מדוע האוקראינים צוחקים כל הדרך אל המלחמה?

מהי הסיבה האמיתית למלחמה בין רוסיה לאוקראינה? מדוע המריבות הקשות ביותר הן בין אחים? ואיך כל זה קשור למצבה ה"עגום" של הספרות העברית. סאד!

הדוב האוקראיני  (מקור)

העולם נדהם מהתעוזה העליזה של נשיא קומיקאי שהוא יעד לחיסול ממוקד, מתגובה ליצנית כללית לפלישה רצחנית כללית, משיתופי "צחוקים" בשדה הקרב, מסרטוני "הטרלות נגד טילים" ו-"טיק-טוק נגד טנקים", מהפרצופים המחייכים של אזרחים תחת פגזים, ואפילו מומחי הפיד מתפלאים: יגאל ליברנט תוהה על מה שהוא "כמעט מפחד" לקרוא "העליצות" האוקראינית במאבק, ושלום בוגוסלבסקי לא מבין מדוע אנחנו יודעים היכן נמצא הצבא הרוסי - אך לא האוקראיני. טבע האפקט הקומי הוא ההפתעה, וכמעט שניתן לשמוע את גל ההלם התודעתי הנאור, כשהתסריט נשבר: ככה נראית מלחמה? איפה תחרות הקורבנוּת והבכי המוכרת לנו (למשל: בין הישראלים לפלסטינים), על מנת למשוך את אהדת המערב, ואת לבו הנוצרי הרחום? איפה המסכנות וההתמסכנות, ראבק? איפה הצמד חמד האהוב עלינו: יורים - בוכים? יורים וצוחקים?!

העולם מרותק, מופתע ונדהם - אך לא מהמלחמה עצמה (מלחמות הוא כבר ראה הרבה ולבו פיתח עור עבה), אלא מהתגובה האוקראינית למלחמה: בואו, תראו, יהיו צחוקים. מה היטה את לבו הערל המשועמם של העולם אל אוקראינה? מה מרתק בה את מי שכבר רצה לשכוח את קיומה ולחזור לאדישותו הקהה, כמו בכל סכסוך "מעציב" אחר (אוי זה נורא מה שעושים שם ב…)? ובכן, הכיף. לא הדמעה היא זו שיוצרת הזדהות אלא הקריצה, לא "ההסברה" המתאמצת היא זו שמשפיעה על דעת הקהל (הצופה בהצגה) - אלא ההצגה (וזו שסבבה לצפות בה!). יותר מכל, התגובה האוקראינית לכיבוש מזכירה לנו הישראלים דווקא את צוואתו של שמשון אלינו, המסבירה כיצד להיפטר מכיבוש ומדיכוי זר (הלוא היא צוואתו של ז'בוטינסקי, מחבר "שמשון", אל התרבות היהודית): "מסור להם בשמי, לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק". אה רגע, בעצם, מאיפה מגיע ז'בוטינסקי?

מה בעצם מבדל את התרבות האוקראינית, שגדולי סופריה הם גדולי סופרי רוסיה, מהתרבות הרוסית? האם באמת יש תרבות אוקראינית מובחנת, שאיננה חלק מהתרבות הרוסית? איפה ניתן בכלל לאתר קו שבר תרבותי, אולי אפילו פואטי, שהופך כמו תמיד לבסוף לקו שבר פוליטי (ולבסוף - כשלא מוכנים להכיר בו, למלחמתי)? מכיוון שמדובר בספרויות "ענק", תרתי משמע, בואו נחשוב על הדוגמאות הפרדיגמטיות והקאנוניות ביותר: סופרי המופת. מן הצד האוקראיני: גוגול, בולגקוב, באבל (ובספרותינו: שלום עליכם, יוסף פרל, וכן - ר' נחמן מברסלב). מן הצד הרוסי: טולסטוי, דוסטויבסקי, טורגנייב (ובספרותינו: כל סופר שרוצה להיות גדול ו-"רציני"). מישהו מתחיל לשים לב לדפוס? כן, ברצינות - הרצינות.

מן הצד האוקראיני של התרבות שוב ושוב מגיעות דוגמאות המופת המרכזיות לספרות פארודית, סאטירית, מגחכת ומחייכת, שנוטה אל הפנטסטי, הגרוטסקי והצורה הקלילה. המלך הוא הג'וקר, הנשיא יהודי שרוקד עם כוכבים, והשמחה - גדולה. ומן הצד הרוסי של התרבות שוב ושוב מגיעות דוגמאות המופת המרכזיות לרומנים ה"גדולים", הכבדים, העמוקים, הרציניים, הריאליסטיים, ההגותיים, הטראגיים, עם מאות ואלפי עמודים, וכל מה שהתרגלנו לחשוב עליו כ"ספרות רוסית" וכ"נפש רוסית". כל מה שהספרות והביקורת הישראלית - שלהוותה ראתה תמיד בתרבות הרוסית את המופת מס' 1 שלה - רצתה להיות: דוב ספרותי, אם אפשר שכול (שהרי עצוב זה רציני). כך הגענו לתרבות קורבנית ויבבנית, עם פאוזות (עמוקות משמעות), שפה עשירה שאותה אין מי שדובר (ולכן גם קורא), שלא צוחקת בזמן הצפירה. וכך הרומן המיושן, המעצור לדלת, הפך לז'אנר הספרותי ה"משמעותי" וה"רציני" היחיד שלנו. ואיזה רומן? נו ברור: רומן רוסי. שירות עם משמעות.

אצלנו מלחמה וספרות, הגות ותרבות, תפיסה ומשמעות, הן דבר כבד - לא דבר קליל. גדוּלה היא מלשון גודל, לא? ובכך הרי אין מתחרים לרוסיוּת, ולכן תמיד נתחרה למי יש יותר גדול - ולא למי יש יותר קטן. כך הפכנו במהירות שיא מדוד לגוליית, וההומור היהודי הפך לנהי הישראלי, והשובבות הצברית - לטרחנות חמורת סבר (של כתב צבאי). לחימה אצלנו היא תחרות התמסכנות ושכול - ולא תחרות הגחכה שמנסה להפוך את הצד השני לבדיחה, בעזרת יצירתיות עליזה (זוכרים את ההזדהות העולמית עם ישראל, כשהיינו ממזרים קטנים - ולא בכיינים גדולים?). כן, לתרבות יש גם התבטאות בתו"ל הצבאי, ואפילו - בהצלחה בלוחמה. הספרות הישראלית שואפת להיות רוסית - טור משוריינים מזדחל באורך 60 ק"מ - ולא יחידות קלילות ונעלמות, שמטרגטות אותו במטווח ברווזים סאטירי. ברוט-פורס, כוח אש ועומק ("אסטרטגי") - ולא ניידות פארודית, הומור פראי ודמיון מפותח. לכן תמיד נעדיף לקרוא רומן בינוני אך "במשקל כבד" (=מכובד), ולא יצירת מופת קלילה (וראה: גורלה של הטרילוגיה של עיגול שחור…), או לחנטרש עוד מאמר אקדמי "רציני" בז'רגון יבש על פני חשיבה בנוסח אסכולת נתניה החצופה. אנחנו תמיד שואפים להיות איש המאה שעברה, אם לא המאה ה-19 (ע"ע פוטין), ולחזור לתור הזהב הרוסי, עם הגורל הטראגי והנפש האפלה והשולחן באורך הגלות - במקום להפוך למציאות קומית, בת המאה ה-21.