שמדובר ב-80 או ב-60 אחוז, לא נתווכח, אך להטלת רוב האשמה על היהודים נחוצה מידה בלתי סבירה של עיוורון לא בריא, או סתם הטייה אנטישמית בריאה.

אבל מכיוון שהאתיקה מנותקת מהאסתטיקה, ולא היפה הוא הצודק, וגם לא - בוורסיה הנגדית - המכוער (כאילו הנאיביות עצמה היא הצדקה לרמייה, שהרי היא אירופאית ותמימה שלוקה ביפוי המציאות), השאלה איך מתנהגים יכולה להיות מנותקת משאלת ההצדקה. מתנהגים כמו שצריך (ולא, כמו ש-"הם" התנהגו, שהרי אז ניגרר לסחרור של כיעור). מכאן שנחוץ פרויקט של שיקום אסתטי וספרותי לחברה הישראלית מהגראונד זירו הביביסטי, שכמו כל פרויקט שיבה אסתטי (ובקיצור: רנסאנס) פונה בחזרה אל הדגמים האסתטיים העתיקים, ומהווה סינתזה מפוכחת יותר בין התזה הנאיבית והמזויפת של עוז לאנטיתזה הנכלולית וה"אותנטית" של ביבי.

והרי כל מפעלו של הומרוס עצמו היה פרויקט רנסאנס שכזה, שניסה - והצליח - להחיות את אתוס הגבורה והאסתטיקה היווניים, לאחר תקופת החושך היוונית, שנקראת גם ימי הביניים של יוון. תקופת דעיכה כוללת זו - ללא יצירה תרבותית משמעותית, במשבר שבין תקופת הברונזה לתקופת הברזל - נמשכה מאות שנים, שהפרידו בין הומרוס לבין העולם עליו הוא כותב, ושאת ערכיו ותרבותו ניסה להחיות. אודיסאוס עבור הומרוס היה כמו הומרוס עבור אנשי הרנסאנס. ולחילופין, את מה שקורה לתרבות שלא עוברת רנסאנס - נוכל לראות כיום באמנות הכנסייה היוונית האורתודוקסית (לעומת זו הקתולית), שנשארה בימי הביניים, כשהעולם היווני כולו הפך לאתר - ארכיאולוגי ותיירותי - דהיינו לעולם מת. אך לאחר כאלפיים שנות נטייה אנטי-אסתטיציסטית יהודית, שהם ימי הביניים שלנו, הדגם האסתטי ביותר שאליו נוכל לחזור הוא לא היווני (שמעולם לא היה שלנו, להוותו של אהרן שבתאי), אלא זה מתקופת הברזל - המקראי.

האם ניתן לדמיין מעין תנ"ך יווני, המכיל במסגרת ספרותית אחודה לא רק את הומרוס, אלא גם את הטרגדיות, אפלטון, אוקלידס, הרודוטוס, וכו', דהיינו מכניס למסגרת אידאית והיסטורית אחת את כל הישגי התרבות היוונית, או כולל את כל עולם המיתוס וההיסטוריה שלה ברצף ארוך אחד? כהישג ספרותי מורכב, המקרא עולה על הומרוס וז'אנר האפוס כולו, כי הוא מאפשר לסיפור לשמור את המתח המיתי, ולכן הסיפורי, על פני מסגרת זמן רחבה בהרבה (ובסדרי גודל), מתוך ראייה היסטורית בהרבה של המיתוס. הגדולה המיתית והנפח הספרותי לא שייכים רק לעבר המפואר הרחוק, אלא מצליחים לשמור על רלוונטיות מתמשכת ויוצרת, בשורה הולכת ומתארכת של סיפורים נפרדים. לא רק סיפורם של החלוצים מהתקופה ההירואית (הסיפור הציוני), או סיפורו של גיבור אחד גדול מהחיים (ביבי?), אלא הענקת משמעות מיתית גדולה לרצף ארוך של סיפורים משורשרים, בדיוק כמו שממשלות עולות ויורדות, כל אחת וסיפורה. כך המקרא מאפשר גם את יתרונות המורכבות של הספרות הגדולה (מה שהומרוס פורס במרחב הוא פורס בזמן), וגם את הגמישות לצרף אליו עוד ועוד סיפורים (וז'אנרים), ככל שההיסטוריה התקדמה, עד שהפך ליצירת הענק שהוא כיום.

הדגם המקראי של שרשור סיפורים תחת מסגרת אידיאית אחת מאפשר אסתטיקה שיש לה רלוונטיות להיסטוריה המתמשכת והמתחלפת (בסגנון הדמוקרטי), ולא רק לסיפור האחד המשיחי (שלא קיים במקרא), שעלול לחרב את הפרויקט הציוני. דהיינו, התנ"ך מייצר דגם שמאפשר לסיפור היהודי לשוב אל ההיסטוריה. לכן השאלה היא לא אם היה ניתן ליצור תנ"ך יווני, אלא האם יכול לקום הומרוס יהודי, שיצור רנסאנס מקראי, בעזרת צורה חדשה של עלילה, שתחזיר את האתוס למדינת היהודים? הבעיה המבנית החמורה של המסגרת הדמוקרטית כיום היא שאין לה מודל סיפורי, ולכן היא מהווה בעייה אסתטית והזדהותית מתמדת (הפחות גרועה מהשיטות הקיימות...), מכיוון שהיא דומה לשרשור סיפורים קופצני וחסר קוהרנטיות ואחדות.

והסיפור הדמוקרטי חשוב לישראל, שהרי הוא הצינור המרכזי שלה לחיבור בר קיימא עם תרבות המערב. אפילו מבחינה גיאופוליטית, ההבנייה של מפת התבל כקבוצת המדינות דמוקרטיות נגד המדינות הלא-דמוקרטיות היא הרצויה ביותר לישראל, שתהיה המרוויחה הגדולה מברית כזו (כאחת הדמוקרטיות המאוימות בעולם), ובנוסף גם הקונפיגורציה היחידה שמסוגלת לגבור על ציר הרשע הרוסי-סיני, ולבודד אותו לחלוטין. דרום קוריאה, יפן, טיוואן, אוסטרליה, הודו, ישראל, אירופה, בריטניה, ארה"ב, קנדה, ודמוקרטיות מרכז ודרום אמריקה, כולל ברזיל, הן ציר חזק בהרבה מהענק הסיני והבריון הרוסי, שיכול בהחלט ליצור הגמוניה דמוקרטית בעולם, שתהיה חזקה משמעותית מכל ניסיון מעצמתי סיני. ישראל כבר עשתה מאמצים ראשונים לכונן את הציר הדמוקרטי, בעזרת נקודות החוזק שלה (למשל: כברית מודיעינית), אך הדרך להגדרת המערכת העולמית כמדינות הדמוקרטיות נגד כל השאר עוד ארוכה, ותלויה בחזון דמוקרטי בעל עוצמה מכוננת זהות והזדהות, דהיינו סיפור מערבי גדול חדש. וזאת בניגוד לחוסר ההזדהות שמעוררת העלילה הדמוקרטית כיום, עם גיבורים כמו ביבי. כי עם גיבורים כאלה - צריכים אויבים. לכן רק דמוניזציה שיטתית של הדמונים הסינים והרוסים יכולה ליצור סיפור מסגרת מערבי חדש (כפי שגילה ביבי עצמו, שהסיפור שלו, שאיחד את עלילתו התזזיתית, היה איראן). וכשהעולם יתארגן מחדש במבנה של מלחמה בכוחות הרשע וב"רעים", אז אולי נוכל סופסוף למצוא את עצמנו בצד של הטובים, ולא רק המכוערים.